קריית אונו

מיכל יהודה חנאל

.

כשהגיע הרגע, חיפשנו גיא ואני דירה. שתהיה שלנו. רק שלנו. בדיון שבין כפר לעיר זה היה לי ברור. תמיד הייתי אישה של ערים. האספלט המחוספס, המדרכות העמוסות, הבניינים הגבוהים, התנועה הסואנת, הפיח, האבק. ההמולה שבחוץ מנצחת את זו שבפנים. מרגיעה אותי. אבל איפה?

תל אביב מעוררת בי התרגשות, ערגה. אני מרגישה בה כמו תיירת בחופשה. כאילו כל אפשרויות העולם נפרשות לרגליי. אבל מה יקרה עם הזמן? אולי השגרה תקלקל את ההתרגשות? פתח תקווה, שבה גדלנו שנינו, חונקת, סוגרת עליי. כמעט כולאת אותי. ממנה תמיד אני מבקשת לברוח. גם עכשיו. וירושלים? היא יותר מדי בשבילי. יפה מדי, מיוחדת מדי, חשובה מדי, רחוקה מדי. מלחיצה. אבל קריית אונו היא משהו אחר. היא מעוררת בי געגוע. היא כמו גן עדן שביקרתי בו לרגע אבל עכשיו נעול. כמו צנצנת הסוכריות של דודה טולה.

דודה טולה ודוד חוסה התגוררו בדירה קטנה וחשוכה בתוך שיכון ישן של בנייני רכבת, שהיום ניצבים במקומו כמה מגדלי מגורים חדשים. ביתם היה בבניין האמצעי, בקומה הראשונה. מאחורי דלת חומה גדולה עם שלט "ברוכים הבאים"׳.

אחת לכמה שבועות, בצאת השבת, נדרשנו, הוריי ואני, לטקס של ביקור. צמודה להוריי, הייתי מתיישבת אחריהם על הספה, ממוקמת בבטחה בין שניהם. דוד חוסה היה מתיישב על הכורסה התואמת ודודה טולה לידו על כיסא מתקפל מרופד באדום שהביאה מהמטבח. המבוגרים היו יושבים בנימוס ומדברים ביידיש. לא הבנתי דבר. דיבורם לרוב היה קולח ומחויך אך מדי פעם בפעם התגנב לו רגע אחר. לפעמים היה זה מבט חמור סבר או טון דיבור רציני, ולעיתים מבטים הושפלו לרצפה, דמעות מילאו את העיניים. במרכז הסלון עמד שולחן עגול קטן, ועליו צנצנת מלאה בסוכריות גומי צבעוניות מצופות סוכר. צנצנת קריסטל גדולה ויפהפייה בעלת ארבע רגליים מעוצבות, מכוסה במכסה קריסטל תואם עם ידית זכוכית מחודדת וארוכה בראשו. צנצנת סגורה. הסוכריות לא לי. מחוץ להישג ידי.

באחד הביקורים, בצער על שלא הבאתי איתי את הבובה שלי מימי, התיישבתי על ברכיו של אבי. ידיו החמימות  מונחות על כתפיי, ריח האפטר שייב שלו עוטף את כולי. הסתכלתי סביב. כמה אפשר לשבת ולהקשיב למילים שאינני מבינה ולהסתכל במשהו שאני כל כך רוצה ולא יכולה לגעת בו?

צמוד לסלון הייתה פינת האוכל. שולחן רחב ידיים, מבריק וכהה, חבוק בשתי שורות של כיסאות חומים בהירי ריפוד. על השולחן מפת תחרה לבנה, מונחת בדיוק במרכז. עליה היו מונחות כמה חפיסות קלפים.

הם נהגו לשחק רמי. דודה טולה, דוד חוסה, סבא וסבתא וקבוצה גדולה של חברים. נזכרתי שפעם כשישנתי אצל סבא וסבתא הם שיחקו. התבקשתי להישאר בחדר, אבל שמעתי הכול. גם אז את הרוב לא הבנתי, את היידיש הארורה, אבל לא היה אפשר לפספס את המתרחש. היו דיבורים רמים, צחוקים, ריבים. דרמה שלמה שהתחוללה. דמיינתי מפות סתורות, משקאות נשפכים, צנצנות פתוחות לרווחה.

לא הצלחתי לחבר את הצלילים ששמעתי בלילה לדמויות שהכרתי משעות היום. אולי אלו קלפים מיוחדים? התגנבה למוחי המחשבה. אני חייבת לפתוח את החפיסה. לראות מה יצא ממנה. חמקתי בזהירות מברכיו של אבי והתקרבתי אל השולחן. לפני שהספקתי להניח את ידי על אחת החפיסות, עצרה אותי דודה טולה. היא לא הרשתה.

"פויה, קלפים זה מלוכלך," אמרה. אין עליהם שום לכלוך, חשבתי לעצמי ואם יש, מה הבעיה לנקות? "זה לא לילדים," הוסיפה, מה שרק חיזק את אמונתי בכך שיש משהו מיוחד בקלפים האלו. והנה, עכשיו גם הקלפים של דודה טולה מחוץ להישג ידי.

מובסת, חזרתי לשבת בין הוריי על הספה בסלון. ספת קטיפה ירקרקה ונעימה. צבעה היה נתון לשליטתי. הירוק נעשה כהה או בהיר תחת תנועות ידיי, שהסיטו את הסיבים. נהגתי לצייר עליה באצבעותיי ואז למחוק את ציוריי בתנועת ניגוב. המבוגרים המשיכו לדבר ואני הרקדתי את סיבי הקטיפה בקצבים ובכיוונים שונים. הם רקדו במעגלים, כתבו את שמי, ציירו כתרים וגלים. אבל אז נגיעה בידי עצרה את הריקוד. זו הייתה היד של אמי. "די, זה לא יפה," אמרה כמעט בלחש. בעיניי זה דווקא היה מאוד יפה. אבל הפסקתי.

תרתי בעיניי אחר מוצא. הכול פה אסור? אין דבר אחד שמותר פה? שאפשר לשחק איתו? שאוכל לגעת בו? משמאלי היה הווילון הלבן השקוף שכיסה את חלון המרפסת. דרכו ראיתי, או אולי דמיינתי, את שורת העציצים המרשימה שמאחוריו ואת הנוף שנשקף מהחלון. אולי יש שם גן שעשועים? היה נדמה לי שאני שומעת קולות צחוק של ילדים. הבחנתי גם בדלת המטבח החצי פתוחה. המטבח נראה נטוש. הכיור ריק מכלים והארונות מסודרים בסידור מופתי. נראה כאילו כלום לא קורה שם אף פעם. צמוד לדלת היה המסדרון החשוך ששימש תמרור עצור מפחיד ליתר חדרי הבית.

השיחה המשיכה. עוד מילים שאינני מבינה, רגשות שאני לא מצליחה להעניק להם פשר. עיניי המשוטטות נתקלו במבטה של דודה טולה. היא הביטה בי ובחיוך שובבי הזמינה אותי להתקרב אליה. היא הצמידה אותי לחיקה ונשקה לי. גופי נמחץ תחת ידיה, נכנע באדישות לחיבוקה. אבל עיניי לא משתפות פעולה. התמקדתי בצנצנת. צנצנת הסוכריות שהציתה את הרצון, שהפגישה אותי עם התסכול, שסימנה באותם רגעים את כל מה שלא יהיה לי. ואז דודה טולה ניגשה אל הצנצנת. הרימה אותה מהשולחן, הסירה את המכסה המרשים והושיטה אליי את הצנצנת מלאת הסוכריות הצבעוניות.

"למה את לא אוכלת?" שאלה במבטא פולני כבד עם ניגון שקיפל בתוכו שמץ של עלבון. "את לא אוחֶבֶת סוכריות?" ואז דחקה בי: "תאכלי, תאכלי." ברגע אחד התגשמו כל משאלותיי. כל מה שרציתי וייחלתי לו קרה. אכלתי את הסוכריות. עד האחרונה שבהן. הייתי בגן עדן. הרגשתי בבית. הרגשתי שייכת.

וכך, בכל ביקור אצל דודה טולה ודוד חוסה חיפשתי את צנצנת הסוכריות. אפילו שידעתי שהיא בשבילי, מעולם לא ביקשתי אותה. משהו בטקס, בחיוך המזמין של דודה טולה, היה מתוק כמעט כמו הסוכריות.

מתוק. כך אני רוצה שיהיה ביתי. אבל איפה? כשהבעתי בפני הוריי את משאלתי לגור בקריית אונו הם הגיבו בתדהמה. "מה יש לך לחפש בקריית אונו? אין שם כלום! ולא היינו שם מאז שהיית ילדה קטנה," מחתה אימי. "בחייך, לא צריך להגזים," אמר אבי. "זו עיר מתפתחת ומאוד נחמד שם עכשיו. שמעתי שיש פארקים ובנייה חדשה. זה לא כמו פעם עם בנייני הרכבת הצפופים והדירות הקטנות החשוכות. הכוך האיום הזה של טולה וחוסה."

מיכל יהודה חנאל היא פסיכולוגית קלינית. זהו לה פרסום ביכורים.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "נשייה", סיפור קצר מאת עמנואל יצחק לוי

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרק מתוך הספר ״לא ממואר״ מאת מוטי פוגל

.

בשורה

"הקיסר – כך מספרים – שלח לך, היחיד, הנתין העלוב, הצל הזעיר שברח הרחק הרחק מפני השמש הקיסרית, לך דווקא שלח הקיסר הודעה מעל ערש מותו". כך נפתח עוד סיפור של פרנץ קפקא, "הודעה מהקיסר".  אולם השליח – חזק ומהיר ככל שיהיה – לעולם לא יצליח לגשר על המרחק האינסופי שנפער בין הקיסר והנתין העלוב. המכתב לעולם לא יגיע ליעדו. "אתה יושב אל חלונך וחולם עליה [על ההודעה] עם רדת הערב", מסיים קפקא את הסיפור. הוא אינו אומר שמה שמאפשר לך, לצל הזעיר שברח מפני השמש הקיסרית, לשבת ולחלום על ההודעה הוא הביטחון המדומה שההודעה לעולם לא תגיע. לעולם לא תידרש לחזור.

אתה יושב ליד חלונך, בטוח שהמרחק גדול כל כך ושום דבר אינו יכול לגעת בך ולהחזיר אותך למקום שממנו גלית, והנה…

מכתב.

.

לואיס, גיבור "מכתבים מאמא" מאת חוליו קורטאסר, גר בפריז עם אשתו, רחוק מארגנטינה מולדתו. ואולם, כל מכתב שמגיע מאמו מזכיר לו שחייו הם שחרור על תנאי. "כל מכתב מאמא שינה בבת אחת את חייו של לואיס, החזיר אותו לעבר כמו כדור שנהדף בכוח" וכך הוא חי, בהפסקה בין תזכורות לא רצויות. "כל מכתב שהגיע רמז לרגע שחירותו אשר השיג לו במאמץ, שחייו החדשים האלה שגזר בצליפות מספריים נמרצות מפקעת הצמר שאחרים קראו לה חייו, שוב אינם מצדיקים את עצמם".

בוקר אחד מגיע מכתב נוסף מאמו, ותהום נפערת תחתיו. במכתב הזה, אמו שולחת לו דרישת שלום מאחיו, ניקו. אלא שניקו מת, מת לפני שלואיס נמלט מבואנוס איירס לחייו החדשים, מת לאחר שלואיס התחתן עם ארוסתו של ניקו. מה שמחריד את לואיס אינו רק האפשרות שאמו סנילית, אלא עובדה מבעיתה הרבה יותר. במקום הגלות אפשר להעמיד פנים ששום דבר לא השתנה בבית, שהאב הוא עדיין השמש הקיסרית, מלא כוח כתמיד, שהממלכה שממנה נמלטת עומדת על תילה ולעולם לא תיחרב, שהאח עדיין חי – אבל דרישת השלום מהאח המת, ויותר ממנה, בשורת האם שהמת עתיד להגיע לביקור, משיבות את הידיעה שהוכחשה בעמל, את האמת בה"א הידיעה: העבר אינו טיוטה שאפשר לקרוע. "הוא נשאר כאן תמיד, מכתים את הגרסה האחרונה הנקייה […] זה העתיד האמיתי".

"איש אינו יכול להידחק ולעבור פה, ועוד עם הודעה של מת", כתב קפקא ב"הודעה מהקיסר", ולא דייק. המת – הוא בלבד – יכול להידחק ולעבור פה, להחזיר אותך מדמיון החופשה שרקמת.

.

הכתיבה מסוגננת מדי. היא מרחיקה אותי מהאמת, פוערת סדקים שדרכם אני בורח. אנסה שוב.

.

המבול פסק. ראשי ההרים נראים. נח שולח את העורב לבדוק הקלו המים, והעורב מסרב לבצע את השליחות. "וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ". אז נח שולח את היונה, "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ". היא חוזרת לתיבה ונשלחת שוב לאחר שבעה ימים נוספים. הפעם היא חוזרת "וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ".

מאז, היונה היא סמל לשלום ולדואר המגיע ליעדו. היונה תמיד יודעת היכן ביתה, ותמיד תחזור אליו. והעורב? הוא סמל הסרבנות, נושא הבשורה הרעה.

אבל כשאליהו מכריז על בצורת ובורח למדבר, לא היונים, אלא העורבים הם המביאים לו מזון – ובשורת היונה לנח אינה רק בשורת שלום. במדרש "ויקרא רבא" נאמר, "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ, מַהוּ טָרָף קְטִיל, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית ל"ז, ל"ג) טָרֹף טֹרָף יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אִלּוּ לָא קְטַלְתֵּיהּ אִילָן רַב הֲוָה מִתְעַבְדָא". המדרש משווה את בשורת היונה לבשורת האחים ליעקב על מות אחיהם. חיה רעה טרפה את יוסף, והיונה טרפה את עלה הזית. היונה מונעת מהעץ חיים, ורבי ברכיה אומר לנו שאילולא טרפה את עלה הזית, אילן גדול היה נעשה ממנו. בשורת החיים החדשים היא בשורת המוות: כדי לבשר לנח שאפשר לצאת מהתיבה, על היונה לתלוש את העלה ממקור החיים שלו.

כל זמן שרק ראשי ההרים נראו, נח ובני ביתו חיו כגולים. אולי השלו את עצמם שהחיים בתיבה הם הפסקה זמנית, סוג משונה של קרוז, משהו כיפי לכאורה. אולי בדמיונם הארץ שמעליה שטו לא נשחתה, ונשארה כמין אטלנטיס פלאית ונצחית.

כשראשי העצים נראים, כשהם יוצאים מהתיבה, האשליה נעלמת. כל צעד שנח צועד הוא צעד על חורבות. כל פסיעה שהוא פוסע היא על גוויות חבריו. הוריו. אחיו. בשורת היונה היא שצריך לחזור לעולם החרב, המחוק, הטבוע, ולבנות עולם חדש על משקעיו.[1] לא פלא שנח נוטע כרם ומשתכר. הוא רוצה לשכוח.

.

טלפון…

כשהטלפון צלצל ידעתי שהבשורה השיגה אותי. אבל גם אחרי השיחה עם אבי לא ידעתי מי חי ומי מת. הבנתי שתמר חיה, שהדס מתה, ועוד שניים חיים ועוד שניים מתים. אבל מי? יואב חי או מת? רועי, מת או חי? אלעד? ישי?

אודי לא נתן שם שני לילדיו הראשונים. אני חושב שזה היה כשאלעד נולד שהלכתי לבקר אותו ואת רותי בבית החולים ודיברנו על שמות ועל הקמת זכר למתים. שמו השני של אלעד היה גבריאל, על שם סבי מצד אמי, גבריאל אלתר בסרגליק. שמה השני של הדס היה ציפורה, על שם סבתי מצד אבי, ציפורה פוגל. עכשיו גם הם מתים.

.

גם לו היה רוצה, העורב לא יכול היה לבשר. כמה מן העורבים, בשונה מן היונים, יודעים לחקות את הדיבור האנושי. אבל השפה עוסקת במה שיש, לא במה שאין, וגם זאת בהצלחה חלקית. כיצד אפשר בכלל לומר שמישהו מת, שהוא נעלם מהעולם, ושמו עצמו מעיד על היעדרו? כשהאדם אינו, השם הפרטי כבר אינו מצביע עליו אלא על מי שהיה. כשהשם הפרטי כבר אינו מורה על דבר, האם יש לו מובן? לשם כך יש צורך בחפץ, בשריד – עלה זית, כתונת פסים טבולה בדם, תמונה.

.

במוצאי אותה שבת, לפני שתוכניותי השתבשו, תכננתי ללכת להופעה של זאב טנא. מאז אני מתקשה לשמוע אותו. אני מחבב את שיריו, אבל בכל פעם שאני מנסה לשמוע אותם, אני נזכר באותו מוצאי שבת (לא הפסקתי לשמור שבת, למרות שהרצח אירע בשבת).

ב"אחותי", אחד משיריו שאהבתי לשמוע, זאב טנא ספק שר ספק מדקלם על זכר אחותו המתה: אמו, כך הוא מספר, נתנה לו תמונה של אחות שלא הכיר, שנרצחה בשואה. התמונה נודדת בין מקומות מסתור שונים ולבסוף אובדת. "הצלחתי להחביא את אחותי," הוא אומר.

.

לא הייתי רוצה לאבד את התמונה של אודי. אבל הנוכחות הקבועה שלו על השידה שבחדר השינה – שנינו הולכים יחפים על החול, אוחזים בסנדלים, לבושים מכנסיים קצרים, הוא מביט הלאה ושמאלה מהמצלמה – מפריעה לי לפעמים. אני לא רוצה את הזיכרון הקבוע של המוות, את התזכורת המתמדת למה שאין.

רגע, שוב אני בורח. למה אני כותב את המסות האלה? אני מנסה להיפרד? אני רוצה להיפרד? כפילות התודעה מקשה עלי. הייתי רוצה לכתוב כאילו העבר קפוא מאחורי זכוכית על השידה. הייתי רוצה לחיות כמו לואיס, בחופשה, גם אם על תנאי. הייתי רוצה להיכנס לתיבה ולהפליג, לתת למים לשאת אותי, להתרחק מהאדמה שבה עצמותיו קבורות.

.

אבל אני לא יכול. יש בי חלק שתמיד יהיה שם. חלק שהמוות של אודי הקפיא. חשבתי שכתיבת המסות תשחרר אותי, אבל הן מחזירות אותי בדיוק אל הדבר שממנו רציתי לברוח. כמו לואיס, אני נושא את תחושת האשמה של מי שברח והשאיר את הוריו לבד, עם רוחות המתים.

.

* לפי המדרש, אשתו של נח היא נעמה בת למך, נצר לקין, רוצח אחיו. להבל לא נותר זכר, זרעו של קין ממשיך לחיות.

.

מוטי פוגל, לא ממואר, אפרסמון, 2023

.

» למדור מודל בגיליון קודם של המוסך: שני פרקים מתוך "נמצאת", רומן מאת דן זמל

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

עונג שמכונות לא יספקו לנו לעולם: קריאה ב"משאבי אנוש" לשחר קמיניץ

אורית נוימאיר פוטשניק

.

"בעידן שבו המידה הטובה היא העושר, חייב אדם מתוקן שיהיה לו חזון פיננסי." כך פותח שחר קמיניץ את ספר הביכורים שלו, משאבי אנוש. מכאן ואילך הוא משתעשע במיומנות, בחן רב ובהומור, בין ענפי האילן הגבוה שנתלה בו, ומשליך משם אבנים קטנות ומושחזות היטב על תעשיית ההיי־טק הישראלית ובכלל. הוא צוחק על הקלישאות הנבובות של תרבות העבודה העכשווית שבה נהוג לכנות את מקום העבודה "משפחה", לועג לתחושת המשבר התמידית שבעטיה נדרשים העובדים "לתת מאתיים אחוז" ולהזניח את משפחתם האמיתית, מציג לראווה את הצביעות ברשימת "ערכי החברה" שכל עובד היי־טק מכיר ואת הכשלים המוסריים העמוקים, הציניות, החדירה לפרטיות ותאוות הבצע שהתעשייה נשענת עליהם. אך את הפגמים של גיבוריו – אנוכיות גסה, תחרותיות ילדותית והעקרות הרגשית הנלווית אליהן – הוא מתאר באופן מכמיר לב, המפעפע מבעד לסגנון השנון והקליל.

גיבור הרומן הוא לא פחות מברנר – יזם ההיי־טק דרור ברנר, גבר תלוש, עם יחסי אנוש בעייתיים, שמקים סטארט אפ שאפתני המתיימר לחדור לנפש האנושית של כל אחד ואחת מאתנו – היוזרים – ולספק לנו ניתוח מדוקדק של צפונות ליבנו. כל פרק משמונת פרקי הרומן מוקדש לדמות אחרת ממגוון הדמויות המאכלסות את מגדל ההיי־טק הזכוכיתי בהרצליה פיתוח שבו שוכנים משרדי "אינסטמיינד", החברה שהקים ברנר. בתיה, עובדת הנקיון המוחלשת והשקטה, יודעת כמובן על "בני הבית" הרבה יותר משהם משערים. היא מבינה אותם היטב, ועוקבת בדריכות ובחדות אבחנה אחר מצב החברה בעודה תרה אחר אפיק קריירה עבור בִּתה. יותם, המתכנת הגיק, שמוצא את עצמו בעמדה בכירה מדי, אף שהוא נעדר כישורי ניהול ויכולת הבנה של בני אדם. ערן, סמנכ"ל הכספים הבורגני שהשינויים החברתיים והטכנולוגיים מרעידים את הקרקע תחת רגליו. הדס, המתכנתת החד־ הורית השאפתנית והמצטיינת, הממלאה את החלל בחייה בצרכנות נבובה. נעמה, בת זוגו המתוסכלת של ברנר, עובדת בכירה ב"מחלקת שטנה" באחת החברות השכנות, מתפרנסת מניטור מפיצי גזענות ואלימות קשה ברשתות החברתיות כמו גם ממעקב אחרי ההכנסות שאלו מניבים כיצרני תוכן. יערה, הדוקטורנטית לספרות שעברה להתפרנס ב"אינסטמיינד" ולעזור למכונה לפענח את הרגשות בטקסטים ספרותיים. תרצה, אימו המתוסכלת של ברנר, החותרת שוב ושוב לקרבת בנה המתנכר. וגם רוב, ברון ההיי־טק מעמק הסיליקון, בן דמותו של צוקרברג, שברנר מנסה למכור לו את מרכולתו.

האנשים האלה, השאפתניים, האנוכיים, הבודדים כל כך, אינם שונים כמובן משאר ה"יוזרים" של התוכנה וגם הם מנסים להשתמש בה כדי להקל על מכאובי נפשם, אף על פי שהם חשופים באופן אינטימי לקרביה. התוכנה מבוססת האינטיליגנציה המלאכותית של "אינסטמיינד" מציעה ליוזרים שלה ולאנושות כולה שחרור מאשליית הסיבתיות שמעניקות לנו תיאוריות פסיכואנליטיות, ובמקומה מזמינה אותם להתמסר לקורלציות סטטיסטיות שמכונות חישוב אימתניות יכולות לחלץ מתוך כמויות עצומות של מידע המוזנות לתוכן. "פרויד ואחרים עשו עבודה יפה, אני לא אומר, אבל בסך הכול האירו בפנס על גלגל שיניים אחד בתוך מכונת הצפנה עצומה. השיטות של הפסיכולוגים מתבססות על כל כך מעט דאטה שאי אפשר לייחס להן שום תוקף מדעי, ובטח לא להפעיל אותן ביעילות ובהיקף גדול על מיליוני אנשים." כך קובע דרור ברנר, ואף מצהיר באירוניה ספק מודעת: "אין מוקדם ומאוחר בסטארט־אפ."

הרומן נכנס לדיון בנושא הרותח של האינטליגנציה המלאכותית והיכולת שלה להחליף, לחקות או אף להיעשות אנושית. היזם, דרור ברנר, מגיע למסקנה שכדי שהתוכנה תוכל לאבחן את היוזרים שלה, כלומר לבצע את הקורלציות באופן מדויק ויעיל, עליו ללמד אותה על שלל הרגשות האנושיים הדקים מן הדק. ואיך אפשר לעשות זאת אם לא באמצעות הזנה שלה במיטב יצירות הספרות? המתכנתים של "אינסטמיינד" עושים לילות כימים (ונותנים מאתיים אחוז) כדי לפתור את הבאגים שיוצרים בתוכנה טקסטים המכילים אירוניה ומטפורות המוזנים לתוכה (שהרי מדובר במיטב הספרות). מטפורות ואירוניה שבות ומכשילות את האלגוריתם. התוכנה פשוט לא מבינה אותן. האינטליגנציה המלאכותית יודעת רק לפתות את היוזר לחשוף את נפשו בפניה (כלומר לספק על עצמו מידע במספיק מילים שיאפשרו לבצע את הקורלציה) באמצעות מחמאות קלישאיות ואמפתיה נוסחתית, ובסופו של דבר מציגה בפניו ניתוח שגם הוא קלישאי ולעוס, כך לפחות בתחילת הרומן.

קמיניץ, למרות עברו המפואר כיזם היי־טק ואיש טכנולוגיה, ממקם את עצמו בצד מאוד מובהק בוויכוח על בינה מלאכותית. לא נראה שהוא רוחש אמון רב ליכולותיה של המכונה, ולאפשרות שלה לפתח מנגנונים רגשיים אנושיים או ללמוד את השפה לאשורה. התחבולה העלילתית שלו נותנת לו את ההזדמנות להפגין את אהבתו הגדולה לספרות באמצעות שלל רפרנסים שנונים וציטוטים (ואף רשימה ביבליוגרפית בסוף הספר), ואת המחויבות שלו לשושלת של קריאה והשפעה. הוא מביע זלזול מופגן באלגוריתם ושר שיר הלל לאהבת הספרות ולהיותה המייצגת, המסבירה והמשקפת הטובה ביותר של הנפש האנושית. "בכל מקום שאליו אני הולך אני מגלה שמשורר כבר היה שם לפני," שולף ברנר ציטוט של פרויד.

ובכל זאת קמיניץ פותח פתח לתוכנה שלו להערים גם עליו, או שמא אינו עומד בפיתוי. הוא נותן לניסוחים שלה ולניתוחי המקרה שלה להשתכלל יותר ויותר ככל שהעלילה מתקדמת, ובסופו של דבר אף מאפשר לה ללמוד להשתמש במטפורות: "נדמה לך, הדס, שהיית ילדה שלא עלתה יפה … או שמשהו בך התקמט מבלי משים. הטלת צל על עולמם המואר של בני כיתתך". בד בבד הוא מצייר תמונה קודרת של ההידלדלות האנושית: "במשך עשורים רבים קבעו מדעני משב כי המבחן העילאי לבינה מלאכותית יהיה המידה שבה תצליח להתחזות לבן שיח אנושי. מחשבה נאצלת אך מוטעית לחלוטין", מהרהר רוב, ברון הטכנולוגיה, על מבחן טיורינג, "הוא רצה תוכנות שנראות בדיוק כמו תוכנות מחשב ויודעות הרבה יותר מכל אדם. המלאכותיות היא סוד כוחן, לא חולשתן."

בסופו של דבר קמיניץ לא מכריע בשאלות האלה. משאבי אנוש הוא רומן מעורר מחשבה אבל אינו פילוסופי, או עתידני. הוא רומן עכשווי מאוד, שנון וקולח, אך גם מורכב וחד אבחנה ובעיקר מעורר עונג צרוף אצל קוראיו, עונג שמכונות לא יספקו לנו לעולם – ולא כי הן לא יוכלו לכתוב כמו אוסטין, אלא כי פעולה כזו היא פשוט לא רווחית מספיק.

.

אורית נוימאיר פוטשניק היא משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בין היתר בכתבי העת הו!, מאזניים והליקון. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", (פרדס, 2019) זיכה אותה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. עורכת "אַתְּ כל הרצון: מבחר שירה לסבית עברית עכשווית". לאחרונה ראה אור ספרה השני "הים נסוג עוד קצת" בהוצאת אפיק. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך.

.

שחר קמיניץ, משאבי אנוש, כנרת, זמורה דביר, 2023

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: מאיה מיכאלי על מרגריט דיראס וספרה "אמילי ל'"

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן