קוראן ערבי, זהות פרסית

השפה הפרסית כפי שאנו מכירים אותה היום נולדה לאחר הכיבוש הערבי במאה ה-8 לספירה. כתב יד מאוצרות הספריה הלאומית חושף את ההופעה הראשונה של הפרסית החדשה על בימת ההיסטוריה

לא יודעים הרבה על אחמד חיקאני. הוא חי במאה ה-9 לספירה, כנראה באזור חוראסאן במזרח איראן, מקורם של מלומדים רבים בראשית האסלאם. מה שבטוח, הוא היה בעל ידע מספיק נרחב בערבית על מנת לנקד טקסט בשפה ההיא—ולא רק טקסט סתם, אלא הקוראן עצמו.

אבל למרות חוסר המידע עליו, אחמד חיקאני דמות מרכזית בהיסטוריה של איראן: שמו כרוך במהפך שעבר על השפה הפרסית בימי הביניים.

סיפורנו מתחיל עם כתב יד של הקוראן שקנה האספן המפורסם אברהם שלום יהודה. כתב יד זה, שכולל רק חלק מהקוראן, סורות אלנח'ל (הדקלים, מספר 17) עד אלכהפ (המערה, מספר 18), הועתק על קלף, עם עיטורי זהב שמסמנים את תחילתו של פרק, ונקודות שמסמנות את תנועות הניקוד של כל מילה. סימונים אלה, בנוסף לכתב הערבי המרובע, הידוע כ"כתב כופי", מרמזים כי זהו קוראן עתיק מאוד.

כמה עתיק? בסוף הקוראן ישנה הערה בכתב ידו של מי שתיקן את הניקוד בכתב היד המגלה כי קוראן זה הועתק ב-905. המיוחד בהערה זו, שנקראת קולופון, היא שהיא כתובה פרסית באותיות ערביות. זו ההופעה הראשונה הידועה של הפרסית החדשה בכתב ערבי על בימת ההיסטוריה.

העמוד הראשון של חלק הקוראן ובו הפסוק שבו מוזכר "מסע הלילה" של הנביא מחמד

בהערה זו נכתב כך:

این جزء سی پاره جمله درست بکرد بعجم ونقط وتشدید احمد خیقانی نصره الله فی الدین بمنه سنه اثنی وتسعین واثنی مایه

"אחמד ח'יקאני, ישמרו האל בחיק הדת בחסדו, הגיה את החלק הזה מתוך 30 החלקים (של הקוראן) על-ידי הוספת נקודות (דיאקריטיות), סימני תנועות וסימן השַדַּה (=הכפלת עיצור), בשנת 292 (להג'רה =905)."

תמונה של הקולופון

הייחוד בפרסית החדשה הוא מצד אחד שימור של מאפיינים של השפה הפרסית ה"בינונית", זו שקדמה לכיבושי האסלאם, ומצד שני המרה של הכתב הפרסי הקדום לאותיות ערביות וכניסתו של אוצר מלים לשפה הפרסית. מהלך זה מאותת על הזהות העצמאית הפרסית, הנבדלת מזו של הערבים שהגיעו לאיראן עם הכיבושים של הצבא המוסלמי בשנים הראשונות לאסלאם.

כאשר האסלאם התפשט מחוץ לחצי האי ערב במאות הראשונות לאחר הופעתו, הוא נתקל בשתי תרבויות שהיו עמודי התווך של העולם העתיק: פרס ויוון. התרבות היוונית, או בגלגולה המאוחר, הביזנטית, הייתה נפוצה באגן המזרחי של הים התיכון, ושפתה הייתה יוונית. הדת השלטת הייתה הנצרות. מנגד, התרבות הפרסית שהייתה נפוצה במרכז אסיה הייתה דוברת פרסית והדת השלטת הייתה הדת הזורואסטרית.

בעוד שהשפה היוונית, שהייתה השפה השלטת באגן הים התיכון, נעלמה לאט-לאט ככל שהשלטון הערבי-המוסלמי קבע שורשים באזור זה של העולם, תושביה של האימפריה הפרסית, שכעת הייתה תחת שלטון ערבי-מוסלמי, נטו לכיוון אחר. במקום אימוץ הערבית כשפה שלטת, הם אמצו את הכתב הערבי לתוך השפה הפרסית ויצרו שפה חדשה: הפרסית החדשה.

השינוי לא היה מיידי: בין המאות השביעית לעשירית הפרסית הבינונית נעלמת ומופיעה בצורתה החדשה, הפרסית החדשה, במאה העשירית. את השינויים שהשפה עברה: מה נזנח, מה אומץ מהערבית ומה השתמר מהפרסית הבינונית, ניתן לראות בכתבים בפרסית יהודית מן התקופה. הפרסית היהודית, כלומר פרסית חדשה כתובה באותיות עבריות, חשובה לחקר התפתחות השפה הפרסית החדשה, משום שחלק מהטקסטים בפרסית-יהודית קדומה שימרו מאפיינים לשוניים של פרסית אמצעית.

כתב יד של פירוש לויקרא י"א מתוך הגניזה האפגנית הכתוב בפרסית-יהודית

הבידול בין הזהות הפרסית לזו הערבית אין משמעו דחייה של האסלאם או של הערבית כשפה חשובה. בימי הביניים מלומדים פרסים נסעו ללמוד וללמד במוקדים של ידע בעולם דובר הערבית. הם אף כתבו בערבית על נושאים רבים ומגוונים, החל ממדעי ההלכה האסלאמית וכלה בהיסטוריה ובגיאוגרפיה.

הקוראן שהצגנו בפניכם בתחילת הכתבה הוא דוגמה לשילוב בין הזהות הפרסית לבין קבלה של הערבית כשפה חשובה. הקוראן הועתק בערבית, משום שזוהי שפתו של הקוראן. הקולופון, כביטוי אישי של המעתיק, אחמד חיקאני, מביא לידי ביטוי את הזהות הפרסית שלו.

הזהות הפרסית, שהתעצבה לצד, בצל ולעיתים אף בניגוד לזו הערבית, הלכה והתחדדה לאורך השנים. כיום זהות נבדלת זו באה לידי ביטוי אף בזהות לאומית ודתית נבדלת מזו של העולם הערבי.

 

תודה לד"ר אופיר חיים על תרגום הקולופון

כשהעורך אמר לאתגר קרת: "תתמקד במה שאתה טוב בו"

אם אתגר קרת היה מקשיב לעצתו של עורך הלילה בעיתון, ספרו הראשון "צינורות" לא היה רואה אור וקרת היה הופך לדוקטור למדעים מדוייקים. אם קרת היה מקשיב לעצמו, יכול להיות שהסיפורים שלו לעולם לא היו יוצאים לאור בארצות הברית ומעניקים לו הצלחה בינלאומית. למרות הכל, קרת התעקש והלך על האינסטינקט, והרי לכם סיפור חדש שאתגר קרת עוד לא כתב - אבל חולק עם קוראי הספרייה הלאומית

1

אתגר קרת. צילום: ליאל זנד

מאז שנות התשעים אי אפשר לדמיין את עולם הספרות הישראלי ללא אתגר קרת. אבל מתברר שבמציאות אלטרנטיבית היה סיכוי שזה יקרה. לרגל חודש הקריאה, ביקשנו לשמוע מסופרות ומסופרים על קשיים שחוו בניסיון להוציא ספר לאור. כששאלנו את קרת האם נתקל במקרה כזה, הוא חייך ושאל: "מאיפה להתחיל? מזה שניסיתי לכתוב רומן וגנבו לי אותו? שרוב הדברים שכתבתי בחיי נדחו? שלפני שהספר הראשון שלי התפרסם, שלחתי שלוש פעמים סיפורים לתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' ואף פעם לא נכנסתי לעשירייה הראשונה, למרות שהסיפור 'צינורות' היה אחד מהם? כמספר סיפורים טוב, אני לא באמת חושב שסיפורי הדחייה האלה הם סיפורים טובים – יש בהם משהו כמעט בנאלי".

ואז קרת ניגש לספר לנו את הסיפורים הלא בנאליים מתהליך ההוצאה לאור של ספריו.

1
אתגר קרת. צילום: ליאל זנד

הסיפור שכמעט נגנז והחבר שביקש טובה

"פעם כתבתי סיפור על החבר הכי טוב שלי, חבר מגיל שלוש", מספר קרת. "לסיפור קוראים 'הג'ננה של נמרוד' (יצא בתוך "הקייטנה של קנלר" – ק.ה.), והיו בו הרבה אלמנטים ביוגרפיים. כשגמרתי לכתוב את הסיפור אמרתי לעצמי 'זה נכון שהרבה דברים שם קרו, זה משמעותי בשבילי כי חלק מהאנשים שהיו שם יקרים לי וחלקם כבר מתו, אבל אני צריך לנסות איכשהו להתרחק ולראות את הדברים בעיניים של קורא אובייקטיבי'. בקריאה הזו הסיפור נראה לי כבר פחות מעניין. גם עורך הספר נתן לי את אותה תשובה – זה באמת מרגיש מאוד אמיתי, אבל זה נורא ספציפי ולא יעניין אנשים אחרים. החלטתי להוריד את הסיפור מהספר. כשהספר כבר היה בהגהות, אמרתי לחבר שלי, 'אתה יודע, עוד חודשיים יצא הספר', והוא ענה 'יופי, ויש את הסיפור עליי'. עניתי לו שלא, שהסיפור הזה לא נכנס לספר כי חשבנו שהוא לא נורא מעניין והוא אמר 'מה פתאום?! זה סופר מעניין, זה הכי מעניין'. עניתי לו 'זה היה מעניין לך כי זה היה עליך, אבל אני לא בטוח שהוא יעניין את הקורא'. ואז הוא אמר לי, 'אתה מכיר אותי מהגנון וכל הזמן הזה שאנחנו מכירים, כמה פעמים ביקשתי ממך משהו?'. הופתעתי מזה ועניתי שבאמת הוא אף פעם לא ביקש והוא אמר: 'אז פעם בשלושים שנה מותר? אני מבקש ממך להכניס את הסיפור לספר, גם אם אתה לא חושב שהוא יעניין את הקוראים. תכניס את הסיפור הפעם כי חבר שלך מהגן ביקש'. חשבתי על זה קצת ואמרתי לו בסדר".

אבל זה לא סוף הסיפור?
"לא זה לא. באיזשהו שלב מישהו שקרא את הספר ואהב אותו, תרגם אותו לאנגלית", נזכר קרת. "כשהספר יצא בארה"ב הוא נקרא על שם הסיפור שלא רציתי להכניס לספר, כי זה הסיפור שהם הכי אהבו. זה בעיקר סיפור על זה שאנשים שכותבים לא באמת יודעים בדיוק מה רלוונטי לעולם, ומה באמת ירגש אנשים. צריך להבין שהקריאה בסיפורים במקומות שונים בעולם היא מאוד-מאוד שונה. בקוריאה, למשל, הסיפורים הכי בולטים שלי הם הריאליסטיים, בגרמניה מתעניינים יותר בסיפורים גרוטסקיים ופנטסטיים ואפילו התשובה לשאלה מה נתפש כריאליסטי ומה כפנטסטי יכולה להשתנות בין תרבויות".

גם אחרי שהיה כבר סופר מוכר ואהוב בישראל, ואפילו אחרי שכבר רשם הצלחה מסוימת מעבר לים, התלאות שבתהליך ההוצאה לאור לא נגמרו. הן רק עברו למקום אחר.

1
אתגר קרת. צילום: ליאל זנד

"אחרי שיצא הספר 'אניהו' בארץ, הסוכן שלי בארצות הברית ניסה למצוא לו מו"ל בקדחתנות אך ללא הצלחה", אומר קרת. "באיזשהו שלב הצעתי שיראה לי את הדחיות כדי שאני אבין מה הבעיה ואולי אלמד מזה. הוא שלח לי משהו כמו 60 מיילים מכל מיני הוצאות לאור די אזוטריות שכתבו שהסיפורים קצרים מדי, תהו על השימוש בקללות – רשימה ארוכה. באיזשהו שלב חשבתי אפילו שכנראה הסיפורים שלי לא מתאימים לקורא האמריקאי ואמרתי לסוכן שירד מזה. שבוע אחרי פנה אליי עורך בהוצאת ספרים מאוד נחשבת ואמר שהוא קרא כמה סיפורים מתורגמים שלי איפשהו והם פוצצו לו את הראש. תוך יומיים חתמתי אצלו על חוזה. זה עולם משונה, כבר הרמתי ידיים לגבי הספר הזה ופתאום בא אדם אחד ומשנה את הכל. זה מצב מוזר שבו הוצאה אוניברסיטאית קטנטנה מסבירה לי שאני לא מעניין ובמקום אחר מישהו קרא סיפור שלך ואומר שזה בעצם כן מעניין. כנראה שבכתיבה יש משהו מאוד דיאלוגי והמון פעמים זה דורש מזל, בערך כמו אדם שאיבד את כל הונו ואז מוצא כרטיס פיס על הרצפה וזוכה בפרס בגדול".

חבל שתבזבז את הזמן שלך על סיפורים

גם בשלב הזה מספר הסיפורים קרת עדיין לא מרוצה מהסיפורים שהוא נותן לי.

אז מה בעיניך יהיה סיפור טוב לקוראים?
"או, תשמעי סיפור", הוא מחייך.

"כשהתחלתי לכתוב, חיפשתי מישהו שאיכשהו מבין בזה שיאמר לי מה דעתו. הייתי סטודנט למדעים מדויקים, אז זה לא היה טריוויאלי למצוא מישהו כזה. אבל היה תלמיד בתוכנית שלמדתי בה, שסיפרו לי שהוא עורך לילה ב'ידיעות אחרונות', אז אמרתי לעצמי שזה אדם שמבין בעיתונות, הוא קורא טקסטים ומצוי בדברים. פניתי אליו בבקשה שיקרא כמה סיפורים והוא נענה בשמחה. אחרי שקרא הוא אמר בהמון זהירות: 'אני לומד איתך בכמה קורסים ואני אומר לך באמת, לא כדי לדכא אותך – אתה תלמיד מבריק, אתה חכם, אתה יודע לנסח דברים בצורה מאוד טובה ואתה יכול להיות חוקר ומרצה חשוב. חבל שתבזבז את הזמן שלך בסיפורים, אתה לא עושה את זה טוב, זה לא מתחבר לשום דבר וכדאי לעסוק במשהו שאתה יכול לעשות בו שינוי ולהשפיע'. הודיתי לו, אבל הייתי בן 22 וכמו תמיד גם אז לא הקשבתי באמת לאף אחד. אחרי יותר מ-10 שנים ראיתי אותו הולך בדיזנגוף עם הבת שלו ונכנסתי אחריהם כי רציתי לומר לו שלום. רק אחר כך שמתי לב שזו חנות להלבשה תחתונה לנשים. ניגשתי אליו ושאלתי אותו בחמימות אם הוא זוכר אותי. הוא כמובן זכר ואחרי כמה שניות אמר שהוא נכנס לחנות הזו כי הרגיש לא נוח שניסה לשכנע אותי לא לכתוב. עניתי לו שאם באמת לא הייתי כותב, אולי הייתה לו סיבה להרגיש רע, אבל שהוא האמין אז בנכונות דבריו ואיכשהו אני חשבתי אחרת ויצא לי טוב. לכן אין לו שום סיבה להרגיש לא נוח. היום כשאנחנו נפגשים ברחוב זה כבר לא מביך".

1
אתגר קרת. צילום: ליאל זנד

אחרי שהקשבת לעצמך והמשכת לכתוב, איך בסוף הצלחת לפרסם?
"באוניברסיטה למדתי בתוכנית נחשבת של תלמידי מלגה. הייתי כותב בלילות, ובגלל זה הייתי מאחר לשיעורי הבוקר. רצו לבטל לי את המלגה. החונך שלי היה עדי אופיר, היום הוא פרופסור, והוא אהב אותי מאוד ושאל למה אני מאחר. כששמע את התשובה, הציע שאביא לו כמה סיפורים והוא יראה אותם לחבר שלו במחלקה לספרות. הוא אמר שאם דעתו תהיה טובה, זה יעזור. הוא פנה לחבר שלו, פרופ' חנן חבר, שכתב מכתב וזה באמת עזר ולא ביטלו לי את המלגה. בערך שנה לאחר מכן, חנן התקשר ושאל אם יש לי עוד סיפורים, כי הוא עובד עם הוצאת 'עם עובד' ומוציא סדרה של טקסטים אלטרנטיביים וככה בסוף גם יצא לי הספר".

יש לך עצה לסיום למי שרוצה להוציא ספר מול כל הקשיים?
"תמיד כששואלים אותי איזו עצה אני יכול לתת כדי שיפרסמו את הספר שלך אני אומר: 'תתעוררו כל בוקר מאוחר ובסוף זה יסתדר'. זו תהיה עצתי גם הפעם".

 

הכתבה הזו מתפרסמת במסגרת הפרויקט המיוחד שלנו "חבלי כתיבה": סופרים וסופרות מצליחים מספרים לספרייה הלאומית על הרגעים הקשים ביותר בדרך לרשימת רבי המכר. לכל הכתבות בפרויקט

"ירושלים – גדולה ויפה להפליא!"

שמחה אופורית, תקווה אופטימית וחרדות פסימיות לעתיד. עיון במכתביה האישיים של תושבת ירושלים, המשוררת לאה גולדברג, שנכתבו בתקופה הסוערת שאחרי איחוד העיר, חושף טפח מהלך הרוח הלאומי באותה עת

1

לאה גולדברג בתצלום מתוך ארכיון טוביה ריבנר, הספרייה הלאומית

שמה של לאה גולדברג מוזכר תכופות יחד עם שורה של מקומות. היא נולדה בקניגסברג, היום קלינינגרד ברוסיה האירופית. היא גדלה בקובנה, ליטא, ועד היום חושבים שאולי עליה כתבה את "משירי ארץ אהבתי". היא התגוררה בתל אביב וכתבה שם על ידידיה מרחוב ארנון. היא אפילו כתבה רומן סמי-אוטוביוגרפי שמתרחש דווקא בברלין. אבל רק לעיתים רחוקות היא מוזכרת יחד עם העיר שבה התגוררה במשך כעשרים שנים – ירושלים.

גולדברג עברה לירושלים יחד עם אמה בשנת 1950, לאחר שקיבלה הצעה ללמד בחוג לספרות באוניברסיטה העברית. היא גרה בשכונת רחביה, ברחוב אלפסי 16. בבית הזה התגוררה עד יום מותה – בטרם עת – בגיל 59. בבית הזה היא גם שהתה בזמן מלחמת ששת הימים, כשהעיר הופגזה, והקרבות השתוללו בתוכה ומסביבה.

1
לאה גולדברג בביתה בירושלים. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בארכיונו של תלמידה הקרוב של גולדברג, המשורר טוביה ריבנר, יש גלויות ומכתבים שכתבה לו גולדברג סביב אותה תקופה סוערת. ריבנר התגורר בקיבוץ מרחביה הסמוך לעפולה. בגלויה קצרה ששלחה ב-16 ביוני 1967, כמעט שבוע אחרי שתמה המלחמה, עדכנה אותו גולדברג על קורותיה בזמן המלחמה, וכמובן גם על שלום אמה.

"אנחנו שלמות ובריאות, רק קצת עייפות שתינו", כתבה לו גולדברג. "לנו, אישית, לא קרה דבר חוץ מרסיס פגז ששבר חור עגול בשמשת הדלת בחדר הגדול כשלא היינו בו [ההדגשה במקור – ע.נ.]. אמא הייתה אשת חיל. לא ירדנו למקלט והצלחנו אפילו לישון בלילה", סיכמה גולדברג.

עם תום המלחמה הקצרה התרגשו רבים מהאפשרות לשוב ולבקר בעיר העתיקה אחרי הפסקה של 19 שנים, ביניהם גם גולדברג. מכתב שכתבה לריבנר ביולי 1967 מעיד על התקוות הגדולות שהיו לה לגבי האופק המדיני החדש – לפחות לזמן קצר.

1
גלויה ששלחה גולדברג לטוביה ריבנר, זמן קצר לאחר תום מלחמת ששת הימים. מתוך ארכיון טוביה ריבנר, הספרייה הלאומית

בראש אותו מכתב ציינה גולדברג שהוא נכתב מירושלים, "באמת ירושלים – גדולה ויפה להפליא!", הוסיפה בנימה אופטימית. בהמשך סיפרה שאחרי שנפלה למשכב קצר, "לא התאפקתי והלכתי לשוק של העיר העתיקה וזו הייתה התרופה הטובה ביותר. חוץ מקסמו של המקום היה, כנראה, טוב שהלכתי הרבה בחום והתנועה והחום הצילו את גבי. אבל כמה נפלאה העיר הזאת עכשיו. וגם…נעים לבוא במגע עם הערבים. וכולם חשים זאת, אפילו האנשים שדעותיהם לא כאלו. והנעים ביותר שאנשי העיר העתיקה נראים מאושרים מאוד. וזה נותן הרבה תקוות. הייתי פסימית לגבי המצב הפוליטי, אבל עכשיו איכשהו מאמינה אני שיהיה לנו טוב יותר מאשר היה".

גולדברג אפילו סיימה את המכתב בהזמנה לטיול. "מתי תבואו לראות את העיר העתיקה ואת בית לחם?", שאלה. "לי אין שום רצון לנסוע עכשיו לשום 'חוץ-ארץ'", כתבה שם, "פה מעניין יותר מאשר בכל מקום בעולם".

בסתיו אותה שנה, נשמעה גולדברג כבר קצת אחרת. במכתב ששלחה מפריז באוקטובר 1967 כתבה גולדברג לריבנר כך: "ואשר לדברים הלא-משמחים – שאלת שכנינו הערביים – גם אני חרדה מאוד. הידידות של השבועות הראשונים, היא שהייתה בעצם לא נורמלית. הצרות עלולות היו לבוא. אני 'התרשמתי' יותר מדי בהתחלה ועתה חושבת אני בחרדה רבה על הארץ".

1
המכתבים והגלויות ששלחה לאה גולדברג לטוביה ריבנר בחודשים שאחרי מלחמת ששת הימים. מתוך ארכיון טוביה ריבנר, הספרייה הלאומית

כל מי ששהה תקופה ארוכה בחו"ל ודאי חש מתישהו חרדה לעתיד המדינה, במיוחד אם במקביל הארץ סוערת. ככה הרגישה גם לאה גולדברג, והיא אף הפליגה בזכרונותיה אל 20 שנה קודם לכן: "בין כה ובין כה אני כאן איכשהו מנותקת וזה, כתמיד במקרים כאלה, גם מרחיק גם מקרב את הפחד, ומזכיר לי כל כך הרבה נסיעות בעבר, בימים מאוד-מאוד לא שקטים, כמו למשל אוקטובר-נובמבר 1947…הלא אז חזרתי ארצה מפראג ממש 'עם פרוץ המדינה'", נזכרה גולדברג.

קשה להבין מהמכתבים הללו אילו תקוות היו לגולדברג בנוגע למצב שנוצר אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים. קשה להבין גם ממה בדיוק חששה. האם מכתבה האחרון היה תגובה להחלטות ועידת ח'רטום המפורסמת, בה התחייבו מדינות ערב לא להכיר בישראל? כנראה שלא נדע בוודאות. לא ניכר שחזתה בדיוק – לפחות לא על פי המכתבים האלו – את המצב הבטחוני והמדיני שילווה את ישראל עוד עשרות שנים קדימה. אבל אין צורך לצפות לזאת ממנה. אין זה בהכרח מתפקידם של המשוררים, להנפיק תחזיות פוליטיות. זוהי רק הזדמנות להיזכר שהדמויות שאנחנו פוגשות ופוגשים היום בשלטי רחובות ועל שטרות כסף היו אנשים אמיתיים, שחיו בעולם הזה, והילכו גם הם מדי פעם בסמטאות השוק.

כל המכתבים שמתוארים בכתבה כונסו ופורסמו גם בספר "אולי רק ציפורי מסע" בעריכת פרופ' גדעון טיקוצקי.

אם תרצו לתקן, להעיר או להוסיף על האמור בכתבה, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.

זוזו מוסא ותחיית המוזיקה הערבית בישראל

האזינו לסיפורה של תזמורת קול ישראל בערבית וסיפורם של הנגנים שהגיעו לישראל מכל רחבי העולם הערבי והצליחו בכישרון, בעקשנות ובמסירות להפוך את המוזיקה שלהם לפופולרית ואהובה בכל שכבות הציבור בישראל  

תזמורת קול ישראל בערבית בשנות ה–60. בחליל: אלבר אליאס; כנר ראשון מימין: זוזו מוסא; כנר שני משמאל: פליקס מזרחי; על הקאנון (במשקפי שמש): אברהם סלמן צילום: רשות השידור

Listen on SpotifyListen on Apple Podcasts

לכל פרקי הסכת הספרנים

בשנות החמישים פעל בשכונת התקווה קפה נח שנחשב למוסד מיתולוגי. במתחם ההופעות שלו תחת כיפת השמיים הופיעו יפה ירקוני ושושנה דמארי, ג'ו עמר ופלפל אל מסרי. ובהמשך גם זוהר ארגוב, חיים משה, הצ'רצ'לים ורבים אחרים. בתזמורת הבית של קפה נח ניגנו כמה מהמוזיקאים הטובים והחשובים ביותר שהגיעו לארץ בשנות הארבעים והחמישים ממדינות ערב. בארצות מוצאם הם ניגנו מול מלכים ואנשי החברה הגבוהה , חלקם ליוו את אום כולתום ופריד אל-אטרש. כמה מהם היו דמויות נערצות לפני שהגיעו לארץ. אבל בישראל של שנות החמישים והשישים מוזיקה ערבית זוהתה עם תרבות האויב והמוזיקה המזרחית נדחקה אל השוליים.

הפער בין הצלחתם של אותם נגנים בארצות מוצאם להתעלמות מצד הממסד הישראלי הוליד תסכול רב אבל גם ליותר ויותר יוזמות פרטיות כמו קפה נח שזכו להצלחה מסחררת. בכל ערב פקדו את בית הקפה של משפחת לוי בשכונת התקווה מאות מבלים ובסופי שבוע היו מצטופפים בו שבע מאות – שמונה מאות אנשים שהשתוקקו לשמוע את המוזיקה עליה גדלו בעיראק, אלג'יריה, מרוקו או סוריה.

השמועות על מה שקורה בקפה נח הגיעו עם הזמן גם אל קברניטי תחנת הרדיו קול ישראל ובמהלך העשור הראשון של המדינה החלה להתגבש תזמורת קול ישראל בערבית שקלטה אל שורותיה כמה מהמוזיקאים הטובים שניגנו שם. היו בה אברהם סלמן נגן הקאנון העיוור. אלברט אליאס נגן החליל. הכנר פליקס מזרחי. נגן העוד אליאס שאשא. וכמובן מי שעוד נדבר בו רבות – הכנר, המעבד המוזיקלי והמנצח זוזו מוסא.

האמנים המוכשרים האלה היו מנגנים בבוקר בשידורי התעמולה של מה שנקרא אז הגל הערבי. ובלילה הם המשיכו להופיע בקפה נח, בחפלות ובהופעות פרטיות. האזינו לסיפורה של תזמורת קול ישראל בערבית וסיפורם של הנגנים שהגיעו לישראל מכל רחבי העולם הערבי והצליחו בכישרון, בעקשנות ובמסירות להפוך את המוזיקה שלהם לפופולרית ואהובה בכל שכבות הציבור.

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורח: אריאל כהן, המנצח והמנהל המוזיקלי של תזמורת "פירקת אל נור"

מפיק: דניאל גל

עורך: חן מלול