הכל התחיל בבית הקפה של הוריו בשדרות, שנקרא "הקפה של מתתיה", על שם אביו, ושממוקם באחד מהרחובות הראשיים של העיר. בית הקפה של האב היה גדוש בתקליטים, נערכו בו חפלות והופעות מוזיקליות, ביניהן הופעה קבועה, פעם חודש, של להקה מעזה. "אני זוכר איך הם נראו – ערבים, מזרחים. ניגנו שירים קלאסיים מצריים של אום כולתום, עבד אל־והאב, פריד אל־אטרש. אבל לא הספקתי לדבר איתם, כי הייתי אז קטנצ'יק", נזכר חיים אוליאל.
בית הקפה היה בחזית הבניין בו גדל, ומאחוריו היתה הדירה בה התגוררה המשפחה. ההורים שלו כבר מזמן אינם, וגם החפלות כבר לא מתקיימות, אבל אוליאל ממשיך להתגורר באותו הבית עד היום. שם הוא גם היה ב-7 באוקטובר 2023. כשהתעורר בבוקר, הבין שמשהו חריג מתרחש. "הבנתי שזה משהו חריג – אנחנו חוטפים קסאמים כבר יותר מעשרים שנה ויודעים איך זה נשמע,״ נזכר. הוא הציץ מהחלון וראה בחוץ ג'יפ עם מחבלים. מביתו, שמע את הקרבות העזים שהתחוללו בתחנת המשטרה של העיר, הממוקמת פחות מ-100 מטרים מביתו. האינטרנט בבית נותק, ובמשך יומיים אוליאל היה נצור בבית עם אחיו ואחותו.
"אחרי 7 באוקטובר כמעט ולא הצלחתי לנגן כי זה הוביל אותי למקומות לא טובים. מאז אני גם בקושי מופיע. וגם שאני מופיע, יש בי איזו מועקה", משתף אוליאל.
כמעט שנה אחרי אירועי ה-7 באוקטובר, נחנכה במקום בו עמדה תחנת המשטרה של העיר, ליד ביתו של אוליאל, אנדרטה לזכר השוטרים ותושבי העיר שנרצחו. את המוזיקה לאנדרטה הלחינו חיים אוליאל ורן אלמליח מ"כנסיית השכל". "לא דיברנו, אני ורן, לפני כן על מה נכתוב. החלטנו שאנחנו מגיעים לאולפן של רן אביטן, שגם הוא מוזיקאי, ומנסים ביחד לכתוב משהו שם. אני ישבתי בבית והתחילה להיות לי איזושהי סקיצה בראש, וככה הגענו לאולפן. התחלתי להוריד את מה שחשבתי, וכמובן רן עשה איזו תוספת כאן ושם, גם רן אביטן, וזהו. ככה נוצר הפסקול הזה לתחנה". המוזיקה של האנדרטה שהלחינו, כוללת גם פסיפס קולות מאותו היום. כמו למשל קולה של רומי סויסה, שהיתה אז בת 6, שהגנה על אחותה בת ה-3 בגופה באוטו של הוריהם, לאחר שאלו נורו. כשהגיעו כוחות הביטחון לחלץ אותם, רומי שאלה אותם את השאלה שנשמעת באנדרטה – "אתם של ישראל?"
חיים אוליאל נולד בשדרות ב-1956 להורים שעלו ממרוקו. אביו היה פעיל חברתי, שלחם כנגד הקיפוח של עיירות הפיתוח. "הוא היה מיני־מהפכן, ארגן חסימות כבישים במחאה על אי־שוויון בין עיירות הפיתוח לבין הקיבוצים ועל כך שלא הוקצו מספיק מקומות עבודה לתושבי שדרות. בסופו של דבר הוא שרף את לשכת העבודה כאן עם פח נפט. הוא ברח לירושלים ואחר כך הסגיר את עצמו. זה חולל שינוי. המדינה הגדילה את אשרות העבודה", סיפר אוליאל בראיון ל"הארץ" בשנת 2025.
למרות שבבית שלו שמעו מוזיקה ערבית, אוליאל האזין מילדותו גם למוזיקת רוק ובנעוריו הצטרף לכמה להקות רוק מקומיות בשדרות. הוא לא ראה סתירה בין מוזיקה מרוקאית לרוק, אך זוכר היטב את הרגע בו הבין שרוב האנשים רואים פער משמעותי בין השניים.
זה היה בחולות של מדבר סיני, בשנות ה-70, בזמן ששירת בחיל המודיעין. "בערבים ישבנו עם הגיטרה. כשהייתי מנגן 'פינק פלויד' כולם אמרו וואו,״ הוא מספר, ״ואז הייתי עובר ל׳איני יכול׳ של ניסים סרוסי או ׳נפרדנו כך׳ של אבנר גדסי, וכולם אמרו: 'מה אתה שר דברים כאלה'. שם בפעם הראשונה הבנתי שיש הבדל בין עדות, מעמדות. לי זה היה טבעי. לי הכל נשמע לי אותו רצף. שלום חנוך, אבנר גדסי. אבל אנשים אחרים עשו הפרדה – וזה לא היה על סמך המוזיקה", אמר בראיון לה"הארץ".
בשנות ה-80 שדרות הייתה מדבר מוזיקלי. לא היו בה מרכזים למוזיקה, לא בית ספר למוזיקה, ולא תוכניות העשרה מוזיקלית. להקה שקמה ורצתה לנגן, נאלצה לחפש מקלט נטוש ולהפוך אותו לחדר חזרות. אוליאל, יחד עם אחרים, התחיל לאט לאט לפעול למלא את החסר בעיר. ב־1981 הוא יזם את ״שדרושיר״, פסטיבל הילדים של העיר. אחד הילדים הראשונים שהגיע לאודישנים היה ילד בשם קובי אוז, ואחריו הגיע ילד בשם יורם חזן, לימים הסולנים של להקות "טיפקס" ו"כנסיית השכל".
ברגע שקובי אוז הגיע, אוליאל ידע שמדובר בכישרון נדיר. "איכשהו קובי אוז הגיע לאודישנים שלי ומיד הרגשתי שזה ילד אחר. גם לפי צורת הדיבור, השירים שהוא בחר, הבדיחות שהוא סיפר. וכמובן הבנתי שזה ילד לא רגיל, ומה שנקרא, נכון לו עתיד די גדול במדינת ישראל". אוליאל צדק כמובן. קובי אוז ולהקת טיפקס, יחד עם להקת "כנסיית השכל" ולהקת "שפתיים" של אוליאל עצמו, הם מהמוזיקאים שהכי מזוהים עם מהפכת המוזיקה של שדרות.
אוליאל טוען שבאופן אירוני דווקא היעדר מנגנונים מוסדרים הם אלו שסייעו לשדרות להפוך למוקד של יצירה מוזיקלית. "המזל הגדול שלנו הוא שלא היה כאן משהו ממסדי… לא היה לנו קונסרבטוריון, לא היה בית ספר למוזיקה. בגלל זה לא הצליחו לקלקל אותנו,״ אמר בראיון ל- Ynet ב-2020.
במקביל, אוליאל הצטרף בשנות ה-80 גם ללהקת חתונות שהחלה להתגבש בשדרות. אחיו אלי, שגם הוא היה חבר בלהקה, בחר ללהקה את השם "שפתיים", בהתחלה בלי כוונה מיוחדת. רק שנים אחר כך התברר שיש לשם משמעות כפולה: גם "הפה" של העדה המרוקאית וגם ייצוג לשתי שפות – העברית והמרוקאית.
הלהקה לקחה מקצבים ושירים מרוקאיים־יהודיים, חיברה אליהם גיטרות חשמליות וקלידים, ועלתה איתם על במות של חתונות וחינות בכל רחבי הארץ. מבחינתו של אוליאל, ההחלטה לשלב רוק ומוזיקה מרוקאית לא היתה מקרית, אלא מכוונת "ראיתי בזה שליחות אידיאולוגית של ממש. יצאנו למלחמת תרבות", אמר. מלחמת תרבות שנועדה להביא את המוזיקה המרוקאית למרכז הישראלי.
הדרך לשם לא הייתה קלה. כשהלהקה הגיעה עם הקלטות שלה לחברת האחים ראובני, מחברות ההפקה המובילות בתחום המוזיקה הים-תיכונית, צחקו עליהם. "הם אמרו לנו שמרוקאית זה בשביל לצחוק, בשביל הבדיחות. מי יקנה דבר כזה?", מספר אוליאל.
למרות זאת הם לא התייאשו. לאט לאט הלהקה צברה מאזינים ומעריצים גם מחוץ לעדה המרוקאית. בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 הלהקה החלה לפרוץ גם למיינסטרים המוזיקלי. אחד הראשונים שזיהה את הפוטנציאל והכישרון של הלהקה היה מתי כספי. כספי, על אף שהגיע מעולמות מוזיקליים שונים לחלוטין, הפך לפטרון של הלהקה, הפיק לה כמה שירים – ואף הופיע איתה.
למרות ההערכה ההדדית והכימיה, העולמות המוסיקליים השונים בהם גדלו כספי ולהקת "שפתיים" ניכרו בזמן שעבדו על השירים באולפן ההקלטות. באחת הפעמים באולפן אוליאל שם לב שכספי מנגן במקצב הלא נכון. הוא התלבט איך נכון, אם בכלל, להגיד לכספי. "בלי ספק, כשמתי בא להקליט איתנו, זה היה רגע שיא. אני הייתי צריך לבוא לכספי הגדול ולהגיד לו שהוא מנגן לא נכון. אבל לזכותו ייאמר, שהוא קיבל את זה יפה וניגן אחרת. אמרתי לו: 'איך אני אעז להגיד למתי הגדול מה לנגן? אתה בליגה אחרת לגמרי'. אז הוא אמר לי משפט שאני לא אשכח עד היום: 'אנחנו באותה כיתה אבל בבית ספר אחר'", סיפר אוליאל.
לאט לאט השירים של "שפתיים" קנו להם אחיזה בקרב יותר ויותר אנשים. בין השירים הבולטים של הלהקה ניתן למנות את „אהלן וסהלן”, „ללה פטימה”, „מאמא דיאלי”, „חביבי דיאלי”, „הטלפון”, „נחליאלי” ו„חדוז'ה”. במהלך שנות פעילותה הקליטה הלהקה שישה אלבומים ומכרה מעל 40,000 עותקים, עד לפירוקה בשנת -1998.
אוליאל טוען שהלהקה הצליחה להוציא לפועל את השליחות האידיאולוגית שהציבה לעצמה. ״אני חושב ש'שפתיים' שינתה את היחס של הרבה ישראלים למוזיקה מרוקאית,״ הוא קובע.
בתחילת שנות ה-90 שדרות הפכה מעיירת פיתוח מנומנמת, למקום הכי חם של המוזיקה הישראלית. מלבד "שפתיים", נולדו וגדלו בה "טיפקס" ו"כנסיית השכל", שגם הן שילבו את המוזיקה המרוקאית שגדלו עליה עם מוזיקת רוק.
אבל בעוד שרבים מהדמויות שזוהו עם מהפכת התרבות של שדרות, כגון "כנסיית השכל" או "טיפקס" עזבו את שדרות לטובת מגורים במרכז הארץ, אוליאל בחר להישאר בשדרות – גם בשנים ש"שפתיים" היתה בשיאה – ולפתח את התשתיות המוזיקליות בעיר. ב־2001 הקים בהתנדבות את המרכז למוזיקה בעיר, שבו למדו מאז מאות בני נוער — ביניהן גם ג׳ולייטה וחגית יאסו. ב־2003 הקים את ״צהלולים״, מרכז למוזיקה, מחול ופיוט מזרחיים.
השם של המרכז, אגב, אינו מקרי: אוליאל הוא שהציע לאקדמיה ללשון העברית את המילה "צהלולים", כתרגום עברי למילה "לולולו", קריאות השמחה המזוהות עם חגיגות מזרחיות. ב-2001 האקדמיה קיבלה את הצעתו.
קידום שדרות והמוזיקה בעיר הפכו למפעל חייו של אוליאל. ״לשמחתי היה לי תפקיד בחיים,״ הוא אומר. ״הייתי סנטר, כמו בכדורסל. אתה מקבל מכאן, מוסר לשם. התחלתי עם קובי אוז, שגדל אצלי, ואחר כך הפקתי למיכה ביטון. ג׳ולייטה באה אליי ושלחתי אותה להופיע עם טיפקס. הכל מתוך רצון להביא את המוזיקה המרוקאית למרכז הבמה.״
יותר משישים שנה העביר אוליאל בשדרות והתמסר לצליליה של העיר. תחילה כילד שמאזין לחפלות ולהקות שמופיעות בבית של אביו, אחר כך כיוצר בעצמו, ואז כמי שמחבר בין הצלילים של העיר ויוצריה – לשאר הארץ.
במשך שנים, אוליאל העביר סיורי מוזיקה בשדרות, סיורים שהתחילו תמיד בבית הקפה של אביו, דרך המקלטים המאולתרים בעיר, שהוסבו לחדרי חזרות בתחילת דרכן של "טיפקס" ו"כנסיית השכל", ועוד. ה-7 באוקטובר טרף את הקלפים על הסיורים האלה. "מאז זה לא קורה יותר כמעט, כי אנשים מגיעים לראות שכול, גם בקיבוצים וגם בשדרות". ולמרות – או אולי בגלל – הקרבה לבית שלו, המקום שהכי קשה לו לעבור לידו מאז בעיר, זו תחנת המשטרה בעיר, היכן שכיום ממוקמת האנדרטה שאת המוזיקה לה הלחין יחד עם רן אלמליח. ועדיין, בגלל הקרבה לביתו, הוא עובר שם מדי יום ביומו.
ביום שלישי, 18 באוגוסט, תחת כיפת השמיים, יוקרן בספרייה הלאומית סרט תיעודי על פועלו של חיים אוליאל ולהקת שפתיים, במסגרת פסטיבל "דוקוטקסט" שזו שנתו ה-11. את הסרט ביים יוצר הסרטים הדוקומנטריים רובי אלמליח, שגם הוא גדל בשדרות.
אחרי הקרנה תתקיים הופעה מיוחדת של חיים אוליאל ולהקת שפתיים, בגן עידן ובתיה עופר בספרייה הלאומית. כל הפרטים על פסטיבל דוקוטקסט ועל ההקרנה של "שפתיים" כאן.
****
הקרנת הסרט בחסות קרן סאמיס – סיאטל, וושינגטון
