1971. נעמי שמר עולה לבמה בשמלה בדואית רקומה וחיוך גדול. זה עתה הסתיימה הופעת הבכורה של להקת פיקוד הדרום בתוכניתה "נשרים בערבה", שכללה גם את הלהיט החדש שכתבה והלחינה "שבחי מעוז".
אחרי הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים, נישאה שמר על הד שירת הרבים בדרכה לתאר את החוויה הלאומית. "גדלתי על שירת רבים, והתחלתי לכתוב בשביל שיהיה מה לשיר ביחד." סיפרה פעם.
שמר התרגשה מהתפקיד החדש שקיבלה מהציבור. אחרי ההצלחה הכבירה של "ירושלים של זהב", היא הוזמנה לחבר "שירי עם" נוספים – שירים ששיקפו דרך עיניה הפרטיות, את הרוח הישראלית.
היא נעזרה בידע העצום שלה במקורות התנ"כיים ובהיסטוריה של עם ישראל כדי להקביל בין אמונות או מיתוסים שיוחסו לעם ישראל בעברו ולתאר דרכם את ההווה. אחד מהשירים שכתבה באותה תקופה השתמש דווקא בצד החשוך יותר של חג האורות כדי לתאר את ההתרחשויות בעת קרבות ההתשה ולהזהיר את אלו שרוצים להרע לנו.
***
חנוכה, שנת 1969. ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת ההתשה. נעמי שמר מבקרת במוצבי התעלה. היא נפגשת עם החיילים במוצבים, מדברת איתם ושואלת לשלומם ולמצבם. החיילים חולקים עם שמר את שגרת יומם ותחושותיהם: המוצבים והמעוזים מופגזים ללא הרף, צלפים מצרים יורים אל חצרות המוצבים בשעות קבועות, ושגרה מבעיתה של סכנת חיים מתמדת היא מנת יומם.

כנראה שמזמיניה של שמר לסיור המסוכן במעוזי התעלה קיוו שהביקור הלא שגרתי ידגדג את בלוטות ההשראה של פזמונאית-העל. בזכות חג החנוכה, ובזכות איש אחד מיוחד, הם זכו שתקוותיהם תיעננה: החיילים הראו לשמר חנוכייה שאלתרו מתרמילי פגזים ריקים וסיפרו לה שאחרי הדלקת הנרות הם שרים "מעוז צור" בכל כוחם, כדי שהמצרים ישמעו אותם גם מהצד השני של התעלה.
למעשה, בסיפור המור"ק (מורשת הקרב) שמאחורי השיר התגלה שנים רבות לאחר מכן שההשראה לשיר של שמר הגיעה מאיש אחד מיוחד – מפקד המעוז בו היא ביקרה, מיכאל רכס שמו. רכס ז"ל היה נכה צה"ל, גיבור מלחמת יום כיפור ואב שכול לנווט שגיא רכס ז"ל.

בימי מבצע "צוק איתן", הופיע בנה של שמר, הזמר אריאל הורביץ, בפני חברי קיבוץ כפר עזה וסיפר איך נולד השיר "שבחי מעוז". אחד מחברי הקיבוץ שנכח בהופעה חיבר בין הקצין החצוף ועז הרוח שהדליק את חנוכיית הפגזים מול עיניה של שמר ועיני המצרים ובין רכס, בן קיבוצו לשעבר.
ב-1969 היה רכס, בן הקיבוץ כפר עזה, קצין מילואים שהתנדב לתגבר את אחד המעוזים מול תעלת סואץ. בצה"ל ביקשו מקציני מילואים להתנדב לשירות במעוזים כדי שיינסכו ביטחון בחיילי הצבא הסדיר בימים הארוכים והקשים של המלחמה. הקצינים שהתנדבו כונו "נמרים" ומי שפיקד עליהם, בין היתר, היה אלוף שלמה (צ'יץ') לַהַט.
משפחתו של רכס סיפרה שהרעיון לחנוכיית הפגזים הגיע ממנו. הוא סיפר להם שאילתר אותה כדי "לעשות דווקא" למצרים ולהדליק נרות חנוכה מול הפרצוף שלהם. אמר ועשה – הוא הכין חנוכייה מתרמילים של פגזים, והציב אותה ממש על גדת התעלה.

כשביקרה שמר במעוזים באותו חג החנוכה, הדליק מיכאל את חנוכיית הפגזים מול עיניה הנרגשות. כשחזרה לביתה הציתה החנוכיה הזו את מילות השיר "שבחי מעוז". שנתיים לאחר מכן, כאמור, הוא הפך ללהיט גדול של להקת פיקוד דרום, שיר שמילותיו מקבלות בימים אלו משמעות חדשה:
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
לְךָ נָאֶה לְשֶׁבַח
הַרְחֵק-הַרְחֵק לְיַד בֵּיתִי
הַפַּרְדֵּסִים נָתְנוּ רֵיחַ
אָבוֹא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר
אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
צוֹפֶה בִּי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי,
מִבְצָר עִקֵּשׁ וְקִשֵּׁחַ
עֲצֵי שָׁקֵד לְיַד בֵּיתִי
עוֹמְדִים בְּלֹבֶן פּוֹרֵחַ
אָבוֹא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר
אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
מַבִּיט בִּי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
בִּקְרַב אֵין קֵץ יְנַצֵּחַ
אֵלַי אַיֶּלֶת אֲחוֹתִי
חִיּוּךְ עָיֵף תְּשַׁלֵּחַ
אָבוֹא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר
אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
אוֹרֵב לִי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי
אֲבוֹי לוֹ מֵעֻקְצִי, וַאֲבוֹי לוֹ מִדִּבְשִׁי
אֲבוֹי לִמְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי.
***
חג החנוכה הוא חג של גבורה, חג שבו האור מנצח את החושך, חג של ניסים שבמרכזו רוח האדם. הפיוט הידוע "מעוז צור", אותו אנחנו שרים אחרי הדלקת הנרות בחג, הוא מתקופת מסעי הצלב (המחצית השנייה של המאה ה-12, ככל הנראה). מדובר באחת התקופות האיומות שידעה יהדות אשכנז: במשך 200 שנה יצאו תשעה מסעות צלב מרכזיים, שבמהלכם הושמדו קהילות יהודיות שלמות.
אם קוראים היטב את מילותיו של הפיוט "מעוז צור" אפשר לראות שזהו למעשה שיר נקמה. בתיו מתארים פרקים בתולדות העם היהודי – מיציאת מצרים, עבור בגלות בבל ועד ימי החשמונאים שבו תפילה ותקווה לגאולה ולהשבת בית המקדש על כנו – ובכל פרק מתוארת גם דרך בה חוסל האויב שאיים או צר על העם היהודי באותה תקופה.
על אף מילותיו שוברות השיניים ומשמעותן הקשה, הפך "מעוז צור" לשיר חנוכה ידוע. זה קרה בעיקר בזכות הגננות של היישוב היהודי בארץ, שהכניסו אותו אל הגנים ומשם אל המזמורים ששרים מול החנוכיה בבית.
שמר השתמשה בכל המטען ההיסטורי הזה כדי לכתוב יצירה חדשה. היא מתחילה את הפזמון שכתבה באותן המילים שבו מתחיל הפיוט הידוע, ולאחר מכן משבצת לכל אורכו רפרורים תנ"כיים. בביוגרפיה של שמר "על הדבש ועל העוקץ", מספר מוטי זעירא על ההשראות המקראיות למילות השיר, שרוח סכנה מיידית נושבת מהן: את "המערות" ו"מחילות העפר" הביאה מישעיהו (ב,' י"ט) את "המנהרות" משופטים (ו,' ב)' את "מבקש נפשי" משמואל ב' (ט"ז, י"א) ואת "עוקצי" ו"דובשי" מפירוש רש"י על במדבר (כ,' י"ב).
למרות השימוש הווירטואוזי במקורות המקראיים, שמר למעשה "חילנה" את הפיוט הידוע של חנוכה. היא שמרה את תחושת הרדיפה והסכנה וחיזקה את מוטיב התגמול לאויבי ישראל, אבל במקום תפילה לאל עליון, לישועה, הציבה במרכז השיר חייל בודד. החייל, שבעצם מייצג את צה"ל כולו, זוכר את ריח הפרדסים ופריחת השקד, את יופיו של העולם, ובה בעת דרוך לקראת אלו הצרים עליו בהיחבא, אותם יתקוף בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר.
בכך שמר פנתה לפן הלאומי יותר בחג החנוכה – לא זה שפונה ל"מעוז צור ישועתי", כלומר אל אלוהים, זה שאחראי לנס פך השמן. היא שמה את תפילתה ומבטחה באדם, בגיבור מצאצאי צאצאיהם של המכבים, שירדוף עד חורמה את אויביו.

"דומה כי גם הפעם הצליחה נעמי לבטא במדויק את שקינן בלבבות רבים: חרדה לחייהם של החיילים במעוזים, הערצה לכוחו, תבונתו הצבאית ועוצם ידו של צה"ל, צליל געגועיהם של הרחוקים מביתם, וכמיהה להרגעת הפחדים המאכלים את הקְָרבַיִים." כותב זעירא בביוגרפיה של שמר. "השיר עורר הזדהות עצומה בקרב הלוחמים בחזית ובקרב המחכים בעורף כאחד."
היו גם שראו במילים של שמר יוהרה. יוהרה על כוחו ויכולותיו של צה"ל, ששמור במעוזיו ובחפירותיו, כחלק מהקונספציה על יכולותיו המופלגות של צה"ל ועל מצב אויביו. הקונספציה הזאת נשברה במלחמת הכיפורים ושוב לפני חודשיים, בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר. אבל גם אם שמר אכן השתכרה מניחוחות הניצחון והעוצמה שאחרי מלחמת ששת הימים, תחושת הסכנה והאסון הממשמש לא נעדרת משירה. גיבור השיר יודע: אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי אוֹרֵב לִי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי, ומוזהר אֲבוֹי לוֹ מֵעֻקְצִי, וַאֲבוֹי לוֹ מִדִּבְשִׁי, אֲבוֹי לִמְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי.

***
ללי שמר, בתה של נעמי, מספרת לנו שרק בדיעבד גילתה שאמה הגיעה לחזיתות מסוכנות בעיתות מלחמה: "לא ידעתי שהיא נוסעת למקומות האלה, היא לא היתה מספרת לי. ב-1967 אמא שלי הייתה ממש בשדה הקרב, היא הייתה באל עריש כשעוד היו שם קרבות."
למרות שלא דיברה עם אמה על השיר, הפרשנות של ללי שמר למילים של "שבחי מעוז" היא שהן מכילות את הגבורה והאימה יחד: "אימא לא יצאה נגד הפיוט המסורתי אלא שמה בשירה דגש אחר – לא הכוח העליון הוא שמושיע אותנו אלא אני, החייל, ואני עושה את זה מתוקף הכוח שניתן לי מהבית, מתוקף זיכרון פריחת עצי השקד, והאחות שמחכה בבית. החיילים שומרים על הבית והבית הוא ששולח אותם, כדי שיגנו עליו.
אני מבינה את מי שהיה במעוזים ונפל בשבי והשיר הזה קשה עבורו. אני האחרונה שאבקר אותם, הם התרסקו בגוף ובנפש והפרשנות שלהם לשיר הכי לגיטימית." אומר ללי שמר. "מלחמות ההתשה ויום הכיפורים הראו לנו שהם צדקו – המעוזים לא החזיקו, הם כשלו. אבל להבנתי אימא שלי לא תיארה את המעוזים כמקום בטוח, אלא כמקום מאויים. אני לא מרגישה שביטחון נסוך על השיר, אני רואה בשיר הזה סיפור על איום שאורב לי, איום לא ממומש."
ללי שמר מוסיפה שאמה חיה כל החיים בתחושה של איום מתמיד על קיומנו, וכל חייה הרגישה במלחמת קיום מתמדת. "השורה 'אבוי לו מעוקצי ואבוי לו מדבשי' היא בעצם איום כנגד איום – אני אתגונן בכל דרך שאני יכול כי אני מגן על אחותי, על עצי השקד שלי, על הפרדסים שלי."
***
כשאני שואלת את ללי שמר מה אימא נעמי הייתה אומרת על ההווה, היא מתקוממת: "זאת השאלה הכי מופרכת שאפשר לשאול כי בחיים לא ידענו מה היא תגיד. היא הייתה אישה לא צפוייה בחייה, וגם אני, שהכרתי אותה היכרות עמוקה וקרובה לא יכולה לנחש או להתיימר לומר מה הייתה חושבת או אומרת. זאת שאלה שכל אחד סוחב אותה לאן שמתחשק לו, אנשים שלא הכירו אותה אישית ומניחים עליה הנחות, וזה שמנסים לגייס אותה לצד זה או אחר זה לא לגיטימי."
"היוצרים הגדולים שלנו היו אנשים עם שאר רוח שאמרו את מה שהרגישו, גם אם זה הרגיז, ואימא שלי הצליחה להרגיז המון אנשים ובאופן מדהים היא מצליחה עדיין, גם אחרי מותה." אומרת ללי שמר, ומוסיפה משהו אחר וחשוב לא פחות שכדאי ללמוד מנעמי שמר וממשפחתה: "אנחנו דור שני ל'משפחה בוויכוח', של אנשים מאוד מוכשרים ומורכבים שלא חושבים אותו דבר, ואנחנו יודעים שהאדם הוא לא רק סך כל דעותיו. אנחנו חיים עם הויכוח גם היום, אחי ואני. זה שהוא לא חושב כמוני בהרבה דברים זאת עובדה. אנחנו מתווכחים רבות וקשות ועדיין אוהבים. אני בעד לספר כמה היה לנו קשה עם הוויכוח ועדיין נשארנו משפחה. אולי מזה אפשר ללמוד."
