.
קעקוע של שפירית
ימימה עברון
.
רגע אחד של ריצוד שמש בעיניים ואחריו, כמו מתוך התגלות, אני רואה קודם כול רק את הראש שלו יוצא מתוך הילה של אור, כמו ציורים של קדושים נוצרים, אבל הוא לא קדוש ולא דומה לקדוש אפילו, למרות הזקן היפה שגידל שמשלים את התמונה, וריצוד השמש מסתיר את כל מה שנמצא מאחוריו ומאפשר לי לראות רק את הפנים, ורק אחרי שהבלחי האור מול העיניים נרגעים, אני מבחינה גם באישה המשתרכת אחריו עם חצאית ומתחתיה מכנסיים ובחמשת הבנים הבלונדינים הקטנים, בסדר יורד מגיל שלוש־עשרה פחות או יותר עד שש בערך, ככה אני מעריכה במהירות, בשבריר שנייה, כשהם נוהרים על פניי בדרך לנחל, ואני תוהה איך יצאו לו כאלה בלונדינים עם גוזמבות וכיפות בוכריות וחושבת שבעצם הם רק יצאו, ואת הגוזמבות והכיפות הם גידלו אחר כך, בעידודו או בעידוד האישה שעכשיו מאיצה את הקצב דווקא, אולי ממהרת להגיע למים, אבל הצבע הבהיר לא נראה קשור אליו ואל העיניים השחורות שלו בשום דרך, והצצה מהירה נוספת אליה מגלה שהבלונד זה לחלוטין ממנה, כי למרות שרוב השיער שלה אסוף במטפחת חסרת ייחוד של טיולים, בכל זאת כמה קווצות שיער מבצבצות, וקושרות אותה אל הילדים הבלונדינים בהגזמה האלה, כאילו כדי לומר, מי היה הגאון שחשב שבהיר זה גן רצסיבי, שיבוא אלינו הביתה ונראה לו מי פה דומיננטי, אבל עכשיו לא ברור כמה היא דומיננטית, הולכת ומתנשפת ובכל זאת עוברת אותו, לא שמה לב בכלל שאני שם בצל, מתייחסת אל העצירה שלו כמובנת מאליה, וככה עם ההבזק המסנוור בעיניים אני רואה אותו לרגע כמו פעם, לפני חמש־עשרה שנים, רק פנים, בלי הכרס הקטנה וכתמי הזיעה מתחת לבתי השחי וסנדלי השורש, והזקן השחור, בלי הכיפה הסרוגה הקטנה על השיער הסמיך השחור שנראה כמעט כמו פעם, רק עם כמה חוטי כסף בתוכו, כיפה קטנה שאני מבחינה בה כשהוא מסיר את הכובע בדיוק בשנייה הזאת שהשמש מכה לי בפנים, כיפה שעומדת בניגוד חריף לכיפות ולגוזמבות של הילדים ולזקן העבות שלו, שעכשיו בגלל הכיפה הוא נראה יותר כמו אמירה אופנתית מאשר דתית, ניסיון לשמר משהו שכבר אין, טוב, תמיד הוא היה קצת גנדרן, ואני נזכרת בלילה ההוא ליד הנחל, בלי הכיפה והזקן ובלי האישה וכל הילדים האלה מסביב, כשהוא אמר לי שהוא לא בטוח שהוא אוהב בנות בכלל, והנה ברוך השם, נולדו לו חמישה בנים, אני חושבת, ומייד מתחלחלת מהמחשבה, ואומרת לעצמי שאולי בעצם כל חבורת השוודים האלה לא שלו בכלל, איך הם עברו אותו בלי להתייחס אליו, למה החלטתי שהם שלו, ואני חוזרת להליט את העיניים מהשמש וממנו, כך ששוב אפשר יהיה לראות בבירור ומסיטה את המבט אל הבנים, ואל האישה שנראה שהיא לא מודעת לזה שהוא עצר, לא שואלת את עצמה למה הוא נשאר נטוע במקום, ולמה הוא לא ממשיך, כאילו ברור לה שהוא צריך עצירה כדי למחות את הזיעה מהפנים ולהסדיר את הנשימה גם אם נראה שלה קשה יותר, אבל לי ברור שלא בשביל זה הוא מתעכב, והשאלה היא לא רק אם הוא מזהה אלא מה הוא זוכר, כי בסך הכול לא השתניתי כל כך, כמוהו, ואני מעבירה את היד על הכתף כדי לבדוק שהקעקוע הסתמי שלי עדיין שם, אם זה בכלל סימן מזהה, יש עוד מיליונים כמוהו, זה לא שקעקעתי איזו כתובת עתיקה בסנסקריט או סימן סיני שבטח אומר "לך תזדיין" ואנחנו לא יודעים, סתם שפירית, סך הכול עברו איזה חמש־עשרה שנים, למה שיזהה ויזכור, ולרגע אני אפילו לא בטוחה אם הקעקוע הזה כבר היה שם באותו לילה כשעניתי לו עם כל הארס שהצלחתי לגייס, אני לא יודעת אם אני יכולה לעזור לך בהתלבטות הזאת, אם חיפשת שירותי המרה, וקמתי מייד כדי שלא יראה שאני מסמיקה והלכתי לנחל כאילו כדי לשטוף את הידיים מהחטיף הדביק שאכלנו ביחד, רגע קודם כשעוד חלקנו אינטימיות, והוא בא אחריי, ואמר, זה לא משהו אישי נגדך, ובאותו רגע הייתי בטוחה שהוא משקר, אבל כשהקדשתי לזה מחשבה שנים אחר כך חשבתי שהוא לא חיפש שירותי המרה אלא אוזן ולא קלטתי את זה כי הייתי צעירה ומרוכזת בעצמי, ועכשיו אני שוב כבר לא בטוחה, אולי דווקא קלטתי מעולה, גיל עשרים וחמש זה גיל מצוין לאינטואיציות טבעיות בריאות, לפני שהעולם סוחף אותך למערבולת של התלבטויות ובלבולים, ואולי הוא באמת לא היה בעניין שלי ספציפית, וצדקתי שנפגעתי ועזבתי אותו ואת העיניים השחורות שלו ליד הנחל שנראה כאילו האפיר פתאום, כאילו בבת אחת מתוך הקרקעית שלו עלתה איזו עכירות שלא הייתה בו קודם והרתיעה אותי, ומייד אחר כך הבנתי שזה בסך הכול ענן שהסתיר את הירח לרגע, וחזרתי בלעדיו לחבורה, ושם בועז קרא לי לשבת לידו, בועז שנראה יותר כמו האח התאום של האישה הבלונדינית שירדה עם הילדים לנחל, והשאירה אותנו שם תקועים זה מול זה באמצע המסלול, ואני נזכרת איך בלילה הבא כבר ישנתי באוהל של בועז וגם אם הייתי רוצה לא הייתי יכולה להסתיר ממנו את זה, כי בועז היה מאהב סוער ותובעני וקולני, אבל במקום להיסחף איתו וליהנות מזה הייתי עסוקה כל הזמן בשאלה מי שומע ומה יודעים ואם זה טוב או לא טוב לי שהוא יֵדע ואם זה ישנה את דעתו על בנות או עליי, ובבוקר למחרת בנחל שוב פגשתי את העיניים השחורות שהשתקפו במים שחזרו להיות צלולים ואפשרו לי לראות בהשתקפות את כל הצער והכאב ואולי גם הבוז שהיו שם ששום נחל לא יוכל אף פעם לשטוף, וידעתי שגם אם הוא יאהב אי־פעם בנות, אני כבר לעולם לא אהיה הבת הזאת, ואני נזכרת עכשיו שכן, ברור שהשפירית כבר הייתה שם על הכתף, איך יכולתי לשכוח את מה שהוא אמר על השפיריות שהזדווגו מעל המים ועליי ועל בועז, שהיה לי ברור מהתחלה שהקשר איתו יתנתק מייד אחרי הטיול הזה, כי בועז לא היה הטיפוס שנשאר במקום אחד ואני דווקא חיפשתי באותו זמן מקום לעצור בו, מה שבאופן מוזר דווקא הסיט אותי מהמסלול פעם אחר פעם וסחף אותי באופן לא רצוני מנקודה לנקודה, מאבן לאבן, כך שבכל פעם מחדש נאלצתי להסתגל שוב לנתיב שונה רגע לפני שנסחפתי עם הזרם והרוחות, ומייד כשאני חושבת על מה שהוא אמר לי על בועז ועליי אחרי אותו לילה אני מזיזה את הכתפייה של תרמיל הגב שלי ככה שתסתיר את השפירית אבל כבר מאוחר מדי כי העיניים שלו נודדות ממש אליה, ומשם עוברות אל הדרך שמובילה לבריכה הראשונה בנחל, אל אחד הילדים שקורא לו, אבא, בוא תראה איך הפרפרים האלה עפים על המים יחד, והאח הגדול שלו אומר לו, אידיוט זה שפיריות והם מזדווגים, ואח אחר אומר, אז הן מזדווגות לא מזדווגים, והאח הראשון אומר זה זכר ונקבה, הם מזדווגים, וההוא מחזיר, אבל זה שתי שפיריות, ומדגיש את המילה שפיריות, ועיניים שחורות מעיר לגדול שלא ידבר ככה אל האח הקטן שלו, ונדמה לי שהוא מסמיק, ואני לא בטוחה אם הוא כועס על הילד כי הוא אמר אידיוט או שהוא כועס על המילה מזדווגים או על הילד שתיקן את העברית, ומה הוא חושב על הדיון המיני והמגדרי והלשוני הזה, אם הוא חושב שכל זה מוקדם מדי לילדים, או בכלל לא רצוי לדון בזה בשום גיל, ורגע לפני שאני מחליטה להמשיך משם אל צלע ההר בדרך היבשה ולרדת לנחל רק בבריכה הבאה, אני מעיפה בו עוד מבט אחרון והעיניים שלנו מצטלבות, שחור וירוק, כמו אז בתוך הנחל, בבוקר שאחרי הלילה עם בועז, והפעם במבט ישיר, בלי התיווך של ההשתקפות, ונדמה לי שאני רואה בהן עכשיו הכרה והתנצלות ואני חושבת שאני מזהה שם אפילו תחינה, ושוב אני חושבת שלא הבנתי כלום אז ואני לא מבינה כלום היום, ואני תוהה אם האישה הבלונדינית יודעת, ואם בכלל יש מה לדעת. עכשיו היא מסבירה לכל הילדים בסבלנות ובשפה פשוטה אבל ישירה ולא מתיילדת על השפיריות המזדווגות ופתאום היא נראית לי הרבה יותר מעניינת ממנו ואני מעבירה אליה את המבט ואז בחזרה אליו, מסמנת לו בסימן כמעט בלתי נראה שכאן אנחנו נפרדים ומכריחה את עצמי להתיק ממנו את העיניים ולהתרחק מההסבר של האישה שלרגע מסבה אלינו את הפנים ושנינו מסתכלים עליה ביחד, ואני עולה אל ההר כשהוא מצטרף אל הילדים ואליה בנחל, אפילו שרציתי לשמוע את ההמשך וגם התאים לי מאוד מים קרים עכשיו.
.
ימימה עברון היא מתרגמת ועורכת, ובזמן האחרון גם מורה בתיכון. פרסמה שני ספרים: "שני חדרים בצפון הישן" (זמורה־ביתן, 2000) ו"הלילה הזה" (עברית, 2021).
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "זה רחוק מהים", סיפור קצר מאת רמי מארק רום
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
