מה רוצה אמא יהודיה, לא משנה מאיזו עדה? בן רופא כמובן! אם הבת תהיה רופאה זה גם לא יזיק. כך לפחות התרגלנו אולי לחשוב, אבל מבט מעמיק על ההיסטוריה היהודית באירופה יכול להעיד שלא מדובר בעניין פשוט כל כך. הרי רפואה צריך ללמוד איכשהו, וכידוע, האירופים לא מיהרו לתת ליהודים לתפוס מקומות על ספסלי הלימוד באוניברסיטאות. למרבה המזל – אפשר לומר – מקום אחד כן הסכים לפתוח את שעריו בפני תלמידים שאינם קתולים ובהם גם יהודים: זוהי האוניברסיטה בעיר האיטלקית פדובה, שכבר בראשית המאה ה-15 העניקה תואר דוקטור לתלמיד יהודי.

כבר כתבנו בעבר על מעלליהם של רופאים יהודים בוגרי האוניברסיטה שפעלו במאות ה-17 וה-18, למשל כאן, וכאן. אבל הפעם אנו מבקשים שלא לדון בסיפור חייו של סטודנט כזה או אחר, אלא לתאר בקצרה את חייהם של הסטודנטים היהודים בפדובה כקבוצה, ומה היה המחיר שהם נאלצו לשלם בשביל תואר הדוקטור הנכסף. הפתיחות היחסית של האוניברסיטה שנבעה מכך שהוקמה ללא הסכמת האפיפיור, גרמה לתופעה מיוחדת: יהודים מכל רחבי אירופה הגיעו ללמוד בה – בלטינית, שפה שאותה לא דיברו. רוב התלמידים היהודים אומנם הגיעו כנראה משטחים שהיו בשליטת ונציה (שאגב, הייתה הראשונה לשכן יהודים בשכונה משלהם – הגטו). אבל גם יהודים מפולין, מהונגריה, מגרמניה ומארצות נוספות שבהן נמנע מיהודים ללמוד באוניברסיטאות. כולם עשו את דרכם אל העיר האיטלקית. על מעמדה הבכיר של האוניברסיטה בשדה המדעים, אפשר ללמוד מכך שבמשך 18 שנים לימד בה לא אחר מאשר גלילאו גליליי.

כבר מלכתחילה דרכם לשם לא הייתה קלה. לא רק שהם היו זרים שהגיעו מחוץ לארץ, רוב הסטודנטים האלו הגיעו מרקע יהודי־דתי, כפי שאפשר לדמיין. ככאלה, חסר להם הרקע הנחוץ וההכרחי ללימודי מדעים. הם לא הכירו את השפה הלטינית מן הכנסייה, ולא נהגו ללמוד את הבסיס המדעי שנדרש בלימודי הרפואה. לא זאת אף זאת, שהם סבלו מהתנגדות גם בתוך הקהילה היהודית, שלא ראתה בעין יפה בהכרח את נסיעתם של האברכים לארץ זרה ללימודים חילוניים מעיקרם. אפילו רופא מפורסם כיוסף שלמה דלמדיגו (רב ורופא יהודי מכרתים שחי במאה ה-17), בעצמו בוגר אוניברסיטת פדובה, תקף הורים ששלחו אל ילדיהם לאוניברסיטה הזו לפני שסיימו פרק נכבד מלימודי היהדות שלהם.

אבל נאמר שהתלמיד היהודי קיבל את אישור הוריו, ספג בחריקת שיניים את מבטי השכנים, ועבר את המסע המטלטל והיקר בדרכים אל פדובה. אין זה אומר כי הגיע אל המנוחה והנחלה, והרי עוד עומדים לפניו לימודי רפואה מפרכים. גם כשהגיע אל יעדו והתמקם במעונות, הסביבה המקומית לאו דווקא תמכה בשאיפותיו המקצועיות. נכון, האוניברסיטה איפשרה ליהודים להתקבל, אך גם ניצלה אותם: כך, נדרשו היהודים לשלם שכר לימוד כפול. במקרים אחרים הוטלו עליהם קנסות קטנוניים או מיסים שונים. הם התקבלו ל"אגודות הסטודנטים" שהוקמו לפי מדינות המוצא של התלמידים, אך גם שם הוכרחו לארח את חבריהם הלא־יהודים ולקנות עבורם בשר וממתקים. ולמרות העלות הגבוהה, נראה שההזדמנות החריגה לקבלת תואר מכובד הייתה כדאית עבור היהודים שהמשיכו להגיע לאוניברסיטת פדובה. אוניברסיטאות אחרות לא הציעו את אותן האפשרויות ליהודים לפחות עד המאה ה-17.

לא רק קשיים הערימה האוניברסיטה על התלמידים היהודים. היו גם דרכים שבהן הלכה האוניברסיטה לקראתם של הסטודנטים בני דת משה, על מנת שירגישו נוח יותר.  למשל, בניגוד לאוניברסיטאות אחרות שבהן למדו יהודים לעיתים נדירות, לא נדרשו היהודים בפדובה לחבוש כובע בצבע שונה משאר עמיתיהם. בתעודות שניתנו לרופאים היהודים שונתה כותרת התעודה מ"בשם ישוע הנוצרי" לנוסח "בשם האל הכל יכול", והעדים החתומים עליהן היו לרוב בוגרים יהודים ממחזורים קודמים.

איך בכלל הצליחו יהודים לממן את הלימודים היקרים, בעיקר נוכח ההתנגדות מבית? לפחות בנוגע ליהודים שהגיעו מפולין יש תשובה. רבים מבוגריה היהודים־פולנים של האוניברסיטה היו "שליחים" של משפחות האצולה הפולניות, והן אלו שמימנו את השהות היקרה. אחר כך חזרו היהודים לביתם ושימשו כרופאיהם האישיים של בני המשפחה. כדאי אולי להזכיר, שלמרות הקשיים, היו בכל זאת מקומות שאליהם יכול היה הסטודנט היהודי לפנות לקבלת תמיכה: הקהילה היהודית בפדובה דווקא כן תמכה בסטודנטים. הסטודנטים והבוגרים היהודים של פדובה יצרו רשת של קשרים ותקשורת בינם לבין עצמם, גם לאחר שעזבו את האוניברסיטה, ורופאים יהודים בוגרי האוניברסיטה סייעו להכין את התלמידים המיועדים שזה מקרוב באו לבחינות הקבלה. בין הבוגרים היו גם לעיתים קשרי משפחה: בסך הכול, יותר מרבע מהבוגרים היהודים הגיעו מאותה קבוצה קטנה של כ-12 משפחות.

האוניברסיטה באותה עת לא הייתה המסלול היחיד שאפשר הכשרה במקצוע הרפואה. היו יהודים שקיבלו רישיון לעסוק במקצוע במסלול אחר, של התמחות כשוליה לצידו של מומחה בתחום – כפי שהיה נהוג במקצועות אחרים בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. לא מן הנמנע שאחרים למדו את המקצוע ללא תיווך, היישר מן הספרים. היו גם נשים שעסקו במקצועות ריפוי וברקיחת תרופות. לרוב הותנה רישיון העיסוק בטיפול ביהודים בלבד, אולם הכלל הזה לא נאכף תמיד, ורופאים ומנתחים יהודים מוזכרים במקומות אחרים באירופה גם ללא תואר אוניברסיטאי. אך היוקרה של תואר הדוקטור הכריעה את הכף ושלחה מאות יהודים במשך כשלוש מאות לפחות, להתמקצע דווקא בפדובה.

בסופו של דבר איבדה אוניברסיטת פדובה את מעמדה הבלעדי בקרב היהודים בסוף המאה ה-17. סטודנטים יהודים המשיכו להגיע אליה עד המאה ה-18, אולם לאט לאט נפתחו בפניהם אפשרויות נוספות, כשהבולטת שבהן היא אוניברסיטת ליידן הידועה בהולנד – מדינה שבה הייתה גם קהילה יהודית משגשגת. בסופו של דבר עם תהליכי האמנציפציה וההשתלבות של המאות ה-18 וה-19, נהרו היהודים למלא את שורות המקצועות החופשיים במדינותיהם שלהם, והולידו את הסטיגמות שמחזיקות עד היום: תביאו הביתה רופא/ה.

לקריאה נוספת:

שאול שאשא ושאול מצרי, הפקולטה לרפואה בפדובה ובוגריה היהודים, מתוך כתב העת "הרפואה" כרך 141, עמ' 394-388, אפריל 2002

כתבות נוספות

הרופאה היהודיה שאמרה לא למחוך

1695: מה נעדר מדיפלומת הרופא של הצעיר הגרמני?

תולדות הרפואה ב'מעשה טוביה'

ספר התורה של המלך ליום אחד

"משהו מסוד האדם נכנס לתוך הסמלים שלו…"

– גרשום שלום

מגן הדוד נולד הרבה לפני שהיהדות והתנועה הציונית אימצו אותו לחיקן; כבר לפני אלפי שנים הוא הופיע בתרבויות המזרח הרחוק – תרבויות שלמרבה הפלא משתמשות בו עד היום. בעבר, מגן הדוד נמצא בשימוש גם בקרב עובדי אלילים פגאניים, בכנסיות מהמאה הראשונה לספירה ואפילו בתרבות המוסלמית.

אך כיצד נקשר גורלו של מגן הדוד בגורלנו?

בהקשר היהודי, מגן הדוד נזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, אך לא כסמל, אלא ככינוי לאלוהים ["ברוך אתה ה' מגן דוד"]. מקור השם "מגן דוד" הוא ככל הנראה באגדה, שלפיה הסמל הופיע על המגנים של צבא דוד המלך; ואם זה לא מספיק – אפילו רבי עקיבא בחר במגן הדוד לסמל מלחמת השחרור של בר-כוכבא (בן-הכוכב) מהקיסר הרומי אדריאנוס.

אולם, לסמל יהודי מובהק, מגן הדוד הפך רק באמצע המאה ה-14; ברגע ההיסטורי שבו העניק הקיסר קארל הרביעי ליהודי פראג את הזכות לשאת דגל, והם, מצידם, בחרו בכוכב בעל ששת הקודקודים. מפראג, התפשט השימוש הרשמי במגן הדוד כסמל יהודי – אז החלה המגמה למצוא מקורות יהודיים שתומכים בכך שמקורו של הסימן הוא בית דוד. זו המגמה שהשתרשה בתודעתנו ואפשרה לנו להסתכל על מגן הדוד כסמל יהודי גרידא.

לעומת זאת, חוקר הקבלה הנחשב גרשום שלום טען בספרו "מגן דוד – תולדותיו של סמל", שמקורו של מגן הדוד אינו בשום אופן ביהדות. הוא הודה שעל אף שכבר במאה השביעית לפני הספירה זוהה הסמל על חותם יהודי שנמצא בצידון, וכן על אף שניתן למצוא שימושים בו כעיטור בבתי כנסת במאה ה- 3-4 – אין להניח שמדובר בסימן שהוא בהכרח יהודי. זאת משום שלצידו של מגן הדוד נמצאו גם סמלים כדוגמת צלב הקרס, שאיש לא יכול לייחסם לתרבות היהודית (שהרי, באופן מפתיע, צלב הקרס נחשב בתרבויות העתיקות של המזרח סמל של הרמוניה ושלום).

אז היכן נוכל למצוא ייצוגים של ה'הקסגראם' (כוכב בעל שישה חודים) בתרבויות אחרות?

בהודו משתמשים בהקסגראם זה אלפי שנים, ואפשר לראותו גם על מקדשים עתיקים וגם בשימוש יום-יומי; בבודהיזם הוא משמש לעזר במדיטציה להשגת תחושת שקט והרמוניה, ובהינדואיזם הוא סמלה של האלה לקשמי – אלת המזל והשפע החומרי.

אפילו באלכימיה, תורת חקר החומרים שממנה התפתחה הכימיה, תוכלו למצוא הקסגראמים כמו חול בסהרה (כמו מדוזות בים, כמו חומוס באבו-גוש, כמו חל"ת בקורונה…). בתורה העתיקה הזו, סמלים מאגיים היו דבר שבשגרה, והכוכב בעל ששת הקודקודים גויס גם הוא לשורת הסימנים הגרפיים שבהם עשו שימוש האלכימאים: משולש אחד סימל את המים, המשולש ההפוך את האש, ושילובם זה בזה תיאר את ההרמוניה בין היסודות המנוגדים. שילובם של השניים יצר את המשושה שסימל, כך סברו האלכימאים, את מי-האש. כמו כן, בספרות האלכימית מופיע ההקסגראם גם כייצוג ל'ארבעת היסודות' – תיאוריה שלפיה כל החומר בעולם מורכב מארבעה יסודות: אוויר, מים, אדמה ואש – כך, למעשה, הסמל הזה מייצג את כל מה שקיים. אם תרצו, אפשר להסתכל על ההקסגראם כסמל האלכימי האולטימטיבי.

האלכימיה שאלה מן המסורת היוונית הקלאסית את הרעיון שלפיו הגבריות מסמלת חוכמה, בעוד שהנשיות מסמלת טבע; הגבר הוא הפילוסופיה והאישה היא החייתיות. באיור הלקוח מספר אלכימי מן המאה ה-18, נראה גבר הולך אחרי אישה. הגבר אוחז בידו עששית ועוקב אחר האישה שמחזיקה הקסגראם. הציור הזה מראה למעשה את הפילוסוף שלומד את הטבע, או במילים אחרות – את החוכמה האנושית שחושפת את רזי הקיום.

באיסלאם, ההקסגראם ידוע כ"חותם שלמה" (ח'תאם סולימאן) ומעטר מסגדים רבים ברחבי העולם. עד שנת 1945, עיטר הסמל גם את דגל מרוקו, שלימים, מאז שהפך מזוהה עם התנועה הציונית ונעשה סמל שלו מטען יהודי, הוחלף בכוכב בעל חמישה קודקודים (פנטגרם). מאותה סיבה, פחת השימוש בסמל הזה בכלל העולם האיסלמי. גם בכנסיות מימי הביניים והעת החדשה המוקדמת ניתן למצוא את ההקסגראם – אם כי לא בתור סמל נוצרי, אלא כמוטיב עיטורי בלבד.

על אף השימוש בו בתרבויות אחרות, מגן הדוד חרוט על דגלנו, וכך גם זכור בלבבותינו כסמלה הבלתי מעורער של מדינת ישראל מבלי קשר למקורו; כי זהו כוחו של סמל – הכוח שנותן לו האדם.

[המקורות לכתבה זו באדיבות חיה הר – מנהלת אוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע, וד"ר צבי לשם – מנהל אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית]