בשנותיה הראשונות של המדינה, אילת היתה ישוב ספר מבודד עם חוף ים ציורי בלב מדבר פרא.
בואי נימלט מן האספלט
ומן הערים המקומטות,
בואי נימלט אל הלגונות השקטות
בואי לאילת, לאילת.בבירת השמש
מנומש בנמש
למול הרקיעים נחטוף תנומה,
והרוח שיישוב
ישיאנו לא לחשוב
על מאומה.
עצומי עיניים,
נמלט בשניים
למים אל גני האלמוגים,
בין כחול לבין ירוק
את בגדי הים נזרוק,
נשליך אותם אל הגלים.בשיער פרוע
שפרע הרוח
אני סרוח לי כמו לטאה,
כמו דולפין אשר נפלט
מעמקי מפרץ אילת,
כמו הפתעה.
תנו לי רק חודשיים
על המגלשיים
ועל גלי המים לא אמעד,
בין ירוק לבין כחול,
בן אדם – אני יכול
אני יכול לחיות לעד.בואי נגלה את
מחוזות הפלא
ואת הקסם שבמפרצים,
כמו קולומבוס, כך פתאום
בספינה קלת חרטום
של מפרשים.
אם הפעם באת
שוב תשוב אילתה,
כי בכשפים היא אחוזה העיר,
ומכושף הוא המחבוא,
ואתה אליו תבוא,
תבוא אליו יותר צעיר.
הטקסט היפה הזה של ירון לונדון נכתב לפני למעלה מחמישה עשורים. קשה להניח שמישהו יכתוב היום שיר כזה על בירת המלונאות והאטרקציות הישראלית, עיר משוכללת ועתירת שירותים עם מלונות יוקרה ודילים של "הכל כלול".
"בואי לאילת" הרוגע הולחן על ידי נורית הירש, ובוצע בקולו הערב של ליאור ייני במקצב בוסה נובה עצל ונינוח. הנה הקלטת רדיו נדירה שלו משנת 1968.
השיר מתאר אילת צעירה ונידחת, מקום מפלט מהאורבניות הקדחתנית. בשנותיה הראשונות של המדינה, אילת היתה ישוב ספר מבודד עם חוף ים ציורי בלב מדבר פרא. עיון באוספים הדיגיטליים שלנו, מעלה אילת פסטורלית שלא קיימת יותר. עיר בהקמה, הרפתקאה לצעירים שמחפשים טבע פראי. אספנו כמה תיעודים של הנוף הבתולי בימים שלא היה כלול שם דבר מלבד טבע.
כיבוש תחנת המשטרה באום אל רשרש בחודש מארס 1949, סיים את מלחמת השחרור בתחושת ניצחון גדולה. לוחמי חטיבת הנגב הניפו דגל דיו מעוטר על מבנה התחנה. "ליום ההגנה לי"א באדר מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל", שלחו מפקדי חטיבת הנגב וחטיבת גולני לאחר שהתבססו במימיו של ים סוף.
שנה לאחר מכן התחילה המדינה לאזרח את היישוב הצעיר בפינתה הדרומית של המדינה. שדה תעופה הוקם בסמוך לעיר, ומבנים ראשונים החלו להיבנות. בארכיון יד בן צבי, מתועד ביקורו של שר האספקה והקיצוב, דב יוסף בעיר הנבנית לה. במהלכה נראות הלבנים הראשונות של בתי העיר, וכמובן – סניף דואר מקומי.
העיר צמחה לה בעצלתיים. האקלים החם והריחוק הקיצוני ממקומות ישוב ישראלים אחרים הקשה על אכלוס העיר. מצב זה הפך את אילת לקסם רחוק, למעין חו"ל ללא דרכון, ושלל הארכיונים הדיגיטליים עמוסים בתיעודים של טיולים ומסעות אל העיר האקזוטית.
הרבה משאבים הושקעו באילת. בראשית שנות השישים חיו בה כבר כחמשת אלפים אילתיים שזופי שמש וגאים. העיר שמוכרת לנו כ"עיר הפסטיבלים" התהדרה בפסטיבל משלה כבר ב-1962, שמו היה "חגיגות ים סוף", וכמו בכל פסטיבל הוא אירח את מיטב הזמרים והיה עתיר פעילויות וטיולי שטח. ארכיון העיר אילת מספק לנו מבט מרתק על חיי התרבות של העייריה הצעירה.
וכמו מה שקורה לרבים מהחלומות התמימים, גם מקום המפלט הקסום הפך לעיר. מקסימה ככל שתהיה אילת היום, היא כבר לא מפלט מאף אספלט. לנו יוותרו תמיד התמונות והכרזות מאמצע המאה הקודמת, וגם שיר אחד שמתפייט על לגונות שקטות (למרות שאין לגונות בחוף ימה של אילת), ועל כחול וירוק רחוקים.
כהן הוא אחד מהקולות הרעננים והמרתקים על מפת ההיפ הופ המקומית. במסגרת פרוייקט התיבה של הספרייה הלאומית ומשרד המורשת, בחר כהן לשוב אל אילת ההיא, בעיבוד חדש ומפתיע.
