מוטי פוגל קורא אצל קפקא וקורטאסר ובספר בראשית, וכותב על דרישת שלום מהמת, אחיו אודי פוגל, שהוא ובני משפחתו נרצחו ב־2011 בידי מחבלים. פרק מספרו ״לא ממואר״
.
"הקיסר – כך מספרים – שלח לך, היחיד, הנתין העלוב, הצל הזעיר שברח הרחק הרחק מפני השמש הקיסרית, לך דווקא שלח הקיסר הודעה מעל ערש מותו". כך נפתח עוד סיפור של פרנץ קפקא, "הודעה מהקיסר". אולם השליח – חזק ומהיר ככל שיהיה – לעולם לא יצליח לגשר על המרחק האינסופי שנפער בין הקיסר והנתין העלוב. המכתב לעולם לא יגיע ליעדו. "אתה יושב אל חלונך וחולם עליה [על ההודעה] עם רדת הערב", מסיים קפקא את הסיפור. הוא אינו אומר שמה שמאפשר לך, לצל הזעיר שברח מפני השמש הקיסרית, לשבת ולחלום על ההודעה הוא הביטחון המדומה שההודעה לעולם לא תגיע. לעולם לא תידרש לחזור.
אתה יושב ליד חלונך, בטוח שהמרחק גדול כל כך ושום דבר אינו יכול לגעת בך ולהחזיר אותך למקום שממנו גלית, והנה…
מכתב.
.
לואיס, גיבור "מכתבים מאמא" מאת חוליו קורטאסר, גר בפריז עם אשתו, רחוק מארגנטינה מולדתו. ואולם, כל מכתב שמגיע מאמו מזכיר לו שחייו הם שחרור על תנאי. "כל מכתב מאמא שינה בבת אחת את חייו של לואיס, החזיר אותו לעבר כמו כדור שנהדף בכוח" וכך הוא חי, בהפסקה בין תזכורות לא רצויות. "כל מכתב שהגיע רמז לרגע שחירותו אשר השיג לו במאמץ, שחייו החדשים האלה שגזר בצליפות מספריים נמרצות מפקעת הצמר שאחרים קראו לה חייו, שוב אינם מצדיקים את עצמם".
בוקר אחד מגיע מכתב נוסף מאמו, ותהום נפערת תחתיו. במכתב הזה, אמו שולחת לו דרישת שלום מאחיו, ניקו. אלא שניקו מת, מת לפני שלואיס נמלט מבואנוס איירס לחייו החדשים, מת לאחר שלואיס התחתן עם ארוסתו של ניקו. מה שמחריד את לואיס אינו רק האפשרות שאמו סנילית, אלא עובדה מבעיתה הרבה יותר. במקום הגלות אפשר להעמיד פנים ששום דבר לא השתנה בבית, שהאב הוא עדיין השמש הקיסרית, מלא כוח כתמיד, שהממלכה שממנה נמלטת עומדת על תילה ולעולם לא תיחרב, שהאח עדיין חי – אבל דרישת השלום מהאח המת, ויותר ממנה, בשורת האם שהמת עתיד להגיע לביקור, משיבות את הידיעה שהוכחשה בעמל, את האמת בה"א הידיעה: העבר אינו טיוטה שאפשר לקרוע. "הוא נשאר כאן תמיד, מכתים את הגרסה האחרונה הנקייה […] זה העתיד האמיתי".
"איש אינו יכול להידחק ולעבור פה, ועוד עם הודעה של מת", כתב קפקא ב"הודעה מהקיסר", ולא דייק. המת – הוא בלבד – יכול להידחק ולעבור פה, להחזיר אותך מדמיון החופשה שרקמת.
.
הכתיבה מסוגננת מדי. היא מרחיקה אותי מהאמת, פוערת סדקים שדרכם אני בורח. אנסה שוב.
.
המבול פסק. ראשי ההרים נראים. נח שולח את העורב לבדוק הקלו המים, והעורב מסרב לבצע את השליחות. "וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ". אז נח שולח את היונה, "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ". היא חוזרת לתיבה ונשלחת שוב לאחר שבעה ימים נוספים. הפעם היא חוזרת "וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ".
מאז, היונה היא סמל לשלום ולדואר המגיע ליעדו. היונה תמיד יודעת היכן ביתה, ותמיד תחזור אליו. והעורב? הוא סמל הסרבנות, נושא הבשורה הרעה.
אבל כשאליהו מכריז על בצורת ובורח למדבר, לא היונים, אלא העורבים הם המביאים לו מזון – ובשורת היונה לנח אינה רק בשורת שלום. במדרש "ויקרא רבא" נאמר, "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ, מַהוּ טָרָף קְטִיל, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית ל"ז, ל"ג) טָרֹף טֹרָף יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אִלּוּ לָא קְטַלְתֵּיהּ אִילָן רַב הֲוָה מִתְעַבְדָא". המדרש משווה את בשורת היונה לבשורת האחים ליעקב על מות אחיהם. חיה רעה טרפה את יוסף, והיונה טרפה את עלה הזית. היונה מונעת מהעץ חיים, ורבי ברכיה אומר לנו שאילולא טרפה את עלה הזית, אילן גדול היה נעשה ממנו. בשורת החיים החדשים היא בשורת המוות: כדי לבשר לנח שאפשר לצאת מהתיבה, על היונה לתלוש את העלה ממקור החיים שלו.
כל זמן שרק ראשי ההרים נראו, נח ובני ביתו חיו כגולים. אולי השלו את עצמם שהחיים בתיבה הם הפסקה זמנית, סוג משונה של קרוז, משהו כיפי לכאורה. אולי בדמיונם הארץ שמעליה שטו לא נשחתה, ונשארה כמין אטלנטיס פלאית ונצחית.
כשראשי העצים נראים, כשהם יוצאים מהתיבה, האשליה נעלמת. כל צעד שנח צועד הוא צעד על חורבות. כל פסיעה שהוא פוסע היא על גוויות חבריו. הוריו. אחיו. בשורת היונה היא שצריך לחזור לעולם החרב, המחוק, הטבוע, ולבנות עולם חדש על משקעיו.[1] לא פלא שנח נוטע כרם ומשתכר. הוא רוצה לשכוח.
.
טלפון…
כשהטלפון צלצל ידעתי שהבשורה השיגה אותי. אבל גם אחרי השיחה עם אבי לא ידעתי מי חי ומי מת. הבנתי שתמר חיה, שהדס מתה, ועוד שניים חיים ועוד שניים מתים. אבל מי? יואב חי או מת? רועי, מת או חי? אלעד? ישי?
אודי לא נתן שם שני לילדיו הראשונים. אני חושב שזה היה כשאלעד נולד שהלכתי לבקר אותו ואת רותי בבית החולים ודיברנו על שמות ועל הקמת זכר למתים. שמו השני של אלעד היה גבריאל, על שם סבי מצד אמי, גבריאל אלתר בסרגליק. שמה השני של הדס היה ציפורה, על שם סבתי מצד אבי, ציפורה פוגל. עכשיו גם הם מתים.
.
גם לו היה רוצה, העורב לא יכול היה לבשר. כמה מן העורבים, בשונה מן היונים, יודעים לחקות את הדיבור האנושי. אבל השפה עוסקת במה שיש, לא במה שאין, וגם זאת בהצלחה חלקית. כיצד אפשר בכלל לומר שמישהו מת, שהוא נעלם מהעולם, ושמו עצמו מעיד על היעדרו? כשהאדם אינו, השם הפרטי כבר אינו מצביע עליו אלא על מי שהיה. כשהשם הפרטי כבר אינו מורה על דבר, האם יש לו מובן? לשם כך יש צורך בחפץ, בשריד – עלה זית, כתונת פסים טבולה בדם, תמונה.
.
במוצאי אותה שבת, לפני שתוכניותי השתבשו, תכננתי ללכת להופעה של זאב טנא. מאז אני מתקשה לשמוע אותו. אני מחבב את שיריו, אבל בכל פעם שאני מנסה לשמוע אותם, אני נזכר באותו מוצאי שבת (לא הפסקתי לשמור שבת, למרות שהרצח אירע בשבת).
ב"אחותי", אחד משיריו שאהבתי לשמוע, זאב טנא ספק שר ספק מדקלם על זכר אחותו המתה: אמו, כך הוא מספר, נתנה לו תמונה של אחות שלא הכיר, שנרצחה בשואה. התמונה נודדת בין מקומות מסתור שונים ולבסוף אובדת. "הצלחתי להחביא את אחותי," הוא אומר.
.
לא הייתי רוצה לאבד את התמונה של אודי. אבל הנוכחות הקבועה שלו על השידה שבחדר השינה – שנינו הולכים יחפים על החול, אוחזים בסנדלים, לבושים מכנסיים קצרים, הוא מביט הלאה ושמאלה מהמצלמה – מפריעה לי לפעמים. אני לא רוצה את הזיכרון הקבוע של המוות, את התזכורת המתמדת למה שאין.
רגע, שוב אני בורח. למה אני כותב את המסות האלה? אני מנסה להיפרד? אני רוצה להיפרד? כפילות התודעה מקשה עלי. הייתי רוצה לכתוב כאילו העבר קפוא מאחורי זכוכית על השידה. הייתי רוצה לחיות כמו לואיס, בחופשה, גם אם על תנאי. הייתי רוצה להיכנס לתיבה ולהפליג, לתת למים לשאת אותי, להתרחק מהאדמה שבה עצמותיו קבורות.
.
אבל אני לא יכול. יש בי חלק שתמיד יהיה שם. חלק שהמוות של אודי הקפיא. חשבתי שכתיבת המסות תשחרר אותי, אבל הן מחזירות אותי בדיוק אל הדבר שממנו רציתי לברוח. כמו לואיס, אני נושא את תחושת האשמה של מי שברח והשאיר את הוריו לבד, עם רוחות המתים.
.
* לפי המדרש, אשתו של נח היא נעמה בת למך, נצר לקין, רוצח אחיו. להבל לא נותר זכר, זרעו של קין ממשיך לחיות.
.
.
» למדור מודל בגיליון קודם של המוסך: שני פרקים מתוך "נמצאת", רומן מאת דן זמל
תגובות על כתבה זו