"שבחי מעוז": חנוכיית הפגזים של נעמי שמר

"אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי צוֹפֶה בִּי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי" – כשנעמי שמר כתבה את מילות "שבחי מעוז", בזמן מלחמת ההתשה, היא לא ידעה כמה הן יהיו רלוונטיות לשנת 2023. איך נולד השיר, מה הקשר לחג החנוכה במעוזי התעלה ומיהו הקצין מכפר עזה שהיה חלק מההשראה לשיר?

נעמי שמר והפרסום הראשון של השיר "שבחי מעוז"

1971. נעמי שמר עולה לבמה בשמלה בדואית רקומה וחיוך גדול. זה עתה הסתיימה הופעת הבכורה של להקת פיקוד הדרום בתוכניתה "נשרים בערבה", שכללה גם את הלהיט החדש שכתבה והלחינה "שבחי מעוז".

אחרי הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים, נישאה שמר על הד שירת הרבים בדרכה לתאר את החוויה הלאומית. "גדלתי על שירת רבים, והתחלתי לכתוב בשביל שיהיה מה לשיר ביחד." סיפרה פעם.

שמר התרגשה מהתפקיד החדש שקיבלה מהציבור. אחרי ההצלחה הכבירה של "ירושלים של זהב", היא הוזמנה לחבר "שירי עם" נוספים – שירים ששיקפו דרך עיניה הפרטיות, את הרוח הישראלית.

היא נעזרה בידע העצום שלה במקורות התנ"כיים ובהיסטוריה של עם ישראל כדי להקביל בין אמונות או מיתוסים שיוחסו לעם ישראל בעברו ולתאר דרכם את ההווה. אחד מהשירים שכתבה באותה תקופה השתמש דווקא בצד החשוך יותר של חג האורות כדי לתאר את ההתרחשויות בעת קרבות ההתשה ולהזהיר את אלו שרוצים להרע לנו.

***
חנוכה, שנת 1969. ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת ההתשה. נעמי שמר מבקרת במוצבי התעלה. היא נפגשת עם החיילים במוצבים, מדברת איתם ושואלת לשלומם ולמצבם. החיילים חולקים עם שמר את שגרת יומם ותחושותיהם: המוצבים והמעוזים מופגזים ללא הרף, צלפים מצרים יורים אל חצרות המוצבים בשעות קבועות, ושגרה מבעיתה של סכנת חיים מתמדת היא מנת יומם.

חנוכה 1969, נעמי שמר מבקרת בקו "התעלה"

כנראה שמזמיניה של שמר לסיור המסוכן במעוזי התעלה קיוו שהביקור הלא שגרתי ידגדג את בלוטות ההשראה של פזמונאית-העל. בזכות חג החנוכה, ובזכות איש אחד מיוחד, הם זכו שתקוותיהם תיעננה: החיילים הראו לשמר חנוכייה שאלתרו מתרמילי פגזים ריקים וסיפרו לה שאחרי הדלקת הנרות הם שרים "מעוז צור" בכל כוחם, כדי שהמצרים ישמעו אותם גם מהצד השני של התעלה.

למעשה, בסיפור המור"ק (מורשת הקרב) שמאחורי השיר התגלה שנים רבות לאחר מכן שההשראה לשיר של שמר הגיעה מאיש אחד מיוחד – מפקד המעוז בו היא ביקרה, מיכאל רכס שמו. רכס ז"ל היה נכה צה"ל, גיבור מלחמת יום כיפור ואב שכול לנווט שגיא רכס ז"ל.

מיכאל רכס. צילום: אתר הגבורה

בימי מבצע "צוק איתן", הופיע בנה של שמר, הזמר אריאל הורביץ, בפני חברי קיבוץ כפר עזה וסיפר איך נולד השיר "שבחי מעוז". אחד מחברי הקיבוץ שנכח בהופעה חיבר בין הקצין החצוף ועז הרוח שהדליק את חנוכיית הפגזים מול עיניה של שמר ועיני המצרים ובין רכס, בן קיבוצו לשעבר.

ב-1969 היה רכס, בן הקיבוץ כפר עזה, קצין מילואים שהתנדב לתגבר את אחד המעוזים מול תעלת סואץ. בצה"ל ביקשו מקציני מילואים להתנדב לשירות במעוזים כדי שיינסכו ביטחון בחיילי הצבא הסדיר בימים הארוכים והקשים של המלחמה. הקצינים שהתנדבו כונו "נמרים" ומי שפיקד עליהם, בין היתר, היה אלוף שלמה (צ'יץ') לַהַט.

משפחתו של רכס סיפרה שהרעיון לחנוכיית הפגזים הגיע ממנו. הוא סיפר להם שאילתר אותה כדי "לעשות דווקא" למצרים ולהדליק נרות חנוכה מול הפרצוף שלהם. אמר ועשה – הוא הכין חנוכייה מתרמילים של פגזים, והציב אותה ממש על גדת התעלה.

החנוכייה דולקת על גדות תעלת סואץ, מול האויב המצרי במלחמת ההתשה ב-1969

כשביקרה שמר במעוזים באותו חג החנוכה, הדליק מיכאל את חנוכיית הפגזים מול עיניה הנרגשות. כשחזרה לביתה הציתה החנוכיה הזו את מילות השיר "שבחי מעוז". שנתיים לאחר מכן, כאמור, הוא הפך ללהיט גדול של להקת פיקוד דרום, שיר שמילותיו מקבלות בימים אלו משמעות חדשה:

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
לְךָ נָאֶה לְשֶׁבַח
הַרְחֵק-הַרְחֵק לְיַד בֵּיתִי
הַפַּרְדֵּסִים נָתְנוּ רֵיחַ

אָבוֹא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר
אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
צוֹפֶה בִּי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי,
מִבְצָר עִקֵּשׁ וְקִשֵּׁחַ
עֲצֵי שָׁקֵד לְיַד בֵּיתִי
עוֹמְדִים בְּלֹבֶן פּוֹרֵחַ

אָבוֹא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר
אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
מַבִּיט בִּי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
בִּקְרַב אֵין קֵץ יְנַצֵּחַ
אֵלַי אַיֶּלֶת אֲחוֹתִי
חִיּוּךְ עָיֵף תְּשַׁלֵּחַ

אָבוֹא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר
אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
אוֹרֵב לִי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי

אֲבוֹי לוֹ מֵעֻקְצִי, וַאֲבוֹי לוֹ מִדִּבְשִׁי
אֲבוֹי לִמְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי.

 

***
חג החנוכה הוא חג של גבורה, חג שבו האור מנצח את החושך, חג של ניסים שבמרכזו רוח האדם. הפיוט הידוע "מעוז צור", אותו אנחנו שרים אחרי הדלקת הנרות בחג, הוא מתקופת מסעי הצלב (המחצית השנייה של המאה ה-12, ככל הנראה). מדובר באחת התקופות האיומות שידעה יהדות אשכנז: במשך 200 שנה יצאו תשעה מסעות צלב מרכזיים, שבמהלכם הושמדו קהילות יהודיות שלמות.

אם קוראים היטב את מילותיו של הפיוט "מעוז צור" אפשר לראות שזהו למעשה שיר נקמה. בתיו מתארים פרקים בתולדות העם היהודי – מיציאת מצרים, עבור בגלות בבל ועד ימי החשמונאים שבו תפילה ותקווה לגאולה ולהשבת בית המקדש על כנו – ובכל פרק מתוארת גם דרך בה חוסל האויב שאיים או צר על העם היהודי באותה תקופה.

על אף מילותיו שוברות השיניים ומשמעותן הקשה, הפך "מעוז צור" לשיר חנוכה ידוע. זה קרה בעיקר בזכות הגננות של היישוב היהודי בארץ, שהכניסו אותו אל הגנים ומשם אל המזמורים ששרים מול החנוכיה בבית.

שמר השתמשה בכל המטען ההיסטורי הזה כדי לכתוב יצירה חדשה. היא מתחילה את הפזמון שכתבה באותן המילים שבו מתחיל הפיוט הידוע, ולאחר מכן משבצת לכל אורכו רפרורים תנ"כיים. בביוגרפיה של שמר "על הדבש ועל העוקץ", מספר מוטי זעירא על ההשראות המקראיות למילות השיר, שרוח סכנה מיידית נושבת מהן: את "המערות" ו"מחילות העפר" הביאה מישעיהו (ב,' י"ט) את "המנהרות" משופטים (ו,' ב)' את "מבקש נפשי" משמואל ב' (ט"ז, י"א) ואת "עוקצי" ו"דובשי" מפירוש רש"י על במדבר (כ,' י"ב).

למרות השימוש הווירטואוזי במקורות המקראיים, שמר למעשה "חילנה" את הפיוט הידוע של חנוכה. היא שמרה את תחושת הרדיפה והסכנה וחיזקה את מוטיב התגמול לאויבי ישראל, אבל במקום תפילה לאל עליון, לישועה, הציבה במרכז השיר חייל בודד. החייל, שבעצם מייצג את צה"ל כולו, זוכר את ריח הפרדסים ופריחת השקד, את יופיו של העולם, ובה בעת דרוך לקראת אלו הצרים עליו בהיחבא, אותם יתקוף בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר.

בכך שמר פנתה לפן הלאומי יותר בחג החנוכה – לא זה שפונה ל"מעוז צור ישועתי", כלומר אל אלוהים, זה שאחראי לנס פך השמן. היא שמה את תפילתה ומבטחה באדם, בגיבור מצאצאי צאצאיהם של המכבים, שירדוף עד חורמה את אויביו.

הפרסום הראשון של השיר – בעיתון מעריב מיום 12 במרץ 1971

"דומה כי גם הפעם הצליחה נעמי לבטא במדויק את שקינן בלבבות רבים: חרדה לחייהם של החיילים במעוזים, הערצה לכוחו, תבונתו הצבאית ועוצם ידו של צה"ל, צליל געגועיהם של הרחוקים מביתם, וכמיהה להרגעת הפחדים המאכלים את הקְָרבַיִים." כותב זעירא בביוגרפיה של שמר. "השיר עורר הזדהות עצומה בקרב הלוחמים בחזית ובקרב המחכים בעורף כאחד."

היו גם שראו במילים של שמר יוהרה. יוהרה על כוחו ויכולותיו של צה"ל, ששמור במעוזיו ובחפירותיו, כחלק מהקונספציה על יכולותיו המופלגות של צה"ל ועל מצב אויביו. הקונספציה הזאת נשברה במלחמת הכיפורים ושוב לפני חודשיים, בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר. אבל גם אם שמר אכן השתכרה מניחוחות הניצחון והעוצמה שאחרי מלחמת ששת הימים, תחושת הסכנה והאסון הממשמש לא נעדרת משירה. גיבור השיר יודע: אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי אוֹרֵב לִי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי, ומוזהר אֲבוֹי לוֹ מֵעֻקְצִי, וַאֲבוֹי לוֹ מִדִּבְשִׁי, אֲבוֹי לִמְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי.

חיילים במוצב של חיל התותחנים בסיני. 1970 צילום בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

***
ללי שמר, בתה של נעמי, מספרת לנו שרק בדיעבד גילתה שאמה הגיעה לחזיתות מסוכנות בעיתות מלחמה: "לא ידעתי שהיא נוסעת למקומות האלה, היא לא היתה מספרת לי. ב-1967 אמא שלי הייתה ממש בשדה הקרב, היא הייתה באל עריש כשעוד היו שם קרבות."

למרות שלא דיברה עם אמה על השיר, הפרשנות של ללי שמר למילים של "שבחי מעוז" היא שהן מכילות את הגבורה והאימה יחד: "אימא לא יצאה נגד הפיוט המסורתי אלא שמה בשירה דגש אחר – לא הכוח העליון הוא שמושיע אותנו אלא אני, החייל, ואני עושה את זה מתוקף הכוח שניתן לי מהבית, מתוקף זיכרון פריחת עצי השקד, והאחות שמחכה בבית. החיילים שומרים על הבית והבית הוא ששולח אותם, כדי שיגנו עליו.

אני מבינה את מי שהיה במעוזים ונפל בשבי והשיר הזה קשה עבורו. אני האחרונה שאבקר אותם, הם התרסקו בגוף ובנפש והפרשנות שלהם לשיר הכי לגיטימית." אומר ללי שמר. "מלחמות ההתשה ויום הכיפורים הראו לנו שהם צדקו – המעוזים לא החזיקו, הם כשלו. אבל להבנתי אימא שלי לא תיארה את המעוזים כמקום בטוח, אלא כמקום מאויים. אני לא מרגישה שביטחון נסוך על השיר, אני רואה בשיר הזה סיפור על איום שאורב לי, איום לא ממומש."

ללי שמר מוסיפה שאמה חיה כל החיים בתחושה של איום מתמיד על קיומנו, וכל חייה הרגישה במלחמת קיום מתמדת. "השורה 'אבוי לו מעוקצי ואבוי לו מדבשי' היא בעצם איום כנגד איום – אני אתגונן בכל דרך שאני יכול כי אני מגן על אחותי, על עצי השקד שלי, על הפרדסים שלי."

***
כשאני שואלת את ללי שמר מה אימא נעמי הייתה אומרת על ההווה, היא מתקוממת: "זאת השאלה הכי מופרכת שאפשר לשאול כי בחיים לא ידענו מה היא תגיד. היא הייתה אישה לא צפוייה בחייה, וגם אני, שהכרתי אותה היכרות עמוקה וקרובה לא יכולה לנחש או להתיימר לומר מה הייתה חושבת או אומרת. זאת שאלה שכל אחד סוחב אותה לאן שמתחשק לו, אנשים שלא הכירו אותה אישית ומניחים עליה הנחות, וזה שמנסים לגייס אותה לצד זה או אחר זה לא לגיטימי."

"היוצרים הגדולים שלנו היו אנשים עם שאר רוח שאמרו את מה שהרגישו, גם אם זה הרגיז, ואימא שלי הצליחה להרגיז המון אנשים ובאופן מדהים היא מצליחה עדיין, גם אחרי מותה." אומרת ללי שמר, ומוסיפה משהו אחר וחשוב לא פחות שכדאי ללמוד מנעמי שמר וממשפחתה: "אנחנו דור שני ל'משפחה בוויכוח', של אנשים מאוד מוכשרים ומורכבים שלא חושבים אותו דבר, ואנחנו יודעים שהאדם הוא לא רק סך כל דעותיו. אנחנו חיים עם הויכוח גם היום, אחי ואני. זה שהוא לא חושב כמוני בהרבה דברים זאת עובדה. אנחנו מתווכחים רבות וקשות ועדיין אוהבים. אני בעד לספר כמה היה לנו קשה עם הוויכוח ועדיין נשארנו משפחה. אולי מזה אפשר ללמוד."

נעמי וללי שמר, 1959 – צילום בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אופקים חדשים: האיש שמתעד את האנשים השקופים מה-7 באוקטובר

סיפורו האישי של נדב משעלי, שהקים את הסינמטק של אופקים, משתלב בסיפורה של העיר עצמה ושל תושביה האמיצים ויוצאי הדופן. בימים אלו לקח על עצמו משעלי משימה גדולה עוד יותר – תיעוד סיפורי הקושי והגבורה של העיר אופקים בשבת של ה-7 באוקטובר

נדב משעלי ליד השלט שנתלה בכניסה לעיר אופקים, 2023. צילום: ליאור פינגלה

ב-7 באוקטובר נדב משעלי לא היה באופקים, העיר בה הוא מתגורר, אלא בביקור משפחתי במרכז. יומיים אחרי השבת הקשה ביותר שידענו, הוא חזר לעירו כדי לעזור ולסייע לעיר ולתושביה.

ימים ספורים לאחר מכן פנה אליו טל ביליה, חבר טוב מימי הלימודים בישיבה התיכונית. טל שכל את אחיו בשבת האיומה הזו. הוא ידע שנדב מכיר את אופקים היטב ושהוא יוצר קולנוע וביקש: "צא וצלם מה שהולך פה, לאנשים יש סיפורים לספר, חייבים לדעת מה היה פה!" הפנייה הזו, מתוך הלב הדואב של אח שכול, נתנה לנדב את הדחיפה שהיה זקוק לה כדי לקום ולפעול – לפעול לשימור ההיסטוריה והטרגדיה של העיר הדרומית.

נדב משעלי בכניסה לאופקים, 2023. צילום: ליאור פינגלה.

לאורך השנים הייתה העיר אופקים נטולת אירועים ביטחוניים. היא מרוחקת כ-19 ק"מ מרצועת עזה ולא נאלצה להתמודד בעבר עם חדירות מחבלים כמו ישובי הגדר הסמוכים יותר אל רצועת עזה. באותה שבת היא ספגה את המכה הקשה בתולדותיה: כ-50 מתושבי העיר נרצחו – אזרחים ואנשי כוחות הביטחון. ההפתעה הייתה גדולה, וכך גם השבר. כמה שבועות אחרי ניתן לראות ברחובותיה יותר ויותר אנשים שחוזרים לעשיית יומם ומעט פחות חיילים בכל פינה. הנסיונות לאסוף את השברים ולחזור לאט לשגרה מורגשים ברחבי העיר ובעלי התפקידים באופקים מגויסים על מנת לתת מענה לכל צרכיהם של התושבים.

מבלים באופקים לעת ערב, 1972. צילום: עליזה אורבך. מתוך הספרייה הלאומית, ארכיון עליזה אורבך.

 

עשור להקמת אופקים, עיתון "על המשמר", 27 ליוני 1966.

נדב, שמשמש כמנהל סינמטק אופקים, לקח על עצמו מלאכת קודש משלו – תיעוד בוידאו של הסיפורים על מה שהתרחש בעירו אז, באותה שבת. בסיועה של הפעילה החברתית ומתנדבת "יד לבנים" בעיר, מרים טויזר, הוא דואג להקליט את העדויות הקשות על מה שהתרחש בעיר השקטה והפתיע את כולם בבוקרו של חג שמחת תורה.

המשפחה הראשונה אליהם הגיע, עוד בזמן שישבו שבעה, הייתה משפחת ביליה, משפחתו של טל, חברו של נדב שאחיו אריאל ביליה ז"ל, נרצח באותה שבת. אריאל בן ה-28 נרצח באותה שבת כשהגן על 10 מבני משפחתו, ביניהם אשתו ושני ילדיו הקטנים. הוא דאג להוציא את כולם מחוץ לחלון הבית בו שהו, ביתם של הוריו, לעבר מרפסת קטנה בה נמצא דוד השמש. הם ניצלו, אבל אריאל לא הספיק להימלט מהמחבלים.

אריאל ביליה ז"ל, צילום מתוך אלבום משפחתי.

נדב נרתע בתחילה מגודל המעמד: "מי אני שאפנה את המצלמה לאנשים האלה כבר בשבעה, ברגעים הקשים האלה? הרגשתי כאילו אני שולף נשק כשאני מוציא את המצלמה מהתיק אל מול המשפחות השכולות". מהר מאוד ראה נדב את ההשפעה שיש למצלמה על מה שמתרחש לנגד עיניו: "אשתו של אריאל התחילה לדבר מולי, לספר מה קרה, ופתאום קמה מהכסא והראתה לי את החלון שדרכו יצאו החוצה. היא התחילה לשחזר את מה שהיה, והכל באופן ספונטני, בלי שתכננו את זה מראש, בלי שביקשתי ממנה. אז נזכרתי בכוח הגדול שיש לצילום".

בהמשך ראיין נדב גם את מיכל ביליה, אימו של אריאל ז"ל, שבביתה הם התחבאו ובו נרצח אריאל. בית משפחת ביליה שרוף והרוס לחלוטין מהקרב שהתחולל בו, ולמרות זאת, כשנדב שאל את מיכל אם היא מתכוונת לחזור לשם, היא ענתה: "בטח! זה הבית שלי!". נדב מספר כי זו התחושה שעלתה גם מראיונות נוספים שערך -תושבי העיר לא מתכוונים לזוז ממנה ומרגישים מחוברים אליה עוד יותר בעקבות המאורעות הללו.

נדב מתעד באופקים. צילום: מרים טויזר.

אותו ריאיון ראשון עודד את נדב להמשיך ולתעד את משפחות הנרצחים, במיוחד כשראה את הערך שהתיעוד מביא איתו: "למדתי מהר מאוד שהמצלמה היא לא כלי מאיים אלא מנחם, ואני עושה כל מה שאני יכול כדי שהיא תהיה שקופה. שמי שמולי יראה רק אותי, וידבר אליי. הבנתי למשל שעדיף שהמצלמה לא תהיה על חצובה – זה מאיים מידי, אלא בידיים שלי, כך היא אנושית יותר".

ילדי גן באופקים, תחילת שנות ה-60' (הערכה). צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

עוד לפני שהחל בפרויקט המיוחד הזה, נדב בן ה- 37, היה אישיות מוכרת בחיי התרבות של אופקים והשפיע עליהם רבות. הוא נולד באופקים להורים שעלו ממרוקו, לבית מסורתי אך פתוח. נדב בחר ללכת לבית ספר דתי ובהמשך לישיבה, אך כשהתגייס לצבא בחר להוריד את הכיפה, למרות שנשאר דבק באמונתו.

כבר כסטודנט לקולנוע בחר לצלם סרט על בית קולנוע ישן שפעל באופקים בשנות ה-70' וה-80'. הרגעים בהם הלך בילדותו לראות סרט בקולנוע "מרחבים" היו רגעים קסומים עבורו. כאב לו מאוד כשבשנות ה-90' הפסיק בית הקולנוע לפעול והפך לחורבה נטושה. כשהחל ללמוד קולנוע סלל את הדרך לכך שיקבלו את הרעיון שלו להכניס מחדש את תרבות הקולנוע העשירה ואת השיח התרבותי סביבה חזרה לעיר.

נדב יודע שזה בהחלט לא טריוויאלי שיש קולנוע באופקים, ומסביר לנו שבעיר כל כך ביתית יש לבית קולנוע משמעות מיוחדת: "זה משהו שפותח את הראש וגם את הלב". הוא סיפר לנו וצחק על כך שאופקים נראית מבחוץ שמרנית אך מאפשרת לאלו שהם חלק מהקהילה שלה, שחיים ופעילים בה, לשנות אותה מבפנים. העיר שבה כולם מכירים את כולם מיוחדת בכך שתמיד אפשרה לתושביה ליזום, ולהמציא ולהשפיע על המציאות שסביבם. במקום לחיות ולפעול במרכז הארץ, נדב בחר לגור בעיר הולדתו, וליצור שינוי דווקא בה. הוא הפך לפעיל ויזם חברתי, בנוסף להיותו אומן יוצר והקים בעיר את מפעל חייו: סינמטק שפעיל מ-2016 ועד היום. אולם המכיל 90 מקומות ישיבה בו ניתן לצפות בסרטים מההווה והעבר. הסינמטק של אופקים משמש גם מרכז תרבות שמארח הרצאות, מפגשים ואירועי תרבות עם אמנים שמגיעים מכל רחבי הארץ. בהתחלה התייחסו אל הסינמטק כאל עוף מוזר בנוף העיר הדרומית, אבל היום התושבים לא יכולים לדמיין את העיר בלעדיו.

הקרנת טרום בכורה ארצית במאי 2023 בסינמטק אופקים של הסרט "כולם מחכים רק לי" בבימויו של אקי אבני (משמאל). מימין השחקנית גלית הרשקוביץ. אקי אבני יזם את ההקרנה המיוחדת בעקבות המצב הבטחוני המתוח כמחווה לתושבי הדרום ולאות סולידריות איתם. צילום: צוות יח"צ קולנוע אופקים.

בשבועות הראשונים ללחימה הפעילות הקולנועית נדדה בין מקלטים, בתי ספר וגנים ברחבי העיר וברגע שהתאפשר הדבר מבחינה ביטחונית הסינמטק השיב את הפעילות לאולם, שמקלט צמוד אליו, במטרה להעניק לתושבים מעט אוויר ושפיות. הסרטים המוקרנים בו נבחרים בקפידה ומטרתם בעיקר לחזק את הנפש ולעודד את מי שיוצא מביתו ומגיע לאולם.

הסינמטק באופקים מלא. צילום: נדב משעלי.

"הקהילה באופקים היא קהילה מדהימה, אנשים מדהימים. אני מכיר את כולם וכמובן שזה עוזר לי להיכנס אליהם הביתה או להגיע לאזכרות ולגילויי המצבה. הגבורה שהייתה שם לובשת צורות שונות, ראיתי אצילות נפש, גדולת נפש, בכל סיפור", אומר לנו נדב שרואה בפרויקט שלו הזדמנות לחשוף עיר שאנשיה שקופים, פעמים רבות, לעיניים חיצוניות: "הסיפור של רחל כמובן הוא מדהים ומייצג את אופקים, את הכנסת האורחים המאפיינת, אבל ראיינתי את כל מי שהסכים להתראיין, לא רק משפחות שכולות – גם פצועים, גם עדים. שמתי לי למטרה לראיין את כולם. גם מי שלא עשה פעולה שאנחנו תופסים כהירואית, את מי ששקוף לתקשורת".

אופקים, 1972. צילום: עליזה אורבך. מתוך הספרייה הלאומית, ארכיון עליזה אורבך.

 

ביקור בעיירות בדרום בארץ – אופקים ושדרות, 1984. צילום: IPPA. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

מתוך הראיונות הרבים שתיעד, נספר לכם גם על משפחתו אהרון פרש ז"ל, רס"ם מחיל הטכנולוגיה והאחזקה ששירת בבסיס רעים הסמוך לביתו שבאופקים והוקפץ לשם בבוקר אותה שבת. הוא הספיק להתעמת עם אחד המחבלים לפני שנרצח. אשתו חלקה עם נדב את תחושת הבדידות העמוקה שנותרה איתה.

ראיון נוסף שנשאר חרות בליבו של נדב התקיים עם משפחתו של אהרון חיימוב ז"ל: "אהרון היה חובש בכיר במד"א, איש חרדי שבדרך כלל לא עובד בשבת אך הוקפץ באותו היום וכמובן לא היסס ויצא לכיוון קיבוץ אורים", מספר נדב. "כבר ביציאה המערבית של העיר תפסו אותו מחבלים וירו בו והוא נהרג במקום. כששוחחתי עם אשתו שמעתי איזה אישיות מיוחדת הוא היה, ואיזה חלל עצום הותיר מאחוריו. היא אחזה בתמונה שלו ויכולת לראות באיזו אהבה היא מדברת עליו".

נדב מראיין באופקים. צילום: דנה אריאלי.

פרויקט התיעוד של נדב משעלי באופקים, יחד עם פרויקטים נוספים שמתעדים את מי שהיו בנגב המערבי באותו יום שבת, נאספים למשמורת בספרייה הלאומית.

הספרייה, שאמונה בין היתר על שימור המורשת התרבותית של העם היהודי ומדינת ישראל, הקימה פלטפורמה המקבצת את תיעודי ה-7 לאוקטובר: המאגר הלאומי לתיעוד מאורעות ה-7.10 והמלחמה.

לפרטים נוספים ולפנייה לגבי איסוף עדויות לחצו כאן.

לתמיכה בצוות התיעוד באופקים, הנעשה כולו בהתנדבות מלאה, אנא פנו לנדב בטלפון: 052-5887669 או במייל: [email protected]

לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף" – מחווה לישובי עוטף עזה

מי שחלם גבעתי: גלגוליה של החטיבה הסגולה

ערב מלחמת העצמאות, הייתה גבעתי מחטיבות החי"ש המובילות. בזכות רוח הקרב המפורסמת שהוריש לחטיבה מייסדה הלוחם הוותיק שמעון "גבעתי" אבידן, ולמרות שפעילותה הופסקה לכמה עשורים טובים לפחות, גם בתש"ח וגם בתשפ"ד חטיבת גבעתי הוכיחה שמי שחלם גבעתי, שב וחוזר גבעתי. תמיד

חיילי גבעתי יוצאים למארב, 1948-9. הצילום מתוך ארכיון לתולדות גדרה והביל"ויים. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון לתולדות גדרה והביל"ויים, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

בכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה באו"ם ההחלטה להקים מדינה יהודית לצד מדינה ערבית על אדמות פלשתינה ארץ ישראל. ליהודי הישוב בארץ וליהודים בכל העולם הייתה סוף סוף סיבה טובה לצאת לרקוד ברחובות. יהודי רומא אף הגדילו לעשות ויצאו לחגוג מול שער טיטוס בו חקוקה באבן טרגדיית הגלות היהודית האחרונה, כאלפיים שנים לפני.

אבל כמו תמיד בהיסטוריה היהודית, השמחה נמהלה בעצב. זעם ההמון הערבי בארץ וברחבי הארצות השכנות לא חיכה עד שחגיגות העצמאות של המדינה הצעירה יסתיימו. כבר בערב ההכרזה, ב-29 בנובמבר 1947, נרצחו ברחבי הארץ שבעה יהודים על רקע ההחלטה.

מלחמת העצמאות פרצה בדיוק יום לאחר הכרזת האו"ם. לוחמי וחברי כל תנועות המחתרות וארגון ההגנה, לצד עולים חדשים שגויסו ממש מתוך האוניות שעגנו בנמל חיפה, התכנסו כדי להתחיל לבנות ולארגן את צבא צעיר שכבר עכשיו צריך היה להילחם מול חמישה צבאות ענק.

שמעון אבידן היה אחד ממפקדי הפלמ"ח הוותיקים, מפקד הפלוגה שבה החל יצחק רבין את דרכו כקצין צעיר. עליו הוטלה המשימה להקים חטיבת לוחמים מאומנת להגנה על יישובים בארץ מפני התקפות. בתחילת דצמבר 1947 חטיבה 5 יצאה לדרך וגם קיבלה שם, "גבעתי", שהיה שם המחתרת של אבידן.

האלוף יצחק שדה ולצידו שמעון אבידן מח"ט גבעתי. צולם במהלך 1948, תש"ח. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף יצחק שדה. מקור האוסף: יורם שדה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

לחיילים בחטיבה הצעירה לא היה זמן לחגיגות. הארץ בערה. מדינות ערב וערביי הארץ החלו לתקוף את הישוב העברי מכל קצוות הארץ. חטיבה 5 נשלחה לחזיתות הלחימה הקשות ביותר, חיילי גבעתי לקחו חלק בכל הקרבות המשמעותיים ביותר במלחמת העצמאות, כמו מבצע יואב, כיבוש ג'וליס והצלת קיבוצים בקו הגבול, הקרב על קיבוץ ניצנים הנודע וכמובן הקרבות על קיבוץ נגבה.

הקרב על נגבה

חבר קיבוץ נגבה בעבודתו, ברקע מבנים של הקיבוץ, 1947. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף ראשית קיבוץ נגבה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ב-1939 קם בארץ ישראל קיבוץ חדש ע"י גרעיני עולים של השומר הצעיר. תחילה תחת השם 'גבעת גנים', וכעבור שנה כ'נגבה'. באותם ימים היה נגבה אחד מהישובים היהודיים הדרומיים ביותר בארץ, בין קריית גת לאשקלון, ולמעשה ישב על קו הגבול ממנו הגיעו המצרים, מגובים בשכירי חרב מסודן ובלוחמי מיליציה של תנועה פוליטית דתית חדשה שהחלה לצמוח במצרים, "האחים המוסלמים".

מיכה נצר שהיה לוחם בגדוד 54 של גבעתי מספר, "מצפון לנגבה הייתה גבעת עיבדיס עליה הייתה מצודה גדולה של הצבא המצרי. מהגבעה הזו יכולים ביום בהיר להשקיף על הארץ עד אזור גדרה לפחות. בלילה שבו פשטו לוחמי הגדוד 53 על עיבדיס הם הפתיעו את המצרים. ולמרות ההפתעה, פחות מחצי מהלוחמים חזרו על הרגליים. היו פצועים וחללים רבים. אבל הם הצליחו. הם הצליחו לכבוש את הגבעה ותפסו גם שלל רב".

לוחמי גדוד 51 של גבעתי משתלטים על ציוד צבאי מצרי במצודת עיבדיס הנטושה, 1948. צילום: בנו רותנברג. מתוך ארכיון בנו רותנברג, ארכיון המדינה, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

"כשאנחנו הגענו בלילה שאחרי להחליף אותם, התמקמנו בשטח ובמהירות הבזק הגיעו מתנדבים רבים מיישובים באזור והתחילו לעזור לנו לחפור תעלות קשר ועמדות מיגון מירי הפגזים והתותחים. באותו לילה הגיע גם ישראל גלילי שהיה סגן שר הביטחון, והוא אמר לנו, 'ראיתי את השורות הדלילות, אבל הרוח ממלאת את הפרצות. הרוח הזאת היא רוח גבעתי'. בזכות המבצע הלילי הזה המחלקה שלי ספגה פחות אבדות".

ישראל גלילי מצולם בשעה שהוא מתנדב לחפור תעלות בסיוע אזרחים וחיילים, 1948. צילום: אריה פק, מתוך אוסף אריה פק קיבוץ נען. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

למרות רוח הקרב והמאמץ הכולל של היישוב לוחמים לצד אזרחים, ספגה ישראל הצעירה אבדות רבות. כששת אלפים הרוגים גבתה מלחמת העצמאות, כאחוז מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל של 1948.

עזרא הירשפלד ז"ל. לוחם גדוד 54, בן 18 וחצי בנפלו. צילום מתוך אתר ארגון מורשת ההגנה.

אחד מההרוגים הללו היה עזרא הירשפלד, שהיה עיתונאי צעיר בעיתון "על המשמר" כשנקרא להתגייס לחטיבת גבעתי, הוא היה בקושי בן 18. בימי הלחימה כתב יומן ובו תיאר את תחושותיו, ואת ימי הקרבות וכך כתב ביומנו בתאריך 13.7.48:

"איני זוכר שום מומנט אחר בחיי שבו הרגשתי את אפסיות האדם. את אזלת ידו ואת חוסר האונים המשווע שלו. הנה שם, במרחק קילומטר וחצי ממני מכוון איזה תותחן מצרי את מכשיר הכוון, מחשב בקור רוח את הסט הרוח, מעלות ומרחק, ומפעיל את המנגנון. עכשיו נוצר תהליך הירייה: פיקה מנוקרת, אבק שריפה נדלק, גזים יוצרים לחץ, הפגז משתחרר. כעבור 5 שניות יתפוצץ ל-1000 רסיסים שנונים, שכל אחד לחוד מסוגל להביא את המוות, לרחף באוויר. וכל אותו הזמן יושב אני, עזרא הירשפלד, אדם תרבותי פחות או יותר – בכל אופן 'פאר הבריאה' הומו סאפיאנס, כפוף בחפירתי ואין ביכולתי להשפיע אף כמלוא המילימטר על מסלול התעופה של הפגז, או להימלט ממנו, או להתגונן נגדו, כל שאני מסוגל הוא להרכין את ראשי המכוסה כובע פלדה דקיקה ו…להמתין להתפוצץ הפגז. אם פגז זה ייפול על ראשי וירסקני לעשרות גזרים או יתפוצץ במרחק 5 מטר ממני ויחסל את חברי מבלי שאפגע כלל, או יתפוצץ אי שם בשדה מבלי לגרום נזק לאיש, או לא יתפוצץ כלל – כל אלו הן שאלות התלויות ברוח".

ב-28.7.48, כ"ב בתמוז תש"ח, הוא נפצע קשה בקרב, ונפטר מפצעיו כמה שעות לאחר מכן. בן 18 וחצי היה בנפלו.

דיווח על מותו של עזרא הירשפלד, חייל וכתב עיתון "על המשמר". מתוך עיתון "הצפה", 2.8.1948.

אחרי תש"ח: שועלי שמשון בשטח

חיילי גבעתי מתאמנים, 1950. צילום: מתוך אוסף צבי רדליך. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

למרות המחיר הכבד בחיי אדם, הצליחה ישראל, בתום מלחמת העצמאות, להביס חמישה צבאות שצרו עליה ואף להגדיל את שטחה מעבר לגבולות שנקבעו בתכנית החלוקה המקורית של האו"ם. באוקטובר 48, במסגרת "מבצע יואב" הצליחה ישראל לכבוש מידי המצרים את הנגב שהיה מנותק עד אז משאר שטחי המדינה ובכך השיגה יתרון משמעותי במלחמה על יריבותיה המרות. במובנים רבים, ישראל ניצחה במלחמה. אחרי מלחמת השחרור המשיכה חטיבת גבעתי לשמש ככוח לוחם משמעותי ונועז. אופייה שונה מעט, ופעילותה, בין היתר כסיירת ג'יפים, התרחבה לאחר המלחמה. גם שמה שונה, וכעת נודעה בשם שועלי שמשון, שם שהוענק לה על ידי אבא קובנר, שבאותם ימים היה קצין החינוך וההסברה של החטיבה. "חיילי גבעתי הם ממשיכי דרכו של שמשון וכמובן הם נלחמים מלחמת 'תמות נפשי'", אמר. "וכשם שהמצרים של היום הם לא רק ממשיכיהם של המצרים הקדמונים, אלא גם ממשיכיהם של הפלשתים, כך חיילי גבעתי הם צאצאי דוד ושמשון ועליהם ללחום בהם מלחמת חורמה ובראשם פלוגת הג'יפים החייבת להיקרא 'שועלי שמשון'."

אבל במשך השנים ועד סוף שנות ה-70, צומצמה גבעתי (אז שועלי שמשון) משמעותית. השינוי הגדול האחרון בחטיבה היה באמצע שנות השמונים. כחלק מלקחי מלחמת שלום הגליל, הוקמה גבעתי מחדש כחטיבה הסגולה שאנחנו מכירים עד היום. בגלגולה השני, ובייחוד מאז תחילת שנות ה-90, התבלטה גבעתי כחטיבת חי"ר מיוחדת, עם התמחות מיוחדת בגזרת רצועת עזה. בסוף שנות ה-90 עלתה הפופולאריות של החטיבה לשיאה בזכות סדרת הדרמה "טירונות", שגוללה את סיפורם של חיילי גדוד גבעתי.

המנון גבעתי הפך לידוע ובסצינה ידועה בסדרה הטירונים מתבקשים על ידי הסמל לשיר אותו כשאחד מהם משנה את המילים לפי ראות עיניו ונענש על כך כמובן. את מילותיו כתב עמוס אטינגר והלחין אפי נצר:

"למראות הזריחה לשקיעות של אביב
את קולו של הרוח שמעתי
זאת הרוח אשר מהלכת סביב
זו הרוח ששמה הוא גבעתי

מי שחלם גבעתי מי שנשם גבעתי
מי שהלך עימנו בדרכים…"

בגלגולה החדש לא הוקמה גבעתי בחיפזון ובלחץ המלחמה, אלא מתוך שיקול דעת אסטרטגי, כיחידת חי"ר מיוחד (חיר"ם) המאומנת לביצוע הפעולות הרגישות ביותר. מאז הקמתה היו ידועים מפקדי ולוחמי החטיבה בכל גלגוליה באומץ ועוז הרוח, כמי שתמיד לוקחים חלק במבצעים ובקרבות הקשים והמשמעותיים ביותר. מימי מלחמת העצמאות ועד לימי מלחמת חרבות ברזל, לאורך שבעים וחמש שנים, דבר אחד ממשיך ללוות את חטיבת גבעתי על כל גלגוליה – הרוח הממלאת את השורות החסרות, רוח גבעתי.

 

לכל הכתבות בפרויקט "שומר ישראל – סיפורן של יחידות צה"ל"

שירה | רוחות עין תכולה

שירים חדשים מאת טל חסן, רעות וויספר וגלעד בר־לב

איצו רימר, ניר עוז ממערב, שמן על בד, 62X43 ס״מ, 2005

טל חסן

רוחות עין תכולה

לצביה ליטבסקי

מִמַּעֲרָב מַיִם שְׁקֵטִים חוֹתְרִים

מִמִּזְרָח אֲוִיר הָרִים נִרְעָד –

רוּחוֹת-עַיִן-תְּכֻלָּה זוֹרְעוֹת שָׁמַיִם.

.

רָאִיתִי אוֹתָהּ מוֹשֶׁכֶת חוּטֵי מִלִּים –

טוֹוָה פִּיּוּטֵי-חַיִּים בִּיסוֹדִיּוּת

שֶׁל עַכָּבִישׁ, בִּקְלִילוּת שֶׁל נְמָלָה מִתְכּוֹנֶנֶת

לַחֹרֶף;

.

אַחַר כָּךְ לְהַבִּיט מִן הַמֶּרְחָק – –

לִמְתֹּחַ שַׁרְווּלִים עַד

סוֹף הָאֶפְשָׁרוּת

וּלְהַמְתִּין

.

עַד גֶּשֶׁם

יָרֹק

.

טל חסן, יליד אבן יהודה, משורר ומורה למתמטיקה בתיכון חדש הרצליה. ספר ביכוריו, "והנשמה רועה אחורה" ראה אור בהוצאת גוונים (2015). ספר שיריו השני, "גומה ברוח", ראה אור בספרי עיתון 77 (2020). שירים מפרי עטו פורסמו בבמות שונות וכן בגיליון 51 ובגיליון 91 של המוסך.

.

רעות וויספר

*

א.

הַזִּמְזוּם הַזֶּה

אֲנִי שׁוֹמַעַת עָלִים בָּרוּחַ

שְׂעָרוֹת בְּפַרְווֹת אוֹגֵר (עָבוֹת, קָשׁוֹת, קְצָרוֹת) מִתְחַכְּכוֹת אַחַת בַּשְּׁנִיָּה. אוּלַי הָרַעַשׁ שֶׁל מַחְשָׁבוֹת נוֹדְדוֹת אוֹ מִצְטַבְּרוֹת

הָעֲנָנִים נָעִים שׁוּב

אֲנִי לֹא מַכִּירָה מַרְאֶה יָפֶה מִזֶּה

שֶׁל עוֹלָם מְבַקֵּשׁ לָנוּחַ

בְּצַמְרִירִים לְבָנִים, הוֹלְכִים נִפְרָמִים

הַגֶּשֶׁם הִפְסִיק לְכַמָּה יָמִים

אֲנִי בַּמִּטָּה כַּמָּה שָׁעוֹת

תֶּכֶף אָקוּם –

.

ב.

וְאֵיךְ שֶׁהֵם נִפְרָדִים

עֲדִינוּת כָּזוֹ לֹא יָדַעְתִּי

הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁל עָנָן לִדְמוֹת לְעֵץ – שָׁטוּחַ מִמֶּנּוּ, רָחוֹק מִמֶּנּוּ, תַּמְצִית רְפָאִים לְבָנָה

.

.

*

אוֹמְרִים שֶׁפַּעַם עַפְנוּ

לֹא הִגַּעְנוּ מֵהַקּוֹף אֶלָּא מִצִּפּוֹרִים.

הִתְחַלְנוּ מְצֻפֵּי שִׁרְיוֹן, בַּעֲלֵי כָּנָף,

בַּשָּׁמַיִם:

תָּמִיד מַבָּט קְבוּר אֲדָמָה

.

לֹא הָיְתָה לָנוּ בְּרֵרָה אֶלָּא לָרֶדֶת.

הַגְּרָבִיטַצְיָה הִכְרִיחָה אוֹתָנוּ לִהְיוֹת זְעִירִים

וּלְהִתְקַלֵּף, לְהִדַּמּוֹת לִפְרָחִים אוֹ לִנְחָשִׁים

לִישֹׁן עֲמֻקּוֹת בֵּין עֵרוּת אַחַת לְאַחֶרֶת.

.

אוֹמְרִים שֶׁפַּעַם עַפְנוּ, הַגַּלִּים

קָרְאוּ לָנוּ לְהֵרָטֵב מִדִּמְעוֹת הָעוֹלָם

יָדַעְנוּ שֶׁאֶפְשָׁרוּת הַטְּבִיעָה קְרוֹבָה –

יָדַעְנוּ שֶׁלֹּא נָשׁוּב לָעוֹף –

יָדַעְנוּ שֶׁהָרַגְלַיִם יִסְתַּבְּכוּ בְּחַשְׁמַל-

נוֹשְׂאִים אֶת הַכְּנָפַיִם כְּאַשְׁפַּת חִצִּים

.

.

*

הוּא לֹא יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהוּא

אֲנִי, כַּנִּרְאֶה, יוֹתֵר מִמָּה שֶׁאֲנִי.

אוּלַי זֶה הַהֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ, אוּלַי

הַהֶבְדֵּל הַנִּצְחִי:

הַמְּסִירוּת שֶׁלִּי נוֹבַעַת כְּמוֹ דָּם מִפֶּצַע גַּם כְּשֶׁאֵינִי בְּטוּחָה.

שֶׁלּוֹ מִתְהַדֶּקֶת כְּתַחְבֹּשֶׁת גַּם כַּאֲשֶׁר הַוַּדָּאוּת הִנָּהּ אֶבֶן בְּצַד הַדֶּרֶךְ:

אוּלַי הַוַּדָּאוּת הִיא אֶבֶן בְּצַד הַדֶּרֶךְ

אוּלַי נִשְׁכְּחָה כְּמוֹ צִפּוֹרִים אֶל אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת

הַלִּוְיְתָנִים שֶׁלִּי הוֹמִים בַּלַּיְלָה זֶה אֶל זֶה וְאֵלָיו וַהֲרֵי הֵם הָיוּ שָׁם

גַּם לְפָנָיו, אַחֲרָיו, מִצְּדָדָיו:

הֵם מְשַׂחֲקִים בּוֹ, מְשַׂחֲקִים בָּנוּ

הַיָּם שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל וְאֵין מָנוֹס מִטְּבִיעָה

אֲבָל הַיֹּפִי הַזֶּה

שֶׁל לִוְיְתָנִים הוֹמִים בַּלַּיְלָה

וְהַיָּם שָׁחֹר וְלָבְנָם הַחֶלְקִי מְסַנְוֵר אוֹתָנוּ וְאָנוּ יוֹדְעִים חֹפֶשׁ.

.

רעות וויספר, ילידת 1994, אמנית ומשוררת. ספר הביכורים שלה, "הגשם רקדן ציפור", יצא בשנה האחרונה בסדרת חוט הכסף של משיב הרוח.

.

גלעד בר־לב

*

בַּלֵּילוֹת פָּנֶיךָ לֹא מְנֻקָּדִים.

הַגּוּף מוּגָף כָּבֵד, עָצוּם

כָּאן, מֵעֵבֶר לְדֶלֶת אַחֶרֶת.

אוֹר חִוֵּר מִתְמַסֵּר לְאִישׁוֹן הַלַּיְלָה

וְצֵל מַחְשָׁבָה מִשְׁתַּקֵּף בִּסְבַךְ

קוּרָיו (שֶׁל מִי) מְבַקְּשִׁים אֶת בְּשָׂרְךָ.

אַתָּה תּוֹפֵס קְשָׁרִים שְׁקוּפִים בְּאֵלֶּה שֶׁהִכַּרְתָּ

מִתּוֹךְ בַּלָּהוֹת, בְּבָתִּים שֶׁבַּקָּצֶה,

אֵלֶּה שֶׁמָּחֲלוּ וְאֵלֶּה שֶׁלֹּא.

שְׂפָתַיִם דּוֹבְבוֹת שְׁתִיקָה,

הַבְטָחוֹת שֶׁלֹּא קֻיְּמוּ, צְמָדִים

מִתְעַגְּלִים לְחֹרֶף נוֹסָף שֶׁל גַּעְגּוּעַ לְקוֹדְמוֹ.

.

בְּסוֹף הַיּוֹם

הַכְּבִישִׁים נִתָּקִים מֵרִכְבָּם,

פַּסִּים כֵּהִים נִשְׁלָחִים רֵיקִים אֶל הָאֲדָמָה.

יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה נִשְׁבָּרִים פְּנִימָה

לְתַכְלִיתָם.

.

*

בִּשְׁעוֹת הָעֶרֶב

הַלֵּב מְפַרְפֵּר נוֹאָשׁ

לִבְגֹּד בְּעַצְמוֹ

*

הֶעָתִיד נֶחְלַק,

עֵינְךָ נָסְעָה מֵאִתְּךָ

וְאַתָּה תְּהוֹם.

*

יוֹם בְּלִי הַבְטָחָה.

מֻנָּח, אֶחָד עִם צִלּוֹ.

עָנָף שֶׁנָּשַׁר.

*

הַחֹשֶׁךְ רוֹעֵד,

כֶּלֶב הַלַּיִל רָץ עִוֵּר

בּוֹאִי סְעָרָה

.

גלעד בר־לב הוא פסיכולוג קליני, עובד בקליניקה פרטית ובקהילה שיקומית של מכון סאמיט.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אבישג עמית שפירא, איתי עקירב ואלנתן מיה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן