כשהעורך אמר לאתגר קרת: "תתמקד במה שאתה טוב בו"

אם אתגר קרת היה מקשיב לעצתו של עורך הלילה בעיתון, ספרו הראשון "צינורות" לא היה רואה אור וקרת היה הופך לדוקטור למדעים מדוייקים. אם קרת היה מקשיב לעצמו, יכול להיות שהסיפורים שלו לעולם לא היו יוצאים לאור בארצות הברית ומעניקים לו הצלחה בינלאומית. למרות הכל, קרת התעקש והלך על האינסטינקט, והרי לכם סיפור חדש שאתגר קרת עוד לא כתב - אבל חולק עם קוראי הספרייה הלאומית

1

אתגר קרת. צילום: ליאל זנד

מאז שנות התשעים אי אפשר לדמיין את עולם הספרות הישראלי ללא אתגר קרת. אבל מתברר שבמציאות אלטרנטיבית היה סיכוי שזה יקרה. לרגל חודש הקריאה, ביקשנו לשמוע מסופרות ומסופרים על קשיים שחוו בניסיון להוציא ספר לאור. כששאלנו את קרת האם נתקל במקרה כזה, הוא חייך ושאל: "מאיפה להתחיל? מזה שניסיתי לכתוב רומן וגנבו לי אותו? שרוב הדברים שכתבתי בחיי נדחו? שלפני שהספר הראשון שלי התפרסם, שלחתי שלוש פעמים סיפורים לתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' ואף פעם לא נכנסתי לעשירייה הראשונה, למרות שהסיפור 'צינורות' היה אחד מהם? כמספר סיפורים טוב, אני לא באמת חושב שסיפורי הדחייה האלה הם סיפורים טובים – יש בהם משהו כמעט בנאלי".

ואז קרת ניגש לספר לנו את הסיפורים הלא בנאליים מתהליך ההוצאה לאור של ספריו.

1
אתגר קרת. צילום: ליאל זנד

הסיפור שכמעט נגנז והחבר שביקש טובה

"פעם כתבתי סיפור על החבר הכי טוב שלי, חבר מגיל שלוש", מספר קרת. "לסיפור קוראים 'הג'ננה של נמרוד' (יצא בתוך "הקייטנה של קנלר" – ק.ה.), והיו בו הרבה אלמנטים ביוגרפיים. כשגמרתי לכתוב את הסיפור אמרתי לעצמי 'זה נכון שהרבה דברים שם קרו, זה משמעותי בשבילי כי חלק מהאנשים שהיו שם יקרים לי וחלקם כבר מתו, אבל אני צריך לנסות איכשהו להתרחק ולראות את הדברים בעיניים של קורא אובייקטיבי'. בקריאה הזו הסיפור נראה לי כבר פחות מעניין. גם עורך הספר נתן לי את אותה תשובה – זה באמת מרגיש מאוד אמיתי, אבל זה נורא ספציפי ולא יעניין אנשים אחרים. החלטתי להוריד את הסיפור מהספר. כשהספר כבר היה בהגהות, אמרתי לחבר שלי, 'אתה יודע, עוד חודשיים יצא הספר', והוא ענה 'יופי, ויש את הסיפור עליי'. עניתי לו שלא, שהסיפור הזה לא נכנס לספר כי חשבנו שהוא לא נורא מעניין והוא אמר 'מה פתאום?! זה סופר מעניין, זה הכי מעניין'. עניתי לו 'זה היה מעניין לך כי זה היה עליך, אבל אני לא בטוח שהוא יעניין את הקורא'. ואז הוא אמר לי, 'אתה מכיר אותי מהגנון וכל הזמן הזה שאנחנו מכירים, כמה פעמים ביקשתי ממך משהו?'. הופתעתי מזה ועניתי שבאמת הוא אף פעם לא ביקש והוא אמר: 'אז פעם בשלושים שנה מותר? אני מבקש ממך להכניס את הסיפור לספר, גם אם אתה לא חושב שהוא יעניין את הקוראים. תכניס את הסיפור הפעם כי חבר שלך מהגן ביקש'. חשבתי על זה קצת ואמרתי לו בסדר".

אבל זה לא סוף הסיפור?
"לא זה לא. באיזשהו שלב מישהו שקרא את הספר ואהב אותו, תרגם אותו לאנגלית", נזכר קרת. "כשהספר יצא בארה"ב הוא נקרא על שם הסיפור שלא רציתי להכניס לספר, כי זה הסיפור שהם הכי אהבו. זה בעיקר סיפור על זה שאנשים שכותבים לא באמת יודעים בדיוק מה רלוונטי לעולם, ומה באמת ירגש אנשים. צריך להבין שהקריאה בסיפורים במקומות שונים בעולם היא מאוד-מאוד שונה. בקוריאה, למשל, הסיפורים הכי בולטים שלי הם הריאליסטיים, בגרמניה מתעניינים יותר בסיפורים גרוטסקיים ופנטסטיים ואפילו התשובה לשאלה מה נתפש כריאליסטי ומה כפנטסטי יכולה להשתנות בין תרבויות".

גם אחרי שהיה כבר סופר מוכר ואהוב בישראל, ואפילו אחרי שכבר רשם הצלחה מסוימת מעבר לים, התלאות שבתהליך ההוצאה לאור לא נגמרו. הן רק עברו למקום אחר.

1
אתגר קרת. צילום: ליאל זנד

"אחרי שיצא הספר 'אניהו' בארץ, הסוכן שלי בארצות הברית ניסה למצוא לו מו"ל בקדחתנות אך ללא הצלחה", אומר קרת. "באיזשהו שלב הצעתי שיראה לי את הדחיות כדי שאני אבין מה הבעיה ואולי אלמד מזה. הוא שלח לי משהו כמו 60 מיילים מכל מיני הוצאות לאור די אזוטריות שכתבו שהסיפורים קצרים מדי, תהו על השימוש בקללות – רשימה ארוכה. באיזשהו שלב חשבתי אפילו שכנראה הסיפורים שלי לא מתאימים לקורא האמריקאי ואמרתי לסוכן שירד מזה. שבוע אחרי פנה אליי עורך בהוצאת ספרים מאוד נחשבת ואמר שהוא קרא כמה סיפורים מתורגמים שלי איפשהו והם פוצצו לו את הראש. תוך יומיים חתמתי אצלו על חוזה. זה עולם משונה, כבר הרמתי ידיים לגבי הספר הזה ופתאום בא אדם אחד ומשנה את הכל. זה מצב מוזר שבו הוצאה אוניברסיטאית קטנטנה מסבירה לי שאני לא מעניין ובמקום אחר מישהו קרא סיפור שלך ואומר שזה בעצם כן מעניין. כנראה שבכתיבה יש משהו מאוד דיאלוגי והמון פעמים זה דורש מזל, בערך כמו אדם שאיבד את כל הונו ואז מוצא כרטיס פיס על הרצפה וזוכה בפרס בגדול".

חבל שתבזבז את הזמן שלך על סיפורים

גם בשלב הזה מספר הסיפורים קרת עדיין לא מרוצה מהסיפורים שהוא נותן לי.

אז מה בעיניך יהיה סיפור טוב לקוראים?
"או, תשמעי סיפור", הוא מחייך.

"כשהתחלתי לכתוב, חיפשתי מישהו שאיכשהו מבין בזה שיאמר לי מה דעתו. הייתי סטודנט למדעים מדויקים, אז זה לא היה טריוויאלי למצוא מישהו כזה. אבל היה תלמיד בתוכנית שלמדתי בה, שסיפרו לי שהוא עורך לילה ב'ידיעות אחרונות', אז אמרתי לעצמי שזה אדם שמבין בעיתונות, הוא קורא טקסטים ומצוי בדברים. פניתי אליו בבקשה שיקרא כמה סיפורים והוא נענה בשמחה. אחרי שקרא הוא אמר בהמון זהירות: 'אני לומד איתך בכמה קורסים ואני אומר לך באמת, לא כדי לדכא אותך – אתה תלמיד מבריק, אתה חכם, אתה יודע לנסח דברים בצורה מאוד טובה ואתה יכול להיות חוקר ומרצה חשוב. חבל שתבזבז את הזמן שלך בסיפורים, אתה לא עושה את זה טוב, זה לא מתחבר לשום דבר וכדאי לעסוק במשהו שאתה יכול לעשות בו שינוי ולהשפיע'. הודיתי לו, אבל הייתי בן 22 וכמו תמיד גם אז לא הקשבתי באמת לאף אחד. אחרי יותר מ-10 שנים ראיתי אותו הולך בדיזנגוף עם הבת שלו ונכנסתי אחריהם כי רציתי לומר לו שלום. רק אחר כך שמתי לב שזו חנות להלבשה תחתונה לנשים. ניגשתי אליו ושאלתי אותו בחמימות אם הוא זוכר אותי. הוא כמובן זכר ואחרי כמה שניות אמר שהוא נכנס לחנות הזו כי הרגיש לא נוח שניסה לשכנע אותי לא לכתוב. עניתי לו שאם באמת לא הייתי כותב, אולי הייתה לו סיבה להרגיש רע, אבל שהוא האמין אז בנכונות דבריו ואיכשהו אני חשבתי אחרת ויצא לי טוב. לכן אין לו שום סיבה להרגיש לא נוח. היום כשאנחנו נפגשים ברחוב זה כבר לא מביך".

1
אתגר קרת. צילום: ליאל זנד

אחרי שהקשבת לעצמך והמשכת לכתוב, איך בסוף הצלחת לפרסם?
"באוניברסיטה למדתי בתוכנית נחשבת של תלמידי מלגה. הייתי כותב בלילות, ובגלל זה הייתי מאחר לשיעורי הבוקר. רצו לבטל לי את המלגה. החונך שלי היה עדי אופיר, היום הוא פרופסור, והוא אהב אותי מאוד ושאל למה אני מאחר. כששמע את התשובה, הציע שאביא לו כמה סיפורים והוא יראה אותם לחבר שלו במחלקה לספרות. הוא אמר שאם דעתו תהיה טובה, זה יעזור. הוא פנה לחבר שלו, פרופ' חנן חבר, שכתב מכתב וזה באמת עזר ולא ביטלו לי את המלגה. בערך שנה לאחר מכן, חנן התקשר ושאל אם יש לי עוד סיפורים, כי הוא עובד עם הוצאת 'עם עובד' ומוציא סדרה של טקסטים אלטרנטיביים וככה בסוף גם יצא לי הספר".

יש לך עצה לסיום למי שרוצה להוציא ספר מול כל הקשיים?
"תמיד כששואלים אותי איזו עצה אני יכול לתת כדי שיפרסמו את הספר שלך אני אומר: 'תתעוררו כל בוקר מאוחר ובסוף זה יסתדר'. זו תהיה עצתי גם הפעם".

 

הכתבה הזו מתפרסמת במסגרת הפרויקט המיוחד שלנו "חבלי כתיבה": סופרים וסופרות מצליחים מספרים לספרייה הלאומית על הרגעים הקשים ביותר בדרך לרשימת רבי המכר. לכל הכתבות בפרויקט

זוזו מוסא ותחיית המוזיקה הערבית בישראל

האזינו לסיפורה של תזמורת קול ישראל בערבית וסיפורם של הנגנים שהגיעו לישראל מכל רחבי העולם הערבי והצליחו בכישרון, בעקשנות ובמסירות להפוך את המוזיקה שלהם לפופולרית ואהובה בכל שכבות הציבור בישראל  

תזמורת קול ישראל בערבית בשנות ה–60. בחליל: אלבר אליאס; כנר ראשון מימין: זוזו מוסא; כנר שני משמאל: פליקס מזרחי; על הקאנון (במשקפי שמש): אברהם סלמן צילום: רשות השידור

Listen on SpotifyListen on Apple Podcasts

לכל פרקי הסכת הספרנים

בשנות החמישים פעל בשכונת התקווה קפה נח שנחשב למוסד מיתולוגי. במתחם ההופעות שלו תחת כיפת השמיים הופיעו יפה ירקוני ושושנה דמארי, ג'ו עמר ופלפל אל מסרי. ובהמשך גם זוהר ארגוב, חיים משה, הצ'רצ'לים ורבים אחרים. בתזמורת הבית של קפה נח ניגנו כמה מהמוזיקאים הטובים והחשובים ביותר שהגיעו לארץ בשנות הארבעים והחמישים ממדינות ערב. בארצות מוצאם הם ניגנו מול מלכים ואנשי החברה הגבוהה , חלקם ליוו את אום כולתום ופריד אל-אטרש. כמה מהם היו דמויות נערצות לפני שהגיעו לארץ. אבל בישראל של שנות החמישים והשישים מוזיקה ערבית זוהתה עם תרבות האויב והמוזיקה המזרחית נדחקה אל השוליים.

הפער בין הצלחתם של אותם נגנים בארצות מוצאם להתעלמות מצד הממסד הישראלי הוליד תסכול רב אבל גם ליותר ויותר יוזמות פרטיות כמו קפה נח שזכו להצלחה מסחררת. בכל ערב פקדו את בית הקפה של משפחת לוי בשכונת התקווה מאות מבלים ובסופי שבוע היו מצטופפים בו שבע מאות – שמונה מאות אנשים שהשתוקקו לשמוע את המוזיקה עליה גדלו בעיראק, אלג'יריה, מרוקו או סוריה.

השמועות על מה שקורה בקפה נח הגיעו עם הזמן גם אל קברניטי תחנת הרדיו קול ישראל ובמהלך העשור הראשון של המדינה החלה להתגבש תזמורת קול ישראל בערבית שקלטה אל שורותיה כמה מהמוזיקאים הטובים שניגנו שם. היו בה אברהם סלמן נגן הקאנון העיוור. אלברט אליאס נגן החליל. הכנר פליקס מזרחי. נגן העוד אליאס שאשא. וכמובן מי שעוד נדבר בו רבות – הכנר, המעבד המוזיקלי והמנצח זוזו מוסא.

האמנים המוכשרים האלה היו מנגנים בבוקר בשידורי התעמולה של מה שנקרא אז הגל הערבי. ובלילה הם המשיכו להופיע בקפה נח, בחפלות ובהופעות פרטיות. האזינו לסיפורה של תזמורת קול ישראל בערבית וסיפורם של הנגנים שהגיעו לישראל מכל רחבי העולם הערבי והצליחו בכישרון, בעקשנות ובמסירות להפוך את המוזיקה שלהם לפופולרית ואהובה בכל שכבות הציבור.

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורח: אריאל כהן, המנצח והמנהל המוזיקלי של תזמורת "פירקת אל נור"

מפיק: דניאל גל

עורך: חן מלול

חשיפה: תיעוד של פעילות האינקוויזיציה הפורטוגלית בליסבון

כתבי היד מתעדים את משפטי הטריבונל של האינקוויזיציה בעיקר בליסבון ממאה שלושים השנים הראשונות של פעילותו. בדפים האלו מתועדים המשפטים אותם ניהלו הכמרים בין השאר כנגד יהודים מומרים, שהואשמו בכך שהמשיכו לקיים את מצוות היהדות בסתר

האינקוויזיציה הפורטוגזית

בשנת 2020, החליט הפרלמנט הפורטוגלי להכריז על ה-31 במרץ כיום הזיכרון הרשמי לקורבנות האינקוויזיציה הפורטוגלית. מדובר ביוזמה חסרת תקדים של הפרלמנט בליסבון שמעיד על רצונה של ממשלת פורטוגל להכיר בטראומה ההיסטורית של רבים אשר עונו, או נענשו בצורות אחרות על ידי בית המלוכה ואנשי האינקוויזיציה לאורך השנים.

ואכן, בשנת 1536 יזמה הכנסייה הקתולית, לפי בקשתו של מלך פורטוגל ג'ון השלישי, את האינקוויזיציה בעקבות זרם המוני של אנוסים למדינה שברחו מהאינקוויזיציה הספרדית. כתוצאה מהמרות בכפייה ורדיפה מצד האינקוויזיציה, מאות אלפי יהודים נותקו באכזריות מדתם, אם כי מספר הקורבנות היהודים במהלך שנות הפעילות של האינקוויזיציה הפורטוגלית אינו ידוע. משפטי האינקוויזציה הפורטוגלית כללו עונשים אכזריים במיוחד כמו העלאה פומבית על המוקד. המשפטים פסקו לאחר כ-250 שנה, עוד לפני ביטול מוסד האינקוויזיציה הפורטוגלית בשנת 1821.

עמוד מתוך כתב היד המתאר משפטי האוטו-דה-פה בליסבון, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הספרייה הלאומית

כעת, חושף הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שבספרייה הלאומית, כתב יד של כ-60 דפים מהמאה ה-18 אשר מתעד את משפטי הטריבונל של האינקוויזיציה בעיקר בליסבון ממאה שלושים השנים הראשונות של פעילותו. בדפים האלו מתועדים המשפטים אותם ניהלו אינקוויזיטורים בין השאר כנגד בני משפחות האנוסים, שהואשמו בכך שהמשיכו לקיים את מצוות היהדות בסתר.

מדפי כתב היד הכרוך, שהתגלה על ידי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, עולה באופן ישיר תיעוד לפעילותם של הטריבונלים בליסבון. הספר המכונה "זיכרון של כל האוטוס-דה-פה אשר התרחשו בליסבון", חושף עשרות עמודים המתעדים בצורה תמציתית למדיי בשפה הפורטוגזית מעשי האוטו-דה-פה (הענשה פומבית של כופרים) שהתנהלו בעיר הבירה של פורטוגל, תוך אזכור קצר של משפטים מעיר טומאר, בין השנים 1540-1669, לצד תאריך מדויק, מקום המשפט ושם הכומר הנושא את הדרשה. הדרשות היוו חלק משמעותי בתהליך המשפט ושימשו כאמצעי לדיסציפלינציה של ההמון הנוצרי. הן אף זכו להפצה והנצחה באמצעות הדפוס.

העמוד הראשי של דרשת האוטו-דה-פה של הכומר פיליפה מוראירה, שהודפסה בשנת 1646, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הספרייה הלאומית

התיאור של ספר ה"זכרון" מכיל מספר גברים ונשים המואשמים בכפירה וציון מספרם של הנשרפים באש. בין אלה שהועמדו למשפט נמצאו "הנוצרים החדשים" שהואשמו "בהתייהדות", אולם מהדפים שנחשפים כעת עולה כי הרדיפות לא היו רק על רקע דתי, וגם "נוצרים ישנים" (נאשמים שהגיעו ממשפחות ללא רקע יהודי) הורשעו במעשי סדום, ביגמיה, החזקת ספרים אסורים וחילול הקודש. העונש המוזכר בדפים הוא הגליה "לספינת המשוטים", שבפורטוגל משמעותו הייתה עבודת פרך כעבדים.

יצוין כי במהלך מאות השנים נטשו מרבית האנוסים בפורטוגל כל סממן שיכול היה להסגיר אותם – ברית מילה, טבילה במקווה וקיום חגים יהודיים. אולם חלקם המשיכו לקיים בבתיהם טקסים דתיים יהודיים במסתור, או במועדים מאוחרים מעט מיום החג בפועל. לדוגמה, היו כאלו שחגגו בסתר את יום כיפור ופסח מספר ימים לאחר המועד האמיתי, על מנת לבלבל את אנשי האינקוויזיציה; נרות שבת הוסתרו בתוך כלי חרס; וילדים מתחת לגיל 12 לא הורשו להשתתף בטקסים הדתיים, שנערכו מאחורי דלתיים סגורות, על מנת שלא יסגירו את הסוד.

תגליות אלו שופכות אור על מציאות חיים סבוכה ועל מסירות הנפש של יהודי ספרד לשמירה על מצוות הדת גם בעת צרה.

למידע נוסף על כתב היד | מידע על פריט נוסף בנושא

בדרכו: פרנק סינטרה בשירות "ההגנה"

כך סייע הזמר המהולל למדינה שבדרך ושיטה בסוכני ה-FBl, למען ישראל

פרנק סינטרה צופה במפגן צה"לי במהלך ביקור בישראל, 1962. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. צביעה: MyHeritage

הנה, הסוף קרוב,
הזמן חולף לו עם הרוח.
רעי, לכם אומר,
בלי בושה – הכל פתוח.
חיי היו יפים,
מדבריות רבות עברתי.
אבל, בדרכי שלי, תמיד הלכתי

("בדרכי שלי". מילים: פול אנקה. ביצוע: פרנק סינטרה. תרגום: אריק לביא)

 

מרץ 1948. הימים שלפני הקמת מדינת ישראל.

ארגון ההגנה פועל בדרכים לא דרכים כדי לחמש את היישוב היהודי. במטה חשאי של הארגון, במלון בניו יורק, נציג ההגנה טדי קולק מתכנן את מהלכיו: משימתו, בשליחותו של בן גוריון, היא להעביר כספים לקפטן אוניית נשק אירית עמוסה תחמושת שעגנה לא הרחק משם. לאחר מכן תצא האונייה בדרכה אל ארץ ישראל. אך קולק ניצב בפני בעיה קשה: סוכנים פדרלים אמריקניים עוקבים אחרי כל פעולה שלו ואנשיו. היה לו ברור שהוא לא יצליח להוציא את הכספים מהמלון בכוחות עצמו, ולשלם לקפטן. גורל משלוח הנשק שההגנה כה זקוקה לו, לוט בערפל.

צמוד למטה ההגנה, באותו בניין ממש, שוכן מועדון הלילה "קופקבנה" המפורסם. על הבר המועדון יושבים להם זה לצד זה פעילי המטה ומיטב בדרני ניו-יורק. אחד מהם, היה לא אחר מאשר הזמר והשחקן פרנק סינטרה.

"יישבתי על הבר וסינטרה ניגש אלי", שיחזר לימים קולק. "אני לא יודע מה עבר עלי באותם רגעים, אבל סיפרתי לו על מעשיי בארצות הברית ועל הדילמה שהייתי שרוי בה".

התמונה פורסמה בעיתון "דבר". 19 ביוני, 1980

יום למחרת, שעת בוקר מוקדמת. טדי קולק יוצא מהבניין מצויד בתיק. סוכני ה-FBI בעקבותיו. באותם רגעים ממש יוצא מהדלת האחורית פרנק סינטרה, ובידיו מיליון דולר בשקית נייר. הוא הולך אל המזח, מבצע את המסירה לקפטן ומנופף לשלום לאניית התחמושת המפליגה משם.

"אילו היו ימיה הראשונים של מדינה צעירה", סיפר לימים סינטרה לבתו ננסי. "רציתי לעזור. פחדתי שהם ייפלו".

פרנק סינטרה ימשיך ללוות את המדינה הצעירה למשך שנים רבות. ואת כל מה שעשה, עשה באהבה. בדרכו.

לקריאה נוספת

Sinatra: The Life – Anthony Summers, Robbyn Swan

שותפים לדבר מעשה: בתוככי הברית הישראלית-אמריקנית / יוסף מלמן, דן רביב

Stuart Davidson – Full interview about Frank Sinatra and Teddy Kollek, Jimmy Hoffa (Associate)