מין, אקדמיה ותנועת me too: על ״ולדימיר״ מאת ג׳וליה מיי ג׳ונאס
אורן ירמיה
.
הספר ולדימיר נפתח באמצע העלילה: גיבורת הרומן בת החמישים ושמונה יושבת בבקתה מבודדת ומתבוננת בגבר צעיר הישן בעודו אזוק לכיסא. מול גופו הכבול הדוברת עלומת השם חושבת על האופנים המוזרים שבהם אהבה בילדותה גברים מבוגרים והתענגה כשהם הביעו את שביעות רצונם ממנה במבט או במעשה. כך הספר משרטט כבר בעמודים הראשונים את הנושאים העיקריים שלו: ההנאה מהיות האובייקט שאליו מופנה המבט המשתוקק, האופן שבו המבט הזה קשור לעיתים באלימות ובחוסר סימטריה, ומעבר לכך – האופן שבו כולנו כבולים לתשוקה להיות אובייקט של תשוקה אפילו, ואולי דווקא, כאשר אנחנו עלולים להיפגע ממנה. נושאים אלה עומדים בלב עלילת הספר: על רקע האשמות נגד בעלהּ ג׳ון על שניהל מערכות יחסים עם סטודנטיות בקולג' שבו הוא מלמד, גיבורת הרומן, פרופסורית באותו החוג, מפתחת תשוקה בלתי נשלטת כלפי מרצה חדש וצעיר, ולדימיר – שאותו כבר פגשנו, אזוק ורדום, בתחילת הספר.
מחברת הרומן ג'וליה מיי ג'ונאס בוחרת לטפל באלמנטים סנסציוניים אלו במסגרת ז'אנרית מפתיעה: רומן נימוסים. ייתכן שעבור חלק מהקוראות תיוג כזה נדמה כפעולת התנקשות, כטענה שהספר שייך לז'אנר ספרותי שאבד עליו הכלח מתישהו במהלך המאה התשע־עשרה. אך ג'ונאס, בעדינות רבה, מצליחה להשתמש במוסכמות הז'אנר הנשכח כדי לחדור אל לב ליבו של עולם חברתי קטן, קולג' יוקרתי בצפון החוף המזרחי של ארצות הברית, ולהציג אותו ברגע מכריע של מעבר אל תוך הסדר החדש של השנים האחרונות. התיאור הספרותי מאפשר לג'ונאס להציג פער עמוק ואולי אף מזעזע בין הפרויקט התרבותי הפרוגרסיבי הנוכחי, המסומן לעיתים קרובות בביטוי "woke culture", ובין התגלגלות הפרויקט הזה בשטח. אף יותר מיצירות אחרות שניסו גם הן לתפוס את רוח התקופה דרך בחינת החיתוך שבין מין, אקדמיה ותנועת me too (לדוגמה הסיפור ״טיפוס של חתולים״ מאת קריסטן רופניאן, מאנגלית: קטיה בנוביץ׳, או סדרת הנטפליקס הפושרת The Chair), ולדימיר מבקש לחשוף את הישן שנותר בחדש. במילים אחרות, הספר שואל מה מיחסי הכוח שניסתה מהפכת ה־me too למוטט מצא בכל זאת את דרכו חזרה לעולם החברתי שאחרי המהפכה. נקודת המבט של גיבורת הרומן מאירה שוב ושוב עירוב תחומים מוזר שבו שאלת המרות מתערבבת בשאלת הכישרון הספרותי, שאלת הנחשקות המינית בשאלת הביטחון התעסוקתי, ומעל הכול מרחפת השאלה איך מתעלים את השיח שנרקם סביב כל השאלות הללו אל תוך הסיפור האמריקאי הגדול שבמרכזו הכמיהה המתמדת לשפר את חייך, לבנות לעצמך מוניטין, והכי חשוב – לשמור על כל בדל של יוקרה חברתית שאי פעם ניתנה לך.
השילוב הנושאי הזה הוא המעלה הגדולה ביותר של הרומן. באמצעות תיווך בין הלחצים הפנים־נפשיים של הדוברת לבין הלחצים החיצוניים של המצב הבלתי אפשרי שבו מעמיד אותה בעלה, ג'ונאס פורמת את החזון האידיאלי של התנועה הפרוגרסיבית. בפרימה הזו מתגלה כישרונה הספרותי במלואו. המונולוגים במחשבותיה ובפיה של גיבורת הספר נעים בחופשיות בין משלבים שונים, המילים והטיעונים שהיא משתמשת בהם מציגים בתחכום אידאולוגיות שונות ולעיתים קרובות סותרות הנאלצות לדור בכפיפה אחת קפוצה. כך, בתיאור דק מן הדק ובהתנגשויות של הלשון בעצמה, ג'ונאס מראה איך מה שהתחיל כמהפכה פמיניסטית רדיקלית הפך, בקלות בלתי נסבלת, לנוהג של נימוסים והליכות ותו לא – נוהג המכסה בציפוי דק של כבוד עולם רגשי מלא רעל, חוסר תקשורת ואנוכיות הישרדותית.
הדינמיקה הזו מובהקת במיוחד בסצנה שבה סטודנטיות של גיבורת הרומן מגיעות למשרדה ושואלות אותה מתי בכוונתה "להעיף" את בעלה (עמ׳ 45). הגיבורה, המבינה בחוכמה רבה את נפיצות הרגע, מוצאת בתוכה את הכוח שלא לפעול לפי מידת הכעס. במקום זאת היא קודם כול מכירה תודה לנשים הצעירות ואומרת כי היא "נמלאת תקווה לעתיד טוב יותר בזכות הידיעה שאני מוקפת בנשים צעירות כמוכן, מלאות חמלה ואהדה" (עמ' 47). אך במחשבותיה, שאותן היא חולקת עם הקוראים בלבד, היא מפרקת את קהל הסטודנטיות הקטן לגורמים, נטפלת לפרטים הזעירים של לבושן וגופן באופן המחפצן אותן, מנכיח את מיניותן האמיתית או המדומיינת, ובין לבין מגחיך את אותה "חמלה ואהדה" שהדוברת משבחת כלפי חוץ. כך, ממש לפני שהיא עונה לסטודנטיות, היא נותנת בהן סימנים: "קייסי […] שלבשה בייבידול פרחוני וגרבוני תחרה […] ושבמהלך השיעור נהגה להצמיד מכסה של עט לחלק העבה בשפה התחתונה שלה ולמשוך מטה את החולצה כך שפטמה אחת נחשפה ב'טעות', ושתמיד צחקה בקול רם מדי על כל דבר שאמר הבחור היפה היחיד שלמד בקורס"; או "בֶּקַה, בחורה גבוהה […] היא לבשה חולצת גולף רחבה מעל שמלה רחבה מעל מכנסיים רחבים (בדיחה: איך נכנסים למכנסיים של היפית? קודם מורידים לה את החצאית)"; או "טביתה, בסרבל הטייסים האופייני לה, שכפתוריו היו פתוחים תמיד עד המותניים, כך שהחזייה נחשפה לעין" (עמ' 45-44). אך למרות המחשבות האלה, בסופו של דבר היא עונה לסטודנטיות את התשובה הבאה:
כולנו חיים ועובדים בתוך מבנים ומוסדות, אין לנו ברירה. אני עובדת וחיה בתוך סקסיזם ממוסד, לדוגמה, ובתוך גזענות, הומופוביה וטרנספוביה ממוסדות. […] ולכן אני מוכנה לגמרי להודות בכך שהעובדה שאני נשארת עם בעלי – בלי לצדד במעשיו בהכרח, אבל עצם העובדה שאני נשארת במערכת היחסים איתו – עלולה להיות תוצר של הסקסיזם שהפנמתי. לא ייתכן אחרת. […] ולמרות זאת, ואף שאני מודה מקרב לב, כמו שאמרתי, על האכפתיות שאתן מגלות כלפי, בעלי ואני מנהלים חיים משותפים כבר זמן רב, יותר מכפי שמישהי מכן קיימת עלי אדמות. […] ברור לי שתבינו אם אבקש מכן להבין ולכבד את הפרטיות שלי, כאשר אחליט בעצמי איך ברצוני לנהל את נישואי בני השלושים. הבנה כזאת תהיה מעשה פמיניסטי בפני עצמו (עמ' 47-46).
מונולוג זה, ובייחוד השורה האחרונה בו, מקפל בתוכו את המתח שבסצנה, אם לא ברומן כולו. אף שקל להשתכנע מהסבריה המפורטים של הדוברת, מחשבה נוספת מראה כי למעשה הרישא והסיפא של דבריה סותרות זו את זו. ההיסטוריה האינטלקטואלית של המונח "סקסיזם מופנם" רוויה לכל אורכה בטענה שפירוק המטען האידאולוגי המופנם יכול להתרחש רק דרך פעולה קולקטיבית וסולידריות בין־אישית, וכי לבד, בחזקת הפרט, נשים פגיעות יותר לאותו סקסיזם שזה מכבר הפנימו. הרעיון שהדוברת מביעה, לפיו משמעותה של הכרה בהפנמת הסקסיזם היא שעל הסטודנטיות להעניק לה פרטיות, הוא אפוא לא רק סתירה פנימית, אלא הכפפה של צידוקי השיח החדש למסקנות של שיח זכויות אינדיווידואליסטי ושמרני. העובדה שהסטודנטיות אינן מבחינות בכך היא עצמה טרגדיה קטנה. לו הייתה להן הבנה עמוקה יותר של המונח, ואילולא חייב אותן מעמדה של הדוברת הפרופסורית לקבל את סמכותה האינטלקטואלית, ייתכן שהיו יכולות להצביע על אי־הקוהרנטיות שבדבריה. אולי, כעידון נוסף של שאלתן הראשונה, הן היו יכולות לשאול את הדוברת איזו עזרה היא צריכה כדי לפרק את הסקסיזם המופנם שהיא עצמה הצביעה עליו. אך אפשרות פגיעה שכזו לא עולה על דל שפתיהן של אף אחת מהמשתתפות בסצנה.
במקום השיח הרגיש, שיכול לנבוע מתפיסת עולם פמיניסטית, אנו עדים לסצנה שאין דבר בינה ובין פמיניזם. הדיאלוג בין המרצה והסטודנטיות אינו מתנגד לשום מבנה כוח, אלא רק מטשטש ופועל עם הכוח ההגמוני. כך נותר בידי הסטודנטיות – שאולי רצו במקור ליצור סביבה בטוחה עבור עצמן או עבור מרצתן האהובה – רק התענוג הצרכני שמקנה להן מעמדן כלקוחות מועדפות היכולות לאיים בעצירת זרימת הכסף מכיסי הוריהן למוסדות האוניברסיטה, אם לא ירגישו בנוח. הדוברת, מנגד, לא הצליחה לחנך את התלמידות או להפוך את עולמן למקום מוגן או חופשי יותר – אלא רק סימנה את עצמה כחלק מאותה קאסטה חברתית פרוגרסיבית שאליה משתייכות תלמידותיה, והדגישה שהיא, הפרופסורית המבוגרת, שולטת בקודים של השפה החדשה שהתפתחה בעקבות מהפכת me too אף יותר מהסטודנטיות בנות העשרים. יותר מכך, ברגע האמת, כשהמונחים שהיא עצמה הביאה יכלו להוביל אותה למקום שבו היא נדרשת לשנות את חייה, בחרה המרצה לטשטש את המשמעות הפוליטית של דבריה, לדבוק בקליפת הפרי ולזרוק את תוכנו. מה שיכול היה להיות דיון כן ופגיע בשאלה מה עושים כשגברים מתגלים כמות שהם, הפך לשיחת שימור לקוחות מתוחכמת ברוח הזמן. באופן דומה, לאורך הרומן כולו ג'ונאס ממפה את המתח שבין פני השטח האידאולוגיים של השיח הפרוגרסיבי ומבנה העומק הכלכלי שמגדיר אותו, ומדגישה שאפילו מודעות למתח הזה אין בה כדי לשבור אותו וליצור שינוי בעולם.
מתח דומה בין יכולת ניתוח תאורטי מדהימה וחוסר אונים מעשי קיים גם במישור הפסיכולוגי של הרומן. הדבר בולט במיוחד באופן שבו הגיבורה כמעט אינה מתמודדת עם שאלת הפגיעה המגדרית שבעלה פגע בה לאורך השנים. כבר בתחילת הספר היא מוסרת כי אינה יכולה שלא לכעוס על המאשימות. לא "על ההאשמות עצמן", כי אם "על חוסר הביטחון העצמי" שלהן, על כך "שהן רואות עת עצמן כעלים קטנים המסתחררים ברוח, בעולם שלא שייך להן, ולא כנשים מיניות וחזקות שמעוניינות להסתכן קצת, להשתעשע במין טאבו קטן, להתנסות בהרפתקה קלה" (עמ' 21). ועם זאת עצם העובדה שהרומן מתרחש במסדרונות החוג לספרות אנגלית הוא מעין איתות של הסופרת, מאחורי גב הדוברת, שאין לקרוא את דבריה כברם. נדמה שג’ונאס פונה ישירות לקוראי הרומן כשהגיבורה שלה נוזפת בסטודנטיות על רצונן "שכל יצירה ספרותית תהיה מסמך של הגינות אוטופית", ודורשת מהן במקום זאת לשים לב ל"מרכיבים הצורניים" החותרים תחת התוכן, מגבילים ומבקרים אותו (עמ' 80). ג'ונאס לא מפחדת לתלות את דבריה של הדוברת באילנות גבוהים. כך באחד מהדיונים האומנותיים בספר הדוברת מזכירה לבת שיחתה כי "השופטת רות ביידר גינזבורג ציינה את נבוקוב כמורה המועדף עליה, משום שלימד אותה להתבונן במישור הצורני של הספרות – לחפש את התכסיסים של הסופר, את אמנות הרומן, ולא להסתפק בסיפור בלבד" (עמ' 169). רמיזות שכאלו מפוזרות לאורך הספר ומבהירות כי ג’ונאס רוצה שנשים לב לכלי הצורני המרכזי של הרומן – היותו מסופר מפי דוברת לא מהימנה.
כשג'ונאס מזכירה את ולדימיר נבוקוב, ששמו מהדהד גם בכותרת הרומן, היא מאותתת כי הטקסט שלפנינו מתכתב עמוקות עם יצירתו המפורסמת ביותר – לוליטה, שהתפרסמה בזמן שנבוקוב עצמו עוד היה מרצה נערץ לספרות באוניברסיטת קורנל שבצפון מדינת ניו יורק. מטרת ההתכתבות הזו אינה להשוות בין מעשיהם של הדוברת או בעלה לבין מעשיו של הומברט הומברט, הדובר הלא מהימן של נבוקוב. מה שג'ונאס מבקשת לעשות זה להזכיר לנו את מלוא הכוח הפרדוקסלי של השילוב בין חוסר מהימנות, מחויבות אומנותית לפרוזה ופוליטיקה מינית. מי שמחפשת תיאור מלא ומחכים יותר של כוח זה, תוכל למצוא אותו ברשימה על לוליטה שכתבה שירי שפירא (חברת מערכת המוסך) בבלוג ספרים באוטובוסים. נדמה שג'ונאס, בדומה לשפירא, שואלת איזה מקום יש בעולמנו העכשווי לייצוג "עקום", כלומר לא אמין ולא מוסרי, בשאלות של תשוקה מינית. ג'ונאס מזכירה לנו איך דווקא כאשר נובוקוב כתב רומן הרחוק ככל האפשר מחזון של "הגינות אוטופית", הוא הצליח לתפוס משהו אמיתי בנוגע למציאות, משהו שעד היום מאפשר לנשים רבות למצוא בספרות את עצמן ואת מצבן, גם אם זה רק, כפי ששפירא כותבת, "מבעד לשלל בבואות מוליכות שולל".
דרך פריזמת הדוברת הלא מהימנה קל לראות כי אף שגיבורת הרומן מציעה לקוראים ניתוח מדוקדק של חייה, ניתוח שמעמיד אותה מחוץ לשיח העוטף את מעשיו של בעלה, ניתוח זה מגלה רק חלק מן האמת. ברגעים אחרים, שהדוברת מזכירה כאילו בהיסח דעת, הקוראות אינן יכולות שלא לשים לב כיצד הדוברת עצמה נוצלה, הוקטנה ונפגעה בתוך האינטימיות שיש לה עם בעלה. כבר בתחילת הספר המספרת מודה כי לפחות במובנים אחדים ג'ון הפך את חייה לגרועים: "לצערי, ובאופן בלתי-מחמיא בעליל, כשאני בוחנת לעומק את האופן שבו דיכאתי את השאפתנות שלי, רציתי להיות שבעת רצון וחסרת שאפתנות גם למען ג'ון, שוויתר על הכתיבה עוד לפני שנפגשנו, אבל כמעט עבר התמוטטות עצבים כשפרסמתי את הרומן הראשון שלי, ואפילו היכה אותי (פעם אחת ויחידה, כשהיה שיכור מאוד) בזמן שדנו בתכנון סיור קטן כאשר ספרי השני יצא לאור" (עמ' 39). עובדות אלו אינן מופיעות בספר שנית. אף שברור שהדוברת זוכרת אותן, נדמה שהיא מבקשת שאנו נשכח זאת, ונתעלם מכך כפי שנדמה שהיא עצמה עושה.
המתח בין המודעות העצמית וההסתתרות של הדוברת מגיע לשיאו כשהיא פוגשת במרצה הצעיר ולדימיר. ולדימיר מופיע מול הגיבורה כמימוש של החלומות שהיו לה פעם בנוגע לעצמה – הוא לא רק סופר צעיר ומוצלח, אלא גם גבר נאה וכריזמטי, מישהו שקשה למצוא בו מום, לא בגופו ולא בכתביו. ההתאהבות בוולדימיר מפעפעת לאורך כל הרומן, ובשליש האחרון שלו היא הופכת לתשוקה דחוסה וחסרת סייגים. כפי שאנו הקוראות כבר יודעות מהעמוד הראשון, תשוקה זו מובילה את גיבורת הרומן, במין מרד נגד זקנתה וחייה, לאותה סצנה שבה ולדימיר כבול לכיסא בחדר מסתורי. את התפתחות העלילה אשאיר לקוראות לגלות בכוחות עצמן. עם זאת אציין שבעוד שבתיאורה את חיי הקמפוס ג'ונאס מצליחה לשלב את חייה הפנימיים של הגיבורה בתיאור חברתי מרובד ומרתק, הרי בקו עלילה זה המתח הסיפורי נשבר קצת, וקל, אולי קל מדי, להישאר אדישים לאירועים המתרחשים בו. כשג׳ונאס מתארת את משיכתה של הגיבורה לוולדימיר בשלבים המוקדמים של הספר, היא נעה באלגנטיות בין רגעים מלאי אמפתיה לדמות הצופה בעצמה מזדקנת ומידלדלת לבין רגעים שבהם היא מוצגת כקריקטורה של נשיות זקנה ומתעמרת, כהתממשות של סיוט ולא כאדם אמיתי. אך ככל שמעשיה של הגיבורה הופכים לסבירים פחות, כך גם פוחתת היכולת של המחברת לאזן בין ההזדהות עם הגיבורה המבוגרת ובין הצורך העלילתי להציג אותה כמי שמנותקת מהמציאות. מרחוק נדמה שהמעשים הקיצוניים של הגיבורה נועדו ליצור הקבלה בין־מגדרית בין הדוברת לבין בעלה, או שג׳ונאס השתמשה בהם כדי להימנע מפתרונות עלילתיים קלים ונקיים מדי לרומן כולו. אך התוצאה מלאכותית קמעה, וקשה שלא לחוש פספוס בשליש האחרון של הספר, שבו התשוקה לוולדימיר משתלטת על העלילה ולא מותירה עוד מקום לתיאור חיי הקמפוס על מתחיהם.
בכריכה האחורית, וכן בחלק ממסע הפרסום שהספר זכה לו, נדמה כי המוציאים לאור ביקשו לשווק את ולדימיר כרומן me too שעיקר כוחו בעלילתו המינית הפרועה. אף שהספר בהחלט עומד בציפיות אלה, לא בכך עיקר כוחו, כי אם באופן שבו ג’ונאס מצליחה לתאר במדויק את החברה האמריקאית בעיירת קולג' קטנה, ואת מיליוני הסימנים הקטנים שאמריקאים משדרים זה לזה כדי שיוכלו לטפס במעלה הדינמיקה החברתית התחרותית חסרת הרחמים שמסביבם, או לכל הפחות לשרוד בה מבלי לחוש בחרדה, בלחץ ובדיכאון שהיא מנחילה לרבים. כפי שהיא מראה, בסופו של דבר מהפכת me too, למרות הישגיה האחרים, לא הצליחה להפוך את הדינמיקה הזו לתחרותית פחות או למלאת אמפתיה יותר, אלא רק ניתבה מחדש את אכזריותה. בעוונותיי אודה שלמדתי באוניברסיטה מסוג זה, וזכורה לי היטב החרדה שלפעמים הייתה תוקפת אותי בעודי מנסה לחלץ משפט מעניין או שניים בכיתה בזמן שעשרים זוגות עיניים אמריקאיות זוחלות על גופי, בוחנות כיצד אני מדבר הרבה יותר מאת תוכן דבריי. ג’ונאס מצליחה ללכוד את התחושה הזו במלוא כוחה בשורות הספר, ולאפשר הצצה למציאות האמריקאית לא כפי שהיא רוצה לראות את עצמה, אלא כפי שהיא באמת – וזה הישג מרשים.
.
אורן ירמיה הוא דוקטורנט לספרות ותרבות עברית באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, שם הוא שוקד על עבודת הדוקטורט שלו על פיוט, אוריינטליזם, וסוכנות בשירה עברית מודרנית. מאמרו ״׳היא עמדה בפינה כחיה שנלכדה׳ – אונס והאלגוריה הלאומית ב׳המאהב׳ לא. ב. יהושע״ עתיד להתפרסם באות: כתב עת לספרות ולתיאוריה.
.
ג׳וליה מיי ג׳ונאס, ״ולדימיר״, פן וידיעות ספרים, 2022. מאנגלית: שרון פרמינגר
.
» במדור וַתִּקרא בגיליון הקודם של המוסך: גיא פרל על ״שסע״ מאת יעל פילובסקי בנקירר
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
