פרק מתוך הספר ״לא ממואר״ מאת מוטי פוגל

.

בשורה

"הקיסר – כך מספרים – שלח לך, היחיד, הנתין העלוב, הצל הזעיר שברח הרחק הרחק מפני השמש הקיסרית, לך דווקא שלח הקיסר הודעה מעל ערש מותו". כך נפתח עוד סיפור של פרנץ קפקא, "הודעה מהקיסר".  אולם השליח – חזק ומהיר ככל שיהיה – לעולם לא יצליח לגשר על המרחק האינסופי שנפער בין הקיסר והנתין העלוב. המכתב לעולם לא יגיע ליעדו. "אתה יושב אל חלונך וחולם עליה [על ההודעה] עם רדת הערב", מסיים קפקא את הסיפור. הוא אינו אומר שמה שמאפשר לך, לצל הזעיר שברח מפני השמש הקיסרית, לשבת ולחלום על ההודעה הוא הביטחון המדומה שההודעה לעולם לא תגיע. לעולם לא תידרש לחזור.

אתה יושב ליד חלונך, בטוח שהמרחק גדול כל כך ושום דבר אינו יכול לגעת בך ולהחזיר אותך למקום שממנו גלית, והנה…

מכתב.

.

לואיס, גיבור "מכתבים מאמא" מאת חוליו קורטאסר, גר בפריז עם אשתו, רחוק מארגנטינה מולדתו. ואולם, כל מכתב שמגיע מאמו מזכיר לו שחייו הם שחרור על תנאי. "כל מכתב מאמא שינה בבת אחת את חייו של לואיס, החזיר אותו לעבר כמו כדור שנהדף בכוח" וכך הוא חי, בהפסקה בין תזכורות לא רצויות. "כל מכתב שהגיע רמז לרגע שחירותו אשר השיג לו במאמץ, שחייו החדשים האלה שגזר בצליפות מספריים נמרצות מפקעת הצמר שאחרים קראו לה חייו, שוב אינם מצדיקים את עצמם".

בוקר אחד מגיע מכתב נוסף מאמו, ותהום נפערת תחתיו. במכתב הזה, אמו שולחת לו דרישת שלום מאחיו, ניקו. אלא שניקו מת, מת לפני שלואיס נמלט מבואנוס איירס לחייו החדשים, מת לאחר שלואיס התחתן עם ארוסתו של ניקו. מה שמחריד את לואיס אינו רק האפשרות שאמו סנילית, אלא עובדה מבעיתה הרבה יותר. במקום הגלות אפשר להעמיד פנים ששום דבר לא השתנה בבית, שהאב הוא עדיין השמש הקיסרית, מלא כוח כתמיד, שהממלכה שממנה נמלטת עומדת על תילה ולעולם לא תיחרב, שהאח עדיין חי – אבל דרישת השלום מהאח המת, ויותר ממנה, בשורת האם שהמת עתיד להגיע לביקור, משיבות את הידיעה שהוכחשה בעמל, את האמת בה"א הידיעה: העבר אינו טיוטה שאפשר לקרוע. "הוא נשאר כאן תמיד, מכתים את הגרסה האחרונה הנקייה […] זה העתיד האמיתי".

"איש אינו יכול להידחק ולעבור פה, ועוד עם הודעה של מת", כתב קפקא ב"הודעה מהקיסר", ולא דייק. המת – הוא בלבד – יכול להידחק ולעבור פה, להחזיר אותך מדמיון החופשה שרקמת.

.

הכתיבה מסוגננת מדי. היא מרחיקה אותי מהאמת, פוערת סדקים שדרכם אני בורח. אנסה שוב.

.

המבול פסק. ראשי ההרים נראים. נח שולח את העורב לבדוק הקלו המים, והעורב מסרב לבצע את השליחות. "וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ". אז נח שולח את היונה, "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ". היא חוזרת לתיבה ונשלחת שוב לאחר שבעה ימים נוספים. הפעם היא חוזרת "וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ".

מאז, היונה היא סמל לשלום ולדואר המגיע ליעדו. היונה תמיד יודעת היכן ביתה, ותמיד תחזור אליו. והעורב? הוא סמל הסרבנות, נושא הבשורה הרעה.

אבל כשאליהו מכריז על בצורת ובורח למדבר, לא היונים, אלא העורבים הם המביאים לו מזון – ובשורת היונה לנח אינה רק בשורת שלום. במדרש "ויקרא רבא" נאמר, "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ, מַהוּ טָרָף קְטִיל, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית ל"ז, ל"ג) טָרֹף טֹרָף יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אִלּוּ לָא קְטַלְתֵּיהּ אִילָן רַב הֲוָה מִתְעַבְדָא". המדרש משווה את בשורת היונה לבשורת האחים ליעקב על מות אחיהם. חיה רעה טרפה את יוסף, והיונה טרפה את עלה הזית. היונה מונעת מהעץ חיים, ורבי ברכיה אומר לנו שאילולא טרפה את עלה הזית, אילן גדול היה נעשה ממנו. בשורת החיים החדשים היא בשורת המוות: כדי לבשר לנח שאפשר לצאת מהתיבה, על היונה לתלוש את העלה ממקור החיים שלו.

כל זמן שרק ראשי ההרים נראו, נח ובני ביתו חיו כגולים. אולי השלו את עצמם שהחיים בתיבה הם הפסקה זמנית, סוג משונה של קרוז, משהו כיפי לכאורה. אולי בדמיונם הארץ שמעליה שטו לא נשחתה, ונשארה כמין אטלנטיס פלאית ונצחית.

כשראשי העצים נראים, כשהם יוצאים מהתיבה, האשליה נעלמת. כל צעד שנח צועד הוא צעד על חורבות. כל פסיעה שהוא פוסע היא על גוויות חבריו. הוריו. אחיו. בשורת היונה היא שצריך לחזור לעולם החרב, המחוק, הטבוע, ולבנות עולם חדש על משקעיו.[1] לא פלא שנח נוטע כרם ומשתכר. הוא רוצה לשכוח.

.

טלפון…

כשהטלפון צלצל ידעתי שהבשורה השיגה אותי. אבל גם אחרי השיחה עם אבי לא ידעתי מי חי ומי מת. הבנתי שתמר חיה, שהדס מתה, ועוד שניים חיים ועוד שניים מתים. אבל מי? יואב חי או מת? רועי, מת או חי? אלעד? ישי?

אודי לא נתן שם שני לילדיו הראשונים. אני חושב שזה היה כשאלעד נולד שהלכתי לבקר אותו ואת רותי בבית החולים ודיברנו על שמות ועל הקמת זכר למתים. שמו השני של אלעד היה גבריאל, על שם סבי מצד אמי, גבריאל אלתר בסרגליק. שמה השני של הדס היה ציפורה, על שם סבתי מצד אבי, ציפורה פוגל. עכשיו גם הם מתים.

.

גם לו היה רוצה, העורב לא יכול היה לבשר. כמה מן העורבים, בשונה מן היונים, יודעים לחקות את הדיבור האנושי. אבל השפה עוסקת במה שיש, לא במה שאין, וגם זאת בהצלחה חלקית. כיצד אפשר בכלל לומר שמישהו מת, שהוא נעלם מהעולם, ושמו עצמו מעיד על היעדרו? כשהאדם אינו, השם הפרטי כבר אינו מצביע עליו אלא על מי שהיה. כשהשם הפרטי כבר אינו מורה על דבר, האם יש לו מובן? לשם כך יש צורך בחפץ, בשריד – עלה זית, כתונת פסים טבולה בדם, תמונה.

.

במוצאי אותה שבת, לפני שתוכניותי השתבשו, תכננתי ללכת להופעה של זאב טנא. מאז אני מתקשה לשמוע אותו. אני מחבב את שיריו, אבל בכל פעם שאני מנסה לשמוע אותם, אני נזכר באותו מוצאי שבת (לא הפסקתי לשמור שבת, למרות שהרצח אירע בשבת).

ב"אחותי", אחד משיריו שאהבתי לשמוע, זאב טנא ספק שר ספק מדקלם על זכר אחותו המתה: אמו, כך הוא מספר, נתנה לו תמונה של אחות שלא הכיר, שנרצחה בשואה. התמונה נודדת בין מקומות מסתור שונים ולבסוף אובדת. "הצלחתי להחביא את אחותי," הוא אומר.

.

לא הייתי רוצה לאבד את התמונה של אודי. אבל הנוכחות הקבועה שלו על השידה שבחדר השינה – שנינו הולכים יחפים על החול, אוחזים בסנדלים, לבושים מכנסיים קצרים, הוא מביט הלאה ושמאלה מהמצלמה – מפריעה לי לפעמים. אני לא רוצה את הזיכרון הקבוע של המוות, את התזכורת המתמדת למה שאין.

רגע, שוב אני בורח. למה אני כותב את המסות האלה? אני מנסה להיפרד? אני רוצה להיפרד? כפילות התודעה מקשה עלי. הייתי רוצה לכתוב כאילו העבר קפוא מאחורי זכוכית על השידה. הייתי רוצה לחיות כמו לואיס, בחופשה, גם אם על תנאי. הייתי רוצה להיכנס לתיבה ולהפליג, לתת למים לשאת אותי, להתרחק מהאדמה שבה עצמותיו קבורות.

.

אבל אני לא יכול. יש בי חלק שתמיד יהיה שם. חלק שהמוות של אודי הקפיא. חשבתי שכתיבת המסות תשחרר אותי, אבל הן מחזירות אותי בדיוק אל הדבר שממנו רציתי לברוח. כמו לואיס, אני נושא את תחושת האשמה של מי שברח והשאיר את הוריו לבד, עם רוחות המתים.

.

* לפי המדרש, אשתו של נח היא נעמה בת למך, נצר לקין, רוצח אחיו. להבל לא נותר זכר, זרעו של קין ממשיך לחיות.

 

.

מוטי פוגל, לא ממואר, אפרסמון, 2023

.

» למדור מודל בגיליון קודם של המוסך: שני פרקים מתוך "נמצאת", רומן מאת דן זמל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קוּמִי

רָמִי לֵאוֹן יוּלְזָרִי

.

א.
כְּשֶׁהִיא שׁוֹכֶבֶת עַל צִדָּהּ וַאֲנִי יוֹשֵׁב
לְצַד גַּבָּהּ, אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת בְּעֵת
וּבְעוֹנָה אַחַת אֶת מַחֲצִית צַוָּארָהּ וְאֶת
מַחֲצִית גְּרוֹנָהּ, אָחוֹרָה וְקָדִימָה,
מִסּוֹף הַלֵּדָה וְעַד תְּחִלַּת הַמָּוֶת.
בֵּינֵיהֶם, מַעְגָּלִים שֶׁל קִפְלֵי עוֹר
צְפוּפִים, חֲרוּצִים עָמֹק פְּנִימָה. כָּל
אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לְסַמֵּן חֶבֶל שֶׁנִּכְרַךְ.
קוּמִי, אֲנִי אוֹמֵר, פִּקְּחִי אֶת עֵינַיִךְ.
קוּמִי.

ב.
בְּכָל פַּעַם שֶׁהִיא שׁוֹכֶבֶת עַל צִדָּהּ,
הִיא אוֹסֶפֶת אֶת רַגְלֶיהָ אֶל הֶחָזֶה
וְאֶת מִצְחָהּ אֶל בִּרְכֶּיהָ. הִיא נוֹשֶׁמֶת
מִתּוֹכָהּ אֶל תּוֹכָהּ. הִיא מְכַסָּה אֶת
עֵינֶיהָ בְּכַף יָדָהּ וְעָלֶיהָ מֻקְרָן אוֹתוֹ
זִכְרוֹן יַלְדוּת שׁוּב וָשׁוּב: הִיא
מַשְׁכִּיבָה אֶת עַצְמָהּ לִישֹׁן.

ג.
הִיא שׁוֹכֶבֶת עַל צִדָּהּ וְעֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת.
הִיא יְשֵׁנָה. פִּיהָ פָּעוּר וּמִמֶּנּוּ נוֹטֵף
לְאִטּוֹ רֹק אֶל יָדִי הַתּוֹמֶכֶת בְּרֹאשָׁהּ.
הַשְּׂעָרוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁעַל גַּב כַּף יָדִי
מְקַבְּלוֹת עֲלֵיהֶן אֶת כֹּבֶד הַנּוֹזֵל
הַסָּמִיךְ, נִדְבָּקוֹת אֶל הָעוֹר. מַבָּטִי
נוֹדֵד אֶל עֹמֶק הַבְּאֵר מִמֶּנָּה נוֹבְעִים
הַמַּיִם הַיּוֹצְאִים מִתּוֹכָהּ עַד לַמָּקוֹם
אֵלָיו אוֹר לֹא מַגִּיעַ.

ד.
הֶבֶל נְשִׁימָתָהּ, חַם וְלַח, מְעַרְפֵּל אֶת
אַמַּת יָדִי, מְצַיֵּר בְּצִבְעֵי מַיִם רַכִּים עַל
עוֹרִי הֶחָשׂוּף.

ה.
מִבַּעַד לְעֵינַי הָעֲצוּמוֹת לְמֶחֱצָה, אֲנִי
רוֹאֶה אֶת תָּוֵי פָּנַיִךְ מְרַצְּדִים. הִבְהוּב
גַּחְלִילִית לְמַרְגְּלוֹת גֶּדֶר אֶבֶן בְּסִמְטָה
צָרָה. צֵל עוֹבֵר. שִׁמְרִי.

ו.
מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מְקוֹמָם שֶׁל
הַפַּרְפָּרִים, כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם אֶחָד.
מִתַּחַת לִפְנֵי הָאֲדָמָה מְקוֹמָן שֶׁל
הָרִמּוֹת, יְמֵי חַיֵּיהֶן מִי יִמְנֶה.

ז.
אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ הָרֶגֶשׁ מִתְגַּלֵּם בַּבָּשָׂר
הַגֹּלֶם בְּפַרְפַּר הַפַּרְפַּר בְּרִמָּה הָרִמָּה
בַּבָּשָׂר הַבָּשָׂר נִבְקַע אֵיךְ בִּקַּעְתְּ אֶת
הַבָּשָׂר מִתּוֹכוֹ יוֹצְאִים נוֹזְלִים פְּעִימוֹת
אֵדִים חַמִּים מָה יִהְיֶה

ח.
הִגִּיעַ הַזְּמַן לָלֶכֶת מֵרָחוֹק הֵדֵי שִׁיר
לֶכֶת לֹא צָמֵא לֹא רָעֵב כְּמוֹ גָּמָל עִם
דַּבֶּשֶׁת לֹא קַר לֹא חַם לֹא מֵרֻחָם לֹא
מְנֻחָם בַּשָּׁמַיִם אֵין קֶשֶׁת וּבַתִּקְרָה אֵין
עָנָן

ט.
בְּכָל פַּעַם שֶׁהִיא שׁוֹכֶבֶת עַל צִדָּהּ,
הִיא מַצְמִידָה אֶת גַּבָּהּ אֵלַי. אֲנִי
מִתְעַגֵּל לִהְיוֹת הַתַּבְנִית אֵלֶיהָ גַּבָּהּ
נוֹצָק, כַּפּוֹת יָדַי הֵן הַשְּׂמִיכָה אֶל
תּוֹכָהּ הִיא מִתְכַּרְבֶּלֶת. אֲנִי רוֹאֶה
נָחָשׁ מַחְלִיק לְיַד צְפַרְדֵּעַ וְלֹא טוֹרֵף
אוֹתָהּ. סִבּוּב הַגַּלְגַּל הִגִּיעַ אֶל קִצּוֹ.
אֹם.

.

רמי לאון יולזרי מטפל בשיאצו ומורה לצ'י קונג. זהו לו פרסום ביכורים.

.

» במדור ארוכים בגיליון קודם של המוסך: ״כעת, כפסע – (מי יבוא)״, פואמה מאת טליה סיידל כהן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נח ונעה

דנה שמחיוף שחף

.

קבענו להיפגש בפומפידו בחמש וחצי. רציתי לספר למישהו שקבעתי עם אנשים בפומפידו בחמש וחצי, סתם כדי לשמוע את עצמי אומרת דבר כזה. ניסיתי לשמור על קור רוח. עמדתי לפגוש איש ואישה מאוד נכונים, מאוד ברוח הזמן. הוא במאי נחשב שנבחר לביים הצגה באופרה בסטיליה, והיא רקדנית בלהקה ידועה.

הבמאי המפורסם היה מז'אנר היפה־לא־יפה. הפה שלו היה גלי ועייף, כמו בלון שנגרר על הרצפה בסוף מסיבה, והיה לו שיער חום כהה מבולגן. הרקדנית הייתה מסותתת עם עצמות לחיים של מישל פייפר ושפתיים עבות אך לא משורבבות, אדומות כאילו הזריקו להן דיו.

עוד בארץ נפגשנו בדירה היפה שלהם במרכז תל אביב. היא הייתה נחמדה אליי, ואמרה שהם ממש שמחים שיש להם בייביסיטר מסודרת לפריז. "נכון, נח? אתה תשחק עם נעה?" הילד הקטן ישב על הספה הקטיפתית הירוקה ולא הזיז את עיניו מהאייפד. פיו הזעוף דמה לזה של אביו, והוא נראה כמו איש מבוגר מכווץ ממדים. היא רכנה אליו, "נח חמוד, אתה יודע שנעה מאוד רוצה לבלות איתך קצת? תראה, אפילו יש לכם אפילו שם דומה, וגם נעה היא בלי ו'."

.לנח בן השלוש זה לא הזיז, והוא השליך את האייפד על הספה, קם והכניס את כל ידו לקנקן המים שהיה מונח על השולחן.

"נחצ'ה," היא אמרה ברכות, "מספיק. מה אמרנו?"

שמחתי. היא הבטיחה לי שהם יהיו המשפחה שלי בפריז ונעשה יחד ארוחות שישי. הנחתי שהבמאי לא בבית עד שפתאום הופיע בפתח הסלון, מלמל איזה משהו לעברי וגירד בעורפו. הוא לבש בוקסר עם פסים כמעט בלתי נראים וגופייה לבנה ומקומטת. הייתי נבוכה, מודעת לתנוחה שבה ישבתי, והיה לי חם. המזגן בדירה שלהם לא פעל והזעתי מתחת לשמלה הפרחונית הווינטג'ית העבה שלבשתי במיוחד לפגישה.

לא חשבתי שהם באמת יהיו המשפחה שלי בפריז אבל נהניתי להאמין לזה. ולמרות שהחום בדירה נדבק לי לידיים ולקרסוליים ואפילו לכפות הרגליים, הקרירות נדפה מכל עבר, גם ממנה, שחייכה כל הזמן והתאמצה להיות חביבה. היה נחמד לדעת שאכיר אנשים בפריז, ועוד כאלה שוודאי יערכו מסיבות בדירה שלהם ליד כיכר הבסטיליה ואולי גם יזמינו אותי. בייביסיטר על נח זו לא בדיוק עבודת חלומות, ועדיין משימה די פשוטה ובעיקר משתלמת.

ברכבת התחתית בדרך לפומפידו התחלתי לחשוד. אם הם גרים ברובע האחד־עשר, כפי שהרקדנית אמרה לי, למה לא קבענו שם? אנחנו נסתובב יחד ואז, איך אגיע איתו לבית שלהם? חשבתי לשלוח הודעה אבל לא עשיתי כלום. משהו היה מוזר, כן, אבל בחרתי להתעלם. אולי הריטלין שלקחתי באותו בוקר כדי ללמוד עזר בהדחקה הזאת. פחדתי גם שהם יחשבו שאני לא זורמת. עוד לפני שהכרתי אותם, רציתי לרַצות אותם.

כשהגעתי ראיתי את הבמאי עומד שפוף מעט ליד העגלה שבתוכה היה מקופל נח.

"היי," אמרתי, מקווה שהקול שלי לא רועד.

"היי," אמר בקול נמוך, אף תו לא זע בפניו.

"מה קורה?" שאלתי, תוהה איפה אשתו, "היי נח חמוד."

הילד הזעוף התפתל בתוך העגלה והסתיר את פניו בידו שאחזה בובת קוף מרופטת.

"הנה, היא מגיעה, היא הלכה לחפש אותך," אמר הבמאי והביט מעבר לראש שלי. היה ניכר שגם הוא חרד מלהיות איתי לבד.

"מה נשמע?" אמרתי כשהרקדנית חזרה, ואימצתי את החיוך הכי מתוק.

"בסדר, בסדר," היא אמרה ולרגע היה נדמה שסיגלה לעצמה מבטא לא ברור, כאילו ריככה את ה־ר'. "אוקיי נעה, אז אנחנו הולכים לסרט ונפגוש אתכם פה במטרו," היא דקלמה כמו מפקדת חדשה בצבא, ואז הסתכלה על בעלה, "רגע מאמי, זה מטרו פה או מקדונלד׳ס?"

הוא הסתכל על ה־M האימתנית והצהובה. "זה מטרו," מלמל כמעט בלי לרווח את שפתיו.

"מעולה, אז נפגוש אתכם פה ברבע לתשע, תשע כזה?" היא חייכה חיוך שחשף כמאה שיניים.

"אה… בסדר, אין בעיה," אמרתי והבטתי בנח באימה.

"יופי, יש לו פה בתיק כריך ומים וכל מה שצריך, קצת מכוניות, את רואה?" היא פשפשה בתחתית העגלה והראתה לי כמה צעצועי פלסטיק. הנהנתי למראה הצעצועים.

"אז כזה פשוט להסתובב איתו?" וידאתי, מנסה לא להישמע מופתעת, כאילו כל משימה שיטילו עליי אקבל על עצמי כחברת כת. השעה הייתה רבע לשש, יש לי שלוש שעות להיות עם הילד הרגזן הזה. מעולם לא הייתי עם ילד כזה קטן לבד.

"כן, את יודעת, הכי בצ'יל, תעשו מה שבא לכם. הוא ממש ישמח לשחק איתך תופסת. נכון, נח? את יכולה לקחת אותו פה לאיזו גינה, לקנות לו מיץ תפוזים, נחזיר לך כמובן."

שתקתי. הסתכלתי על הבמאי שהסתכל בנייד שלו.

"את גם יכולה להסתובב איתו בחנות צעצועים ורק להסתכל, הוא אוהב ככה."

"אוקיי.״

"אה," נזכרה, "רק אל תקני לו משהו עם ביצים, הוא אלרגי," ליטפה את שיערו החום והגלי של נח. "אז תיהנו, ביי חמודים, ביי נחצ'ה," היא אמרה והדביקה לו נשיקה על הלחי. הבמאי נופף לו לשלום מרחוק והתחיל ללכת, והיא נשרכה אחריו.

נח ואני נותרנו שם המומים, הוא מסתכל עליי מהעגלה ואני מסתכלת עליו מלמעלה. אין סיכוי שהוא זוכר אותי מהמפגש בתל אביב.

"נח, איזה כיף הולך להיות לנו!" אמרתי, והוא שב והתקפל. הרמתי את המבט מעל העגלה, מעבר לה, והמבנה הסבוך של מוזיאון הפומפידו איים עליי בגודלו ובצינורותיו השקופים. הכעס התחיל לתסוס בתוכי. איך הם מעיזים להשאיר אותי ככה ברחוב בעיר שאני נמצאת בה יומיים עם ילד שאני לא מכירה? מה בדיוק אעשה איתו עכשיו שלוש שעות? לשחק תופסת עאלק. אנחנו במקום הכי הומה בעיר. ואם הוא יברח לי ויחטפו אותו?

עמדתי שם מול הרחבה הגדולה כשהצרפתית מתפתלת ומסתעפת סביבי. היו שם נערים שחיכו בתורים ארוכים כדי להיכנס למוזיאון, משפחות שטיילו לאורך השדרה מאחוריי ואכלו גלידה. גברים יפים עם משקפי שמש זהובי מסגרת שתו אפרול שפריץ. הבחנתי בשתי נשים במעילי טרנץ' בהירים ושמלות מבריקות מתקדמות לעברי, שיערן החלק־גלי־בוהק מתבדר ברוח כמו בפרסומת. הרגשתי שעוד רגע הן יגידו לי, "שרי, אבריסינג וויל בי אולרייט. קאם וויז אס," ואז נרחף יחד לאחד מבתי הקפה ונשאיר את נח מאחור.

אבל כולם חלפו על פנינו כאילו היינו בלתי נראים. כולם היו בתנועה ורק אני ונח היינו קפואים, אני נעוצה בתוך נעלי בובה לוחצות והוא כפות בתוך העגלה. לקחתי נשימה עמוקה. עליי להתעשת. הפיות במעילי הטרנץ' לא באות להציל אותי.

"היי נח," רכנתי אל העגלה והושטתי יד ללטף את פיתולי שערו הבתולי. הוא זעף והמהם, אז משכתי אותה מייד. שוב סרקתי את האזור, לאן אקח אותו? לא רציתי להתרחק מהרחבה הבטוחה. המחשבה על הסגת גבול והליכה ברחבי העיר הרועשת והענקית הפחידה אותי.

"רוצה שנלך לטייל?" גייסתי טון של מנחה בתוכנית ילדים והוא הסתובב לעברי והתמתח.

"כן!" הוא צעק.

נסתובב רק באזור הפומפידו, החלטתי. הרחבה שמול המוזיאון, המדרחוב שממשיך ממנה, והקניון הצמוד. כיתרתי אותנו בראשי, קבעתי גבולות גזרה וזה הרגיע אותי מעט. לא נצא מפה. לא נתקרב לכביש, לא נחפש גינה. רק שלא יבקש לשחק תופסת ויהיה בסדר.

התחלתי לדחוף את העגלה, היא הייתה כבדה באופן מחשיד, כאילו מתחבא עוד תינוק בתיק שתלוי מאחור. פתחתי את הרוכסן הכסוף של התיק המסוגנן. היו שם רק צעצועים, מוצץ ומגבונים. לפחות אני לא צריכה להחליף לו חיתול. אבל מה יהיה באמת כשהוא יצטרך להשתין?

"נח, אתה צריך פיפי?"

"לא־לא־לא־לא," הוא שר.

"כשתצטרך תגיד לי לפני, נכון?"

"כן־כן־כן־כן."

לא סמכתי על כובד העגלה וכל רגע הצצתי מעבר לחיפוי הראש כדי לראות שהוא עוד שם. פחדתי שייפול או ייעלם. פחדתי פחד אימים לילד הקטן הזה. מפעם לפעם שאלתי אותו בקול רם מדי, "אתה בסדר שם?" והוא רק היה מנענע את רגלו או מוציא את ידו מגבולות העגלה ומראה לי את בובת הקוף העצובה שלו.

הסתובבנו בערך עשרים פעם סביב רחבת הפומפידו, וכשעצרתי להציץ בשעון נחרדתי לראות שהשעה רק שש ורבע. אחרי שפענחתי איך לבלום את העגלה שלא תידרדר, סובבתי אותה אליי והתיישבתי על מדרגה לצד כניסה לחנות נעליים ענקית במדרחוב.

ישבנו לנו ככה, כשריחות הצ'יפס והבאגט מהביסטרו שמולנו מתמזגים בריח הגומי של נעלי הספורט. נח הסתכל לי לתוך האישונים ואז בחן את כולי בעיניו החומות הגדולות. לא ידעתי מה לומר לו. ריחמתי עליו קצת, הוא נראה לי עצוב. לחייו היו תפוחות, סביב שפתיו האדומות היו שאריות של שוקולד או משהו.

"אתה רוצה את הכריך שלך? אתה רעב?"

הוא לא ענה.

"אתה רעב, חמוד?" ניסיתי שוב.

הוא הנהן ואני שמחתי כמו שסבתא שלי שמחה בכל פעם שהייתה מכינה לי משהו לאכול. הוצאתי את הכריך החיוור מתחתית העגלה. הוא היה אכול והנייר הלח נדבק אליו.

נח חטף אותו ממני והחל ללעוס, לא מנתק ממני קשר עין.

"פטטה על הראש," הוא אמר פתאום בפה מלא.

"פ־ט־ט־ה על הראש," הוא שחרר קרקור של צחוק.

חייכתי אליו. "מה, יש לי פטטה על הראש?" אמרתי, והצחוק שלו התגבר והוא כמעט נחנק מהכריך. נלחצתי ומיהרתי לתת לו את בקבוק המים המקושקש שלו והוא שתה בהנאה.

המשכנו להסתובב וכשעברנו ליד חנות צעצועים מהודרת עם רצפה אדומה הוא רצה להיכנס, אז נכנסנו, וקיוויתי שהוא יישאר לשבת בעגלה. כל עוד הוא חגור שם לא יקרה לו כלום. הצצתי בשעון – שש וחצי. לא האמנתי. כאילו חוקי הזמן השתנו. הבטתי בשעון הגדול הבנוי מלגו צבעוני וגם הוא הורה על אותה השעה.

טיילנו קצת בחנות. הוא שלח את ידו הקטנה והשמנמנה מחוץ לעגלה והעביר אותה על הצעצועים ומשחקי הקופסה שנחו על המדפים הנמוכים. אולי הוא מסכן, חשבתי, אולי כדאי להוציא אותו קצת, שיהיה כמו כל הילדים בחנות.

"נח, אתה רוצה לצאת מהעגלה ולהסתכל על הצעצועים?" השתוחחתי מעל העגלה. הוא הניד בראשו כאחוז טירוף. "לא! לא רוצה," הוא אמר ושילב את ידיו. "אוקיי, אוקיי," אמרתי ויצאנו משם.

דחפתי את העגלה והרגשתי כמו סיזיפוס. בשלב מסוים רציתי לנוח אז הצעתי לו מיץ תפוזים. הוא הסכים באדישות והתיישבנו בבית קפה. שחררתי אותו מהעגלה וכשעמד נראה ילד של ממש ולא תינוק מגודל. הוא לקח כמה מכוניות פלסטיק מתחתית העגלה והתיישב מולי. אחר כך שתה מהמיץ בהנאה והשמיע "אהה" אחרי כל לגימה, ונקש עם המכוניות על השולחן. הוא התחיל להרגיש בנוח איתי והשמיע קולות של מנוע, "וורררם וורררם," ועכשיו כבר ממש הטיח את מכוניות הפלסטיק בשולחן וזו בזו. התביישתי קצת כי לכל המשפחות סביבנו היו ילדים שקטים וזקופים שאכלו בסכין ומזלג.

"נח," אמרתי וניסיתי לרסן את ידיו שהניעו את המכוניות ללא הרף, "נח, אתה יודע בכלל איך קוראים לי?"

"אהה…" הוא חייך חיוך ממזרי, "לא."

"מה אתה אומר." הצצתי בטלפון, השעה הייתה שבע. רק עוד שעה וארבעים־וחמש דקות.

"נו, אז איך קוראים לך?" הוא צחקק.

"נעה. קצת דומה לשם שלך, לא?"

"למה קוראים לך ככה?"

"כי זה השם שההורים שלי בחרו לי."

"אבל למה?"

"לא יודעת. תמיד כשאני שואלת אותם הם לא יודעים להגיד לי."

"לי קוראים נח, כמו סבא נח."

"חשבתי שההורים שלך סתם היפסטרים," אמרתי בשקט בזמן שהוא המשיך לדפוק את המכוניות על השולחן ולהשמיע קולות משונים. פתאום לא הייתה לי סבלנות אליו. קודם, בחנות הצעצועים, הוא כבר התחיל להיכנס לי ללב, אבל עכשיו לא היה זכר לכך. התחלתי להרגיש שאני צריכה להשתין, ונוכחותו של נח העיקה עליי. איך אנשים עושים את זה? משאירים אותו קשור בעגלה מחוץ לתא? ביקשתי חשבון והלכנו משם כשנח שר לעצמו "סמי הכבאי" וכולם מסתכלים עלינו.

הוא רצה ללכת קצת ליד העגלה ונתתי לו, בתנאי שיחזיק בה כל הזמן ולא יברח, "נח, תישבע לי. תגיד אני נשבע שאני לא עוזב את היד מהעגלה." הוא לא ענה, רק קפץ במקום והנהן, ואז הניח את הקוף שלו בתוך העגלה וחגר אותו. זה היה מתוק כמו קרמל שיצא הרגע מהמחבת. איך להורים שלו לא אכפת ממנו יותר? איך הדאגה לא מכלה את זמנם? לרגע התחשק לי לקחת אותו איתי ולא להחזיר אותו להוריו ולתת לו חיים טובים. חיים טובים, איזה מונח משונה. בכל מקרה, לתת לו מלא אהבה ולרפא לו את האלרגיה לביצים עם הרבה חביתות נוטפות חמאה.

דחפנו את העגלה יחד ושאלתי אותו לאן הוא רוצה להמשיך, ימינה או שמאלה (גם אם זה היה חסר משמעות ממילא. מעניין אם הוא בכלל שם לב שאנחנו מסתובבים סביב עצמנו כבר יותר משעה). הוא הבחין בכמה סקייטרים שעשו פעלולים והצביע עליהם, "לשם!" אמר, אז הלכנו לשם וצפינו בהם קופצים ונוחתים במגוון טכניקות. החזקתי לו את היד, היא הייתה עדינה וחמה.

משם המשכנו לספסל שהיה מוקף צמחייה וסתם דיברנו. אחרי זמן מה הוא אמר שהוא צריך פיפי. "אוקיי," נדרכתי מייד. עד אותו רגע כאילו שכחתי את הפיפי שלי עצמי, את הצורך שהתעורר כבר לפני זמן מה וכעת התעורר מחדש, חד ומכאיב לי בבטן התחתונה. התעלמתי ממנו.

"פי־פי," הוא הטעים.

"כן, כן, פיפי. מה אתה עושה בדרך כלל כשאתה בגינה עם אמא נגיד ואתה צריך פיפי?"

"אני משקה את הצמחים," הוא אמר ונקרע מצחוק.

"אז יאללה," אמרתי. לא ידעתי אם הוא מוריד את המכנסיים לבד או לא, לא ידעתי כמעט כלום על ילדים ומה הם עושים בכל גיל.

"תורידי לי," הוא אמר, אז סובבתי אותו ועזרתי לו. הוא השתין בהנאה והזיז את גופו מצד לצד ופתאום הוא שוב דמה לאבא שלו. קיוויתי שאף אחד לא יראה אותנו כי לא ידעתי מה נהוג פה, אצל הצרפתים. כשסיים התיישב לידי על הספסל ויחד תצפתנו על הציפורים השקטות ועל השיחים הגזוזים בסימטריה מענגת.

הוא הניח את ראשו על זרועי ואמר, "אני עייף." אמרתי לו שאני מבינה. התחיל להיות קריר אז כרכתי זרוע סביב כתפיו. הצצתי בשעון. השעה הייתה שמונה וחמישה. קיבלתי הודעה מאמא שלו, "איך אתם? הכול בסדר? אל תהססי להוציא אותי מהסרט, לכל דבר." שקרנית, חשבתי וליטפתי את ראשו של נח. לא עניתי לה בינתיים. שתדאג קצת. הפקירה את הילד שלה אצל בן אדם שהוא לא מכיר, שהיא לא מכירה. רעה.

"אז נח, מה בא לך לעשות? רוצה לנמנם קצת בעגלה?"

"מה זה למנמן?"

"זה לישון, אבל קצת כזה."

"אני רוצה עלייך," הוא אמר, וסימנתי לו שהוא יכול לשים ראש על הירכיים שלי. המגע הרך שלו פיזר איזו חמימות עמומה. מעניין אם אמא שלי הייתה שמחה או נעצבת למראה ההתרחשות הזאת. היא בטח הייתה אומרת לי, את רואה? את דווקא מצוינת עם ילדים. בטח הייתה שואלת בטון מתקתק, נו, זה לא עושה לך חשק?

"בוא נח, יש לנו עוד קצת זמן, בוא ננצל אותו," שמעתי את עצמי אומרת לו, מנסה להלהיב אותו. מה גם שרציתי לקום ולזוז כדי להרגיש קצת פחות את הפיפי הארור שחזר להציק. הוא התרומם ושתק לרגע ואז קרא "כן!" והניף את אגרופיו באוויר. זה קרה לו לא מעט, שהוא חשב כמה שניות לפני שהגיב.

הוא התיישב בעגלה, מכורבל עם הקוף שלו. שאלתי אותו איך קוראים לקוף והוא צחק כאילו אמרתי משהו מטופש וענה שאין לו שם. החלטתי לחרוג קצת מהמתחם, מהפארק, מהמדרחוב, ואחרי כמה דקות הגענו לכיכר גדולה שבמרכזה ניצבה קרוסלת סוסים מפוארת שפלטה מוזיקה מלאכותית וחורקנית. נעצרתי מולה, דרכתי על מעצור העגלה במיומנות, ובדיוק אז נדלקו על הקרוסלה כמה זרקורי ענק כי כבר התחיל להחשיך. ניגשתי אל נח וכרעתי לפניו. הוא היה שבוי במראה הקרוסלה המסתחררת וכמעט יכולתי לראות את השתקפותה בעיניו החומות. אצבעותיו ליטפו את הקוף בתנועות קצובות.

"עולים?" שאלתי.

הוא לא ענה.

"מה, אתה מפחד?" אמרתי בטון משתטה, מתחנף כמעט.

"לא," הוא פסק.

"אז רק מסתכלים?" שאלתי אותו והרגשתי שאני הילדה הקטנה עכשיו.

"כן."

אחרי כמה דקות התיישבתי לצד העגלה על כמה עלים יבשים ופציחים והתפניתי גם אני להתרכז בקרוסלה. הסוסים היו מבריקים וצבעוניים וכמעט יכולתי להריח את הלכה שכיסתה אותם. הילדים צחקו בפחד כי הסוסים נעו לא רק בסיבובים אלא גם מעלה מטה במהירות שעושה בחילה. לרגעים חשבתי שאני שומעת את ההקלטה הזו של הצחוק הילדי שפעם היו משתמשים בה בסרטים. בכל פעם שהקרוסלה עצרה ניצבו מולנו אותם סוסים קפואים עם עיניים מתות, עמודים מוזהבים נעוצים בגבם. הם המשיכו בדהרתם על הקרוסלה המסתובבת, וידעתי שעוד מעט נצטרך ללכת.

.

דנה שמחיוף שחף היא עורכת פרוזה בהוצאת "קתרזיס" ובוגרת תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון. עבודת התזה שלה עסקה בפילוסופיה פמיניסטית ובקשר שלה לספרות דרך קריאה בספרה של מגי נלסון ״The Argonauts״. בימים אלה עמלה על ספרה הראשון.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "נשייה", סיפור קצר מאת עמנואל יצחק לוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן