אבל זו המציאות שנכפתה עלינו, על ילדינו ועל נכדינו. מציאות הקורונה.
אומנם אנחנו (נכון לכתיבת שורות אלו) עדיין בעיצומה של המגפה, אבל ספרי הקורונה לילדים מתפשטים בעצמם כמו מגיפה על מדפי הספרים, ולכולם יש מכנה משותף אחד: להמתיק את הגלולה. ומהי הדרך הכי טובה להמתיק אותה? ארוז אותה במתנה. כאשר נפתלי קיבל את הסיר המפורסם שלו ב"סיר הסירים", אלו לא באמת היו חדשות טובות עבורו; לא בטוח שהפעוט רצה להיפרד מהחיתולים, אבל הטריק עבד: הסיר הוצג כמתנה, וברגע מכונן פתאום הופך הפעוט לילד גדול שעושה את צרכיו בסיר. כך גם רונה ב"המסכה של רונה": כשהיא מקבלת את המסכה היא ארוזה בנייר עטיפה, ופתאום – הגלולה נעשית קצת פחות מרה.
עטתה אותה רונה סביב ראשה
ופנתה אל הנגיף בדרישה:
'נגיף, אתה אורח לא רצוי,
לא אניח לך אצלי להיות מצוי!'
ועכשיו, הכירו את נגיף הקורונה.
אנחנו המבוגרים מכירים אותו כנגיף מסוכן שכבר הביא למותם של מאות, ועלול להביא חלילה גם לקריסה של מערכת הבריאות.
אז איך "משווקים" את הקורונה לילדים בלי להפחיד אותם?
בספרי הילדים לא תמצאו את המילים "מחלות רקע", "מונשמים" ו"מחלקות מיוחדות בבתי חולים". סופרי הגל החדש של ספרי ילדים על המגפה נאחזים בכל מה שהם יכולים, ובמקרה שלנו – בעובדה שלקורונה (ומכאן שמה) יש כתר. עובדה איזוטרית מאוד, לכאורה – אבל למעשה יש בה גם להמתיק, במעט, את הגלולה.
לא מדובר במגפה נוראה, אלא בנגיף קטן ושובב שעוטה כתר על ראשו.
"אבל למה השם המצחיק הזה?" שאלה רונה.
"כי אם מסתכלים על הקורונה במיקרוסקופ עם זכוכית מגדלית,
אפשר לראות שיש לו כתר על הראש."
"כתר?! כמו בפורים?" שאלה רונה.
"כמעט כמו בפורים," ענתה אמא של רונה.
"אז למה לא קוראים לו 'כתרוני'?" שאלה רונה.
(מתוך הספר "רונה קורונה")
ככה הוא נראה בספר "רונה קורונה":
מתוך הספר "רונה קורונה"
ותראו איזה מתוק הוא בספר "חופשת קורונה" כשהוא בפעולה:
מתוך הספר "חופשת קורונה"
והמחלה עצמה?
פה חסידי פרופסור יורם לס וודאי יצהלו, כי הנגיף מתואר לא פעם זהה לשפעת, רק בלי החיסון:
מתוך הספר "רון ורונה נלחמים בקורונה"
ואיך מנצחים את המגפה?
היגיינה היגיינה היגיינה. זה המסר של (כמעט) כל ספרי הילדים הללו. הקטנטנים למדים שהדרך הטובה ביותר לנצח את הנגיף השובב היא פשוט לשטוף אותו במים ובסבון. אם את הטיפ הזה יאמצו הילדים – (ולאו דווקא בימי הקורונה) – זה כמעט היה שווה את זה.
מתוך הספר "רונה קורונה"
אז מה למדנו בינתיים?
שמסכה זו מתנה, שנגיף הקורונה שובב, ושהמחלה היא (פלוס מינוס) שפעת.
לא חגיגה גדולה, אבל גם לא סוף העולם מבחינתם של הילדים. אבל הינה עוד דרך להמתיק את הגלולה: לציין את הדברים החיוביים שיש לתקופה הזו לתת לנו:
הרבה מאוד (יותר מדי?) חופש:
מתוך הספר "חופשת קורונה"
והכי חשוב: המון זמן איכות עם המשפחה כמובן!
"אתה יודע, יאיר, מה הכי מיוחד בחג הקורונה?" שאלה אמא.
"בחג הקורונה כל המשפחה כמעט כל הזמן יחד,"
אמרו אמא ואבא במקהלה.
"את זה אני הכי אוהב בעולם,"
אמר יאיר וחייך.
(מתוך הספר "איזה חג לי")
מתוך הספר "איזה חג לי"
בונוס לסיום
כוכבת הילדים מיקי קוראת את "רון ורונה נלחמים בקורונה":
ארבעה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס הסופר שטפן צווייג לצבא אוסטרו-הונגריה. בניגוד לדבריו שנים אחר כך, בספרו "העולם של אתמול", בחודשי המלחמה הראשונים הוא דווקא נסחף בזרם ההתלהמות והיהירות מול האויבים: סרביה, רוסיה וצרפת. מסות שפרסם בעיתונות האוסטרית והגרמנית ומכתבים לידידיו מעידים על כך. כמה חודשים לאחר גיוסו לשירות צבאי ב"קבוצת הסופרים" שנכללה במערך התעמולה הצבאית, ונוכח החדשות הקשות מהחזית, השתנו השקפותיו של צווייג. בחזית המזרחית באזור גליציה שאליה נשלח, הוא התוודע לסבלם של אלפים מיהודי גליציה שברחו, לעיתים עד וינה, מהקרבות ומהדיכוי של הצבא הרוסי. סבלם של הפליטים, יחד עם הסלידה הגוברת מהתעמולה השקרית של כל המעורבים במלחמה, הביאו את צווייג לכתיבת המחזה "ירמיהו".
באביב 1915 עלה בראשו של צווייג הרעיון הראשוני למחזה גדול בעל עלילה תנ"כית, שייתן ביטוי לעמדותיו הפציפיסטיות. שנתיים ארכה עבודתו של צווייג על המחזה, המתבסס על דמותו של הנביא ירמיהו. הוא מתמקד במצור שהטיל על ירושלים נבוכדנצר השני, מלך בבל, והחורבן שהגיע בעקבותיו, בשנת 586 לפנה"ס. בספר ירמיהו מזהיר הנביא מפני הברית עם מצרים נגד בבל. ירמיהו של צווייג הוא איש שלום המייעץ למלך צדקיהו להיכנע בפני נבוכדנצר בכדי לא לסכן את ירושלים ותושביה. לאחר החורבן הוא הופך למנהיג שמוביל את עם ישראל לגלות בבל בראש מורם ובגאווה.
במהלך כתיבת המחזה שיתף מחברו את תחושותיו עם ידידיו ומכריו. במאי 1916 הוא כתב למרטין בובר (מכתב זה ואחרים של צווייג שמורים בספרייה הלאומית): "בשעות המעטות שמשאיר לי השירות הצבאי אני עובד על טרגדיה יהודית גדולה, על-זמנית, דרמה על ירמיהו, המציגה את דרכו הטרגית של האדם שאין לו אלא המילה, האזהרה והתבונה לנוכח המציאות – כל זה על רקע מלחמה מכרעת. זוהי הטרגדיה ושיר ההלל של העם היהודי כעם נבחר – לא במובן של רווחת החיים, אלא של הסבל האין-סופי, של הנפילה והתקומה הנצחית ושל החוזק שנולד מתוך גורל זה. הסוף, בשעת היציאה מירושלים, מכיל את הבשורה על ירושלים שנבנית מחדש לנצח".
בובר לא היה שלם עם מגמתו ההיסטורית של צווייג ולא הסכים לפרסום כל המחזה בכתב העת הציוני שערך: Der Jude. עם זאת, הוא הסכים לפרסם מאמר ביקורת המשבח את המחזה, מאת הסופר הצרפתי רומן רולן.
הצגת הבכורה של המחזה הועלתה על במת התיאטרון העירוני בציריך בינואר 1918, אך הוא לא זכה להצלחה בתיאטראות באירופה. כיצירה ספרותית, לעומת זאת, המחזה זכה לפרסום רב וקלע לטעמם של קוראים לא מעטים: הוא פורסם בשבע מהדורות בגרמנית, וכן בלשונות אירופיות נוספות, ביניהן גם יידיש.
בשנת 1929 הגיעה שעתו של "ירמיהו" לעלות על במה עברית ארץ-ישראלית, בתרגום אביגדור המאירי. היתה זו ההפקה הגדולה ביותר בארבע שנותיו של תיאטרון הפועלים "אהל", שחרת על דגלו את החזרה לסיפורי התנ"ך.
משה הלוי, מייסד "אהל", היה במאי ההצגה והוא שעיבד את המחזה של צווייג. לעומת צווייג שהתעניין בטרגדיה האישית של הנביא נוכח המלחמה חסרת הפשר, הלוי הציוני התעניין בעיקר בטרגדיה הלאומית של העם שטעה טעות מדינית מרה, ובשסע החברתי שהביא לכך. לקראת הבכורה הוא סיכם: "נתתי לו כיוון לאומי ארץ ישראלי, בניגוד לטנדנציה של סטפן צווייג, שהיא בעיקרה פציפיסטית-אינדיבידואלית".
צווייג והלוי בלונדון, 1934
הלוי יכול היה להצהיר כך מאחר שהצעד הראשון שהוא עשה היה נסיעה אל צווייג לזלצבורג, כדי לקבל את הסכמתו לעיבוד הציוני של המחזה. צווייג נעתר מיד ואף הביע כוונה להגיע להצגת הבכורה. שנה וחצי של היערכות וחזרות כללו למידה משותפת בספרי ירמיהו ואיכה ובאגדות החורבן, והרצאות של מומחים על התקופה. גולת הכותרת היתה סיור מודרך ארוך ומפורט של הבמאי והשחקנים בירושלים ובענתות, במטרה לגרות את הדמיון האמנותי ולהמחיש להם את החיים בירושלים בימי המצור.
ממדי ההפקה חייבו את התיאטרון להקים אגודת ידידים שגייסה כספים למימון ההפקה (שחקני "אהל" היו חובבים ולא קיבלו שכר). אחד מהתורמים הנדיבים היה צווייג עצמו, שגם ויתר על שכר הסופרים שלו.
בכורת "ירמיהו" עלתה בתל אביב ימים אחדים לפני תשעה באב תרפ"ט, והתקבלה באהבה. זלמן שז"ר בירך את הלוי ואת השחקנים על המסר הלאומי והסוציאליסטי החדש, לעומת המקור כפי שכתב אותו צווייג: "הם קיימו: "ואת קליפתו זרק", ועל הפרישה מהמיותר יקבלו שכר מיוחד".
מאורעות תרפ"ט שפרצו מיד לאחר הבכורה שיבשו את התוכניות של "אהל". המשבר אילץ את השחקנים, שהיו פועלים פשוטים, להתפזר ברחבי הארץ לעבודה ולשמירה. בעיות התנועה בדרכים גם שיבשו את מסע ההופעות המתוכנן בהתיישבות העובדת. ההצגה המשיכה לעלות גם בעשורים הבאים, והתיאטרון נהג להעלות אותה בכל שנה ערב תשעה באב ובמוצאי היום. בשנת 1934 יצא "אהל" לסיבוב הופעות ארוך באירופה, ו"ירמיהו", שהתכבדה בנוכחותו של צווייג הנפעם, כבשה את הקהל בלונדון.
סיפורו של "ירמיהו" בתיאטרון "אהל" הוא משל לפער בין תפיסת אליטת התרבות היהודית במרכז אירופה ובמערבה את לקחי החורבן, לבין זו של הציונות. הראשונים הסיקו ממנו אנטי לאומיות ופרידה מארץ ישראל ומרעיון הריבונות היהודית, ואילו בארץ ישראל הוא נתפס כאסון היסטורי שהגיעה שעת תיקונו. תעיד על כך תוכניתו של משה הלוי, ש"ירמיהו" יהיה הצגה ראשונה ב"טרילוגיה לאומית" שהשנייה בה תעסוק בשבתי צבי, והשלישית תהיה עכשווית: "מחזה ארץ ישראלי על תקופת הבניין והתקומה".
הכוכב שלנו: סיפורו של מגן הדוד
הוא הופיע על המגנים של צבא דוד המלך, דת הבודהיזם נעזרת בו להשגת שלווה והרמוניה, והוא אפילו שימש את האלכימאים. כיצד קיבל, אם כך, מגן הדוד את משמעותו היהודית?
מגן הדוד נולד הרבה לפני שהיהדות והתנועה הציונית אימצו אותו לחיקן; כבר לפני אלפי שנים הוא הופיע בתרבויות המזרח הרחוק – תרבויות שלמרבה הפלא משתמשות בו עד היום. בעבר, מגן הדוד נמצא בשימוש גם בקרב עובדי אלילים פגאניים, בכנסיות מהמאה הראשונה לספירה ואפילו בתרבות המוסלמית.
אך כיצד נקשר גורלו של מגן הדוד בגורלנו?
בהקשר היהודי, מגן הדוד נזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, אך לא כסמל, אלא ככינוי לאלוהים ["ברוך אתה ה' מגן דוד"]. מקור השם "מגן דוד" הוא ככל הנראה באגדה, שלפיה הסמל הופיע על המגנים של צבא דוד המלך; ואם זה לא מספיק – אפילו רבי עקיבא בחר במגן הדוד לסמל מלחמת השחרור של בר-כוכבא (בן-הכוכב) מהקיסר הרומי אדריאנוס.
אולם, לסמל יהודי מובהק, מגן הדוד הפך רק באמצע המאה ה-14; ברגע ההיסטורי שבו העניק הקיסר קארל הרביעי ליהודי פראג את הזכות לשאת דגל, והם, מצידם, בחרו בכוכב בעל ששת הקודקודים. מפראג, התפשט השימוש הרשמי במגן הדוד כסמל יהודי – אז החלה המגמה למצוא מקורות יהודיים שתומכים בכך שמקורו של הסימן הוא בית דוד. זו המגמה שהשתרשה בתודעתנו ואפשרה לנו להסתכל על מגן הדוד כסמל יהודי גרידא.
מגן דוד על הדגל היהודי בפראג
לעומת זאת, חוקר הקבלה הנחשב גרשום שלום טען בספרו "מגן דוד – תולדותיו של סמל", שמקורו של מגן הדוד אינו בשום אופן ביהדות. הוא הודה שעל אף שכבר במאה השביעית לפני הספירה זוהה הסמל על חותם יהודי שנמצא בצידון, וכן על אף שניתן למצוא שימושים בו כעיטור בבתי כנסת במאה ה- 3-4 – אין להניח שמדובר בסימן שהוא בהכרח יהודי. זאת משום שלצידו של מגן הדוד נמצאו גם סמלים כדוגמת צלב הקרס, שאיש לא יכול לייחסם לתרבות היהודית (שהרי, באופן מפתיע, צלב הקרס נחשב בתרבויות העתיקות של המזרח סמל של הרמוניה ושלום).
אז היכן נוכל למצוא ייצוגים של ה'הקסגראם' (כוכב בעל שישה חודים) בתרבויות אחרות?
בהודו משתמשים בהקסגראם זה אלפי שנים, ואפשר לראותו גם על מקדשים עתיקים וגם בשימוש יום-יומי; בבודהיזם הוא משמש לעזר במדיטציה להשגת תחושת שקט והרמוניה, ובהינדואיזם הוא סמלה של האלה לקשמי – אלת המזל והשפע החומרי.
אפילו באלכימיה, תורת חקר החומרים שממנה התפתחה הכימיה, תוכלו למצוא הקסגראמים כמו חול בסהרה (כמו מדוזות בים, כמו חומוס באבו-גוש, כמו חל"ת בקורונה…). בתורה העתיקה הזו, סמלים מאגיים היו דבר שבשגרה, והכוכב בעל ששת הקודקודים גויס גם הוא לשורת הסימנים הגרפיים שבהם עשו שימוש האלכימאים: משולש אחד סימל את המים, המשולש ההפוך את האש, ושילובם זה בזה תיאר את ההרמוניה בין היסודות המנוגדים. שילובם של השניים יצר את המשושה שסימל, כך סברו האלכימאים, את מי-האש. כמו כן, בספרות האלכימית מופיע ההקסגראם גם כייצוג ל'ארבעת היסודות' – תיאוריה שלפיה כל החומר בעולם מורכב מארבעה יסודות: אוויר, מים, אדמה ואש – כך, למעשה, הסמל הזה מייצג את כל מה שקיים. אם תרצו, אפשר להסתכל על ההקסגראם כסמל האלכימי האולטימטיבי.
האלכימיה שאלה מן המסורת היוונית הקלאסית את הרעיון שלפיו הגבריות מסמלת חוכמה, בעוד שהנשיות מסמלת טבע; הגבר הוא הפילוסופיה והאישה היא החייתיות. באיור הלקוח מספר אלכימי מן המאה ה-18, נראה גבר הולך אחרי אישה. הגבר אוחז בידו עששית ועוקב אחר האישה שמחזיקה הקסגראם. הציור הזה מראה למעשה את הפילוסוף שלומד את הטבע, או במילים אחרות – את החוכמה האנושית שחושפת את רזי הקיום.
'הפילוסוף שחוקר את הטבע' | מתוך ספר אלכימי משנת 1749, ספריית אדלשטיין להיסטוריה של המדע
באיסלאם, ההקסגראם ידוע כ"חותם שלמה" (ח'תאם סולימאן) ומעטר מסגדים רבים ברחבי העולם. עד שנת 1945, עיטר הסמל גם את דגל מרוקו, שלימים, מאז שהפך מזוהה עם התנועה הציונית ונעשה סמל שלו מטען יהודי, הוחלף בכוכב בעל חמישה קודקודים (פנטגרם). מאותה סיבה, פחת השימוש בסמל הזה בכלל העולם האיסלמי. גם בכנסיות מימי הביניים והעת החדשה המוקדמת ניתן למצוא את ההקסגראם – אם כי לא בתור סמל נוצרי, אלא כמוטיב עיטורי בלבד.
הקסגראם באיסלם
על אף השימוש בו בתרבויות אחרות, מגן הדוד חרוט על דגלנו, וכך גם זכור בלבבותינו כסמלה הבלתי מעורער של מדינת ישראל מבלי קשר למקורו; כי זהו כוחו של סמל – הכוח שנותן לו האדם.
[המקורות לכתבה זו באדיבות חיה הר – מנהלת אוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע, וד"ר צבי לשם – מנהל אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית]
