סיפורו האישי של נדב משעלי, שהקים את הסינמטק של אופקים, משתלב בסיפורה של העיר עצמה ושל תושביה האמיצים ויוצאי הדופן. בימים אלו לקח על עצמו משעלי משימה גדולה עוד יותר – תיעוד סיפורי הקושי והגבורה של העיר אופקים בשבת של ה-7 באוקטובר
ב-7 באוקטובר נדב משעלי לא היה באופקים, העיר בה הוא מתגורר, אלא בביקור משפחתי במרכז. יומיים אחרי השבת הקשה ביותר שידענו, הוא חזר לעירו כדי לעזור ולסייע לעיר ולתושביה.
ימים ספורים לאחר מכן פנה אליו טל ביליה, חבר טוב מימי הלימודים בישיבה התיכונית. טל שכל את אחיו בשבת האיומה הזו. הוא ידע שנדב מכיר את אופקים היטב ושהוא יוצר קולנוע וביקש: "צא וצלם מה שהולך פה, לאנשים יש סיפורים לספר, חייבים לדעת מה היה פה!" הפנייה הזו, מתוך הלב הדואב של אח שכול, נתנה לנדב את הדחיפה שהיה זקוק לה כדי לקום ולפעול – לפעול לשימור ההיסטוריה והטרגדיה של העיר הדרומית.
לאורך השנים הייתה העיר אופקים נטולת אירועים ביטחוניים. היא מרוחקת כ-19 ק"מ מרצועת עזה ולא נאלצה להתמודד בעבר עם חדירות מחבלים כמו ישובי הגדר הסמוכים יותר אל רצועת עזה. באותה שבת היא ספגה את המכה הקשה בתולדותיה: כ-50 מתושבי העיר נרצחו – אזרחים ואנשי כוחות הביטחון. ההפתעה הייתה גדולה, וכך גם השבר. כמה שבועות אחרי ניתן לראות ברחובותיה יותר ויותר אנשים שחוזרים לעשיית יומם ומעט פחות חיילים בכל פינה. הנסיונות לאסוף את השברים ולחזור לאט לשגרה מורגשים ברחבי העיר ובעלי התפקידים באופקים מגויסים על מנת לתת מענה לכל צרכיהם של התושבים.
נדב, שמשמש כמנהל סינמטק אופקים, לקח על עצמו מלאכת קודש משלו – תיעוד בוידאו של הסיפורים על מה שהתרחש בעירו אז, באותה שבת. בסיועה של הפעילה החברתית ומתנדבת "יד לבנים" בעיר, מרים טויזר, הוא דואג להקליט את העדויות הקשות על מה שהתרחש בעיר השקטה והפתיע את כולם בבוקרו של חג שמחת תורה.
המשפחה הראשונה אליהם הגיע, עוד בזמן שישבו שבעה, הייתה משפחת ביליה, משפחתו של טל, חברו של נדב שאחיו אריאל ביליה ז"ל, נרצח באותה שבת. אריאל בן ה-28 נרצח באותה שבת כשהגן על 10 מבני משפחתו, ביניהם אשתו ושני ילדיו הקטנים. הוא דאג להוציא את כולם מחוץ לחלון הבית בו שהו, ביתם של הוריו, לעבר מרפסת קטנה בה נמצא דוד השמש. הם ניצלו, אבל אריאל לא הספיק להימלט מהמחבלים.
נדב נרתע בתחילה מגודל המעמד: "מי אני שאפנה את המצלמה לאנשים האלה כבר בשבעה, ברגעים הקשים האלה? הרגשתי כאילו אני שולף נשק כשאני מוציא את המצלמה מהתיק אל מול המשפחות השכולות". מהר מאוד ראה נדב את ההשפעה שיש למצלמה על מה שמתרחש לנגד עיניו: "אשתו של אריאל התחילה לדבר מולי, לספר מה קרה, ופתאום קמה מהכסא והראתה לי את החלון שדרכו יצאו החוצה. היא התחילה לשחזר את מה שהיה, והכל באופן ספונטני, בלי שתכננו את זה מראש, בלי שביקשתי ממנה. אז נזכרתי בכוח הגדול שיש לצילום".
בהמשך ראיין נדב גם את מיכל ביליה, אימו של אריאל ז"ל, שבביתה הם התחבאו ובו נרצח אריאל. בית משפחת ביליה שרוף והרוס לחלוטין מהקרב שהתחולל בו, ולמרות זאת, כשנדב שאל את מיכל אם היא מתכוונת לחזור לשם, היא ענתה: "בטח! זה הבית שלי!". נדב מספר כי זו התחושה שעלתה גם מראיונות נוספים שערך -תושבי העיר לא מתכוונים לזוז ממנה ומרגישים מחוברים אליה עוד יותר בעקבות המאורעות הללו.
אותו ריאיון ראשון עודד את נדב להמשיך ולתעד את משפחות הנרצחים, במיוחד כשראה את הערך שהתיעוד מביא איתו: "למדתי מהר מאוד שהמצלמה היא לא כלי מאיים אלא מנחם, ואני עושה כל מה שאני יכול כדי שהיא תהיה שקופה. שמי שמולי יראה רק אותי, וידבר אליי. הבנתי למשל שעדיף שהמצלמה לא תהיה על חצובה – זה מאיים מידי, אלא בידיים שלי, כך היא אנושית יותר".
עוד לפני שהחל בפרויקט המיוחד הזה, נדב בן ה- 37, היה אישיות מוכרת בחיי התרבות של אופקים והשפיע עליהם רבות. הוא נולד באופקים להורים שעלו ממרוקו, לבית מסורתי אך פתוח. נדב בחר ללכת לבית ספר דתי ובהמשך לישיבה, אך כשהתגייס לצבא בחר להוריד את הכיפה, למרות שנשאר דבק באמונתו.
כבר כסטודנט לקולנוע בחר לצלם סרט על בית קולנוע ישן שפעל באופקים בשנות ה-70' וה-80'. הרגעים בהם הלך בילדותו לראות סרט בקולנוע "מרחבים" היו רגעים קסומים עבורו. כאב לו מאוד כשבשנות ה-90' הפסיק בית הקולנוע לפעול והפך לחורבה נטושה. כשהחל ללמוד קולנוע סלל את הדרך לכך שיקבלו את הרעיון שלו להכניס מחדש את תרבות הקולנוע העשירה ואת השיח התרבותי סביבה חזרה לעיר.
נדב יודע שזה בהחלט לא טריוויאלי שיש קולנוע באופקים, ומסביר לנו שבעיר כל כך ביתית יש לבית קולנוע משמעות מיוחדת: "זה משהו שפותח את הראש וגם את הלב". הוא סיפר לנו וצחק על כך שאופקים נראית מבחוץ שמרנית אך מאפשרת לאלו שהם חלק מהקהילה שלה, שחיים ופעילים בה, לשנות אותה מבפנים. העיר שבה כולם מכירים את כולם מיוחדת בכך שתמיד אפשרה לתושביה ליזום, ולהמציא ולהשפיע על המציאות שסביבם. במקום לחיות ולפעול במרכז הארץ, נדב בחר לגור בעיר הולדתו, וליצור שינוי דווקא בה. הוא הפך לפעיל ויזם חברתי, בנוסף להיותו אומן יוצר והקים בעיר את מפעל חייו: סינמטק שפעיל מ-2016 ועד היום. אולם המכיל 90 מקומות ישיבה בו ניתן לצפות בסרטים מההווה והעבר. הסינמטק של אופקים משמש גם מרכז תרבות שמארח הרצאות, מפגשים ואירועי תרבות עם אמנים שמגיעים מכל רחבי הארץ. בהתחלה התייחסו אל הסינמטק כאל עוף מוזר בנוף העיר הדרומית, אבל היום התושבים לא יכולים לדמיין את העיר בלעדיו.
בשבועות הראשונים ללחימה הפעילות הקולנועית נדדה בין מקלטים, בתי ספר וגנים ברחבי העיר וברגע שהתאפשר הדבר מבחינה ביטחונית הסינמטק השיב את הפעילות לאולם, שמקלט צמוד אליו, במטרה להעניק לתושבים מעט אוויר ושפיות. הסרטים המוקרנים בו נבחרים בקפידה ומטרתם בעיקר לחזק את הנפש ולעודד את מי שיוצא מביתו ומגיע לאולם.
"הקהילה באופקים היא קהילה מדהימה, אנשים מדהימים. אני מכיר את כולם וכמובן שזה עוזר לי להיכנס אליהם הביתה או להגיע לאזכרות ולגילויי המצבה. הגבורה שהייתה שם לובשת צורות שונות, ראיתי אצילות נפש, גדולת נפש, בכל סיפור", אומר לנו נדב שרואה בפרויקט שלו הזדמנות לחשוף עיר שאנשיה שקופים, פעמים רבות, לעיניים חיצוניות: "הסיפור של רחל כמובן הוא מדהים ומייצג את אופקים, את הכנסת האורחים המאפיינת, אבל ראיינתי את כל מי שהסכים להתראיין, לא רק משפחות שכולות – גם פצועים, גם עדים. שמתי לי למטרה לראיין את כולם. גם מי שלא עשה פעולה שאנחנו תופסים כהירואית, את מי ששקוף לתקשורת".
מתוך הראיונות הרבים שתיעד, נספר לכם גם על משפחתו אהרון פרש ז"ל, רס"ם מחיל הטכנולוגיה והאחזקה ששירת בבסיס רעים הסמוך לביתו שבאופקים והוקפץ לשם בבוקר אותה שבת. הוא הספיק להתעמת עם אחד המחבלים לפני שנרצח. אשתו חלקה עם נדב את תחושת הבדידות העמוקה שנותרה איתה.
ראיון נוסף שנשאר חרות בליבו של נדב התקיים עם משפחתו של אהרון חיימוב ז"ל: "אהרון היה חובש בכיר במד"א, איש חרדי שבדרך כלל לא עובד בשבת אך הוקפץ באותו היום וכמובן לא היסס ויצא לכיוון קיבוץ אורים", מספר נדב. "כבר ביציאה המערבית של העיר תפסו אותו מחבלים וירו בו והוא נהרג במקום. כששוחחתי עם אשתו שמעתי איזה אישיות מיוחדת הוא היה, ואיזה חלל עצום הותיר מאחוריו. היא אחזה בתמונה שלו ויכולת לראות באיזו אהבה היא מדברת עליו".
פרויקט התיעוד של נדב משעלי באופקים, יחד עם פרויקטים נוספים שמתעדים את מי שהיו בנגב המערבי באותו יום שבת, נאספים למשמורת בספרייה הלאומית.
הספרייה, שאמונה בין היתר על שימור המורשת התרבותית של העם היהודי ומדינת ישראל, הקימה פלטפורמה המקבצת את תיעודי ה-7 לאוקטובר: המאגר הלאומי לתיעוד מאורעות ה-7.10 והמלחמה.
לפרטים נוספים ולפנייה לגבי איסוף עדויות לחצו כאן.
לתמיכה בצוות התיעוד באופקים, הנעשה כולו בהתנדבות מלאה, אנא פנו לנדב בטלפון: 052-5887669 או במייל: [email protected]
לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף" – מחווה לישובי עוטף עזה
תגובות על כתבה זו