וַתִּקרא | התגלות בנקודת השבר

"ללכת אל מקום הנפרש בקצה הטקסט כמו תהום". גיא פרל על "שסע", ספר שיריה של יעל פילובסקי בנקירר

פול קלה, אנגלוס נובוס (בלטינית Angelus Novus, "מלאך חדש"), צבעי שמן בהעברה וצבעי מים על נייר, 1920, 24X32 ס"מ, מוזיאון ישראל, ירושלים

מַמְשִׁיכָה לְדַמֵּם טִפּוֹת לְבָנוֹת

על "שסע" מאת יעל פילובסקי בנקירר

גיא פרל

.

יעל פילובסקי בנקירר היא פסיכיאטרית, פסיכואנליטיקאית וחוקרת מגדר, שעוסקת, בין השאר, בשפה. היא כתבה על היחס בין עולם, נפש ושפה במחקריה עוד לפני שכתבה את הספר שסע (קתרזיס, 2023). קשה לחלץ את קולה של המשוררת מפיה של המלומדת – זה מחייב ויתור, משהו צריך לפנות מקום, להתרוקן, אפילו למות, כדי לאפשר למשהו אחר להיוולד תחתיו. דומה שהספר כולו מדגים את המהלך הזה, ואפתח באחד השירים היפים בו, "נקודת השבר", שיר ארס-פואטי שעוסק בהתרוקנות המאפשרת התהוות מחודשת, באופן ישיר ומודע לעצמו. לשיר הקדימה המשוררת מוטו מאת הפילוסוף ולטר בנימין:

כשנצרף בדבק את פיסות הכלי השבור, נדאג להתאים לפרטי פרטים שבר לשבר, אולם אין חובה שידמו החלקים זה לזה. כמו מלאכת חיבור השבר, כך גם תרגום, במקום לחקות את תפיסת המקור, עליו למזג באהבה ובפירוט את דרכי המשמעות של המקור, כך שיהיו שניהם, המקור והתרגום גם יחד, פיסות שפה אחת עליונה, ממש כשם שהשברים הם חלקיו של כד חרס שלם.

ולטר בנימין, "משימתו של המתרגם"

.

זוֹכֵר אֵיךְ צָעַדְנוּ פַּעַם חֲדוּרֵי מַטָּרָה

בִּשְׁבִיל הַמִּשְׁפָּט הַסָּלוּל מֵהַהַתְחָלָה וְעַד הַסּוֹף?

מִלִּים רָדְפוּ זוֹ אֶת זוֹ

וּמָתְחוּ אֶת דְּבָרֵינוּ מִקָּצֶה אֶל קָצֶה

כְּמוֹ חִיּוּךְ.

.

הַיּוֹם בְּרַגְלַיִם רוֹעֲדוֹת וּמַקֵּל נְחִיָּה

אֲנִי נֶעֱצֶרֶת לְצִדְּךָ לְרֶגַע בּוֹדֵד

בַּעֲרָפֶל הַסָּמִיךְ שֶׁעַל קְצֵה הַתְּהוֹם.

וְאָז, נוֹשֶׁמֶת עָמוֹק

וּמַמְשִׁיכָה לִפְסֹעַ

אֶל הַמָּקוֹם שבּוֹ תִּמְעַד הָאֲדָמָה תַּחַת רַגְלַי

אֶל קְצֵה הָאוֹת שֶׁתִּתְנַפֵּץ בִּי לִרְסִיסִים

אֶל הַשֶּׁסַע שֶׁיִּפּוֹל דַּרְכִּי.

.

שִׂפְתוֹתֵינוּ נוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ

כְּמוֹ כַּד חֶרֶס סָדוּק –

רַק דֶּרֶךְ קַו הַשֶּׁבֶר.

(עמ' 41)

.

לשיר זה ייתכנו כמה נמענים, ומרתקת אותי האפשרות שהנמען אינו אלא ולטר בנימין עצמו, מאהב אינטלקטואלי, בעל ברית ותיק למחשבה, לכתיבה ולהבנה, שיש להיפרד ממנו כדי ללכת הלאה, אל מרחב קיומי ופואטי שבו מועדת האדמה תחת רגלי המשוררת. ללכת אל מקום הנפרש מולה בקצה הטקסט כמו תהום בקצה אות מתנפצת. הדוברת בשיר מדייקת: "אֶל הַשֶּׁסַע שֶׁיִּפּוֹל דַּרְכִּי". הרי אין זו היא הנופלת אל השסע ונבלעת בתוכו, אלא הוא שנופל דרכה, כלומר מתקיים בהווייתה. היא נפרדת מוולטר בנימין, כדי לפוגשו מחדש על פי משאלתם המשותפת וההנחיות שהצפין בהוראותיו למתרגם – היא אינה מתרגמת אותו לשפתה, כי אם מתנשקת איתו דרך קו השבר, ויחד הם יוצרים מה שהוא מכנה "שפה אחת עליונה" או בפשטות – שירה.

אתייחס אל שיר נוסף הקשור אל ולטר בנימין, אף שהמשוררת אינה מציינת קשר זה במפורש – "מלאך האימהות". כמו השיר "נקודת השבר" גם שיר זה עוסק במידה רבה בתמת ההתהוות וההתגלות בנקודת שבר, אלא שהפעם לא השירה מתגלה, כי אם האימהות:

.

מלאך האימהות

רוּחַ הַקִּדְמָה נוֹשֶׁבֶת בְּפָנַיִךְ בְּעָצְמָה וְאַתְּ

צוֹעֶדֶת לְאָחוֹר בַּזְּמַן

בְּפֶה פָּעוּר

גָּדוּשׁ שְׁאֵרִיּוֹת וְרֵיק מִמִּלִּים

בְּכַפּוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת

מַמְשִׁיכָה לְדַמֵּם טִפּוֹת לְבָנוֹת

שֶׁיִּסָּפְגוּ בֶּחָלָל שֶׁבֵּין שִׂפְתוֹתַיִךְ.

.

נְשִׁיפַת הָרוּחַ בִּכְנָפַיִךְ הִיא

שְׁאִיפָתֵךְ הָאַחֲרוֹנָה.

(עמ' 19)

.

השיר מרפרר אל אחד הטקסטים המוכרים ביותר של ולטר בנימין, מתוך חיבורו "על מושג ההיסטוריה", שנכתב בהשראת הציור Angelus Novus מאת פול קליי. אצטט מתוך הטקסט:

יש תמונה של קליי הנקראת Angelus Novus. מתואר בה מלאך הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק רוצה היה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת.

(מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגם: דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 313)

הדמיון בין השיר לחיבורו של בנימין מדבר בעד עצמו – שני המלאכים נהדפים על ידי רוח הקִדמה כשגבם מופנה אל כיוון התקדמותם. שניהם משתהים בקו התפר שבין העבר לעתיד. אולם בעוד מלאך ההיסטוריה נהדף אל העתיד, מלאך האימהות צועד אל העבר, ובעוד מלאך ההיסטוריה נותר לנצח כלוא בתפר שבין העבר לעתיד במרחב טראומטי של שואה מתמשכת, למלאך האימהות מאפשרת השורה האחרונה של השיר היחלצות וטרנספורמציה – "נְשִׁיפַת הָרוּחַ בִּכְנָפַיִךְ הִיא / שְׁאִיפָתֵךְ הָאַחֲרוֹנָה". כפי שבליבו של השיר "נקודת השבר" עומדת התמסרות לנפילה, שיר זה מוביל להתמסרות למוות סימבולי המתואר כנשימה אחרונה. בשני המקרים ההתמסרות מובילה לטרנספורמציה – הולדת השפה העליונה, שפת השירה, המאפשרת מפגש לא-מילולי, או לידת הדוברת מתוך ילדותה ונעוריה, כאם. גם השורה "מַמְשִׁיכָה לְדַמֵּם טִפּוֹת לְבָנוֹת / שֶׁיִּסָּפְגוּ בַּחֲלַל שֶׁבֵּין שִׂפְתוֹתַיִךְ" עוסקת באותה טרנספורמציה של האין ליש; זהו דימום מתמשך הנספג בחלל הסף-שפתי, או מדויק יותר – הפוסט-שפתי, שבין השפתיים. משהו כבר מת, הדם כבר התרוקן מצבעו האדום, והוא מהווה מרחב פוטנציאלי להופעת דבר אחר – "שִׂמְלָה לְבָנָה שֶׁל פּוֹסִיבִילִיטִיס" מכנה זאת המשוררת בשיר אחר.

מוטיב הדימום בכלל והדימום הלבן בפרט חוזר כמה וכמה פעמים בספר – כזליגת אותיות לבנות, כדימום דממה לבנה או כבכי דממה לבנה. אסיים דבריי בשיר "מהגרת", המסתיים אף הוא בדימום לבן אין-סופי שכזה, היוצא מן הדוברת וחוזר אליה במעגל סגור לכאורה:

.

מהגרת

צוֹעֶדֶת בַּמֶּרְחָבִים הָעֲמֻקִּים שֶׁל הָרֶגַע

שֶׁאַחֲרֵי.

קוּבְיוֹת קֶרַח מְרַפְּדוֹת אֶת הֶחָלָל הַפְּנִימִי

צִבְעֵי הָאָדֹם נִסְפָּגִים בַּדְּמָמָה שֶׁסָּבִיב

האם הַקֶּרַח זוֹכֵר שֶׁהָיָה פַּעַם מַיִם?

הַאִם חוֹתֶכֶת בּוֹ נְקֻדַּת הַקִּפָּאוֹן

כְּשָׂרַק חֶלְקִיקֵי כֶּסֶף נוֹתְרוּ מִצְטוֹפְפִים

בְּרַעַד אֲדָמוֹת וְאַשְׁמָה?

כַּף רֶגֶל יְחֵפָה לוֹגֶמֶת

אֶת דְּקִירַת הֶחָצָץ הַקַּר

וּמְדַמֶּמֶת טִפּוֹת תְּפִלָּתָהּ

הַקְּפוּאוֹת, הַלְּבָנוֹת

אֶל תּוֹכָהּ

(עמ' 25)

.

מעגל הדימום הפנימי שבו מסתיים השיר סגור רק לכאורה, משום שהמתח בינו לבין השורה הפותחת "צוֹעֶדֶת בַּמֶּרְחָבִים הָעֲמֻקִּים שֶׁל הָרֶגַע שֶׁאַחֲרֵי" ובינו ובין מהלך השיר כולו פותח אותו אל המרחבים הפנימיים והחיצוניים גם יחד – זהו שיר שהוא טיפת תפילה קפואה הזוכרת את המים, ומפשירה על שפתי כד חרס סדוק.

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתוכנית להכשרה אנליטית, בביה"ס לפסיכותרפיה ובתכנית ללימודי תרבות של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן, לצד מקומות אחרים. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

יעל פילובסקי בנקירר, "שסע", קתרזיס, 2023.

.

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: גל נתן קוראת בספר השירה "קוקי, העוגות העירומות והאימהות הקטנות" מאת דלילה מסל גורדון.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

סיקרה או שיקרה? כך "דיווחה" התקשורת על הנעשה במלחמת יום כיפור

הודעות הממשלה לעיתונות במלחמת יום כיפור כללו בעיקר התמקדות בפרטים לא רלוונטיים והסתרת המצב הקשה בו הייתה מדינת ישראל | סקירה של כותרות העיתונים מתחילת המלחמה מראה גם כיצד השתתפו כלי התקשורת ביצירת מסך עשן | האם זו הייתה מדיניות מכוונת? שקרים לציבור או המשך הקונספציה?

נוער מתנדב מגיש שתייה מדברי מאכל לחיילים מגוייסים מלחמת יום כיפור פורסם בעיתון פתח תקוה גליון 46 שנה 1973. הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

מלחמת יום הכיפורים הייתה ועודנה אחת המלחמות הטראומטיות ביותר בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. העיסוק בטראומה הקולקטיבית נערך לרוב סביב זירות הקרב והלחימה בחזית, הנעדרים והשבויים, הפצועים וההרוגים. עם זאת, בזמן המלחמה גם העורף סבל ממציאות קשה, והאווירה בקרב עם ישראל הייתה מהקשות ביותר שזכורות בתולדותיו. ציבור שלם התגייס למען הלחימה והחיילים בחזית, ובעקבות כך נותרו צלקות רבות גם בעורף.

תלמידי בית ספר עמל ג' חופרים שוחות מגן. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
האווירה בעורף הישראלי הייתה קשה: תלמידי בית ספר עמל ג' חופרים שוחות מגן בזמן מלחמת יום כיפור. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

פרוץ הלחימה, ש"נחתה" על ישראל בהפתעה בזמן יום הכיפורים, גרר אחריו הרבה מאוד בלבול, פחד, והרגשה של אחרית הימים. מדינת ישראל שנתפסה לא מוכנה נאלצה להתמודד עם מערכה שלא ציפתה לה בהיקפה, במגוון חזיתות, צריכה הייתה גם לשמור על העורף שלה – ולא רק מבחינה ביטחונית. המלחמה הייתה מלחמה על הבית, תרתי משמע, והממשלה הבינה שיש לשמור על מוראל גבוה בקרב העם בכל מחיר. האווירה הייתה קשה מאוד, וברחובות ישראל כבר נשמעו דיבורים על חפירת קברי אחים.

שתי קריקטורות של דוש שפורסמו ב-7 וב-8 באוקטובר 1973 בעיתון מעריב, המראות את שרוליק, הדמות הישראלית המוכרת, חותך את עניבת החנק ומתמודד בעזות נפש עם הציפורים הטורפות שמסמלות את סוריה ואת מצרים
שתי קריקטורות של דוש שפורסמו ב-7 וב-8 באוקטובר 1973 בעיתון מעריב, המראות את שרוליק, הדמות הישראלית המוכרת, חותך את עניבת החנק ומתמודד בעזות נפש עם הציפורים הטורפות שמסמלות את סוריה ואת מצרים

התחקות אחר ההודעות לעיתונות מטעם לשכת העיתונות הממשלתית (לע״מ), מראה כיצד התעקשו השלטונות לשדר "שליטה" ו"עניינים כרגיל" בכל מחיר, החצינו והבליטו פרטים מסוימים והתעלמו מאחרים, לא סיפקו לציבור תמונה רחבה של מהלך המלחמה ועסקו בזוטות במקום זה. בהמשך לכך ובהתאמה, כותרות העיתונים הגדולים הידהדו את מסרי הממשלה והקונספציה, בלי לשאול שאלות קשות, למרות שבפועל המצב בחזית היה בכי רע.

הודעות לעיתונות או הטעיות לציבור?

עיתון "דבר", 7 באוקטובר 1973
עיתון "דבר", 7 באוקטובר 1973

בהודעות לעיתונות שפרסמה לע"מ ב-7 באוקטובר ניתן לראות כיצד הממשלה התחמקה מלספר לציבור כמה קשה המצב בחזיתות. באחת ההודעות הראשונות, שפורסמה כשעתיים לאחר תחילת הלחימה, הודיעה הממשלה כי "הכוחות הסוריים והמצריים ממשיכים במתקפתם" ודיווחה על קרבות בלימה כבדים בשתי החזיתות, לצד הצטרפות של כוחות מילואים. מאוחר יותר באותו היום הוציאה לע"מ עדכון נוסף לפיו בעוד הלחימה נמשכת, הפילו כוחות צה"ל 10 מסוקים מצריים, השמידו עשרות טנקים ופגעו בכוחות רבים, נלקחו שבויים ומסוק נוסף נאלץ לנחות בשטח ישראל. בתוך ההודעה מסתתרות המילים "נוסף למעבר הכוחות המצריים את התעלה", ומיד לאחריהן עוברת ההודעה לתאר את הישגי צה"ל בשטח.

במגוון ההודעות לעיתונות שפרסמו ב-6 וב-7 באוקטובר 1973, התמקדה הממשלה בלתאר כיצד לכאורה כוחות צה״ל הודפים את המצרים והסורים תוך תיאור של סיטואציות ספציפיות מהחזית. ההתמקדות בתיאור פרטים נקודתיים מהלחימה נעשתה על מנת למסך את העובדה שהצבא נתפס לא מוכן, בזמן. שהמצרים חצו את התעלה והסורים על הגדרות. במקביל, התעקשה הממשלה לשדר ״עסקים כרגיל״. באחת ההודעות לעיתונות ב-7 באוקטובר 1973, פרסמה לע״מ הודעה הנושאת את הכותרת ״יש להמשיך ולטפל בכל עבודות ההכנה לבחירות״. המטרה ברורה – לשדר לציבור שהמלחמה תיגמר בקרוב, ולא תשפיע על התנהלותה התקינה של המדינה. הודעה נוספת פורסמה כמעט באותו הזמן תחת הכותרת הכותרת ״תיירים אינם עוזבים את הארץ״, ובה נכתב כי ״רבבות התיירים הנמצאים בבתי מלון ובמקומות נופש שונים בארץ, אינם מגלים נטייה לקצר את שהותם ולעזוב בטרם עת (…) האווירה בין התיירים רגועה ומסתבר כי פרט למקרים בודדים (…) בדעת רובם ככולם להמשיך בשהותם בארץ כמתוכנן״.

מרוב דובים לא רואים את היער, ומרוב סיפורים לא זוכרים את המלחמה

כאשר בוחנים את רצף ההודעות של הממשלה לעיתונות בתחילת המלחמה, ניתן לראות כיצד ניסתה הממשלה לגרום לציבור להתמקד בהצלחות קטנות במקום בתמונה המלאה: ישראל מותקפת מכל כיוון . ההודעות לא מתייחסות לנפגעים ישראלים ואבדות בנפש, ומתמקדות בפירוט רב באבדות של היריב. הידיעות לעיתונות שפורסמו בהמשך התמקדו בסיפורים אישיים, ראיונות עומק עם חיילים, דיווחים צבעוניים של כתבים צבאיים ואפילו ראיון עם חייל מצרי שבוי. במקביל – פורסמה הודעה לעיתונות מאת לשכת הראשון לציון, הרב הראשי לישראל: ״לא יטוש ה׳ את עמו ונחלתו לא יעזוב״. הראשון לציון הפציר בעם ישראל לשמור על חגי ומועדי עם ישראל כהלכתם ולא לחלל את ענייני הקודש בעניינים אזרחיים שלא קשורים למאמץ ההלכתי.

הודעות הראשון לציון
הודעות הראשון לציון

ניתן להניח כי בתחילה הממשלה לא ידעה כיצד לתווך לציבור את המצב הקשה בו היא נמצאת: גיוס המוני ללא סדר ממשי לשורות הלחימה, מאבק בחזיתות מרובות וחוסר וודאות כללי. אולם גם בהמשך המלחמה הודעות לע״מ התמקדו בנרטיב מסוים. בהודעה לעיתונות שפורסמה ב-15 באוקטובר, הודיעה לע״מ כי ״היחידה המרוקנית הושמדה כליל״. לכאורה נראה כי מדובר בידיעה המראה הצלחה כבירה לצה״ל. בפועל, חיל המשלוח המרוקני – שנשלח על ידי מלך מרוקו לסייע לצבאות ערב – היה זניח ביחס לכוחות סיוע אחרים ממדינות ערב דוגמת עיראק.

פעם אחר פעם, בחרו לע"מ להציג לציבור הישגים זניחים, על מנת לספק תמונת הצלחה משכנעת. ב-29 באוקטובר, לקראת סוף המלחמה, ניתן לראות את מערך הדוברות המגויסת של לע״מ במלוא עוזו. בהודעה שפורסמה תחת הכותרת ״היחידה שצלחה ראשונה את התעלה״, בוחר הכתב הצבאי לעשות שימוש באחד מסמלי ההצלחה הגדולים של מלחמת ששת הימים – פריצתו של מוטה גור לעיר העתיקה. הכתב טרח ומצא את משה בן-צור, נהגו של מוטה גור ("סע בן צור! סע!") מוביל את צליחת התעלה. ״גם מלחמה זו מצאה את בן צור בין ראשוני הפורצים. בין הנחשונים הצולחים את תעלת סואץ ונוחתים על אדמת מצרים. פגשנו את בן צור המזוקן, שועל הקרבות הוותיק, בין חיילי יחידת לוחמים, נבחרת שלחמה להקמת ראש הגשר הראשון וצנחה ראשונה על אדמת מצרים״. אתוס הניצחון של מלחמת ששת הימים מגויס במלואו על מנת ליצור תודעת ניצחון וגבורה בקרב הציבור.

מה קרה שם באמת?

עשרות סיפורי הקרב ברמת לוחם הפרט, הטנקיסט, המחלקה או הפלוגה והגדוד, נכתבו על אירועי הלחימה ומהלכה. סיפורי גבורה והקרבה אלה ראויים להערכה מלאה, אישית ואנושית, אך הם לא השיגו את משימת הבלימה – מניעת הצליחה או מניעת כיבוש שטחים ממזרח לתעלה. קו ההגנה בסיני הובקע תוך שעות מעטות. ב-8 באוקטובר פיקוד דרום יזם תוכנית תקיפה שהתבררה כשגויה ותרמה בצורה מכרעת לכישלונות צה״ל בימי הלחימה הראשונים. בחזית הצפונית האש נפתחה מוקדם מהצפוי ותפסה את צה״ל לא מוכן. דיוויזיות סוריות התקדמו והחלו בניסיונות חדירה, מוצב החרמון נפל, וכוחות שריון פרצו את הגדרות. מבצע ״דוגמן״ לתקיפת הטק״א (טילי קרקע אוויר) הסורי נכשל, ותשעה מטוסים של חיל האוויר הישראלי הופלו. לקראת ערב הצליחו לבלום את התקפת הסורים.

חיילים ישראלים בסוריה, מלחמת יום כיפור. ארכיון בוריס כרמי
חיילים ישראלים בסוריה, מלחמת יום כיפור. ארכיון בוריס כרמי

רק ב-10 באוקטובר, ארבעה ימים אחרי פרוץ המלחמה, הצליחו כוחות צה"ל להדוף את הכוחות הסוריים משטחי רמת הגולן ועד למה שכונה "הקו הסגול" (קו שביתת הנשק בין ישראל וסוריה אחרי מלחמת ששת הימים). החזית מול מצרים המשיכה ביתר שאת עד לתום הקרב הטראומתי בחווה הסינית, ב-18 באוקטובר. לאחר שצה"ל כיתר את הארמיה השלישית של מצרים, השתנו פני המערכה לטובת ישראל. גם לאחר הסכם שביתת הנשק וסיום המלחמה, המשיכו הדיה להכות בישראל, במצרים ובסוריה.

העיתונים

העיתונים הישראלים הגדולים נרתמו למאמצי הממשלה ליצירת תמונת מצב מתואמת. בעיתון ״דבר״ פרסמו ציטוט של ראש הממשלה גולדה מאיר בכותרת גדולה – ״לא הופתענו! אין ספק בניצחוננו״ – והוסיפו ציטוט של משה דיין, דאז שר הביטחון: ״נכה אותם שוק על ירך״. בעיתון מעריב בישרו באותיות קידוש לבנה כי ״המצרים לא הצליחו להעביר שריון בלילה״. פורסמה קריקטורה של הסמל הישראלי האהוב והמוכר ״שרוליק״ הודף בידיו החשופות שני עופות דורסים המסמלים את סוריה ומצרים. בידיעה הנושאת את הכותרת ״סיכום היום הראשון למלחמה״ , התייחסו אך ורק להתקדמות כוחות האויב (גם זאת באופן חלקי) ולא דיברו על נפגעים ישראליים, אבדות לכוחותינו או שאלו שאלות קשות על התנהלות המדינה. זאת למרות שבחמשת ימי המלחמה הראשונים נהרגו בממוצע כמאה תשעים איש ביום. כמו כן, רוב השבויים הישראליים נשבו בחמשת ימי הלחימה הראשונים.

גם ב-8 באוקטובר המשיכו העיתונים לבשר על מתקפה ישראלית, נטילת יוזמה ישראלית ולהציג תמונת הצלחה. כותרות כמו: ״טנק ישראלי פגע בשבעה עשר טנקים מצריים״ (על המשמר, 8 אוקטובר 1973) ״צה״ל בולם״ (דבר, 7 אוקטובר 1973), ״הערכת ביון אמריקנית: ישראל התגברה על השלב הקריטי ביותר״ (מעריב, 8 אוקטובר 1973) נועדו לשמור על תועדה חיובית בקרב הציבור. במקביל כותרות כמו ״צה״ל מחזיק בקו מקביל לתעלה מול אויב שכוחו גדול הרבה יותר״ (מעריב, 8 אוקטובר 1973) נועדו לחזק בקרב הציבור את גבורותו של צה״ל, המתמודד עם המצב חרף נחיתותו המספרית. בפועל, רק לאחר מספר ימים הצליח צה"ל לבלום את התקדמות האויב, ולקח לו עוד מספר ימים כדי להתחיל לתקוף בעצמו בצורה משמעותית.

50 שנים אחרי

טראומת מלחמת יום כיפור נותרה בעינה גם בימינו. חמישים שנים אחרי המלחמה, ממשיכה מדינת ישראל ללקק את פצעיה ולשאו איפה טעתה. בניגוד מוחלט לניצחון המוחץ במלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור הסתיימה בניצחון שנוי במחלוקת, במחיר אדיר, ובשינוי פני הדברים במדינה. המהפך הפוליטי הגדול שהגיע לאחריה הוא רק תמורה אחת; גם הוויכוחים האינסופיים בשאלת האשמה, הטראומה והפחד שמתבטאים באמרות כמו "הסורים על הגדרות", והשלום שנחתם עם מצרים, הם תוצאת המלחמה ההיא. הייתה זו המלחמה האחרונה בה ישראל לחמה באופן מוצהר במדינות אחרות ובצבאות מסודרים, ומאז השתנו פני המערכה והאופן בו מתנהלות מלחמות.

ההתנהלות התקשורתיות והדוברותית של הממשלה כלפי העורף, כפי שהוצגה בכתבה זו, מראה את רמת הבלבול שהציבור היה נתון בה. תוצאות המלחמה לא הלמו את התמונה שהציגו הודעות לע"מ, ויתכן שחוסר האמון שהביע הציבור והתבטא בהחלפת השלטונות, נבע גם מכך. העיתונים הציגו חזית אחידה ומגויסת לטובת ההסברה הפנים-ישראלית, ולא שאלו שאלות קשות. האם תפקידה של התקשורת הוא להתגייס במצבים כאלה למען מאמץ משותף שמכתיבה הממשלה, או שמא תפקיד העיתונאים לראות את החורים בנרטיב? כך או כך, ניתן להצביע על מלחמת יום כיפור בתור נקודת מפנה מבחינת נכונות החברה והתקשורת. היום, סביר להניח, הציבור לא היה מתגייס בצורה כזו במלחמה כוללנית, גם ללא קשר למהפכת המידע. כיום החברה בישראל משוסעת וקוטבית, ממוקדת בעצמי ובאישי הרבה יותר מאשר החברה המגויסת של פעם. במידה רבה, שבר האמון שנגרם במלחמת יום כיפור תרם לשינוי זה.

לקריאה נוספת:

מלחמת יום הכיפורים, מבט שונה: הרצל שפיר, הוצאת מודן ומערכות, 2020

 

לכל הכתבות בפרויקט המיוחד שלנו "אנחנו הילדים של עורף שנת 73'" לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור

הפליטים של מלחמת יום כיפור: סיפורם של מפוני מבוא חמה

הנשים והילדים של קיבוץ מבוא חמה שבדרום רמת הגולן פונו מקיבוצם עם פתיחת מלחמת יום הכיפורים. הם לא ידעו שהדרמה הגדולה עוד לפניהם: תאונת דרכים מפתיעה בדרך למקום מבטחים הייתה רק הדבר הראשון איתו נאלצו להתמודד אנשי הקיבוץ בחודשי ההמתנה מורטת עצבים עד להסכמי הפסקת האש. פרויקט מיוחד

האוטובוס בו נהג חיימק'ה אבני במהלך מלחמת יום הכיפורים, 1973. צילום: חיימק'ה אבני.

ביום חמישי, 5 באוקטובר 1973, חבר קואופרטיב אגד וקיבוץ מבוא חמה, חיים (חיימק'ה) אבני נהג את אוטובוס קו 018 מטבריה אל מבוא חמה. לפני שיצא לדרך, בסביבות השעה 14:30, ניגש אליו סדרן התנועה, וסיפר לו שמחר עומדת לפרוץ מלחמה וביקש מחיימק'ה להיות בכוננות עם האוטובוס שלו. במקביל בקיבוץ עצמו התחילה התארגנות.

כך החל סיפורם של פליטי קיבוץ מבוא חמה במלחמת יום הכיפורים. פינוי הקיבוץ התבצע בסופו של דבר רק לאחר פרוץ הקרבות, כאשר מצפון כבר ניתן היה להבחין בענן האבק העצום שהעלו הטנקים הסורים במקביל להפגזה שהתרחשה על השטח ביום שלמחרת. נגה רגב הייתה אז בת 7 והיא זוכרת את אותו יום שבת בבהירות: "התכנסנו כולנו, כל ילדי הקיבוץ, סביב בניין המזכירות. הייתה שם המולה מאוד גדולה. המון מכשירי קשר ברקע, רעש וכאוס. בדיעבד אני יודעת שהיה ויכוח האם להתפנות או לא כי הבטיחו לנו שלא מתפנים מהרמה עד אשר שר הביטחון משה דיין בכבודו ובעצמו מתקשר להגיד לנו. והוא לא התקשר, מן הסתם. המבוגרים סירבו להתפנות אבל בשתיים בצהריים הבינו שאין ברירה וחייבים".

לרגב היו עוד 3 אחים: אח שצעיר ממנה בשנתיים ושני אחים תאומים שצעירים ממנה בחמש שנים. היא זוכרת שבמערכת הכריזה של הקיבוץ ביקשו מהחברים ללכת לאסוף את החפצים שלהם כי מתפנים: "אני זוכרת שרצנו לבתי ילדים ואספנו כמה דברים בתוך שקית ניילון ורצנו לאוטובוס. תקופה די קצרה לפני זה נערך תרגיל של פינוי כל רמת הגולן והשתתפנו בתרגיל, אז ידענו מה לעשות – רצנו כולנו לאוטובוסים והגברים שנשארו בחוץ נופפו לנו לשלום. ואז החלה החוויה הכי מפחידה שלי במלחמה".

קיבוץ מבוא חמה נמצא בדרום רמת הגולן. באותה תקופה חיו בכל הרמה בין 1,500 ל-2,000 איש שהתפזרו בין כמה יישובים בודדים. בתקופת מלחמת ההתשה, הייתה מתיחות מתמדת באזור שהתבטאה בתקריות ירי, חדירות מחבלים והנחת מטעני חבלה.

הפינוי התעכב והתמהמהותם של התושבים, שלא רצו לעזוב את ביתם עד שיקבלו הוראה ישירה משר הביטחון, גרמה לכך שלא ניתן היה לנסוע בדרך הרגילה אל קיבוצי הגליל שאליהם אמורים היו להגיע המפונים. רגב זוכרת היטב את הרגעים הללו אם כי לא בדיוק הבינה מה קורה. במקביל התלבט חיימק'ה הנהג באיזה כביש לנסוע. לבסוף נאלץ לבחור בחירה לא אידאלית ולהסיע את המפונים בכביש צר ומפותל ולא בדרך הראשית. במהרה גלגל אחד של האוטובוס השתחרר והאוטובוס עמד להתדרדר לתהום, על כל יושביו. רגב מספרת: "אני זוכרת את הצעקה של האמהות, כולנו יצאנו מהאוטובוס ודחפנו. זה היה מאמץ משותף של אנשים שנתונים ברגעי אימה קשים. עד היום עולות בי תחושות לא נעימות כשאני עוברת ליד הכביש הזה. הייתה תחושה שהאוטובוס עוד רגע נופל לתהום".

פנים האוטובוס בו נהג חיימק'ה אבני, בנסיעה בה פונו ילדי ונשות קיבוץ מבוא חמה לקיבוצים בגליל. צלם: חיימק'ה אבני.

בקול נסער מתארת רגב כיצד הצליחו האמהות והילדים לעזור לאוטובוס לחזור לכביש. הנסיעה המשיכה והאוטובוס פינה אותם לשלושה קיבוצים – עין חרוד, אפיקים ודברת. רגב, אמה ואחיה פונו לדברת. "על החלוקה החליטו כי יש לנו משפחה שם. זו הייתה חלוקה ידועה מראש של התנועה הקיבוצית. הגענו לדברת והתקבלנו בקבלת פנים מרגשת. מיד סידרו לנו מקומות לישון. לא ממש קלטתי מה אני עושה ואיך, אבל אני זוכרת שהתושבים היו נעימים וחמים אלינו". אמה של רגב הייתה בכל זאת מודאגת וחסרת מנוחה: "אני זוכרת את אמא שלי מאוד מבוהלת ואומרת שאין מספיק אוכל למי שנשארו בקיבוץ. זה מאוד הדאיג אותה."

למרבה המזל, במהלך ימי הלחימה לא נגרם נזק למרבית היישובים באיזור, וכעבור 48 שעות, לאחר התייצבות המצב בגזרת הגולן, הוחלט לאשר לגברים לשוב ליישוביהם. לקראת סיום המלחמה חזרו אל הקיבוץ כל תושביו. חיימק'ה, נהג האוטובוס, זוכר את הנסיעה המאושרת ונטולת התאונות בה נתבקש להחזיר את פליטי מבוא חמה לבתיהם, ביניהם גם את אשתו וילדיו.

קיבוץ מבוא חמה, 1974. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

אבל אנשי קיבוץ מבוא חמה לא נהנו מחזרה לשגרת יומם. בשל המצב הבטחוני שלאחר הלחימה, הם מצאו את עצמם סגורים ומבודדים: "זו הייתה חצי שנה של ניתוק בה היינו מבודדים בסגר." מספרת רגב. "אין נכנס ואין יוצא אל הקיבוץ. היינו סגורים. לא יכולתי ללכת אפילו לבית הספר. בבית הילדים הייתה לנו גננת ומורה מדהימה בשם מיכל והיא זו שדאגה לנו. בזכותה למדנו את כל החומר בקיבוץ בלי לצאת החוצה. לא יצאנו מהקיבוץ, לא יכולנו לרדת מהרמה, אבל החיים בקיבוץ עצמו התנהלו כרגיל.  אני זוכרת שמשפחה אחת שכחה מוצץ של הבת שלהם כשביקרו בקיבוץ אפיקים לפני כן, וטנק צבאי נסע להביא לה את המוצץ." בתקופה הזו גם אביה של רגב גויס, ואמה התמודדה לבדה עם ארבעה ילדים, שניים מהם תאומים בני 3. "אמא שלי חזרה לנהל את ענייניה בקיבוץ. מי שטיפל בנו במהלך היום היו המטפלות ובלילה ישנו כולנו באותו מקלט."

בזמן הסגר הממושך ניסו המבוגרים בקיבוץ לייצר לילדים אווירה רגועה ושמחה ככל האפשר ולנרמל את המצב בדרכים שונות ומקוריות. "אבא של חברה נפצע קשה במלחמה ולקראת חזרתו הוא חזר מגובס בשתי רגליים", מספרת רגב. "הביאו לנו בובות ועליהן התאמנו בחבישת גבס. ממש היה לנו מעין קורס על הבובות. לימדו אותנו להתמודד עם מישהו שסובל מנכות, ועזרו לחברה שלי ללמוד איך לקבל את אבא שלה בחזרה". רגב זוכרת מקלט שמח והשירים שלמדה בו באותה התקופה זכורים לה עד היום: "המבוגרים ניסו לעשות הכל כדי לשמח אותנו. הצליח להם". המחוייבות, ההתארגנות המהירה, התמיכה ואפילו השמירה על שגרה ואופטימיות הם משהו שקשה לדמיין במונחים של היום. רגב טוענת שבאותם הימים, הייתה זו אלטרנטיבה פנים קיבוצית למערך מדינתי לא מתפקד. גם את הסגר היא לא זוכרת כטראומה או אפילו ככליאה, אלא כחוויה חדשה שכללה לינה עם אמה ואחיה במקלט, כולם יחד.

חדר האוכל של קיבוץ מבוא חמה. צילום: מיכאל יעקובסון. מקור: ויקיפדיה.

"זו פשוט הייתה מטלה משותפת" מסכמת רגב. "אולי היום קשה להבין אבל אז לא הייתה לנו ברירה אלא לדהור קדימה. גם כשגלגל נופל, גם כשצריך לדחוף אוטובוס מתדרדר, לעזוב את הבית או להיות סגורים במתחם הקיבוץ חודשים ארוכים. לא ידענו לקראת מה אנחנו באים, וודאי שלא ידענו את גודל הנזק. אם שמענו או ראינו פיצוצים באיזשהו מקום קיבלנו את זה כחלק מהמצב כי זה כל מה שידענו. קשה להכיל את כל הבלאגן הזה אבל ההורים שלנו, שיצרו עבורינו חממה ומרחב בטוח בתוך הכאוס, שמרו עלינו יחד ובמצב תקין. על כך מגיע להם כל הקרדיט".

 

לכל הכתבות בפרויקט המיוחד שלנו "אנחנו הילדים של עורף שנת 73'" לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור

בואי לאילת: מסע בזמן אל חוף ים ציורי בלב מדבר פרא

בשנותיה הראשונות של המדינה, אילת היתה ישוב ספר מבודד עם חוף ים ציורי בלב מדבר פרא. דגנו באוספים הדיגיטליים שלנו תיעודים מאילת בימיה הראשונים, שכלום לא כלול בה מלבד הטבע

מורי פתח תקווה בטיול לאילת. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

בשנותיה הראשונות של המדינה, אילת היתה ישוב ספר מבודד עם חוף ים ציורי בלב מדבר פרא.

בואי נימלט מן האספלט
ומן הערים המקומטות,
בואי נימלט אל הלגונות השקטות
בואי לאילת, לאילת.

בבירת השמש
מנומש בנמש
למול הרקיעים נחטוף תנומה,
והרוח שיישוב
ישיאנו לא לחשוב
על מאומה.
עצומי עיניים,
נמלט בשניים
למים אל גני האלמוגים,
בין כחול לבין ירוק
את בגדי הים נזרוק,
נשליך אותם אל הגלים.

בשיער פרוע
שפרע הרוח
אני סרוח לי כמו לטאה,
כמו דולפין אשר נפלט
מעמקי מפרץ אילת,
כמו הפתעה.
תנו לי רק חודשיים
על המגלשיים
ועל גלי המים לא אמעד,
בין ירוק לבין כחול,
בן אדם –  אני יכול
אני יכול לחיות לעד.

בואי נגלה את
מחוזות הפלא
ואת הקסם שבמפרצים,
כמו קולומבוס, כך פתאום
בספינה קלת חרטום
של מפרשים.
אם הפעם באת
שוב תשוב אילתה,
כי בכשפים היא אחוזה העיר,
ומכושף הוא המחבוא,
ואתה אליו תבוא,
תבוא אליו יותר צעיר.

הטקסט היפה הזה של ירון לונדון נכתב לפני למעלה מחמישה עשורים. קשה להניח שמישהו יכתוב היום שיר כזה על בירת המלונאות והאטרקציות הישראלית, עיר משוכללת ועתירת שירותים עם מלונות יוקרה ודילים של "הכל כלול".

"בואי לאילת" הרוגע הולחן על ידי נורית הירש, ובוצע בקולו הערב של ליאור ייני במקצב בוסה נובה עצל ונינוח. הנה הקלטת רדיו נדירה שלו משנת 1968.

השיר מתאר אילת צעירה ונידחת, מקום מפלט מהאורבניות הקדחתנית. בשנותיה הראשונות של המדינה, אילת היתה ישוב ספר מבודד עם חוף ים ציורי בלב מדבר פרא. עיון באוספים הדיגיטליים שלנו, מעלה אילת פסטורלית שלא קיימת יותר. עיר בהקמה, הרפתקאה לצעירים שמחפשים טבע פראי. אספנו כמה תיעודים של הנוף הבתולי בימים שלא היה כלול שם דבר מלבד טבע.

כיבוש תחנת המשטרה באום אל רשרש בחודש מארס 1949, סיים את מלחמת השחרור בתחושת ניצחון גדולה. לוחמי חטיבת הנגב הניפו דגל דיו מעוטר על מבנה התחנה. "ליום ההגנה לי"א באדר מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל", שלחו מפקדי חטיבת הנגב וחטיבת גולני לאחר שהתבססו במימיו של ים סוף.

שנה לאחר מכן התחילה המדינה לאזרח את היישוב הצעיר בפינתה הדרומית של המדינה. שדה תעופה הוקם בסמוך לעיר, ומבנים ראשונים החלו להיבנות. בארכיון יד בן צבי, מתועד ביקורו של שר האספקה והקיצוב, דב יוסף בעיר הנבנית לה. במהלכה נראות הלבנים הראשונות של בתי העיר, וכמובן – סניף דואר מקומי.

השר דב יוסף חונך את סניף הדואר בעיר, 1950. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל

העיר צמחה לה בעצלתיים. האקלים החם והריחוק הקיצוני ממקומות ישוב ישראלים אחרים הקשה על אכלוס העיר. מצב זה הפך את אילת לקסם רחוק, למעין חו"ל ללא דרכון, ושלל הארכיונים הדיגיטליים עמוסים בתיעודים של טיולים ומסעות אל העיר האקזוטית.

בתיה הראשונים של אילת, 1953. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

הרבה משאבים הושקעו באילת. בראשית שנות השישים חיו בה כבר כחמשת אלפים אילתיים שזופי שמש וגאים. העיר שמוכרת לנו כ"עיר הפסטיבלים" התהדרה בפסטיבל משלה כבר ב-1962, שמו היה "חגיגות ים סוף", וכמו בכל פסטיבל הוא אירח את מיטב הזמרים והיה עתיר פעילויות וטיולי שטח. ארכיון העיר אילת מספק לנו מבט מרתק על חיי התרבות של העייריה הצעירה.

פסטיבל "חגיגות ים סוף", פסח 1963. ארכיון היסטורי עיריית אילת

וכמו מה שקורה לרבים מהחלומות התמימים, גם מקום המפלט הקסום הפך לעיר. מקסימה ככל שתהיה אילת היום, היא כבר לא מפלט מאף אספלט. לנו יוותרו תמיד התמונות והכרזות מאמצע המאה הקודמת, וגם שיר אחד שמתפייט על לגונות שקטות (למרות שאין לגונות בחוף ימה של אילת), ועל כחול וירוק רחוקים.

להתפייט על לגונות שקטות, וכחול וירוק רחוקים. צילום: אוריאל רינגולד, 1958. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

 

כהן הוא אחד מהקולות הרעננים והמרתקים על מפת ההיפ הופ המקומית. במסגרת פרוייקט התיבה של הספרייה הלאומית ומשרד המורשת, בחר כהן לשוב אל אילת ההיא, בעיבוד חדש ומפתיע.