מאז שנות התשעים אי אפשר לדמיין את עולם הספרות הישראלי ללא אתגר קרת. אבל מתברר שבמציאות אלטרנטיבית היה סיכוי שזה יקרה. לרגל חודש הקריאה, ביקשנו לשמוע מסופרות ומסופרים על קשיים שחוו בניסיון להוציא ספר לאור. כששאלנו את קרת האם נתקל במקרה כזה, הוא חייך ושאל: "מאיפה להתחיל? מזה שניסיתי לכתוב רומן וגנבו לי אותו? שרוב הדברים שכתבתי בחיי נדחו? שלפני שהספר הראשון שלי התפרסם, שלחתי שלוש פעמים סיפורים לתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' ואף פעם לא נכנסתי לעשירייה הראשונה, למרות שהסיפור 'צינורות' היה אחד מהם? כמספר סיפורים טוב, אני לא באמת חושב שסיפורי הדחייה האלה הם סיפורים טובים – יש בהם משהו כמעט בנאלי".
ואז קרת ניגש לספר לנו את הסיפורים הלא בנאליים מתהליך ההוצאה לאור של ספריו.
הסיפור שכמעט נגנז והחבר שביקש טובה
"פעם כתבתי סיפור על החבר הכי טוב שלי, חבר מגיל שלוש", מספר קרת. "לסיפור קוראים 'הג'ננה של נמרוד' (יצא בתוך "הקייטנה של קנלר" – ק.ה.), והיו בו הרבה אלמנטים ביוגרפיים. כשגמרתי לכתוב את הסיפור אמרתי לעצמי 'זה נכון שהרבה דברים שם קרו, זה משמעותי בשבילי כי חלק מהאנשים שהיו שם יקרים לי וחלקם כבר מתו, אבל אני צריך לנסות איכשהו להתרחק ולראות את הדברים בעיניים של קורא אובייקטיבי'. בקריאה הזו הסיפור נראה לי כבר פחות מעניין. גם עורך הספר נתן לי את אותה תשובה – זה באמת מרגיש מאוד אמיתי, אבל זה נורא ספציפי ולא יעניין אנשים אחרים. החלטתי להוריד את הסיפור מהספר. כשהספר כבר היה בהגהות, אמרתי לחבר שלי, 'אתה יודע, עוד חודשיים יצא הספר', והוא ענה 'יופי, ויש את הסיפור עליי'. עניתי לו שלא, שהסיפור הזה לא נכנס לספר כי חשבנו שהוא לא נורא מעניין והוא אמר 'מה פתאום?! זה סופר מעניין, זה הכי מעניין'. עניתי לו 'זה היה מעניין לך כי זה היה עליך, אבל אני לא בטוח שהוא יעניין את הקורא'. ואז הוא אמר לי, 'אתה מכיר אותי מהגנון וכל הזמן הזה שאנחנו מכירים, כמה פעמים ביקשתי ממך משהו?'. הופתעתי מזה ועניתי שבאמת הוא אף פעם לא ביקש והוא אמר: 'אז פעם בשלושים שנה מותר? אני מבקש ממך להכניס את הסיפור לספר, גם אם אתה לא חושב שהוא יעניין את הקוראים. תכניס את הסיפור הפעם כי חבר שלך מהגן ביקש'. חשבתי על זה קצת ואמרתי לו בסדר".
אבל זה לא סוף הסיפור?
"לא זה לא. באיזשהו שלב מישהו שקרא את הספר ואהב אותו, תרגם אותו לאנגלית", נזכר קרת. "כשהספר יצא בארה"ב הוא נקרא על שם הסיפור שלא רציתי להכניס לספר, כי זה הסיפור שהם הכי אהבו. זה בעיקר סיפור על זה שאנשים שכותבים לא באמת יודעים בדיוק מה רלוונטי לעולם, ומה באמת ירגש אנשים. צריך להבין שהקריאה בסיפורים במקומות שונים בעולם היא מאוד-מאוד שונה. בקוריאה, למשל, הסיפורים הכי בולטים שלי הם הריאליסטיים, בגרמניה מתעניינים יותר בסיפורים גרוטסקיים ופנטסטיים ואפילו התשובה לשאלה מה נתפש כריאליסטי ומה כפנטסטי יכולה להשתנות בין תרבויות".
גם אחרי שהיה כבר סופר מוכר ואהוב בישראל, ואפילו אחרי שכבר רשם הצלחה מסוימת מעבר לים, התלאות שבתהליך ההוצאה לאור לא נגמרו. הן רק עברו למקום אחר.
"אחרי שיצא הספר 'אניהו' בארץ, הסוכן שלי בארצות הברית ניסה למצוא לו מו"ל בקדחתנות אך ללא הצלחה", אומר קרת. "באיזשהו שלב הצעתי שיראה לי את הדחיות כדי שאני אבין מה הבעיה ואולי אלמד מזה. הוא שלח לי משהו כמו 60 מיילים מכל מיני הוצאות לאור די אזוטריות שכתבו שהסיפורים קצרים מדי, תהו על השימוש בקללות – רשימה ארוכה. באיזשהו שלב חשבתי אפילו שכנראה הסיפורים שלי לא מתאימים לקורא האמריקאי ואמרתי לסוכן שירד מזה. שבוע אחרי פנה אליי עורך בהוצאת ספרים מאוד נחשבת ואמר שהוא קרא כמה סיפורים מתורגמים שלי איפשהו והם פוצצו לו את הראש. תוך יומיים חתמתי אצלו על חוזה. זה עולם משונה, כבר הרמתי ידיים לגבי הספר הזה ופתאום בא אדם אחד ומשנה את הכל. זה מצב מוזר שבו הוצאה אוניברסיטאית קטנטנה מסבירה לי שאני לא מעניין ובמקום אחר מישהו קרא סיפור שלך ואומר שזה בעצם כן מעניין. כנראה שבכתיבה יש משהו מאוד דיאלוגי והמון פעמים זה דורש מזל, בערך כמו אדם שאיבד את כל הונו ואז מוצא כרטיס פיס על הרצפה וזוכה בפרס בגדול".
חבל שתבזבז את הזמן שלך על סיפורים
גם בשלב הזה מספר הסיפורים קרת עדיין לא מרוצה מהסיפורים שהוא נותן לי.
אז מה בעיניך יהיה סיפור טוב לקוראים?
"או, תשמעי סיפור", הוא מחייך.
"כשהתחלתי לכתוב, חיפשתי מישהו שאיכשהו מבין בזה שיאמר לי מה דעתו. הייתי סטודנט למדעים מדויקים, אז זה לא היה טריוויאלי למצוא מישהו כזה. אבל היה תלמיד בתוכנית שלמדתי בה, שסיפרו לי שהוא עורך לילה ב'ידיעות אחרונות', אז אמרתי לעצמי שזה אדם שמבין בעיתונות, הוא קורא טקסטים ומצוי בדברים. פניתי אליו בבקשה שיקרא כמה סיפורים והוא נענה בשמחה. אחרי שקרא הוא אמר בהמון זהירות: 'אני לומד איתך בכמה קורסים ואני אומר לך באמת, לא כדי לדכא אותך – אתה תלמיד מבריק, אתה חכם, אתה יודע לנסח דברים בצורה מאוד טובה ואתה יכול להיות חוקר ומרצה חשוב. חבל שתבזבז את הזמן שלך בסיפורים, אתה לא עושה את זה טוב, זה לא מתחבר לשום דבר וכדאי לעסוק במשהו שאתה יכול לעשות בו שינוי ולהשפיע'. הודיתי לו, אבל הייתי בן 22 וכמו תמיד גם אז לא הקשבתי באמת לאף אחד. אחרי יותר מ-10 שנים ראיתי אותו הולך בדיזנגוף עם הבת שלו ונכנסתי אחריהם כי רציתי לומר לו שלום. רק אחר כך שמתי לב שזו חנות להלבשה תחתונה לנשים. ניגשתי אליו ושאלתי אותו בחמימות אם הוא זוכר אותי. הוא כמובן זכר ואחרי כמה שניות אמר שהוא נכנס לחנות הזו כי הרגיש לא נוח שניסה לשכנע אותי לא לכתוב. עניתי לו שאם באמת לא הייתי כותב, אולי הייתה לו סיבה להרגיש רע, אבל שהוא האמין אז בנכונות דבריו ואיכשהו אני חשבתי אחרת ויצא לי טוב. לכן אין לו שום סיבה להרגיש לא נוח. היום כשאנחנו נפגשים ברחוב זה כבר לא מביך".
אחרי שהקשבת לעצמך והמשכת לכתוב, איך בסוף הצלחת לפרסם?
"באוניברסיטה למדתי בתוכנית נחשבת של תלמידי מלגה. הייתי כותב בלילות, ובגלל זה הייתי מאחר לשיעורי הבוקר. רצו לבטל לי את המלגה. החונך שלי היה עדי אופיר, היום הוא פרופסור, והוא אהב אותי מאוד ושאל למה אני מאחר. כששמע את התשובה, הציע שאביא לו כמה סיפורים והוא יראה אותם לחבר שלו במחלקה לספרות. הוא אמר שאם דעתו תהיה טובה, זה יעזור. הוא פנה לחבר שלו, פרופ' חנן חבר, שכתב מכתב וזה באמת עזר ולא ביטלו לי את המלגה. בערך שנה לאחר מכן, חנן התקשר ושאל אם יש לי עוד סיפורים, כי הוא עובד עם הוצאת 'עם עובד' ומוציא סדרה של טקסטים אלטרנטיביים וככה בסוף גם יצא לי הספר".
יש לך עצה לסיום למי שרוצה להוציא ספר מול כל הקשיים?
"תמיד כששואלים אותי איזו עצה אני יכול לתת כדי שיפרסמו את הספר שלך אני אומר: 'תתעוררו כל בוקר מאוחר ובסוף זה יסתדר'. זו תהיה עצתי גם הפעם".
