לא יודעים הרבה על אחמד חיקאני. הוא חי במאה ה-9 לספירה, כנראה באזור חוראסאן במזרח איראן, מקורם של מלומדים רבים בראשית האסלאם. מה שבטוח, הוא היה בעל ידע מספיק נרחב בערבית על מנת לנקד טקסט בשפה ההיא—ולא רק טקסט סתם, אלא הקוראן עצמו.
אבל למרות חוסר המידע עליו, אחמד חיקאני דמות מרכזית בהיסטוריה של איראן: שמו כרוך במהפך שעבר על השפה הפרסית בימי הביניים.
סיפורנו מתחיל עם כתב יד של הקוראן שקנה האספן המפורסם אברהם שלום יהודה. כתב יד זה, שכולל רק חלק מהקוראן, סורות אלנח'ל (הדקלים, מספר 17) עד אלכהפ (המערה, מספר 18), הועתק על קלף, עם עיטורי זהב שמסמנים את תחילתו של פרק, ונקודות שמסמנות את תנועות הניקוד של כל מילה. סימונים אלה, בנוסף לכתב הערבי המרובע, הידוע כ"כתב כופי", מרמזים כי זהו קוראן עתיק מאוד.
כמה עתיק? בסוף הקוראן ישנה הערה בכתב ידו של מי שתיקן את הניקוד בכתב היד המגלה כי קוראן זה הועתק ב-905. המיוחד בהערה זו, שנקראת קולופון, היא שהיא כתובה פרסית באותיות ערביות. זו ההופעה הראשונה הידועה של הפרסית החדשה בכתב ערבי על בימת ההיסטוריה.
בהערה זו נכתב כך:
این جزء سی پاره جمله درست بکرد بعجم ونقط وتشدید احمد خیقانی نصره الله فی الدین بمنه سنه اثنی وتسعین واثنی مایه
"אחמד ח'יקאני, ישמרו האל בחיק הדת בחסדו, הגיה את החלק הזה מתוך 30 החלקים (של הקוראן) על-ידי הוספת נקודות (דיאקריטיות), סימני תנועות וסימן השַדַּה (=הכפלת עיצור), בשנת 292 (להג'רה =905)."
הייחוד בפרסית החדשה הוא מצד אחד שימור של מאפיינים של השפה הפרסית ה"בינונית", זו שקדמה לכיבושי האסלאם, ומצד שני המרה של הכתב הפרסי הקדום לאותיות ערביות וכניסתו של אוצר מלים לשפה הפרסית. מהלך זה מאותת על הזהות העצמאית הפרסית, הנבדלת מזו של הערבים שהגיעו לאיראן עם הכיבושים של הצבא המוסלמי בשנים הראשונות לאסלאם.
כאשר האסלאם התפשט מחוץ לחצי האי ערב במאות הראשונות לאחר הופעתו, הוא נתקל בשתי תרבויות שהיו עמודי התווך של העולם העתיק: פרס ויוון. התרבות היוונית, או בגלגולה המאוחר, הביזנטית, הייתה נפוצה באגן המזרחי של הים התיכון, ושפתה הייתה יוונית. הדת השלטת הייתה הנצרות. מנגד, התרבות הפרסית שהייתה נפוצה במרכז אסיה הייתה דוברת פרסית והדת השלטת הייתה הדת הזורואסטרית.
בעוד שהשפה היוונית, שהייתה השפה השלטת באגן הים התיכון, נעלמה לאט-לאט ככל שהשלטון הערבי-המוסלמי קבע שורשים באזור זה של העולם, תושביה של האימפריה הפרסית, שכעת הייתה תחת שלטון ערבי-מוסלמי, נטו לכיוון אחר. במקום אימוץ הערבית כשפה שלטת, הם אמצו את הכתב הערבי לתוך השפה הפרסית ויצרו שפה חדשה: הפרסית החדשה.
השינוי לא היה מיידי: בין המאות השביעית לעשירית הפרסית הבינונית נעלמת ומופיעה בצורתה החדשה, הפרסית החדשה, במאה העשירית. את השינויים שהשפה עברה: מה נזנח, מה אומץ מהערבית ומה השתמר מהפרסית הבינונית, ניתן לראות בכתבים בפרסית יהודית מן התקופה. הפרסית היהודית, כלומר פרסית חדשה כתובה באותיות עבריות, חשובה לחקר התפתחות השפה הפרסית החדשה, משום שחלק מהטקסטים בפרסית-יהודית קדומה שימרו מאפיינים לשוניים של פרסית אמצעית.
הבידול בין הזהות הפרסית לזו הערבית אין משמעו דחייה של האסלאם או של הערבית כשפה חשובה. בימי הביניים מלומדים פרסים נסעו ללמוד וללמד במוקדים של ידע בעולם דובר הערבית. הם אף כתבו בערבית על נושאים רבים ומגוונים, החל ממדעי ההלכה האסלאמית וכלה בהיסטוריה ובגיאוגרפיה.
הקוראן שהצגנו בפניכם בתחילת הכתבה הוא דוגמה לשילוב בין הזהות הפרסית לבין קבלה של הערבית כשפה חשובה. הקוראן הועתק בערבית, משום שזוהי שפתו של הקוראן. הקולופון, כביטוי אישי של המעתיק, אחמד חיקאני, מביא לידי ביטוי את הזהות הפרסית שלו.
הזהות הפרסית, שהתעצבה לצד, בצל ולעיתים אף בניגוד לזו הערבית, הלכה והתחדדה לאורך השנים. כיום זהות נבדלת זו באה לידי ביטוי אף בזהות לאומית ודתית נבדלת מזו של העולם הערבי.
תודה לד"ר אופיר חיים על תרגום הקולופון
