פרוזה | קעקוע של שפירית

"ולרגע אני אפילו לא בטוחה אם הקעקוע הזה כבר היה שם באותו לילה כשעניתי לו עם כל הארס שהצלחתי לגייס, אני לא יודעת אם אני יכולה לעזור לך בהתלבטות הזאת, אם חיפשת שירותי המרה." סיפור קצר מאת ימימה עברון

ענת בצר, ללא כותרת, שמן על בד, 160X120 ס"מ, 2012

.

קעקוע של שפירית

ימימה עברון

.

רגע אחד של ריצוד שמש בעיניים ואחריו, כמו מתוך התגלות, אני רואה קודם כול רק את הראש שלו יוצא מתוך הילה של אור, כמו ציורים של קדושים נוצרים, אבל הוא לא קדוש ולא דומה לקדוש אפילו, למרות הזקן היפה שגידל שמשלים את התמונה, וריצוד השמש מסתיר את כל מה שנמצא מאחוריו ומאפשר לי לראות רק את הפנים, ורק אחרי שהבלחי האור מול העיניים נרגעים, אני מבחינה גם באישה המשתרכת אחריו עם חצאית ומתחתיה מכנסיים ובחמשת הבנים הבלונדינים הקטנים, בסדר יורד מגיל שלוש־עשרה פחות או יותר עד שש בערך, ככה אני מעריכה במהירות, בשבריר שנייה, כשהם נוהרים על פניי בדרך לנחל, ואני תוהה איך יצאו לו כאלה בלונדינים עם גוזמבות וכיפות בוכריות וחושבת שבעצם הם רק יצאו, ואת הגוזמבות והכיפות הם גידלו אחר כך, בעידודו או בעידוד האישה שעכשיו מאיצה את הקצב דווקא, אולי ממהרת להגיע למים, אבל הצבע הבהיר לא נראה קשור אליו ואל העיניים השחורות שלו בשום דרך, והצצה מהירה נוספת אליה מגלה שהבלונד זה לחלוטין ממנה, כי למרות שרוב השיער שלה אסוף במטפחת חסרת ייחוד של טיולים, בכל זאת כמה קווצות שיער מבצבצות, וקושרות אותה אל הילדים הבלונדינים בהגזמה האלה, כאילו כדי לומר, מי היה הגאון שחשב שבהיר זה גן רצסיבי, שיבוא אלינו הביתה ונראה לו מי פה דומיננטי, אבל עכשיו לא ברור כמה היא דומיננטית, הולכת ומתנשפת ובכל זאת עוברת אותו, לא שמה לב בכלל שאני שם בצל, מתייחסת אל העצירה שלו כמובנת מאליה, וככה עם ההבזק המסנוור בעיניים אני רואה אותו לרגע כמו פעם, לפני חמש־עשרה שנים, רק פנים, בלי הכרס הקטנה וכתמי הזיעה מתחת לבתי השחי וסנדלי השורש, והזקן השחור, בלי הכיפה הסרוגה הקטנה על השיער הסמיך השחור שנראה כמעט כמו פעם, רק עם כמה חוטי כסף בתוכו, כיפה קטנה שאני מבחינה בה כשהוא מסיר את הכובע בדיוק בשנייה הזאת שהשמש מכה לי בפנים, כיפה שעומדת בניגוד חריף לכיפות ולגוזמבות של הילדים ולזקן העבות שלו, שעכשיו בגלל הכיפה הוא נראה יותר כמו אמירה אופנתית מאשר דתית, ניסיון לשמר משהו שכבר אין, טוב, תמיד הוא היה קצת גנדרן, ואני נזכרת בלילה ההוא ליד הנחל, בלי הכיפה והזקן ובלי האישה וכל הילדים האלה מסביב, כשהוא אמר לי שהוא לא בטוח שהוא אוהב בנות בכלל, והנה ברוך השם, נולדו לו חמישה בנים, אני חושבת, ומייד מתחלחלת מהמחשבה, ואומרת לעצמי שאולי בעצם כל חבורת השוודים האלה לא שלו בכלל, איך הם עברו אותו בלי להתייחס אליו, למה החלטתי שהם שלו, ואני חוזרת להליט את העיניים מהשמש וממנו, כך ששוב אפשר יהיה לראות בבירור ומסיטה את המבט אל הבנים, ואל האישה שנראה שהיא לא מודעת לזה שהוא עצר, לא שואלת את עצמה למה הוא נשאר נטוע במקום, ולמה הוא לא ממשיך, כאילו ברור לה שהוא צריך עצירה כדי למחות את הזיעה מהפנים ולהסדיר את הנשימה גם אם נראה שלה קשה יותר, אבל לי ברור שלא בשביל זה הוא מתעכב, והשאלה היא לא רק אם הוא מזהה אלא מה הוא זוכר, כי בסך הכול לא השתניתי כל כך, כמוהו, ואני מעבירה את היד על הכתף כדי לבדוק שהקעקוע הסתמי שלי עדיין שם, אם זה בכלל סימן מזהה, יש עוד מיליונים כמוהו, זה לא שקעקעתי איזו כתובת עתיקה בסנסקריט או סימן סיני שבטח אומר "לך תזדיין" ואנחנו לא יודעים, סתם שפירית, סך הכול עברו איזה חמש־עשרה שנים, למה שיזהה ויזכור, ולרגע אני אפילו לא בטוחה אם הקעקוע הזה כבר היה שם באותו לילה כשעניתי לו עם כל הארס שהצלחתי לגייס, אני לא יודעת אם אני יכולה לעזור לך בהתלבטות הזאת, אם חיפשת שירותי המרה, וקמתי מייד כדי שלא יראה שאני מסמיקה והלכתי לנחל כאילו כדי לשטוף את הידיים מהחטיף הדביק שאכלנו ביחד, רגע קודם כשעוד חלקנו אינטימיות, והוא בא אחריי, ואמר, זה לא משהו אישי נגדך, ובאותו רגע הייתי בטוחה שהוא משקר, אבל כשהקדשתי לזה מחשבה שנים אחר כך חשבתי שהוא לא חיפש שירותי המרה אלא אוזן ולא קלטתי את זה כי הייתי צעירה ומרוכזת בעצמי, ועכשיו אני שוב כבר לא בטוחה, אולי דווקא קלטתי מעולה, גיל עשרים וחמש זה גיל מצוין לאינטואיציות טבעיות בריאות, לפני שהעולם סוחף אותך למערבולת של התלבטויות ובלבולים, ואולי הוא באמת לא היה בעניין שלי ספציפית, וצדקתי שנפגעתי ועזבתי אותו ואת העיניים השחורות שלו ליד הנחל שנראה כאילו האפיר פתאום, כאילו בבת אחת מתוך הקרקעית שלו עלתה איזו עכירות שלא הייתה בו קודם והרתיעה אותי, ומייד אחר כך הבנתי שזה בסך הכול ענן שהסתיר את הירח לרגע, וחזרתי בלעדיו לחבורה, ושם בועז קרא לי לשבת לידו, בועז שנראה יותר כמו האח התאום של האישה הבלונדינית שירדה עם הילדים לנחל, והשאירה אותנו שם תקועים זה מול זה באמצע המסלול, ואני נזכרת איך בלילה הבא כבר ישנתי באוהל של בועז וגם אם הייתי רוצה לא הייתי יכולה להסתיר ממנו את זה, כי בועז היה מאהב סוער ותובעני וקולני, אבל במקום להיסחף איתו וליהנות מזה הייתי עסוקה כל הזמן בשאלה מי שומע ומה יודעים ואם זה טוב או לא טוב לי שהוא יֵדע ואם זה ישנה את דעתו על בנות או עליי, ובבוקר למחרת בנחל שוב פגשתי את העיניים השחורות שהשתקפו במים שחזרו להיות צלולים ואפשרו לי לראות בהשתקפות את כל הצער והכאב ואולי גם הבוז שהיו שם ששום נחל לא יוכל אף פעם לשטוף, וידעתי שגם אם הוא יאהב אי־פעם בנות, אני כבר לעולם לא אהיה הבת הזאת, ואני נזכרת עכשיו שכן, ברור שהשפירית כבר הייתה שם על הכתף, איך יכולתי לשכוח את מה שהוא אמר על השפיריות שהזדווגו מעל המים ועליי ועל בועז, שהיה לי ברור מהתחלה שהקשר איתו יתנתק מייד אחרי הטיול הזה, כי בועז לא היה הטיפוס שנשאר במקום אחד ואני דווקא חיפשתי באותו זמן מקום לעצור בו, מה שבאופן מוזר דווקא הסיט אותי מהמסלול פעם אחר פעם וסחף אותי באופן לא רצוני מנקודה לנקודה, מאבן לאבן, כך שבכל פעם מחדש נאלצתי להסתגל שוב לנתיב שונה רגע לפני שנסחפתי עם הזרם והרוחות, ומייד כשאני חושבת על מה שהוא אמר לי על בועז ועליי אחרי אותו לילה אני מזיזה את הכתפייה של תרמיל הגב שלי ככה שתסתיר את השפירית אבל כבר מאוחר מדי כי העיניים שלו נודדות ממש אליה, ומשם עוברות אל הדרך שמובילה לבריכה הראשונה בנחל, אל אחד הילדים שקורא לו, אבא, בוא תראה איך הפרפרים האלה עפים על המים יחד, והאח הגדול שלו אומר לו, אידיוט זה שפיריות והם מזדווגים, ואח אחר אומר, אז הן מזדווגות לא מזדווגים, והאח הראשון אומר זה זכר ונקבה, הם מזדווגים, וההוא מחזיר, אבל זה שתי שפיריות, ומדגיש את המילה שפיריות, ועיניים שחורות מעיר לגדול שלא ידבר ככה אל האח הקטן שלו, ונדמה לי שהוא מסמיק, ואני לא בטוחה אם הוא כועס על הילד כי הוא אמר אידיוט או שהוא כועס על המילה מזדווגים או על הילד שתיקן את העברית, ומה הוא חושב על הדיון המיני והמגדרי והלשוני הזה, אם הוא חושב שכל זה מוקדם מדי לילדים, או בכלל לא רצוי לדון בזה בשום גיל, ורגע לפני שאני מחליטה להמשיך משם אל צלע ההר בדרך היבשה ולרדת לנחל רק בבריכה הבאה, אני מעיפה בו עוד מבט אחרון והעיניים שלנו מצטלבות, שחור וירוק, כמו אז בתוך הנחל, בבוקר שאחרי הלילה עם בועז, והפעם במבט ישיר, בלי התיווך של ההשתקפות, ונדמה לי שאני רואה בהן עכשיו הכרה והתנצלות ואני חושבת שאני מזהה שם אפילו תחינה, ושוב אני חושבת שלא הבנתי כלום אז ואני לא מבינה כלום היום, ואני תוהה אם האישה הבלונדינית יודעת, ואם בכלל יש מה לדעת. עכשיו היא מסבירה לכל הילדים בסבלנות ובשפה פשוטה אבל ישירה ולא מתיילדת על השפיריות המזדווגות ופתאום היא נראית לי הרבה יותר מעניינת ממנו ואני מעבירה אליה את המבט ואז בחזרה אליו, מסמנת לו בסימן כמעט בלתי נראה שכאן אנחנו נפרדים ומכריחה את עצמי להתיק ממנו את העיניים ולהתרחק מההסבר של האישה שלרגע מסבה אלינו את הפנים ושנינו מסתכלים עליה ביחד, ואני עולה אל ההר כשהוא מצטרף אל הילדים ואליה בנחל, אפילו שרציתי לשמוע את ההמשך וגם התאים לי מאוד מים קרים עכשיו.

.

ימימה עברון היא מתרגמת ועורכת, ובזמן האחרון גם מורה בתיכון. פרסמה שני ספרים: "שני חדרים בצפון הישן" (זמורה־ביתן, 2000) ו"הלילה הזה" (עברית, 2021).

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "זה רחוק מהים", סיפור קצר מאת רמי מארק רום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת עיון | קשתות בענן לצד אלימות וקושי

"איורה של תום מתעמק בנבכי הנפש הילדית". עדן ספיבק על "ספר תום" בעריכת מרית בן ישראל ועדה ורדי

תום זיידמן־פרויד, הכוכבים אשר היו לדינרי זהב, מתוך "עשר שיחות לילדים". באדיבות אילה דרורי

.

קשתות בענן לצד אלימות וקושי: על "ספר תום" בעריכת מרית בן ישראל ועדה ורדי

עדן ספיבק

.

על כריכת הבד הצהובה של ספר תום מוטבע ציור של דמות: ספק ילד, ספק ילדה הנושאת שק ענק על שכמה. הדימוי לקוח מאחד הספרים שאיירה תום זיידמן־פרויד, דוד בעל החלומות (1922). במקור, באיור נושא דוד שק גדוש בזרעים למאכל. תום חזרה על אותה הדמות גם בראש רשימת האיורים של אותו הספר, והפעם הוסיפה על גבי השק את הכיתוב "THE PICTURES", ובכך הקבילה בין איור לבין מזון (או בין חוש הטעם לחוש הראייה, כפי שמפרשת מרית בן ישראל באחד ממאמרי הספר). בבחירתן באיור זה לכריכת הספר, כמו אפשרו העורכות מרית בן ישראל ועדה ורדי לתום לשאת את מרכולת איוריה בגאון בראש הספר המוקדש ליצירתה. במקביל, הן גם מהדהדות את הקשר בין יצירתה האמנותית לבין כוחה הממלא והמזין.

דוד בעל החלומות, איור החלום הרביעי. באדיבות אילה דרורי
 
דוד בעל החלומות, בראש רשימת האיורים. באדיבות אילה דרורי

.

כמה מתאימה כריכה זו לספר אשר צולל אל תוך חייה ויצירתה של תום זיידמן־פרויד, מאיירת יהודייה ילידת אוסטריה שפעלה בברלין בשנות העשרים של המאה שעברה. ספר תום מתחקה אחר יצירתה, מקורות ההשראה המגוונים שהשפיעו עליה, הסמלים המאפיינים את עבודותיה וסיפור חייה המורכב, וזאת דרך מאמרים מאת שבעה כותבים שונים, לצד איורים מעזבונה של תום ורפרנסים חזותיים נוספים.

תום זיידמן־פרויד פרסמה 14 ספרים בשפת איור אוונגרדית המתאפיינת בהפשטה גיאומטרית ובהשטחה. למרות האיכויות האמנותיות ופורצות הדרך בעבודתה, היא כמעט נשתכחה מהנוף האיורי.

קל היה לכתוב על תום בגון רכילותי. היותה אחייניתו של הפסיכואנליטיקאי הנודע זיגמונד פרויד הוא רק אלמנט אחד בניימדרופינג הגברי המלווה את דמותה וכולל שיתופי פעולה עם חיים נחמן ביאליק, ש"י עגנון וזלמן שוקן. אם לא די בכך, בעלה, המוציא לאור יעקב זיידמן, התאבד לאחר שנקלע לחובות כבדים, ותום עצמה מתה מדיכאון חודשים ספורים לאחר מכן. הסיפורים סביב תום אכן רבים, אך גם אם הם אכן רלוונטיים להבנת יצירתה, אפשר להניח כי יש להיותה אישה חלק בנפח הנכבד כל כך שתפסו בהיכרות עימה. ספר תום לא מתעלם מכל אלו, אבל מצליח לדון בסיפורה של תום מהזווית המעניינת יותר – זו של יצירתה.

.

תום זיידמן־פרויד. באדיבות אילה דרורי

.

כמו בכריכה, כך גם לאורך הספר כולו, בן ישראל וורדי מפגינות חוכמה ודייקנות, היכרות עמוקה עם תום ועם גוף עבודתה, ובעיקר – הערכה רבה ליצירתה. התוצאה היא ספר מחקר וספר אמן שהוא מחווה אוהבת לתום, לאיור ולספרות.

עיצוב הספר ניחן גם הוא באותה רגישות לתוכן. כך למשל, באמצעות פעולה עיצובית פשוטה אך מבריקה יצרה עדה ורדי, מבכירות מעצבות הספרים בארץ, תחושה של דפדוף בארכיון מוזיאלי של כפולות מתוך ספריה המקוריים של תום. הכפולות נבדלות משאר הספר בזכות צבע הדף השחור שבו הן ממוסגרות. כל אחת מהן מוצגת בדיוק בגודל המקורי שלה, כתמי הזמן שניתנו בדפים נשמרו ולא הועלמו דיגיטלית, ואפילו סימני עיפרון או חתיכות מצהיבות של נייר דבק נראים פה ושם. קו הקיפול שבאמצע הכפולה מונח בדיוק באמצע הכפולה של ספר תום עצמו, כך שהקורא מדפדף במקביל בספר שבו הוא אוחז אך גם בספר המקורי, מראשית המאה העשרים. לבסוף, הבחירה להציג את האיור ככפולה שלמה הכוללת גם עימוד וטקסט, ולא רק איורים בודדים המנותקים מהספר שבתוכו הודפסו לראשונה, מעגנת את ספריה כמכלול יצירתי שלם. עיצוב זה משקף נאמנה את תפיסת "הספר כאובייקט" שתום הייתה שותפה לה, מתוך ראייה של עיצוב הספר כחלק בלתי נפרד מעבודתה כמאיירת. ורדי כותבת כי התעקשותה של תום על אופני ההפקה של ספריה וירידתה לפרטים טכניים עד רמת סוג הנייר שעליו יודפסו, מכילה למעשה "חופש יצירתי המכיר בכל רכיבי הספר, מנצל את הכוח הטמון בו לא רק מבחינת הטקסט והדימוי אלא גם מצד תכונותיו של החומר ורואה בו יצירה שלמה המאגדת תוכן וצורה" (עמ׳ 203).

.

ספר סיפורי הארנבת. באדיבות אילה דרורי

.

עשר שיחות לילדים, בת המים. באדיבות אילה דרורי

.

ספר הדברים, סחרחרת. באדיבות אילה דרורי

.

הקריאה בספר מעלה תהיות לגבי המעמד המצומצם של תום לאחר מותה, חרף החדשנות והאיכות של יצירתה. הספר מתחקה אחר פתלתולי עבודתה עם ביאליק ועגנון – על הוצאת "אופיר" שהקימה בשיתוף עם ביאליק ובעלה, יעקב זיידמן, עד לסגירתה במפח נפש, ועל ספר האותיות שעגנון התבקש לכתוב בהשראת איוריה של תום ומעולם לא ראה אור. אף שספר תום לא עוסק בסוגיית מעמדה של תום באופן ישיר, הקריאה בו מזמנת, בעיניי, כמה השערות מדוע לא הפכה למאיירת קנונית בתקופתנו.

ראשית, היותה מאיירת אישה, שזכרון דמותה התעמעם ביחס ליוצרים וההוגים הדומיננטיים שלצידם חיה ועבדה. השאלה המגדרית אינה רק היסטורית, אלא מתבטאת גם ביצירתה של תום. בעבודותיה היא עסקה רבות בנזילות, ערפול והיפוך מגדריים, כפי שניכר בדמותו של דוד החולם ובדמויות אחרות שאגיע אליהן אחר כך. מעיד על כך גם שמה, תום, שם גברי לתקופתו, שהיא בחרה לעצמה בגיל 15 (שם לידתה היה מרתה גרטרוד).

שנית, היחס של תום ליהדות ולישראל אינו מאדיר או מגויס. זיידמן היה מסור לקידום התרבות היהודית, וכך גם רבים מהמעגלים החברתיים שבהם תום הייתה מעורה. גם היא עצמה עסקה בסוגיות יהודיות, כגון איור האל"ף־בי"ת העברי, או איור שירי עם יידישאים בתרגומו של ביאליק. אולם מניעיה היו אמנותיים ולא אידיאולוגיים, ומבחינה סגנונית, היא ערבבה את הזהות היהודית שלה בחופשיות עם השפעות מצריות, גותיות, אוונגרדיות, ועם זרם האובייקטיביות החדשה. איוריה מזכירים דימויים אירופאים יותר משהם דומים לאיור יהודי, ובוודאי שלא לזה הישראלי.

.

דאמי של "ספר האותיות". באדיבות אילה דרורי

.

מרית בן ישראל מתארת בספר כיצד לאחר עבודתו הצמודה מול תום, שפעמים רבות הותירה אותו מתוסכל, פנה ביאליק לבן טיפוחיו נחום גוטמן – שהצליח לתאר יהדות תנ"כית ומקומית יותר מזו שעניינה את תום. בן ישראל משווה בין מתווים של תום לאיור השיר "רועת הכוכבים" מאת ביאליק, לבין האיור שיצר אחריה גוטמן לאותו השיר. תום התמקדה בילד או בילדה (מגדר הדמות אינו ברור) המביטים אל הירח אשר רועה עדר כוכבים, ויצרה הקבלה בין הילד/ה הישובים במיטתם לבין ההתרחשות השמיימית שהם צופים בה כבמחזה מבעד לחלון. איורה של תום מתעמק בנבכי הנפש הילדית ובמעברה אל עולם השינה והחלום, כאשר הירח והכוכבים נדמים כחזיון קסום לעת לילה. לעומת זאת, גוטמן השמיט את הדמות הילדית על עולמה הפנימי, הסתפק בירח ובכוכבים, והעניק לסיטואציה כולה גון תנ"כי־אוריינטליסטי. "הרועה של גוטמן לבוש בשמלה ובסנדלים תנ"כיים ומצויד במטה מסתלסל," כותבת בן ישראל. "יש משהו לא נעים בהלאמתה של ילדת הרועים, בהפקעתה מן האינטימיות של סף השינה לטובת גבר תנ"כי קירח" (עמ׳ 136).

קל לשער, אם כן, כיצד התרבות העברית הצעירה בארץ העדיפה יוצרים שדבקו בחזון הציוני, ומדוע נזנחה לעומתם תום, יוצרת רדיקלית שלא התיישרה לפי אידיאולוגיה או זרם ספציפיים. יתר על כן, ניתן להבין את העניין הישראלי המחודש בתום זיידמן־פרויד, בדמות ספר תום והוצאות מחודשות של כמה מספריה, בתור הצד השני של אותו מטבע. בימינו, כמאה שנה לאחר פועלה של תום, התרבות העברית בארץ כבר אינה בראשיתה. לא רק שאינה מתבדלת באמצעות מראה ישראלי מובהק, אלא שהיא אף מתחמקת ממנו לעיתים, ומחפשת הקשרים בינלאומיים חדשים שיוכלו להעשיר אותה חזותית, קונטקסטואלית והיסטורית.

.

מתווה לשיר "רועת הכוכבים". באדיבות אילה דרורי

.

נחום גוטמן, "רועת הכוכבים"

.

בהקשר הזה, גם ספר תום עצמו תורם להעשרת ההיסטוריה החזותית של המקום והתרבות שלנו. הספר המרהיב, המוקפד והאיכותי, המתחקה אחר גוף יצירתה של מאיירת יהודייה־אוסטרית מהמאה הקודמת, הוא מאורע ספרותי נדיר ומשמח, אשר מוסיף נדבך בינלאומי ואינדיווידואליסטי להיסטוריית האיור העברי. ביצירתה, תום מעניקה לנו איור עברי־אירופאי אסתטי, פיוטי ועטור סמליות, אשר נותן מקום לכל טווח הרגשות הילדיים – ממשחק ופליאה עד בדידות ועצב. תום מאפשרת לנו הצצה אל ישראל ויהדות אחרות, פוליטיות פחות, ויותר אוניברסליות ורגשיות.

כדוגמה ניתן לחשוב על ספר ילדים עברי עכשווי אחר – לילה בלי ירח מאת שירה גפן ואתגר קרת באיור דוד פולונסקי. הספר שוזר לכל אורכו רפרנסים חזותיים רבים, מגוסטב קלימט האוסטרי ועד ויהי ערב הקיבוצי באיור חיים האוזמן. כמה מרחיב אופקים הוא השילוב הזה בין המקומי ללאומי, וכמה אנו זקוקים להיכרות מעמיקה ובוטחת עם ההיסטוריה שלנו כדי שנוכל להרשות אותו לעצמנו.

.

דף הבטנה (פורזץ) של "מעשיות קטנות". באדיבות אילה דרורי

.

ספר תום תורם תרומה חשובה ליצירת גוף ידע היסטורי של התרבות הספרותית והחזותית שבתוכה אנחנו פועלים. בה בעת, הוא מרחיב במעט את גבולות היצירה העברית מחוץ לישראל ואל אירופה של המאה שעברה. עם עולם חלומי אך גם סוער ורווי סתירות של ארנבים, דגיגונים וקשתות בענן לצד אלימות וקושי, ספר תום חוגג את תרבות הספר העברי לא רק בתוכן שלו אלא גם בעצם היותו. כמו תום, אשר פעלה ללא לאות וכנגד אתגרים רבים למימוש חזונה הספרותי־אמנותי, כך ניכרת גם אמונתן העמוקה, מהבטן, של עורכות הספר בחשיבות הסיפור שהן רצו להעבירו הלאה. ואיזה מזל שכך עשו.

.

עדן ספיבק מאיירת לילדים ולעיתונות. איירה את הספרים "וורקיטו שוברת כלים" (הוצאת אסיה, 2022) ו"מרים ילן שטקליס" (הוצאת צלטנר, 2019). מאיירת לבלוג "לבד ברחבה" של נעה וגנר בעיתון "הארץ", ונמנית עם מקימות עמוד האינסטגרם "מאיירות.ים את הבית". איורים פרי עטה ליוו את פרסום גיליון הסיפור הקצר של המוסך מיום 21.12.22.

.

מרית בן ישראל ועדה ורדי (עורכות), "ספר תום: מסע בעקבות יצירתה של תום זיידמן־פרויד", אסיה, 2022.

.

» במדור ביקורת עיון בגיליון קודם של המוסך: מאיה ויינברג על "האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם" מאת גונסאלס מסיאס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת ממואר | פנייך אל פניי

"האִם להצטרף לצחוקה של האֵם או לעמוד מנגד, פעורת פה?" עינת יקיר על הממואר "שתיים אוחזות" מאת דנה אמיר

נעמי טנהאוזר, דבי בסטודיו עם השתקפות, שמן על פשתן, 70X55 ס"מ, 2014

פנייך אל פניי: על הממואר "שתיים אוחזות"

עינת יקיר

.

בהיותה בת שנתיים נסעו הוריה של דנה אמיר למופע מחוץ לעיר והשאירו אותה ואת אחותה כבת השנה לבדן בבית, כשקו הטלפון פתוח אל דירת השכנים, כדי שיוכלו להאזין מדי פעם בפעם לשפופרת הפתוחה ולבדוק שאינן בוכות. ״אלא שהקו נותק,״ מספרת אמיר, ״השכנים שקעו בעיסוקיהם, וכששבו הוריי מצאו את אחותי שכובה בתוך שלולית קיא ואותי מנסה לטפס אליה מן המיטה האחרת, בוכה בכי תמרורים.״ כהמשך לאירוע הזה מספרת אמיר על אירוע נוסף, שהתרחש בערך באותן שנים, ובו השאירה אמה יום אחד את עגלת התינוקות המשותפת לאמיר ולאחותה כשהן ישובות בתוכה, ונכנסה למכולת. ״אך הפנתה את גבה – נענעה אחותי את העגלה קדימה ואחורה, וזו החלה לדהור במורד הרחוב והתגלגלה אל הכביש. במזל הצליחו עוברים ושבים לעצור אותה ולהשיבנו.״

אמיר אומרת: ״אין לי כל זיכרון משני האירועים האלה, שסופרו לי יותר מפעם אחת על פני השנים, תמיד בחיוך, כצמד מעשי משובה. מעולם לא הבנתי איך התיישבו בדעתה של אמי עם דימוי ה'אמא אווזה' שהזדהתה איתו כל כך. 'התדעו מי אני? מלכת האווזים אני ואלה ילדיי,' נהגה לשיר לנו.״

השיר הזה, של אמא אווזה, עומד כתעתוע אל מול שני האירועים ה"קטנים" ששכבו מתים בזיכרונה של המספרת, וככל הנראה היו מתים לעד, כמו רוב זיכרונות הינקות שאנו נושאים בגופנו, אלמלא הייתה אמה בוחרת ליילד אותם מחדש ולהשיבם אל בנותיה כקוריוזים מבדחים, מעשי משובה להתרפק עליהם. פעמיים עמדו שתי האחיות הקטנות בפני כיליון אפשרי של ממש, וניצלו ברגע האחרון. האִם להצטרף לצחוקה של האֵם או לעמוד מנגד, פעורת פה? למה להקשיב? למשקל העודף של אפשרות המוות או לניצחונם הארעי של החיים? ומה נרשם אחרי הכול? למרות הכול?

יש משהו מתעתע בממואר הזה של דנה אמיר, שכל כמה שהוא צנום בהיקפו הוא נושא משקל ועומק שעומדים ביחס הפוך ממש לממדיו החיצוניים. יש משהו מתעתע בדיבור הצלול של המספרת אל מול העכירות המצטברת מרגע לרגע, מעמוד לעמוד. התעתוע עומד ביסודו של הספר הזה, ביסוד המבט, ביסודה של האם. נדמה שהתעתוע הוא האירוע המרכזי של הספר הזה; הוא, והניסיון למשמע אותו למרות הכול, אחרי הכול. כך היא כותבת: ״לא היה צליל שאהבתי יותר מצליל כניסתה אל הבית ולא היה מראה שאהבתי יותר ממראה הבית הנוהר אליה מכל חדריו. עשרת מונים ביכרתי את כניסתה מבחוץ על פני כניסותיי שלי אל הבית כשהיא בתוכו, שכן כשבאתי אני, לא ידעתי אילו פנים מפניה אפגוש, ולכן יראתי מן הרגע ההוא כמו מפני טקס מאיים, חוזר, של גירוש אפשרי. ואילו לכניסתה היא היה תמיד צליל מנחם של השבה.״

עניין הכניסה והיציאה, הגירוש וההשבה, הפגישה והפרידה, חוזרים וממלאים את הממואר הזה בכל ממד, ממשי וסימבולי. כמעט לכל רגע בסיפור הזיכרון הזה נמצא תאומו האבוד ברגע אחר: ״אמי נהגה לספר לי שנותרתי לכודה שלושה ימים תמימים בתעלת הלידה. היא סירבה לכל ניסיון של סבתי למשוך אותי החוצה, אך גם לא יכלה להחזירני פנימה, וכך נותרתי לכודה ביניהן,״ מספרת אמיר, ובעבור שנים, כשהיא יושבת על מיטת חוליה של אמה ואוחזת בידה, מספרת לה אמה שהיא רואה את אמה שלה המתה מושכת אותה אליה מן הצד האחר.

המהלך, כל כמה שיש רצון להחזיק אותו כרצף צלול של דיבור וזיכרון – מתפרק, מתפצל, נחצה, פוגש את תמונת תשלילו או את כפילו. המספרת לכודה בתעלת הלידה של הדיבור, ממש כשם שהייתה לכודה שלושה ימים בתעלת הלידה של אמה. כל ניסיונותיה של סבתה המיילדת לסייע בעניין עולים בתוהו. מה עשתה שם אמיר שלושה ימים? מה השתהתה כל כך? והאם לא נכון לקשור את הפוזיציה ההיא בפחד לפגוש את פניה של האם כשתבוא, כי אין לדעת אילו מפניה תפגוש, יראה מהרגע ההוא כמו טקס מאיים, חוזר, של גירוש אפשרי. הנה עוד זיכרון שהיה נותר מת לנצח בתודעתה של המספרת אלמלא הייתה אמה מיילדת לה אותו, ושוב הוא מסופר לה כקוריוז סתום, עובדות מציאות יבשות לכאורה, המשרטטות בד בבד את טקס קבלת הפנים החלקית, תמיד חלקית, בין בת לאם, בין אם לבת. טקס שהוא כניסה כמו יציאה, שיבה כמו גירוש. משהו, מסתבר, השתבש כבר שם, והוא הולך ופושה בכול כמו מים עכורים. בשנת מותה של האם היא מספרת לילדיה חלום: ״הייתי מתחת לאדמה ואתם עמדתם מעליה. דיברתם ביניכם וניסיתי להתערב בשיחה אבל לא שמעתם אותי. שוב ושוב חבטתי בתקרת האדמה כדי שתדעו שאני שם.״ האם, הלכודה ברחם האדמה, מידפקת אל ילדיה שבחוץ ללא מענה – הבת, הלכודה בתעלת הלידה, מידפקת אל אמה ללא מענה, וגם סבתה לא יכולה לסייע בידה. סבתה עצמה נקלעת בחלומו של אבי ילדיה של אמיר בין הכניסה והיציאה של הרחם הסימבולי, המשותף לשלושתן – ביתן, וכך היא כותבת: ״נזכרתי בחלום שחלם אבי ילדיי בלילה שלאחר מות סבתי. בחלומו חוזרת סבתי אל הבית שגרה בו, הבית שבו גדלה אמי ושבו אני מתגוררת כעת. כשהוא מבחין בה חומקת דרך השער היא אומרת לו בשקט: רציתי רק עוד פעם אחת להיכנס ולצאת.״

משהו במערכת האימהית הזאת משתבש שוב ושוב. אין לדעת אם תצליחי להיכנס או לצאת. הפעולות הפשוטות הללו לכאורה, הכי פשוטות לכאורה, הופכות להיות מערכת מתעתעת של גירוש והשבה. גם אביה ואמה של המספרת נפרדים וחוזרים, בוגדים זה בזו ומתאחדים. המוטיבציה, מראשיתה, היא כפולת פנים, שלא לומר, מרובת פנים. אילו פנים תפגוש המספרת כשתבוא אל אמה עכשיו?

״כשנזכרתי בחלום ההוא,״ אומרת אמיר על חלומו של אבי ילדיה, ״הבנתי פתאום שאינני מבקשת לתקן את מה שהשתבש בין הכניסה ליציאה. את כניסתה של אמי אל העולם אני מבקשת לתקן. אני מבקשת, במין היפוך יוצרות מאוחר, לקבל את פניה.״

קבלת הפנים – אותו מושג טקסי רדום, הופך להיות כאן דרמה של ממש. ניסיון לתיקון מאוחר. להתמקם בתוך הרגע המיתי שהשתבש וליילד אותו שוב. אי אפשר להסתפק באינטימיות שהייתה. אי אפשר להסתפק בה משום שמקורה בתעתוע, בשיבוש, ונדמה שהם התשתית הוודאית היחידה שמקנה לה אמה לאינטימיות. השיבוש בתעלת הלידה, השיבוש בתחזוק ילדיה – טקסי השינה שמהם נעדרה עם האב ובלעדיו והפקירה אותן לגורלן; טקסי הנשיאה בעגלה שבהם השאירה את בנותיה מחוץ לחנות להתגלגל אל הרחוב; טקסי ההחתלה, שבהם ידיה ״נכוו תדיר עת הרתיחה את חיתולי הבד והכחילו מקור כשתלתה אותם על חבלי הכביסה,״ חיתולים שגם סתמה בהם לא אחת את פתחי הביוב; אפילו טקסי ההאכלה השתבשו: ״היא ניסתה להיניק, אך שדיה הפכו, כך סיפרה, עיסה של דם, לכן חדלה.״ ואחר כך, משגדלו ילדיה, היו הארוחות דלות וחוזרות על עצמן ובבקרים מונחות מפורקות לגורמים על השיש כדי שיכינו אותן בעצמם. אפילו בטקס הנישואין של אמיר מתחולל השיבוש, כשאמה וסבתה נאבקות ביניהן על הזכות להוביל אותה לחופה. והשיבוש הזה נודד גם אל השפה, ומתנחל שם על דרך ההיפוך כמקור בודד לאינטימיות: ״הייתה לה שפה פרטית, מצחיקה להפליא, שכללה מיני ביטויים שאת חלקם המציאה ומכל מקום השתמש בהם לאוזנינו בלבד. […] הסכנתי להם בעיקר מפני שהם יצרו בינה לביני מרחב פרטי, אינטימי, אולי הדבר הקרוב ביותר לחיבור המתגלה בעצמו: שפה משותפת.״ בהיעדר כל כלי ממשי אחר, מקבלת על עצמה המספרת את שפת האם כביטוי של אינטימיות; נענית לשיבושי השפה היזומים והמרובים של אמה, מצטרפת לשירי אמא אווזה, חובשת לראשה בטירונות כובע צבאי שאמה רקמה לה עליו שורה של עמיחי: "הביתה, אפילו כלב מבין זאת." נלכדת ברווח הזה שבין שפת האווזה לשפת הכלב. בין שפת השירה המפעמת רגש לבין המילים הקשות שניתכות בה או הלקוניות הבדחנית והמודחקת של הדיבור, ויודעת להשיב לה את כל אלה ברגע של חסד, כשהיא יושבת אל מיטתה בשבועות האחרונים לחייה ושרה לה שיר שאהבה לפני שנים רבות. ״כשאני מגיעה לשורה 'תן לנו לחיות היום מהתחלה',״ כותבת אמיר, ״היא נחלצת לפתע מן האלם שהיא שרויה בו ושרה איתי. זו הפעם האחרונה שבה שמעתי את קולה.״ הכול קורה כאן: שפת האם עולה פתאום צלולה, השפה שמתחת לשפה, רגע לפני שחומקת לתמיד. וכשם שהאם משיבה לבתה את זיכרונות הראשית – זיכרונות שספק אם הייתה אמיר רוצה לדעת אותם – כך משיבה לה הבת זיכרון אחר הגלום בשיר; שיר שמבקש לחיות מהתחלה, לשוב אל ראשית אחרת. ראשית אחרת לשתיהן. אלא שקבלת הפנים הזאת, הצלולה, יש לה מחיר הכרחי כנראה אצל השתיים – היא נכתבת בתוך המוות הממשמש ובא. המוות הקרב, כל כמה שהוא קשה מנשוא, הוא גם זה המאפשר – הוא גם חבל הטבור.

תוך כתיבת הממואר גם אמיר חולמת חלום: ״אני יולדת ילד, אך הוא נלכד בתעלת הלידה ואינו מצליח לפלס את דרכו החוצה. אני חשה את ראשו כלוא בין ירכיי, לא לבלוע, לא להקיא. האדם היחיד שנמצא בקרבת מקום ויכול להושיט לי יד הוא אבי. בלית ברירה אני מתחננת שיאחז בראש התינוק וימשוך אותו החוצה. הוא מסב את פניו הצדה כדי לא להביט, מושך את התינוק ומניח אותו על בטני. אך התינוק נותר מחובר אליי, וכך קורה שאני מתהלכת איתו מחדר לחדר כשחבל הטבור שלו אחוז בשליה שמעולם לא הוצאה מתוכי.״

אין, נדמה לי, דימוי חזק יותר, כדי למשמע את קיומה של האם בתוך הבת. אמה של אמיר היא בעבורה שליה שמעולם לא הוצאה מתוכה. הוויה של פנים־חוץ, יציאה שהיא גם כניסה. לא בכדי מסב האב מבטו – משהו בעומק הסבך של המערכת הזאת מטיל עליו מורא, אולי אשמה אפילו? לא האם ולא האב הצליחו לחתוך את חבל הטבור כמו שצריך.

והנה התהפכו היוצרות. סבך היחסים ונסיבות החיים יצרו לממואר את חלקו השני. הבת הפכה לאם; האם – לבת. ופתאום, לקראת סיומו של הממואר, עולה סיפור מרהיב בעוצמת התשליל שלו לשני האירועים הללו של הילדות. רגע של תיקון בתעלת הלידה ובקבלת הפנים. באחד מאשפוזיה האחרונים של האם בבית החולים, כשהיא מאבדת שליטה על סוגרי הגוף, רוחצת אותה דנה ומחתלת אותה והאם מביטה בה. ״היא הביטה בי כשרחצתי אותה, והרגשתי שאינה יודעת את נפשה מחמת הבושה,״ כותבת אמיר. ״כדי להסיח את דעתה הזכרתי לה איך רקמה על מצחיית הכובע הצבאי שלי, באחת מחופשות הטירונות השנואה, את המילים – 'הביתה. אפילו כלב מבין זאת.' גם אני רוצה הביתה, אמרה בשקט. עטפתי אותה בסדין בית החולים והברחתי אותה בכיסא הגלגלים אל מכוניתה של אחותי, שחיכתה לנו בחוץ. כל הדרך צחקקנו כאילו חמקנו זה עתה ממחנה טירונים. במהלך הקילומטרים הספורים שבהם דהרנו שלושתנו במסדרון המתארך בין בית החולים והבית, היא קמה לתחייה. לרגע אחד הפכה המחלה ישות אחרת ממנה, גורם זר שאפשר להערים עליו ולהשאירו מאחור.״

לרגע אחד, לא רק המחלה הפכה ישות אחרת מהאם. לא רק המחלה הייתה לגורם זר שאפשר להערים עליו ולהשאירו מאחור. לא רק המוות, הרובץ ממעל כעננה קרבה – גם החיים בחסרונם. פתאום – הוויית החיים של אם ובת כפי שהייתה יכולה וצריכה להיות. כל כך הרבה תיקונים מתקיימים כאן ברגע הזה: האם מוסעת על כיסא הגלגלים בידי שתי בנותיה עד למכונית שתיקח אותה הביתה, אל מול הפקרתה אותן בעגלה המידרדרת מטה בעודן פעוטות. ואם שם, מן הסתם, אצל הקטנות, היו צרחות או בכי או לכל הפחות אלם הניחת עליהן בחוותן אפשרות של מוות – אזי כאן הן דוהרות שלושתן אחוזות זו בזו, במסדרון המתארך, ומצחקקות. האם קמה לתחייה, במלוא מובן המילה. והנה גם המסדרון המתארך בין בית החולים והבית כתעלת לידה הפוכה שמשיבה אל החיים. הנה אמיר, ואחותה, מיילדות את אמן בדמותן. לוקחות אותה הביתה. נותנות לה לחיות מהתחלה כמו שהייתה יכולה לחיות, בעבור עצמה, ובעבורן. נולדות בעצמן לרגע. הצחקוק כאן, כל כמה שהוא מכאיב בהיותו ספוג בעובדת מותה הקרב, הצחקוק הזה מלא חיים. לא עוד צחקוק המסתיר את אי־המגע, את המרחק, את השיבוש העומד ביסוד היחסים – הצחקוק כאן, המשותף להן פתאום, סוף־סוף, מגלה את הקרבה, מקצר את המרחק, פוער מובלעת עמוקה של חיים. לרגע אחד החולי, על שלל משמעויותיו, לא קיים עוד. הנה יכולה הפרידה מאם להתאפשר לרגע בדמות קבלת פנים. ״ימים מספר אחרי מותה הבטתי במראה והבחנתי לפתע בפניה מודבקות על פניי,״ מספרת אמיר. הבעה זו של האם כופה עצמה על פניה לפעמים, ברגעי עייפות וחולשה. ״לרגעים,״ היא אומרת, ״היא נדמית לי כסוג של השתלטות מבהילה. ברגעים אחרים אני רואה בה דרישת שלום גמלונית הנשלחת אליי ממנה דרך גופי שלי.״ השתלטות מבהילה או דרישת שלום גמלונית – אבל סוף־סוף שתיים אוחזות בגוף אחד. פנים ולב אחד.

״בחודשים הראשונים אחרי מות אמי הרגשתי דקירות חדות באזור הלב. הן באו והלכו בשעות לא שעות, עינו אותי לילות כימים, עד שנזכרתי בדקירות החדות שהתלוננה עליהן היא עצמה בשנת הפרידה מאבי. והבנתי שלא לבי אלא לבה הוא שנשבר עכשיו בתוכי.״

האם נפרדת מהאב והבת מהאם. קבלת הפנים, סבוכה וכאובה ככל שתהיה, השתלמה.

ברגע זה עולה בי השיר ״פָּנֶיךָ אֶל פָּנַי״ של אבות ישורון:

.

הֱיֻ לִי

פָּנֶיךָ יָפִים

אֶל פָּנַי.

.

הֱיֻ לִי

פָּנִים אֶל

פָּנִים לִי.

.

פֶּה אֶל

פֶּה. הֶגֶה

אֶל הֶגֶה.

.

פנים וגוף אחד ושתיים אוחזות בו. סוף־סוף הלב יכול להישבר.

.

עינת יקיר סופרת, עורכת ומתרגמת. זוכת פרס ראש הממשלה לספרות 2023 על הרומן "צלם" (כתר, 2022). לאחרונה הוציאה לאור את הנובלה הגרפית "זמנים אחרים" (אפיק ומפעל הפיס), שנוצרה בשיתוף פעולה עם הציירת והמאיירת הילה חבקין.

.

דנה אמיר, שתיים אוחזות, אפיק, 2023.

» במדור ביקורת ממואר בגיליון קודם של המוסך: מיכל בן־נפתלי על "נבדה" מאת מיטל זהר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | בית העץ

"זה היה, אפשר לומר, יום מלא מראות בנאליים. זה היה יום קצת רפה, לפחות מבחינתנו, ואני חשבתי על האדמה המותכת רוחשת עמוק תחתינו כמו אל מנומנם." סיפור קצר מאת אסף שור מתוך אסופת סיפורים בכתובים

רעיה בר־אדון, פגישה, חיתוך לינולאום, 70X50 ס"מ, 2020

הקערה

אסף שור

.

ישבנו שם שנינו, בצל העץ שרחש הלוך ושוב ברוח, תשושים איש בדרכו אחרי מחלה לא ארוכה, לא חמורה, שנדבקנו בה ביחד והתעקשה יותר מדי ימים והשאירה בכל האיברים משקע של עצב בלי סיבה ממש, שסירב להתפוגג אף שידענו שזה רק סימפטום. בהינו, אבל לא זה בזה. הראש של הילדה פנה אלינו מבעד לחלון המכונית האחורי, וגם היא לא הביטה בנו. המבט שלה נשלח הלאה, אל האבא שעמד בתור ולא הביט בה גם כשחבטה בזכוכית וצעקה בפנים גדושי נזלת.

גם אחרים היו שם. הייתה ילדה שנייה, כהת שיער, כהת עיניים, שדהרה על תלת־אופן עד שפת הכביש ואמא אחת מיהרה אחריה, אחזה באחורי המושב בנשימה קצרה ומשכה אותה משם. היה הכלב הפחוס שהידס אחריהן. היה הנער במכנסיים אדומים קצרים, בלי חולצה, שניתר במקומו מעלה ומטה ושאג מצחוק אל מישהו בטלפון. היו שתי הנשים הצעירות שזינקו מתוך המכונית כשהגיעו לרמזור וניגשו בצעקות אל המכונית שבנתיב ליד, אחת מהן בעטה שוב ושוב בצמיג האחורי כשהאחרת קיללה (בת זונה, בת זונה, תצאי משם שאני לא אפרק לך את הפרצוף המכוער שלך, בת זונה) והכתה במכסה המנוע ואז בחלון של הנהגת, ששעטה משם ברגע שהתחלף האור והירוק ניצת כמו עלה.

זה היה, אפשר לומר, יום מלא מראות בנאליים. גם אנחנו ודאי היינו מראה כזה עם חצאי הפיתות שהחזקנו ועם פחיות הקולה הפתוחות על השולחן מולנו, ישובים בטבורה של רשת המבטים שנשלחו הלוך ושוב, והייתה כולה חורים. שום דבר היא לא תפסה.

אחי פיהק. בשנה האחרונה התיישב לו שפם דק על השפה העליונה, ואיש מאיתנו לא מצא את העוז לומר לו שזה נראה חלש ומגוחך. ניסיתי לנסח משהו על השפם הזה, ולא הצלחתי. זה היה יום קצת רפה, לפחות מבחינתנו, ואני חשבתי על האדמה המותכת רוחשת עמוק תחתינו כמו אל מנומנם. חשבתי על כל הכוח הזה זורם לאט.

אתה רוצה עוד מנה? הוא שאל. אני מזמין הפעם.

אמרתי, לא. הבטן עוד הפוכה לי. אבל תזמין לך.

לא צריך, הוא אמר. גם אני לא רעב.

הנהנו זה אל זה במתואם. חייכנו חיוכים עייפים.

האיש מהפלאפל נופף אלינו מאחורי הדוכן. חמש דקות ואני סוגר, הוא צעק. אם אתם צריכים עוד משהו, אז עכשיו.

אני בכל זאת לוקח כמה כדורים הביתה, אחי אמר וקם. להזמין גם לך?

לא, אמרתי. כן. בעצם כן.

אני מזמין עשרים לכל אחד, הוא אמר.

זה יותר מדי, אמרתי. אני לבד בבית.

אז עשרה, הוא קבע. תכניס את הארנק, אני מזמין.

תיקח גם חמוצים, ביקשתי.

צעדנו יחד שוב במעלה השדרה. הוא חנה לי מתחת לבית, ואני כבר התלבטתי אם להזמין אותו לעלות. הבית היה במצב נורא, אבל הוא כבר ראה אותו במצבים גרועים מזה. פתחתי את השקית ולקחתי כדור פלאפל אחד. לעסתי. הוא כבר היה לח. החלטתי שאת האחרים אזרוק לפח כשנגיע, אבל לא רציתי לעשות את זה מולו.

דיברת עם אמא השבוע? שאלתי. אתה יודע מה שלומם?

אחי הושיט יד אל השקית שלי, שהידלדלה פתוחה מן הידית האחת שעוד אחזתי בה, ולקח גם הוא כדור. דיברתי איתם אתמול, הוא אמר בפה מלא, וכבר הושיט שוב יד אל השקית. הפעם שלף משם שלושה, והושיט לי את השקית שלו, שהייתה סגורה עדיין. עמדתי והחזקתי בה כשהוא ניסה ללהטט בשלושת אלה שלקח. הוא לא היה טוב בזה; אחד נפל מייד והוא הניח עליו רגל, תפס את שני האחרים ודחס לתוך הפה.

אמא מרגישה יותר טוב, הוא אמר בפה מלא. ואבא עדיין עם הבית־עץ שלו.

זה היה פרויקט שהוא התחיל בו לפני חודש, ובילה איתו בכל סוף שבוע: פירק בסיס מיטה שהשכנים הוציאו אל המדרכה, גרר הביתה משטחים שהוא מצא ברחוב, אסף קרשים בעגלת קניות שהילדים מהשכונה שלהם לקחו לל"ג בעומר ונטשו בפתח אחד הבניינים. את כל זה שמעתי מאמא כמה ימים לפני כן. ברקע השיחה שמעתי את הדפיקות של הפטיש.

אתה יודע איך הוא כשנכנס לו ג'וק לראש, היא נאנחה, אבל בקול שלה ניכרה גם החיבה העמוקה, הסלחנית. הגב שלו כבר לא מה שהיה, היא הוסיפה. אולי כדאי שתגיעו לעזור לו, בהזדמנות. כשזה יתאים לכם.

אחי עלה איתי הביתה בלי הזמנה, אבל זה היה בסדר.

תשב, אמרתי כשסגרתי את הדלת אחרינו. אני כבר שם לנו מים לקפה.

בזמן שהקומקום רתח לקחתי שקית ריקה מהסלסילה הדחוסה שבפינה של המטבח. גרפתי לתוכה את הטישו המשומש מהשולחן ואת כל אלה שנפלו על הרצפה או נדחקו בין הכריות של הספה. אחי העווה פנים אבל לא אמר מילה. כאילו אצלך בבית יותר טוב, אמרתי. הוא משך בכתפיים.

שחור בלי כלום, הוא קרא אחריי כשחזרתי למטבח, כרגיל. הוא הפסיק עם הסוכר לפני כמה חודשים, אבל לא החמיץ שום הזדמנות להזכיר את זה. אני יודע! צעקתי. אתה אומר את זה כל פעם. אתה שותה בלי סוכר, יופי, הבנו, באמת כל הכבוד לך.

הוא צחק אליי מהסלון. אני כזה בייסיק ביץ', הוא צעק.

גם את זה אני יודע! צעקתי חזרה.

זרקתי לפח את השקית שלי עם הפלאפלים שנשארו, ואת החמוצים הכנסתי למקרר. המדיח כבר היה מלא, אבל שכחתי להפעיל אותו כשיצאתי. חזרתי לסלון, אספתי שתי כוסות מהשולחן ושטפתי לנו אותן עם היד. הסקוץ' נגמר לי כבר שבועיים קודם, ובכל פעם שכחתי לקנות.

מה עם השכנה היפה שלך? הוא שאל כשחזרתי עם הקפה שלנו וסמרטוט להעביר על השולחן. כבר קורה עם זה משהו?

לא, אמרתי. שום דבר. לא נראה לי שהיא בעניין.

אתה צריך להיות יותר פרו־אקטיבי, הוא אמר. הנה, תראה אותי –

אני רואה, אמרתי. רואה ולא מתרשם.

הוא צחק בקול. יש לך עוד טישו? הוא שאל.

רק משומש, אמרתי. אני אביא לך נייר טואלט.

לא צריך, הוא אמר. תשב, אני אקח לי. המברגה שלי עדיין אצלך?

כן, אמרתי. היא בארגז כלים שלי, הוא במרפסת. אתה צריך אותה בחזרה?

אם גמרת איתה, הוא אמר. חשבתי לבנות משהו עם הילדים.

התמקמתי בכורסה מולו ופשטתי רגליים. פיהקתי וגם הוא פיהק, ואז קם וניגש אל המטבח וחזר עם קערת נירוסטה ששימשה פעם למים בשביל הכלב שכבר לא היה שלי. קראו לו נמש. לא אני בחרתי את השם. הוא בא עם שקד וגר איתנו כשהיינו יחד. הוא לא היה גור אז, אבל גם לא כלב צעיר, וכשנפרדנו כבר היה די מבוגר, והיא לקחה אותו איתה. עדיין חשבתי עליו הרבה. תהיתי אם היא תתקשר או תשלח לי הודעה או משהו כשימות. עדיין התגעגעתי אליו. לשניהם. הוא היה רועה גרמני גדול כזה, מעורב, והיה לו מצח מוצק כמו של פיטבול. היינו משיקים ראשים, הוא ואני, והוא היה מלחית ואני הייתי מחייך ואז היינו עושים את זה שוב. שקד תמיד אמרה שאני מאכיל אותו יותר מדי, אבל ממנו לא שמעתי שום תלונה. הוא רק השמין קצת במשך השנים, אבל אני חשבתי שהמשקל יושב עליו לא רע, ובימי שישי אחר הצהריים היינו יוצאים יחד לריצה.

אחי פתח את שקית הפלאפל שלו ושפך את כל הכדורים לקערה. אכלנו אותם בשתיקה, הוא אחד ואני אחד, הוא אחד ואני אחד, וככה עד שנגמרו. הם היו חמימים ונחמדים, ואני ציפיתי שיהפכו לי את הבטן, אבל זה לא קרה. רק התמלאתי מין שביעות רצון כזו, של בעל בית.

התנמנמתי. כלומר, נרדמתי לגמרי, וכשהתעוררתי הושטתי יד אל הקפה, שכבר התקרר. בבית עמדה ההמיה הנעימה של המדיח והקול המרגיע של מכונת הכביסה מסתובבת ושל המים מגרגרים לה בצינור.

אחי יצא מחדר השינה. התעוררת, הוא אמר. החלפתי לך את הסדינים ושמתי במכונה.

תודה, אמרתי. התמתחתי. הסתכלתי מסביב. הוא פינה את הכלים המלוכלכים מהשולחן וגם סידר את כל הכריות על הספה. אפילו העביר סמרטוט.

ישנת ממש עמוק, הוא אמר.

הקומקום נקש במטבח, והוא לקח לי את הכוס המלאה למחצה מתוך היד וניגש לשם, ואחרי כמה רגעים חזר עם הקפה החם. הכנתי לך בלי סוכר, הוא אמר. זה הרבה יותר בריא ככה. באמת, כל הסוכר הזה זה רעל, פשוט רעל. אתה צריך להתרגל לשתות בלי כלום, יש לקפה מין מתיקות טבעית ש…

כן כן, אמרתי לו. אני יודע. יש חבילה פתוחה של עוגיות בארון הימני מעל הכיור. אתה יכול להביא אותן בבקשה?

אכלנו את העוגיות, שאיבדו כל שמץ של פריכות, אבל היו עדיין טעימות. כשגמרנו אותן לקחתי את האריזה הריקה וזרקתי לפח שבמטבח, שאני השארתי מלא על סף גלישה, אבל הוא רוקן כשישנתי והחליף שקית.

חזרתי לסלון עם קופסת הפלסטיק הקטנה של החמוצים. אכלנו גם אותם.

אתה רוצה עוד קפה? שאלתי, והוא אמר, לא, שתיתי כבר יותר מדי. גם ככה אני לא רואה את עצמי נרדם עכשיו עד הבוקר. אבל תכין כוס תה, אולי.

ניגשתי להכין. עד שחזרתי הוא נרדם על הספה. שוב התיישבתי בכורסה. הסתכלתי עליו ישן וחשבתי, אולי השפם הזה לא נורא כל כך. יותר יפה לו בלי, אבל גם ככה לא נורא.

קמתי ולקחתי את הקערה אל הכיור. חזרתי לכורסה והתיישבתי שוב. תהיתי אם להביא שמיכה לאחי ולכסות אותו, אבל חששתי להעיר אותו, וממילא רציתי לעשות את זה רק בשביל המחווה; לא היה כל כך קר.

.

האור שבא מהחלון התחלף מן הלבן אל הצהוב החם ומשם אל הכתום הנחמד של הערב. לקחתי את הטלפון והצצתי בעיתון ואז במייל. היו שם דברים חשובים, בסך הכול, אבל פתאום הרגשתי שהם לא נוגעים אליי בשום צורה שיש לה חשיבות.

כשהדפיקות התחילו חשבתי שזה מישהו בחדר המדרגות, אבל הן נמשכו קצובות ולא הפסיקו. ישבתי שם והקשבתי כשהתחזקו והתרבו ותכפו, כאילו מתקרבות. אחי פקח עיניים. אתה שומע את זה? הוא שאל.

אני שומע, אמרתי.

ניגשנו לחלון והסתכלנו. בית־העץ הענקי נמתח בין פיקוסים וינבוטים ואיקליפטוסים לאורך הרחוב כולו ורחובות סמוכים במפלסי גשרים שנראו יציבים להפתיע, אף שהיו עשויים טלאי קרשים לא תואמים בצבע. אבות פסעו לאורכם הלוך ושוב, ולפעמים, כשנפגשו בדרך, גבוה מעל הכבישים ומעל המדרכות, הציגו זה לזה תמונות של הילדים והנכדים שגללו על מסכי הטלפונים. עוד ועוד אבות היו שם, אפורי שיער בכובעים לא מחמיאים ומשקפיים וכרסים קטנות, ואחזו מסמרים בין שפתיים הדוקות והכו בפטישים רבים.

עמדנו שם והסתכלנו, וכשאחד מהם הרים יד לנופף לנו מקצה הרחוב, נופפנו חזרה.

.

אסף שור הוא סופר, מתרגם ועורך. ספרו האחרון ,"הדוב", ראה אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. קדמו לו שישה ספרים שזיכו אותו, בין השאר, בפרס ברנשטיין, פרס ראש הממשלה ומועמדות לפרס ספיר. הסיפור "הקערה" מתוך אסופת סיפורים בכתובים.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: "אלמנה דור שלישי", קטע מתוך רומן בכתובים מאת ענבל כהן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן