מַמְשִׁיכָה לְדַמֵּם טִפּוֹת לְבָנוֹת
על "שסע" מאת יעל פילובסקי בנקירר
גיא פרל
.
יעל פילובסקי בנקירר היא פסיכיאטרית, פסיכואנליטיקאית וחוקרת מגדר, שעוסקת, בין השאר, בשפה. היא כתבה על היחס בין עולם, נפש ושפה במחקריה עוד לפני שכתבה את הספר שסע (קתרזיס, 2023). קשה לחלץ את קולה של המשוררת מפיה של המלומדת – זה מחייב ויתור, משהו צריך לפנות מקום, להתרוקן, אפילו למות, כדי לאפשר למשהו אחר להיוולד תחתיו. דומה שהספר כולו מדגים את המהלך הזה, ואפתח באחד השירים היפים בו, "נקודת השבר", שיר ארס-פואטי שעוסק בהתרוקנות המאפשרת התהוות מחודשת, באופן ישיר ומודע לעצמו. לשיר הקדימה המשוררת מוטו מאת הפילוסוף ולטר בנימין:
כשנצרף בדבק את פיסות הכלי השבור, נדאג להתאים לפרטי פרטים שבר לשבר, אולם אין חובה שידמו החלקים זה לזה. כמו מלאכת חיבור השבר, כך גם תרגום, במקום לחקות את תפיסת המקור, עליו למזג באהבה ובפירוט את דרכי המשמעות של המקור, כך שיהיו שניהם, המקור והתרגום גם יחד, פיסות שפה אחת עליונה, ממש כשם שהשברים הם חלקיו של כד חרס שלם.
ולטר בנימין, "משימתו של המתרגם"
.
זוֹכֵר אֵיךְ צָעַדְנוּ פַּעַם חֲדוּרֵי מַטָּרָה
בִּשְׁבִיל הַמִּשְׁפָּט הַסָּלוּל מֵהַהַתְחָלָה וְעַד הַסּוֹף?
מִלִּים רָדְפוּ זוֹ אֶת זוֹ
וּמָתְחוּ אֶת דְּבָרֵינוּ מִקָּצֶה אֶל קָצֶה
כְּמוֹ חִיּוּךְ.
.
הַיּוֹם בְּרַגְלַיִם רוֹעֲדוֹת וּמַקֵּל נְחִיָּה
אֲנִי נֶעֱצֶרֶת לְצִדְּךָ לְרֶגַע בּוֹדֵד
בַּעֲרָפֶל הַסָּמִיךְ שֶׁעַל קְצֵה הַתְּהוֹם.
וְאָז, נוֹשֶׁמֶת עָמוֹק
וּמַמְשִׁיכָה לִפְסֹעַ
אֶל הַמָּקוֹם שבּוֹ תִּמְעַד הָאֲדָמָה תַּחַת רַגְלַי
אֶל קְצֵה הָאוֹת שֶׁתִּתְנַפֵּץ בִּי לִרְסִיסִים
אֶל הַשֶּׁסַע שֶׁיִּפּוֹל דַּרְכִּי.
.
שִׂפְתוֹתֵינוּ נוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ
כְּמוֹ כַּד חֶרֶס סָדוּק –
רַק דֶּרֶךְ קַו הַשֶּׁבֶר.
(עמ' 41)
.
לשיר זה ייתכנו כמה נמענים, ומרתקת אותי האפשרות שהנמען אינו אלא ולטר בנימין עצמו, מאהב אינטלקטואלי, בעל ברית ותיק למחשבה, לכתיבה ולהבנה, שיש להיפרד ממנו כדי ללכת הלאה, אל מרחב קיומי ופואטי שבו מועדת האדמה תחת רגלי המשוררת. ללכת אל מקום הנפרש מולה בקצה הטקסט כמו תהום בקצה אות מתנפצת. הדוברת בשיר מדייקת: "אֶל הַשֶּׁסַע שֶׁיִּפּוֹל דַּרְכִּי". הרי אין זו היא הנופלת אל השסע ונבלעת בתוכו, אלא הוא שנופל דרכה, כלומר מתקיים בהווייתה. היא נפרדת מוולטר בנימין, כדי לפוגשו מחדש על פי משאלתם המשותפת וההנחיות שהצפין בהוראותיו למתרגם – היא אינה מתרגמת אותו לשפתה, כי אם מתנשקת איתו דרך קו השבר, ויחד הם יוצרים מה שהוא מכנה "שפה אחת עליונה" או בפשטות – שירה.
אתייחס אל שיר נוסף הקשור אל ולטר בנימין, אף שהמשוררת אינה מציינת קשר זה במפורש – "מלאך האימהות". כמו השיר "נקודת השבר" גם שיר זה עוסק במידה רבה בתמת ההתהוות וההתגלות בנקודת שבר, אלא שהפעם לא השירה מתגלה, כי אם האימהות:
.
מלאך האימהות
רוּחַ הַקִּדְמָה נוֹשֶׁבֶת בְּפָנַיִךְ בְּעָצְמָה וְאַתְּ
צוֹעֶדֶת לְאָחוֹר בַּזְּמַן
בְּפֶה פָּעוּר
גָּדוּשׁ שְׁאֵרִיּוֹת וְרֵיק מִמִּלִּים
בְּכַפּוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת
מַמְשִׁיכָה לְדַמֵּם טִפּוֹת לְבָנוֹת
שֶׁיִּסָּפְגוּ בֶּחָלָל שֶׁבֵּין שִׂפְתוֹתַיִךְ.
.
נְשִׁיפַת הָרוּחַ בִּכְנָפַיִךְ הִיא
שְׁאִיפָתֵךְ הָאַחֲרוֹנָה.
(עמ' 19)
.
השיר מרפרר אל אחד הטקסטים המוכרים ביותר של ולטר בנימין, מתוך חיבורו "על מושג ההיסטוריה", שנכתב בהשראת הציור Angelus Novus מאת פול קליי. אצטט מתוך הטקסט:
יש תמונה של קליי הנקראת Angelus Novus. מתואר בה מלאך הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק רוצה היה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת.
(מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגם: דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 313)
הדמיון בין השיר לחיבורו של בנימין מדבר בעד עצמו – שני המלאכים נהדפים על ידי רוח הקִדמה כשגבם מופנה אל כיוון התקדמותם. שניהם משתהים בקו התפר שבין העבר לעתיד. אולם בעוד מלאך ההיסטוריה נהדף אל העתיד, מלאך האימהות צועד אל העבר, ובעוד מלאך ההיסטוריה נותר לנצח כלוא בתפר שבין העבר לעתיד במרחב טראומטי של שואה מתמשכת, למלאך האימהות מאפשרת השורה האחרונה של השיר היחלצות וטרנספורמציה – "נְשִׁיפַת הָרוּחַ בִּכְנָפַיִךְ הִיא / שְׁאִיפָתֵךְ הָאַחֲרוֹנָה". כפי שבליבו של השיר "נקודת השבר" עומדת התמסרות לנפילה, שיר זה מוביל להתמסרות למוות סימבולי המתואר כנשימה אחרונה. בשני המקרים ההתמסרות מובילה לטרנספורמציה – הולדת השפה העליונה, שפת השירה, המאפשרת מפגש לא-מילולי, או לידת הדוברת מתוך ילדותה ונעוריה, כאם. גם השורה "מַמְשִׁיכָה לְדַמֵּם טִפּוֹת לְבָנוֹת / שֶׁיִּסָּפְגוּ בַּחֲלַל שֶׁבֵּין שִׂפְתוֹתַיִךְ" עוסקת באותה טרנספורמציה של האין ליש; זהו דימום מתמשך הנספג בחלל הסף-שפתי, או מדויק יותר – הפוסט-שפתי, שבין השפתיים. משהו כבר מת, הדם כבר התרוקן מצבעו האדום, והוא מהווה מרחב פוטנציאלי להופעת דבר אחר – "שִׂמְלָה לְבָנָה שֶׁל פּוֹסִיבִילִיטִיס" מכנה זאת המשוררת בשיר אחר.
מוטיב הדימום בכלל והדימום הלבן בפרט חוזר כמה וכמה פעמים בספר – כזליגת אותיות לבנות, כדימום דממה לבנה או כבכי דממה לבנה. אסיים דבריי בשיר "מהגרת", המסתיים אף הוא בדימום לבן אין-סופי שכזה, היוצא מן הדוברת וחוזר אליה במעגל סגור לכאורה:
.
מהגרת
צוֹעֶדֶת בַּמֶּרְחָבִים הָעֲמֻקִּים שֶׁל הָרֶגַע
שֶׁאַחֲרֵי.
קוּבְיוֹת קֶרַח מְרַפְּדוֹת אֶת הֶחָלָל הַפְּנִימִי
צִבְעֵי הָאָדֹם נִסְפָּגִים בַּדְּמָמָה שֶׁסָּבִיב
האם הַקֶּרַח זוֹכֵר שֶׁהָיָה פַּעַם מַיִם?
הַאִם חוֹתֶכֶת בּוֹ נְקֻדַּת הַקִּפָּאוֹן
כְּשָׂרַק חֶלְקִיקֵי כֶּסֶף נוֹתְרוּ מִצְטוֹפְפִים
בְּרַעַד אֲדָמוֹת וְאַשְׁמָה?
כַּף רֶגֶל יְחֵפָה לוֹגֶמֶת
אֶת דְּקִירַת הֶחָצָץ הַקַּר
וּמְדַמֶּמֶת טִפּוֹת תְּפִלָּתָהּ
הַקְּפוּאוֹת, הַלְּבָנוֹת
אֶל תּוֹכָהּ
(עמ' 25)
.
מעגל הדימום הפנימי שבו מסתיים השיר סגור רק לכאורה, משום שהמתח בינו לבין השורה הפותחת "צוֹעֶדֶת בַּמֶּרְחָבִים הָעֲמֻקִּים שֶׁל הָרֶגַע שֶׁאַחֲרֵי" ובינו ובין מהלך השיר כולו פותח אותו אל המרחבים הפנימיים והחיצוניים גם יחד – זהו שיר שהוא טיפת תפילה קפואה הזוכרת את המים, ומפשירה על שפתי כד חרס סדוק.
.
גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתוכנית להכשרה אנליטית, בביה"ס לפסיכותרפיה ובתכנית ללימודי תרבות של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן, לצד מקומות אחרים. חבר המערכת המייסדת של המוסך.
.
יעל פילובסקי בנקירר, "שסע", קתרזיס, 2023.
.
» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: גל נתן קוראת בספר השירה "קוקי, העוגות העירומות והאימהות הקטנות" מאת דלילה מסל גורדון.
.