פנייך אל פניי: על הממואר "שתיים אוחזות"

עינת יקיר

.

בהיותה בת שנתיים נסעו הוריה של דנה אמיר למופע מחוץ לעיר והשאירו אותה ואת אחותה כבת השנה לבדן בבית, כשקו הטלפון פתוח אל דירת השכנים, כדי שיוכלו להאזין מדי פעם בפעם לשפופרת הפתוחה ולבדוק שאינן בוכות. ״אלא שהקו נותק,״ מספרת אמיר, ״השכנים שקעו בעיסוקיהם, וכששבו הוריי מצאו את אחותי שכובה בתוך שלולית קיא ואותי מנסה לטפס אליה מן המיטה האחרת, בוכה בכי תמרורים.״ כהמשך לאירוע הזה מספרת אמיר על אירוע נוסף, שהתרחש בערך באותן שנים, ובו השאירה אמה יום אחד את עגלת התינוקות המשותפת לאמיר ולאחותה כשהן ישובות בתוכה, ונכנסה למכולת. ״אך הפנתה את גבה – נענעה אחותי את העגלה קדימה ואחורה, וזו החלה לדהור במורד הרחוב והתגלגלה אל הכביש. במזל הצליחו עוברים ושבים לעצור אותה ולהשיבנו.״

אמיר אומרת: ״אין לי כל זיכרון משני האירועים האלה, שסופרו לי יותר מפעם אחת על פני השנים, תמיד בחיוך, כצמד מעשי משובה. מעולם לא הבנתי איך התיישבו בדעתה של אמי עם דימוי ה'אמא אווזה' שהזדהתה איתו כל כך. 'התדעו מי אני? מלכת האווזים אני ואלה ילדיי,' נהגה לשיר לנו.״

השיר הזה, של אמא אווזה, עומד כתעתוע אל מול שני האירועים ה"קטנים" ששכבו מתים בזיכרונה של המספרת, וככל הנראה היו מתים לעד, כמו רוב זיכרונות הינקות שאנו נושאים בגופנו, אלמלא הייתה אמה בוחרת ליילד אותם מחדש ולהשיבם אל בנותיה כקוריוזים מבדחים, מעשי משובה להתרפק עליהם. פעמיים עמדו שתי האחיות הקטנות בפני כיליון אפשרי של ממש, וניצלו ברגע האחרון. האִם להצטרף לצחוקה של האֵם או לעמוד מנגד, פעורת פה? למה להקשיב? למשקל העודף של אפשרות המוות או לניצחונם הארעי של החיים? ומה נרשם אחרי הכול? למרות הכול?

יש משהו מתעתע בממואר הזה של דנה אמיר, שכל כמה שהוא צנום בהיקפו הוא נושא משקל ועומק שעומדים ביחס הפוך ממש לממדיו החיצוניים. יש משהו מתעתע בדיבור הצלול של המספרת אל מול העכירות המצטברת מרגע לרגע, מעמוד לעמוד. התעתוע עומד ביסודו של הספר הזה, ביסוד המבט, ביסודה של האם. נדמה שהתעתוע הוא האירוע המרכזי של הספר הזה; הוא, והניסיון למשמע אותו למרות הכול, אחרי הכול. כך היא כותבת: ״לא היה צליל שאהבתי יותר מצליל כניסתה אל הבית ולא היה מראה שאהבתי יותר ממראה הבית הנוהר אליה מכל חדריו. עשרת מונים ביכרתי את כניסתה מבחוץ על פני כניסותיי שלי אל הבית כשהיא בתוכו, שכן כשבאתי אני, לא ידעתי אילו פנים מפניה אפגוש, ולכן יראתי מן הרגע ההוא כמו מפני טקס מאיים, חוזר, של גירוש אפשרי. ואילו לכניסתה היא היה תמיד צליל מנחם של השבה.״

עניין הכניסה והיציאה, הגירוש וההשבה, הפגישה והפרידה, חוזרים וממלאים את הממואר הזה בכל ממד, ממשי וסימבולי. כמעט לכל רגע בסיפור הזיכרון הזה נמצא תאומו האבוד ברגע אחר: ״אמי נהגה לספר לי שנותרתי לכודה שלושה ימים תמימים בתעלת הלידה. היא סירבה לכל ניסיון של סבתי למשוך אותי החוצה, אך גם לא יכלה להחזירני פנימה, וכך נותרתי לכודה ביניהן,״ מספרת אמיר, ובעבור שנים, כשהיא יושבת על מיטת חוליה של אמה ואוחזת בידה, מספרת לה אמה שהיא רואה את אמה שלה המתה מושכת אותה אליה מן הצד האחר.

המהלך, כל כמה שיש רצון להחזיק אותו כרצף צלול של דיבור וזיכרון – מתפרק, מתפצל, נחצה, פוגש את תמונת תשלילו או את כפילו. המספרת לכודה בתעלת הלידה של הדיבור, ממש כשם שהייתה לכודה שלושה ימים בתעלת הלידה של אמה. כל ניסיונותיה של סבתה המיילדת לסייע בעניין עולים בתוהו. מה עשתה שם אמיר שלושה ימים? מה השתהתה כל כך? והאם לא נכון לקשור את הפוזיציה ההיא בפחד לפגוש את פניה של האם כשתבוא, כי אין לדעת אילו מפניה תפגוש, יראה מהרגע ההוא כמו טקס מאיים, חוזר, של גירוש אפשרי. הנה עוד זיכרון שהיה נותר מת לנצח בתודעתה של המספרת אלמלא הייתה אמה מיילדת לה אותו, ושוב הוא מסופר לה כקוריוז סתום, עובדות מציאות יבשות לכאורה, המשרטטות בד בבד את טקס קבלת הפנים החלקית, תמיד חלקית, בין בת לאם, בין אם לבת. טקס שהוא כניסה כמו יציאה, שיבה כמו גירוש. משהו, מסתבר, השתבש כבר שם, והוא הולך ופושה בכול כמו מים עכורים. בשנת מותה של האם היא מספרת לילדיה חלום: ״הייתי מתחת לאדמה ואתם עמדתם מעליה. דיברתם ביניכם וניסיתי להתערב בשיחה אבל לא שמעתם אותי. שוב ושוב חבטתי בתקרת האדמה כדי שתדעו שאני שם.״ האם, הלכודה ברחם האדמה, מידפקת אל ילדיה שבחוץ ללא מענה – הבת, הלכודה בתעלת הלידה, מידפקת אל אמה ללא מענה, וגם סבתה לא יכולה לסייע בידה. סבתה עצמה נקלעת בחלומו של אבי ילדיה של אמיר בין הכניסה והיציאה של הרחם הסימבולי, המשותף לשלושתן – ביתן, וכך היא כותבת: ״נזכרתי בחלום שחלם אבי ילדיי בלילה שלאחר מות סבתי. בחלומו חוזרת סבתי אל הבית שגרה בו, הבית שבו גדלה אמי ושבו אני מתגוררת כעת. כשהוא מבחין בה חומקת דרך השער היא אומרת לו בשקט: רציתי רק עוד פעם אחת להיכנס ולצאת.״

משהו במערכת האימהית הזאת משתבש שוב ושוב. אין לדעת אם תצליחי להיכנס או לצאת. הפעולות הפשוטות הללו לכאורה, הכי פשוטות לכאורה, הופכות להיות מערכת מתעתעת של גירוש והשבה. גם אביה ואמה של המספרת נפרדים וחוזרים, בוגדים זה בזו ומתאחדים. המוטיבציה, מראשיתה, היא כפולת פנים, שלא לומר, מרובת פנים. אילו פנים תפגוש המספרת כשתבוא אל אמה עכשיו?

״כשנזכרתי בחלום ההוא,״ אומרת אמיר על חלומו של אבי ילדיה, ״הבנתי פתאום שאינני מבקשת לתקן את מה שהשתבש בין הכניסה ליציאה. את כניסתה של אמי אל העולם אני מבקשת לתקן. אני מבקשת, במין היפוך יוצרות מאוחר, לקבל את פניה.״

קבלת הפנים – אותו מושג טקסי רדום, הופך להיות כאן דרמה של ממש. ניסיון לתיקון מאוחר. להתמקם בתוך הרגע המיתי שהשתבש וליילד אותו שוב. אי אפשר להסתפק באינטימיות שהייתה. אי אפשר להסתפק בה משום שמקורה בתעתוע, בשיבוש, ונדמה שהם התשתית הוודאית היחידה שמקנה לה אמה לאינטימיות. השיבוש בתעלת הלידה, השיבוש בתחזוק ילדיה – טקסי השינה שמהם נעדרה עם האב ובלעדיו והפקירה אותן לגורלן; טקסי הנשיאה בעגלה שבהם השאירה את בנותיה מחוץ לחנות להתגלגל אל הרחוב; טקסי ההחתלה, שבהם ידיה ״נכוו תדיר עת הרתיחה את חיתולי הבד והכחילו מקור כשתלתה אותם על חבלי הכביסה,״ חיתולים שגם סתמה בהם לא אחת את פתחי הביוב; אפילו טקסי ההאכלה השתבשו: ״היא ניסתה להיניק, אך שדיה הפכו, כך סיפרה, עיסה של דם, לכן חדלה.״ ואחר כך, משגדלו ילדיה, היו הארוחות דלות וחוזרות על עצמן ובבקרים מונחות מפורקות לגורמים על השיש כדי שיכינו אותן בעצמם. אפילו בטקס הנישואין של אמיר מתחולל השיבוש, כשאמה וסבתה נאבקות ביניהן על הזכות להוביל אותה לחופה. והשיבוש הזה נודד גם אל השפה, ומתנחל שם על דרך ההיפוך כמקור בודד לאינטימיות: ״הייתה לה שפה פרטית, מצחיקה להפליא, שכללה מיני ביטויים שאת חלקם המציאה ומכל מקום השתמש בהם לאוזנינו בלבד. […] הסכנתי להם בעיקר מפני שהם יצרו בינה לביני מרחב פרטי, אינטימי, אולי הדבר הקרוב ביותר לחיבור המתגלה בעצמו: שפה משותפת.״ בהיעדר כל כלי ממשי אחר, מקבלת על עצמה המספרת את שפת האם כביטוי של אינטימיות; נענית לשיבושי השפה היזומים והמרובים של אמה, מצטרפת לשירי אמא אווזה, חובשת לראשה בטירונות כובע צבאי שאמה רקמה לה עליו שורה של עמיחי: "הביתה, אפילו כלב מבין זאת." נלכדת ברווח הזה שבין שפת האווזה לשפת הכלב. בין שפת השירה המפעמת רגש לבין המילים הקשות שניתכות בה או הלקוניות הבדחנית והמודחקת של הדיבור, ויודעת להשיב לה את כל אלה ברגע של חסד, כשהיא יושבת אל מיטתה בשבועות האחרונים לחייה ושרה לה שיר שאהבה לפני שנים רבות. ״כשאני מגיעה לשורה 'תן לנו לחיות היום מהתחלה',״ כותבת אמיר, ״היא נחלצת לפתע מן האלם שהיא שרויה בו ושרה איתי. זו הפעם האחרונה שבה שמעתי את קולה.״ הכול קורה כאן: שפת האם עולה פתאום צלולה, השפה שמתחת לשפה, רגע לפני שחומקת לתמיד. וכשם שהאם משיבה לבתה את זיכרונות הראשית – זיכרונות שספק אם הייתה אמיר רוצה לדעת אותם – כך משיבה לה הבת זיכרון אחר הגלום בשיר; שיר שמבקש לחיות מהתחלה, לשוב אל ראשית אחרת. ראשית אחרת לשתיהן. אלא שקבלת הפנים הזאת, הצלולה, יש לה מחיר הכרחי כנראה אצל השתיים – היא נכתבת בתוך המוות הממשמש ובא. המוות הקרב, כל כמה שהוא קשה מנשוא, הוא גם זה המאפשר – הוא גם חבל הטבור.

תוך כתיבת הממואר גם אמיר חולמת חלום: ״אני יולדת ילד, אך הוא נלכד בתעלת הלידה ואינו מצליח לפלס את דרכו החוצה. אני חשה את ראשו כלוא בין ירכיי, לא לבלוע, לא להקיא. האדם היחיד שנמצא בקרבת מקום ויכול להושיט לי יד הוא אבי. בלית ברירה אני מתחננת שיאחז בראש התינוק וימשוך אותו החוצה. הוא מסב את פניו הצדה כדי לא להביט, מושך את התינוק ומניח אותו על בטני. אך התינוק נותר מחובר אליי, וכך קורה שאני מתהלכת איתו מחדר לחדר כשחבל הטבור שלו אחוז בשליה שמעולם לא הוצאה מתוכי.״

אין, נדמה לי, דימוי חזק יותר, כדי למשמע את קיומה של האם בתוך הבת. אמה של אמיר היא בעבורה שליה שמעולם לא הוצאה מתוכה. הוויה של פנים־חוץ, יציאה שהיא גם כניסה. לא בכדי מסב האב מבטו – משהו בעומק הסבך של המערכת הזאת מטיל עליו מורא, אולי אשמה אפילו? לא האם ולא האב הצליחו לחתוך את חבל הטבור כמו שצריך.

והנה התהפכו היוצרות. סבך היחסים ונסיבות החיים יצרו לממואר את חלקו השני. הבת הפכה לאם; האם – לבת. ופתאום, לקראת סיומו של הממואר, עולה סיפור מרהיב בעוצמת התשליל שלו לשני האירועים הללו של הילדות. רגע של תיקון בתעלת הלידה ובקבלת הפנים. באחד מאשפוזיה האחרונים של האם בבית החולים, כשהיא מאבדת שליטה על סוגרי הגוף, רוחצת אותה דנה ומחתלת אותה והאם מביטה בה. ״היא הביטה בי כשרחצתי אותה, והרגשתי שאינה יודעת את נפשה מחמת הבושה,״ כותבת אמיר. ״כדי להסיח את דעתה הזכרתי לה איך רקמה על מצחיית הכובע הצבאי שלי, באחת מחופשות הטירונות השנואה, את המילים – 'הביתה. אפילו כלב מבין זאת.' גם אני רוצה הביתה, אמרה בשקט. עטפתי אותה בסדין בית החולים והברחתי אותה בכיסא הגלגלים אל מכוניתה של אחותי, שחיכתה לנו בחוץ. כל הדרך צחקקנו כאילו חמקנו זה עתה ממחנה טירונים. במהלך הקילומטרים הספורים שבהם דהרנו שלושתנו במסדרון המתארך בין בית החולים והבית, היא קמה לתחייה. לרגע אחד הפכה המחלה ישות אחרת ממנה, גורם זר שאפשר להערים עליו ולהשאירו מאחור.״

לרגע אחד, לא רק המחלה הפכה ישות אחרת מהאם. לא רק המחלה הייתה לגורם זר שאפשר להערים עליו ולהשאירו מאחור. לא רק המוות, הרובץ ממעל כעננה קרבה – גם החיים בחסרונם. פתאום – הוויית החיים של אם ובת כפי שהייתה יכולה וצריכה להיות. כל כך הרבה תיקונים מתקיימים כאן ברגע הזה: האם מוסעת על כיסא הגלגלים בידי שתי בנותיה עד למכונית שתיקח אותה הביתה, אל מול הפקרתה אותן בעגלה המידרדרת מטה בעודן פעוטות. ואם שם, מן הסתם, אצל הקטנות, היו צרחות או בכי או לכל הפחות אלם הניחת עליהן בחוותן אפשרות של מוות – אזי כאן הן דוהרות שלושתן אחוזות זו בזו, במסדרון המתארך, ומצחקקות. האם קמה לתחייה, במלוא מובן המילה. והנה גם המסדרון המתארך בין בית החולים והבית כתעלת לידה הפוכה שמשיבה אל החיים. הנה אמיר, ואחותה, מיילדות את אמן בדמותן. לוקחות אותה הביתה. נותנות לה לחיות מהתחלה כמו שהייתה יכולה לחיות, בעבור עצמה, ובעבורן. נולדות בעצמן לרגע. הצחקוק כאן, כל כמה שהוא מכאיב בהיותו ספוג בעובדת מותה הקרב, הצחקוק הזה מלא חיים. לא עוד צחקוק המסתיר את אי־המגע, את המרחק, את השיבוש העומד ביסוד היחסים – הצחקוק כאן, המשותף להן פתאום, סוף־סוף, מגלה את הקרבה, מקצר את המרחק, פוער מובלעת עמוקה של חיים. לרגע אחד החולי, על שלל משמעויותיו, לא קיים עוד. הנה יכולה הפרידה מאם להתאפשר לרגע בדמות קבלת פנים. ״ימים מספר אחרי מותה הבטתי במראה והבחנתי לפתע בפניה מודבקות על פניי,״ מספרת אמיר. הבעה זו של האם כופה עצמה על פניה לפעמים, ברגעי עייפות וחולשה. ״לרגעים,״ היא אומרת, ״היא נדמית לי כסוג של השתלטות מבהילה. ברגעים אחרים אני רואה בה דרישת שלום גמלונית הנשלחת אליי ממנה דרך גופי שלי.״ השתלטות מבהילה או דרישת שלום גמלונית – אבל סוף־סוף שתיים אוחזות בגוף אחד. פנים ולב אחד.

״בחודשים הראשונים אחרי מות אמי הרגשתי דקירות חדות באזור הלב. הן באו והלכו בשעות לא שעות, עינו אותי לילות כימים, עד שנזכרתי בדקירות החדות שהתלוננה עליהן היא עצמה בשנת הפרידה מאבי. והבנתי שלא לבי אלא לבה הוא שנשבר עכשיו בתוכי.״

האם נפרדת מהאב והבת מהאם. קבלת הפנים, סבוכה וכאובה ככל שתהיה, השתלמה.

ברגע זה עולה בי השיר ״פָּנֶיךָ אֶל פָּנַי״ של אבות ישורון:

.

הֱיֻ לִי

פָּנֶיךָ יָפִים

אֶל פָּנַי.

.

הֱיֻ לִי

פָּנִים אֶל

פָּנִים לִי.

.

פֶּה אֶל

פֶּה. הֶגֶה

אֶל הֶגֶה.

.

פנים וגוף אחד ושתיים אוחזות בו. סוף־סוף הלב יכול להישבר.

.

עינת יקיר סופרת, עורכת ומתרגמת. זוכת פרס ראש הממשלה לספרות 2023 על הרומן "צלם" (כתר, 2022). לאחרונה הוציאה לאור את הנובלה הגרפית "זמנים אחרים" (אפיק ומפעל הפיס), שנוצרה בשיתוף פעולה עם הציירת והמאיירת הילה חבקין.

.

דנה אמיר, שתיים אוחזות, אפיק, 2023.

» במדור ביקורת ממואר בגיליון קודם של המוסך: מיכל בן־נפתלי על "נבדה" מאת מיטל זהר

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן