.

העולם של אתמול: שמונה כותבים וכותבות בעקבות שטפן צווייג

.

"בפרק הזמן הקצר מאז ביצבצה חתימת זקני ועד שהתחיל להאפיר, ביובל שנים זה, התרחשו יותר תמורות וגלגולים קיצוניים משהתרחשו בעשרה דורות, וכל אחד בינינו סבור: אולי רבים מדי! כה שונה יומי הזה מכל אתמול שלי, מעליותי ומנפילותי, עד שלפעמים נדמה לי שחיי לא היו הוויה אחת בלבד, אלא כמה הוויות שונות זו מזו. … מתן עדות על חיינו הדרוכים, העשירים בהפתעות דרמטיות, נראה לי חובה; כי אשוב ואומר: כל אחד מאיתנו היה עֵד לתמורות האדירות האלה, כל אחד נאלץ להיות עד. לדור שלנו לא ניתנה כל אפשרות להתחמק, לעמוד מן הצד, כפי שניתן לדור הקודם. עם הארגון החדש בעולם והבו־זמניות של האירועים, היינו שבויים בידי הזמן" (שטפן צווייג, העולם של אתמול).

שטפן צווייג (1942-1881) כתב שורות אלה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בעודו מביט לאחור בחיים שלמים שעברו בצד התהפוכות האדירות והקטלניות שחוותה המאה העשרים. ספרו האוטוביוגרפי העולם של אתמול נקרא כאחת הקינות המפורסמות לעולם שהיה ואיננו, וכעדות לריקבון המוסרי שפשה באירופה ולבסוף הביא את צווייג עצמו לשים קץ לחייו.

יותר משמונים שנה לאחר פרסום הספר, בעולם שקצב התמורות שמתחוללות בו הולך וגובר, הזמין המוסך כותבות וכותבים להשתתף במחווה לצווייג ולסַפּר על "העולם של אתמול" שלהם, האישי והציבורי גם יחד.

.

סטפן צוויג, "העולם של אתמול", כנרת, זמורה דביר, 2012 [1982]. מגרמנית: צבי ארד

.

.

העיר החבויה

מיכל גוברין

בתוך הקיפולים של תל אביב יש עיר חבויה. קוראים לה "העירה". כשאמא אומרת, "הולכים העירה!" צריך להתלבש יפה וגם ללכת זקוף, נקישת היד של אמא בגב מזכירה זאת. לא רואים מיד מי שייך לעיר החבויה, כי האזרחים שלה נראים כאילו היו כמו כל האחרים. אבל פתאום, מתוך קיפולים שנפתחים בין רחוב דיזנגוף ופרישמן או בין בוגרשוב ובן יהודה, הם יוצאים מתוך מקומות מוסווים כחנויות סתם. כמו החנות הקטנה של לבני נשים שבה זוג מבוגר, רך מבע וחייכני, מקבל את פני אמא במנוד ראש חם ובשפה הרכה. גם אליי הם מחייכים ללא שום צל בכלל. ואצלם בחלון הראווה הפשוט לכאורה, עם כמה דגמי תחתונים וחזיות בצבעי ורוד ובז', עומדת חסידת הזכוכית המופלאה, שלעולם לא מפסיקה לשתות. היא רוכנת אל שוקת הזכוכית הזעירה, מעמיקה לתוכה את מקורה עוד ועוד וכמעט נופלת מעומס כל המים ששתתה, אבל אז מזדקרת בזינוק רועד ושוב מתחילה לשתות. בטוח שחסידת הזכוכית התעופפה מתוך העיר החבויה, ובלגימה המופלאה היא שומרת על הסף שנפתח בחנות הלבנים.

ממול ברחוב דיזנגוף החנות של דברי תפירה עם חלון הראווה הגדול, שפעם נהפך לשלגיה עשויה מרוכסנים, סרטים ופיסות תחרה, ופעם היה כולו לונה פארק עם קרוסלה ענקית מכפתורים צבעוניים. גם הזוג שמוכר שם מדבר ברכות עם אמא בשפה של תושבי העיר החבויה. אמא בפנים מוארות אומרת "כפתורים", כי גם לאבא שלה היה בית חרושת לכפתורים, שם, בעיר החבויה, במקום שקוראים לו "קרקוב", שגם פלאי חלון הראווה שייכים אליו.

.

מיכל גוברין, סופרת, משוררת, מסאית, ובמאית תיאטרון. פרסמה אחד עשר ספרי פרוזה, שירה ועיון, שתורגמו לשפות רבות. ביימה בכל התיאטראות בארץ והיא מיוצרי התיאטרון הנסיוני היהודי. ספריה ובימוייה זכו בפרסים רבים בארץ ובעולם. גוברין הובילה את יצירת "ההתכנסות ליום השואה", וכיהנה כפרופסור באוניברסיטת תל אביב. "העיר החבויה" לקוח מהרומן בכתובים, "השתיקה של אמא".

.

.

ואלוהים היה אנושי מאוד

לאה איני

כמה שבועות לפני העשרים בפברואר הורדתי את תיק הכימו של בעלי מהמתלה במסדרון. "שואבת טראומות", הוא נהג לקרוא לי בהכירו את גרילת ההישרדות שהיה עליי לנקוט בדגם מחנה הריכוז הזעיר שהנהיג אבי בילדותי. השמת התיק ששימש אותנו בעירויי הכספית בדווידוף בקרבת מיטתי, הייתה חזקה ממני. ביטוי מורעל לעוד סכנת חיים.

הפעם האחרונה שנכנעתי כך לחרדה הייתה כשעברתי לראשונה את מתקפת הטילים של אחת המלחמות לבדי. כארנבת רעדתי בביתי, שומעת את הדף קירות הנייר שסביבי וממלמלת בשם בעלי שנפטר. גם עליבות זו לא הוכיחה אלא את חולשת הבית הלאומי לאפשר לאזרחיות שלו ביטחון, ניחא חיים פרטיים. בהיות האזרחיות (כאזרחים) חיילות לעד, הטראומות שלי התערבבו בפצעי המדינה משל היינו גופנפש סיאמי שמאכל את עצמו. צלקות השואה, סרטן הכיבוש, כרוניות השכול, מורסות החיכוך בין דתיים לחילוניים שאמרו להתפוצץ מיום שאובחנו בעיוורון למען האמת, ב"מדינת היהודים", גרורות הרצח, הקנאות, ההסתה ועוד. לעייפה. לתלאובות. ועדיין, אני מבועתת מ"יד איש באחיו". מתפללת שלא. אני, שכתיבתי מתמיד גירדה בפצעים, וב"תשאלי" כתבתי שעלינו להיפרד. שתי חוזקות עימדי: חרדותיי, ובאותה הלמות לב, העמידה על הזכות הקיומית של כל אדם לפחד.

בהרצאה שבעלי התלווה אליה באחד מפסטיבלי התרבות בצפון, שנתיים אחרי שספרי "ורד הלבנון" ראה אור, גברים לא מעטים בקרב קהל חובשי הכיפות סירבו לשמוע על החייל יונתן מרחביה שתקע לעצמו כדור ברקה, שבע שעות טרם עמד להישלח ללבנון. אפס! הם צעקו, נופפו והשליכו כיסאות לעבר המנחה ולעברי. בושה! זה לא חייל יהודי! ואת (אני) שקרנית.

יושב בשורה הראשונה, בעלי, אז איש בריאות הנפש שבע מילואים, לא סב לאחור אפילו פעם אחת. הביט בארנבת שלו בביטחון. לא, לא הסכמתי שהביצה שדיממה ח"י שנים הייתה מלחמת אין ברירה. לא הסכמתי עימם כלל. שתינו, המנחה ואני, דבקנו בכיסאותינו עד שהמאוימים פרשו. אני לא מתווכחת על הביוגרפיה שלי, אמרתי כשחזר השקט הקפיצי. ויונתן לא היה אפס! היה בן שמונה עשרה שמותר לו לפחד. בטח במלחמה. בטח כשזו הורחבה־נכפתה בעורמה.

בכל זאת את ההרצאה סיימתי בוכה. לא בשל האלימות הלא כבושה ולא מפני האטימות. אלא מפני כמה נשים, מעטות, אימהות עם כיסוי לראשן, שקרבו אליי בחשש. אחת, "כבר סבתא", אמרה שמעולם לא שמעה על ילדות כשלי, ובהמשך כתבה לי מכתב. אחת אמרה שתקרא את הספר הזה. ואחת שלחשה באוזני שהוא מונח על השידה לצד מיטתה, והיא קוראת בו כבתנ"ך. נשימתי נעצרה. בנה משרת בחברון, והיא מפחדת עליו. היא חרדה. ואני זוכרת שהתחבקנו בסוף, בצד האולם, היא ואני ונשים נוספות, מעטות. אני זוכרת שלרגע נמצאה לנו גאולה, ואלוהים היה אנושי מאוד; לא־מתבצר, כזה שמתעקש על רוח האדם.

שואבת טראומות, אולי אחת יותר מדי, אינני מתביישת להודות: מאז תחילת פברואר, בצמוד לחמצן המאבק, תיק הכימו מונח לרגליי. אינני היחידה, שדינו התעוררו. כל תכולתו, אגב, כתבי יד של שירים ומכתבי תודה אחרונים, מיוסרים, שכתב לי בעלי, וכמה תמונות משפחתיות שטרם הועלו לענן. בכיס התיק הקטן טופס נשכח מבית החולים.

.

לאה איני, סופרת. כלת פרס עגנון לשנת תש"ף. ספרה החדש "הילד של לגיון הזרים", יראה אור בספטמבר 2023 בהוצאת כתר.

.

.

שעת העיתונים

ראובן נמדר

השקט היה יורד על העיר במהירות, סמיך ונוכח כמו אור אחר הצהריים שנעשה גם הוא פתאום אחר, חוץ־עולמי. המכוניות המעטות נעלמו מן הכבישים והחנויות נסגרו זו אחר זו, תריסי הברזל הכבדים מורדים בחריקה וננעלים במנעולים גדולים. בכמה מהבתים רחשה עדיין התכונה של ההכנות האחרונות לשבת, הסערה שלפני המנוחה: חולצות לבנות גוהצו, נעליים צוחצחו, סירים הוסרו מן האש והונחו על פני פלטות השבת ובתנורים. בבתים אחרים שררה כבר דממה חגיגית שבתוכה נשמע רק רחש הנייר, רשרושם החרישי של דפי העיתונים. ידיים החליקו בעונג, ברטט, כמעט ביראת קודש, על פני הגיליונות הגדולים – שהיו אז גדולים בהרבה משהם היום, או לפחות נראו כך בעיני הילד שלנו – פורשות אותם לאט, בתשומת לב; מפרידות אותם זה מזה בקול אוושה דקה; מייעדות חלק מהם לקריאה כעת ושומרות את האחרים למחר, לקריאה ממושכת וניחוחה. גודלם העצום של הגיליונות היה סמלי ורב־משמעות: העיתון היה עדיין גדול מן החיים, והמילים האצורות בו חשובות לאין שיעור מהמילים המדוברות בשאר ימי השבוע. כל מילה הייתה שווה את משקלה בעופרת – עבה, כבדה ומוצקה. גם הגופנים החגיגיים של העיתונים דמו קצת לאלה שבהם הודפסו ספרי קודש: רבועים, החלטיים, סמכותיים. היו משפחות שבהן קראו עיתונים מדי יום, אבל כמעט כולם קראו אותם בשבת – נושאים אותם הביתה מחנות המכולת יחד עם החלות הטריות, חפיסות השוקולד הנדירות שההורים לא הרשו לנו לאכול בימי השבוע ובקבוקי המשקה המוגזים, שהיו אז בבחינת חידוש ונקנו גם הם רק לכבוד שבת. היום הלך ופנה, השמש הלכה ושקעה, השקט הלך והעמיק. זאת הייתה שעת העיתונים, חגה של המלה הכתובה.

הרבה השתנה מאז. הרחובות והכבישים סואנים וגדושים במכוניות. דפי העיתונים קטנו במידה ניכרת ונהפכו לצבעוניים יותר ויותר. בקבוקי המשקאות המוגזים, לעומתם, גדלו עם השנים ונהפכו למפלצתיים ממש. את חנויות המכולת החליפו הקיוסקים בעלי השם המכוער "פיצוציות". גיליונות הכרום של המגזינים, שנראו פעם כה מפתים ונחשקים, נעשו זולים וצעקניים כמו עטיפות חטיפי השוקולד הרבים והמגוונים שגדשו את המדפים שלפני הקופות. גם טעמן ומרקמן של המילים השתנה ונעשה תעשייתי, קליל וזול. הפיצוציות, שלא כמו חנויות המכולת של ימי ילדותנו, פתוחות גם בשבת. ערמות העיתונים נשארות על המדרכה במשך כל סוף השבוע, סחורה שאין לה קונים. חלקם מחולקים כבר בחינם, אחרים נמכרים במחירי מבצע מגוחכים. המילה הכתובה נהפכה לחטיף, לממתק זול ולא משביע, למשהו שנאכל בהליכה ונשכח מיד אחרי שהעטיפה המרשרשת קומטה ונזרקה לפח.

.

ראובן נמדר הוא סופר ומתרגם עברי המתגורר בניו יורק. ספרו "הבית אשר נחרב" זכה בפרס ספיר לספרות עברית לשנת 2014. ספרו הבא יראה אור בחודש ספטמבר הקרוב בהוצאת כנרת זמורה דביר.

.

.

עוד סיבוב

תמר וייס גבאי

הדמעות של אתמול היו מקור מבוכה, לא כוח. חוש הצדק שלך – ילדוּתיות שצריכה להתבגר. הגישו לך כוס חלב, תירגעי. הכוס החד־פעמית של אתמול, הפלסטיק שבה, היו פתרון, לא בעיה. החלב שבכוס לא נועד לגורים, הוא נחלב מפרה נדיבה הגאה בתנובתה.

החוקים של אתמול לא היו דת, כי אם ציפייה אישית של האל ממך. והאל של אתמול לא ידע להיות אלה.

מקומות האתמול היו ריקים וחיכו לך ולחברייך. השכונה של אתמול הייתה חלשה ולך היו המון ערכים לתת. השרוולים של אתמול לא הפריעו לך בחום המיוזע, החצאית לא סרבלה. הגוף של אתמול היה הבל.

לילדי הזרים אתמול עוד לא היו שמות. המחוסלים ששמעת עליהם תמיד היו מחבלים. המִדבר בעצם רצה לפרוח. היורים שהכרת מקרוב היו יורים ובוכים. העוולות היו מורכבוּת. המורכבוּת הייתה עומק.

החמור בפינת החי שאליה לקחת את ילדך תמיד רצה לעשות עוד סיבוב. גם את עשית עוד סיבוב אתמול. ועוד אחד. סכּי העיניים של שניכם היו בלתי נראים ובכל זאת הסתירו את כל מה שמחוץ למסלול.

היום האור מסנוור אותך. את מִתרגלת. אל תתרגלי. יש לך עוד מה להשיל.

גם את הרסן

.

תמר וייס גבאי היא כלת פרס ברנר לספרות וכלת פרס דבורה עומר לספרות ילדים. ספרה האחרון, "החזאית", ראה אור בהוצאת "לוקוס". חברת המערכת המייסדת של המוסך.

.

.

הגוף של אתמול

משה סקאל

גופי הולך איתי ממקום למקום אבל יש לו העולם של אתמול שלו: כל יום מרחיק אותו מהמצב הראשוני שבו היה עיסה לחה ורוטטת שהגיחה לעולם מן הרחם, ומשם אל הילדות והבחרוּת ואל היותו גופו של "גבר מוגמר" או "גבר עשוי", כמאמר היוונים.

שיער עולה על מקומות בגוף ונסוג ממקומות אחרים. על העור נגלים פה ושם כתמים, שינויים מתרחשים בשכבות הקרובות יותר לקליפת הגוף ובמקומות חבויים, שקשה לראות בעין בלתי מזוינת. הגוף הזה נמתח ומתעקל כשאני רוצה ולא רוצה, הוא הולך איתי כברת דרך אל מקום בלתי ישוער. הוא יתפוגג בסוף כמעט לגמרי אבל משהו ממנו יישאר. בינתיים אני מסרב לחקוק בו קעקועים: הוא אינו שלי בטאבו.

הגוף הזה עבר כל מיני דברים, כמה מהם עניינו הפרטי, וכמה גם ענייני. הוא כבר חווה פציעות, דלקות, פעם אחת גירדו ממנו נקודת חן והוא מצידו הצמיח צלקת דמוית צלב במקום הגרידה. תמיד בסופו של דבר ידע להעלות ארוכה. מוחי פוקד על רגליי לנוע לכל מיני מקומות בעולם. הרגליים לרוב מצייתות, למעט מקרה שבו אחת מהן התמרדה. בכל זה היה דבר בלתי טבעי: רגל שאינה הולכת. כמו סופר שאינו כותב.

הבריות מתבוננות בגוף הזה במבט חקרני או טמום, הן חגות סביבו, לפעמים רוצות ממנו איזה דבר. שיגעון כזה, להזיז את הגוף לכל העברים, מוטב כבר להישאר בחדר ולא לזוז ממנו. אבל הגוף רוצה לפעול, הוא רוצה לצאת אל העולם. הזמן נספג בו ומשאיר בו חותם עד שילך בדרך כל בשר.

אני מנסה להיות נחמד לגופי. אבל אני מושיב אותו שעות ארוכות על כיסא והוא אינו אוהב להיות ישוב. אני מטפס במעלה מדרגות או הר, ומפלס את דרכי במדרון. אני מזין אותו בדברים שהוא אוהב ובדברים שאני אוהב, אני מונע ממנו דברים שאינם בהישג ידי, והוא מצידו דוחה סיפוקים. הוא יכבה את האור ביום מן הימים, וזכרוֹ ייהפך לאתמול.

.

משה סקאל פרסם שישה רומנים, זכה בפרס אשכול על יצירתו והיה מועמד פעמיים לפרס ספיר. סקאל השתתף בתוכנית הסופרים הבינלאומית באייווה וזכה במלגה מטעם הסנאט של ברלין לכתוב את הרומן החדש פרי עטו. יצירתו תורגמה לאנגלית, צרפתית וגרמנית. ייסד את פרויקט "הארכיון – ספרות עברית בקול".

.

.

רשימת נוכחות

יערה שחורי

המרצה ניערה את ראשה. כבר הכרנו את התנועה הזאת שלה. אתם חופשיים, אמרה. שאר המרצים אמרו, משוחררים. היה לנו מרצה שהנחית ערמת ספרים בחבטה כדי לסמן את תחילת השיעור וסיומו. היה מי שהביט בשעונו בהדגשה והיו שאמרו, זה הכול חברים, כמו דמות מצוירת, מצפים שנתפוס את הבדיחה. היא, שלא הייתה צעירה ולא זקנה, ששיערה מקליש וקלוע לצמה, שעורה רגיש ונוטה לאקזמה ומסמיק כמו אצל נערה, ועיניה מאחורי משקפיה חלשות כעיני זקנים, אמרה, חופשיים. 

לא, לא רצנו החוצה. עדיין היינו צעירים, אם כי דעתנו הייתה מנומנמת. עדיין לא שמנו את כל יהבנו על הכסף כמו שיעשה דור אחד אחרינו, עדיין האולם הגדול היה מלא. רוב המרצים שלנו הגישו את הידע חתום וסגור. העולם כבר התברר. מה שצריך להוכיח כבר הוכח. לא הקמנו מהומה. חיבבנו כמה מהם, נרתענו מאחרים, אבל לא פקפקנו. יכולנו לסמן סימונים חלשים בשולי הדף. זה הכול. אולי היינו צעירים משזכרתי. אבל ככה היינו, אני בטוחה. 

אנשים צעירים צריכים להרגיש שהעולם לא גמור,  הם לא אמורים לקבל הכול מוכן, אמרה. היה לה קול צפצפני, לא יכולנו להתעלם מהעניין הזה. העולם, אמרה לנו אחרי שלימדה אותנו עוד פרק מטאפיזיקה, צריך להיחצות שוב. כמו שחותכים תפוז ולא מאמינים שזה בהכרח תפוז. ככה בערך אמרה לנו המרצה שלא נראה שאי פעם הייתה צעירה בעצמה, שחזותה כה הפוכה ממילותיה. כמו הבובות האלה שכיפה אדומה מחזיקה בצידה ההופכי את הסבתא, והצייד הוא הזאב.

בעצם לא רצינו ללמוד אצלה. היא הייתה הכרח נסבל. מטלה. היא אמרה, כשתגיע המלחמה הבאה היא לא תיראה כמו המלחמות שלמדתם עליהן בספרי ההיסטוריה. היא גם לא תהיה בשחור לבן. שמנו לב שהבטן שלה תפוחה מאוד. כאילו טמנה שם כרית. שמה הפרטי היה משונה, זר, מגוחך. הגענו לשיעור שלה כי איחרנו להירשם וחסר לנו שיעור מבוא. המזכירות של החוג אמרו שיש אצלה מקום. עליהן לא ערערנו.

לרגעים בהתה בנו כמו חולד מאחורי משקפיה ואמרה, אתם מוכרחים להתעורר. מישהו שאל, זה למבחן? כן, היא אמרה לאט, ידה ממששת את תנוך אוזנה, אני מאמינה שזה למבחן.

בשיעור ההוא ראיתי שהיא עייפה. היא לא הייתה מבוגרת כמו שחשבתי. היא אמרה, הערכים משתנים. אתם רוצים דברים אחרים. למשל, להיות נחשקים. הביך אותי כשדיברה ככה. הרגשתי כאילו אִמי שלי עומדת שם מתבוננת על נעוריה שאינם, אוזלים מגופה, הסידן, היופי. כן, היינו צעירים לפחות בגופינו.  

היא הייתה המרצה היחידה שביקשה שנרשום נוכחות. כשהחסרתי שיעור מישהו אחר רשם את שמי. גם כך הרשימה תמיד הייתה נפוחה משמות. אלברט איינשטיין. אריק איינשטיין. צ'רלי צ'פלין, שושנה ארבלי־אלמוזלינו, שרה גיבורת ניל"י שמישהי תיקנה לשרה אהרונסון. מעולם לא נזפה במי שלא הגיע ולא הזכירה את השמות העודפים. מי זוכר בכלל מי למד אצלה. כשהרשימות נעלמו אפילו לא שמתי לב.

בשיעור האחרון רשימת הנוכחות שוב עברה באולם. כשהגיעה אליי חשבתי עליה בודקת את רשימת הנוכחות. דמיינתי אותה מאוחר בלילה בדירה קטנה עם רטיבות. קירות לחים. עציץ אחד. אקוורלים. מעבירה אצבע זהירה על טורי השמות. אני מאמינה שבפעם ההיא רשמתי את שמי. ששרטטתי לאט את האותיות, מסלסלת את קצותיהן, כמעט בעונג. אני זוכרת, הייתה בנו יהירות להאמין שהתפוז הוא רק תפוז. שכל זה לא נגע לנו.

.

יערה שחורי היא סופרת ועורכת ספרות המקור בהוצאת כתר. כלת פרס עגנון לשנת תשפ"ג.

.

.

תנינה

גל נתן

"עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין."

(ישעיהו נא, ט)

הבוקר העירו אותי המפגינים. הצצתי מסדק חלון ושמעתי אותם שרים: "באנו חושך לגרש." את חשכת הלילה ואת החלום על מדבר שומם ונפלא הם לקחו בשיר. ועם הווילון החדש שנרכש, האור לא חודר בבוקר וברוב הימים אני ישנה עד מאוחר. אבל לא היום. לכלבה יש פצע ברגל. אני לא יודעת איך בדיוק זה התחיל, אך הוא שם ומאז אני מנסה למנוע ממנה את התענוג שבליקוק הפצע. אנחנו יורדות לפארק וחוצות את הגשר של הירקון. ההפגנה התפזרה. בעברו השני של הנחל יש שקט ודשא רך לשכב בו. אני עוצמת עיניים. מסביבי אנדרטות הנופלים של תל אביב. פעם, בדיוק באותו המקום, האדמה נפערה ביום שבת אחד ונפלתי עם איש לבור חם ועמוק. ישבנו בו כמו שני תינוקות בוערים ברחם עד שהשעון צלצל והתעופפתי החוצה כמו עורב. אני שוכחת ונזכרת. מאחורי העיניים העצומות אני רואה את הירקון מלא תנינות והן יוצאות כמו עדר פילות מהמים. הן לא יודעות את ענייני השעה והן גדולות ושקטות. באות לאדמה שלהן. אדם עם דגל צועד קרוב אליי, הכלבה נדרכת ואני פוקחת עיניים. פח ירוק צף בירקון. בהעדר פתרון אחר, אני נאלצת למצוא לי איים לשכון בהם. שוקעת עמוק יותר ויותר עם גופי בתוך הדשא. שומעת שברי שיחה של זוג שעובר. לפעמים אני עוד מריחה את אדמת הבור החמה שבערנו בה. בגדים שחורים, ענברים ואש. כשעיניי עצומות אין מושלים בארץ הזאת ואין לנו על מה להילחם. יש רק תנינות גדולות ושקטות שעולות מהמים.

.

גל נתן היא משוררת, מלווה הוליסטית וסטודנטית לתואר שני בתוכנית למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב. ספר שיריה הראשון "הלטאות הסגולות בחוץ" ראה אור בשנת 2020 בהוצאת פרדס. יצירות פרי עטה פורסמו בעיתונות ובכתבי עת לשירה וספרות.

.

.

אֵינְךָ זוֹכֵר: אֱמֶת

איתן דקל

תַּמָּה מְצִיאוּת שֶׁשָּׁלַחְנוּ אָחוֹר, וְהִסְכַּמְנוּ

שֶׁתֵּלֵךְ; מָה שֶׁשָּׁכַחְנוּ בּוֹעֵר בָּעַר,

עַכְשָׁו דּוֹעֵךְ. נוֹלַדְתָּ בַּמִּילֶנְיוּם, עַל כֵּן אֵינְךָ

זוֹכֵר. וּכְבָר זָכַרְתָּ, אַתָּה טוֹעֶה לַחֲשֹׁב שֶׁאֵינְךָ מְשַׁקֵּר.

אַתָּה טוֹעֶה לַחֲשֹׁב שֶׁאֵינְךָ זָקוּק לַשֶּׁקֶר יוֹתֵר.

.

[חָלַקְתָּ אָז עִם שְׁנֵי אַחֶיךָ אֶת הַחֶדֶר, חָשַׁבְתָּ

שֶׁסּוֹדוֹתֶיךָ מוּגַנִּים, וְהֵם הָיוּ, שָׁנִים

יָדְעוּ אוֹתָם כֻּלָּם. לוּ יָדַעְתָּ זֹאת

הָיִיתָ נֶאֱלַם?

הַסּוֹד חָבוּק הֵיטֵב אֵצֶל כֻּלָּם].

.

אַתָּה טוֹעֶה לַחֲשֹׁב שֶׁאָז שִׁקַּרְתָּ, אֲבָל

אֵינְךָ זוֹכֵר. עַכְשָׁו תִּטְעֶה לַחֲשֹׁב – אֱמֶת

דִּבַּרְתָּ, וְתוֹר הַשֶּׁקֶר לְדַבֵּר. מָה שֶׁבָּעַר, הֲרֵי

הִסְכַּמְנוּ שֶׁנֵּלֵךְ וְנִשְׁכָּחֵהוּ, וְרַק צִלּוֹ נִשְׁאַר.

.

אַתָּה אֵינְךָ זוֹכֵר: אֱמֶת

בְּהֵעָדְרָהּ, כְּמוֹ אֱמֶת, לֹא תִּשָּׁאֵר.

.

איתן דקל הוא תלמיד ישיבה. עורך ראשי בכתב העת "בר – בין יוצר למקום", לאמנות הגדלה במרחב הישיבתי. שירים פרי עטו פורסמו בכתבי עת שונים, לרבות המוסך.

.

» על התפתחות הדיסטופיה הספרותית ומבטה הקודר אל העתיד – ברשימה מאת יוסי מנדלוביץ

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַזִירָה מְאֻלְחֶשֶׁת הַלָּשׁוֹן: על "משא ניסן" מאת שמעון אדף

רינה ז׳אן ברוך

.

״הבלשים האבודים בעיר האפלה, שמעתי את אנחותיהם.״

(רוברטו בולניו. תרגום שלי, מתוך Sleeping Detectives, The Unknown University, Pan Macmillan 2015)

.

ספר השירה החדש של שמעון אדף, משא ניסן, עוסק בתעלומה: נערה בת שש־עשרה נעלמת יום אחד אל תוך שיר. בעודה קוראת בחצר ביתה, היא ״נִשְׁמְטָה אֶל הַסֵּפֶר / דְּיוֹ הַמְּצוּלָה״ (עמ׳ 8), ״נָשָׁא אוֹתָהּ הַ‎שִּׁיר / מִבַּעַד לַזְּמַן״ (עמ׳ 7). היעלמותה של הנערה אינה החידה היחידה בספר – גם דמותו של הבלש המחפש אחריה, כמסתבר בשער השני, היא חידתית ומזמינה חקירה נוספת: ״אבל הבלש אינו בלש / כי אם מועל – קורבן המגפה אשר / קיבל מן הבלש עֵרוּי / פלזמטי / ואיתו הסכים לרשת / את זהותו של הבלש / את זיכרונו / תחת תולדותיו שלו / שהסתממו״ (37). התעלומה, הבלש, העדים והחקירה המופיעים בשירים מציבים את היצירה בגבולות סוגת הבלש, שהטרילוגיה הבלשית של אדף חוללה בה מהפכה של ממש בשנים האחרונות (קילומטר ויומיים לפני השקיעה, 2004, קובלנה של בלש, 2015 , קום קרא, 2018). בטרילוגיה אדף שבר את הנוסחאיות של הז׳אנר והפך אותו לחקירה קיומית מולטי־ז׳אנרית ומטאפיזית.

בספרו החדש אדף מעתיק את יסודות הז׳אנר אל הזירה השירית. זו הופכת לזירת פשע ממשית ומטאפורית: הנערה נבלעת בתוך ״הַזִירָה מְאֻלְחֶשֶׁת הַלָּשׁוֹן / שֶׁהִיא מֶשֶׁךְ הַשִּׁיר״ (עמ׳ 13). בניגוד לספרות הבלשית, שבה הטקסט עוסק בזירות פשע המבקשות להיראות ממשיות, כאן לטקסט השירי יש תפקיד כפול – הוא בה בעת מקום ההיעלמות והזירה שבה מתבצעת חקירת ההיעלמות.

בניגוד לסיפור קצר או רומן, שירה עשויה להיראות כאמנות המנוגדת לספרות הבלשית: מה לסוגה מבוססת העלילה, התבניתית, ולשירה האסתטית, הגבוהה שבאמנויות המילה? תקדים אחד לשירה הבלשית של אדף מצוי אצל רוברטו בולניו, שעושה שימוש יצירתי בסוגת הבלש, מפגיש אותה עם השירה ברומן בלשי הפרא, ואף כותב שירה בלשית בספרו La universidad desconocida (האוניברסיטה הלא־ידועה).

בספריו הבלשיים אדף מוכיח שוב ושוב שספרות בלשית לא חייבת להתבסס רק על סט של מרכיבים ידועים, ובוודאי שאינה חייבת להיות קלילה ואסקפיסטית, אלא יכולה לבטא גם מצב של חקירת הקיים, של עמידה על סוד או תעלומה העומדים בבסיס הקיום האנושי והעולם. הספרות הבלשית של אדף נוטה לעסוק בשאלות מטאפיזיות, ומעמידה את דמות הבלש ואת מודוס החקירה בבסיסה, ולא רק את החתירה לעבר תשובה לשאלה ״מי עשה את זה?״. אצל אדף, הספרות הבלשית הופכת לדרך לערער על המציאות ולתהות על הנחותיה, לא להשיב את הסדר על כנו על ידי מציאת פתרון פשוט ויחיד לתעלומה. כך למשל, בקילומטר ויומיים לפני השקיעה, אליש, הבלש, מסביר איך דומים זה לזה הרצח הסדרתי ומעשה השירה: ״גם שירה וגם רצח סדרתי שואפים ליצירה, כן, יצירה, אין מילה אחרת לתאר את התוצאה של המאמץ של שתי האמנויות. […] יצירה שכל מרכיב שלה גם סמלי וגם יעמוד ברשות עצמו, יהיה הדבר עצמו, אתה מבין? שיר, טקס הרצח, הוא גם מעשה בפני עצמו, גם חפץ בעולם, מערכת סגורה לגמרי שיש לה משמעות נפרדת וגם שחזור עמוק של חוויה, של דפוס שנטמע בנפש של היוצר״ (קילומטר ויומיים לפני השקיעה, כנרת זמורה ביתן 2015 [כתר, 2004], עמ׳ 39).

ואילו משא ניסן מראה עד כמה קרובה השירה אל החקירה הבלשית. ההיעלמות הבלתי מוסברת של הנערה, שלא ברור לאורך הספר אם נעשתה מבחירה או מכורח, מלאכת הפענוח וההתחקות אחריה בתוך השירים, מעמידים את התעלומה, הסוד והתשוקה לפענח אותו, כבסיס של שני סוגי יצירה: הספרות הבלשית והשירה. השיר הוא החדר הנעול שבו נעלמת הנערה, אחד מהטרוֹפִּים הידועים של הספרות הבלשית: ״מַהוּ רֶצַח בְּחֶדֶר נָעוּל אִם לֹא מָשָׁל לִתְשׁוּקָה״ (עמ׳ 20), שואל השיר, ומהו שיר אם לא תשוקה לפענח, לגלות, לדעת? השיר הוא חידת החדר הנעול – המקום שבו נעלמת הנערה – ותשוקת פתרונה גם יחד, שכן חקירת התעלומה והניסיון לפתור אותה מתרחשים בתוך השירים עצמם. והשירה הבלשית של אדף מאפשרת את ההשתהות, את השהייה באי־הידיעה ובתעלומה, שווקטור הפרוזה אינו מאפשר תמיד.

משא ניסן אף מוסיף נדבך נוסף בתהליך הפשטת הסיפור הבלשי וזיקוקו, שהתחיל בטרילוגיה הבלשית של אדף. את קום קרא הגדיר אדף כ״רומן בלשי, רומן מטא־בלשי ורומן אנטי־בלשי״ (קום קרא, כנרת זמורה ביתן, 2017, עמ׳ 608). במשא ניסן השירה מקלפת שכבה נוספת מהסיפור הבלשי, מפשטת אותו אף יותר, עד שהוא הופך לתמצית מזוקקת של עצמו. במעבר מהפרוזה אל השירה, נותרים רק מאפייניו הסגוליים ביותר של הסיפור הבלשי. רכיבי העלילה של הסיפור עוברים הפשטה עד למעט ההכרחי שלהם: אין צורך באליש או בדמות בלש מסוימת אחרת, מספיק רק ״הבלש״; אין צורך בקורבן שנעשה לה פשע נורא, מספיקה רק ״הנערה״. אין צורך ברצח אכזרי, מספיק רק ההיעלמות מהעולם. ״אֶלֶף הַחְלָפוֹת סְדִינִים / הָיוּ סָדִין / בּודֵד, זָמִיר / תְּמִידִי שֶל הַשֵּׁנָה״ (עמ׳ 78). תהליך ההפשטה עובר מהריבוי (״אלף סדינים״), אל האיחוד (בדמות הסדין האחד) ולבסוף אל המטאפורה השירית שלו (״זמיר תמידי של השנה״). וכך, במשא ניסן, הדמויות הארכיטיפיות והתעלומה מקבלות ממשות לא מתוקף המלאוּת הריאליסטית של דמויותיהן ושל הפשע שבוצע, אלא מתוקף הנצחיות של מצבן כדמויות ארכיטיפיות ושל השאלות שהן שואלות על העולם ועל עצמן.

הבלש נטול השם של משא ניסן, כמו בלשים מטאפיזיים רבים שאדף מתאר, אף הוא מושא לחקירה בספר. הבלש אינו עצמו, אלא בן דמותו, אדם שלא ידוע לנו עליו רבות, שירש את תודעתו, זיכרונותיו ומטרותיו של הבלש על ידי עירוי פלזמה שמחק את זהותו שלו. כך מוכפלת החקירה ומשולשת: האדם שיורש את דמות הבלש חוקר לא רק את היעלמותה של הנערה, אלא גם את היעדרותו שלו עצמו ואת הדמות שאותה ירש. הריבוי הזה, המערער את אחידותו של ה״אני״, מזכיר במהותו את דמותו של ״האני, כלומר, אני״ שהוא הדובר בקום קרא: מספר המתערב בסיפור, שהכפילות בהתייחסותו לעצמו מצביעה על חוסר היכולת לומר ״אני״, על ערעור ההנחה בדבר אחדותה של הזהות. דרך ההכפלה הזו, של בלש שאינו עצמו, אדף מתנער מה״אני״ היחיד. לאורך הספר הזיכרון עצמו ניתק מה״אני״ הזוכר. הבלש מעלה זיכרונות, אך מציין שהם ״לא של[ו]״. וכדאי לציין שדמות הבלש היא רק אחת מהדמויות המעניינות בספר הזה. חפשו את האיצטגנין/ה, את בעלת טור החברה, את המשורר.

משא ניסן הוא ספר חשוב בנוף השירה המקומי והעכשווי. נדמה שאחד מהתפקידים המרכזיים שהשירה ורוב המשוררים לקחו על עצמם בעשורים האחרונים הוא להעיד על האני הקיים, להוכיח את קיומו. ואילו שירתו של אדף מבקשת להצביע על הפירוק, על התעלומה – של השירה, של המציאות ושל האני החווה אותה. כוחה של השירה כאן הוא בהצבעה על הפירוק ועל אי־הממשות של המציאות (כולל של השירה עצמה ושל הדמות כותבת אותה). וכך המציאות הופכת בעצמה לטקסט, לשירה, נטולת ממשות, ״שכל מרכיב שלה גם סמלי וגם [עומד] ברשות עצמו״ (קילומטר ויומיים לפני השקיעה, עמ׳ 39). גם המגפה מופיעה בספר בשמה הכללי, כדימוי:

.

אַתָּה רוֹצֶה לְדַבֵּר עַל דִּמּוּיִים.

מָה הָיָה דִּמּוּי הַחֹלִי שֶׁלְּךָ?

יְעָרוֹת מִתְלַקְּחִים, מְרַק עֲטַלֵּף, נַעֲרָה

מְקוֹנֶנֶת עַל קְטָבִים נְמַסִים

.

בשירתו של אדף גם מגפות ממשיות וסממניהן נעשות לדימוי. משא ניסן מתכתב עם מגפות עכשוויות וספרותיות: הקורונה בימינו והמגפה שתוקפת את העיר תבי במחזה אדיפוס המלך, שנחשב על ידי רבים לחקירה הבלשית הספרותית הראשונה. באדיפוס המלך החקירה הבלשית, חקירת העצמי והתגלמות האשמה והפשע במגפה המכה את העיר כולן קשורות זו בזו. אצל אדף, נקשרת גם מגפת הקורונה במעשה הספרותי, במגפה וחולי ארכיטיפיים.

השירה היא החידה האמיתית, הסכנה הגלויה, דבר־מה שאפשר להיבלע בו ולעולם לא לחזור, או אולי היא דווקא המזור, הפתרון לכל הצער שמציב בפנינו העולם. ההיעלמות בשירה היא הפשע אך גם ההינצלות, ההימלטות:

.

וְהַשִׁיר, מָה הָיָה? כְּלוּב

שֶׁנַּעֲרָה נִכְלְאָה חַיִּים בּוֹ

נִטּוֹחָה בַּשּׁוּרוֹת

בְּמַאֲמָץ לְהִמָּלֵט –

(עמ׳ 79)

.

השיר הוא הכלוב הכולא אבל גם המקום שבו מתקיימים בכל זאת חיים, שכן הוא גם המקום ש״חיים בו״, גם בתוך המאמץ להימלט. ובכל זאת, מבעד לחקירה ולתעלומה, מבצבצים תמיד הקינה על ההיעלמות והגעגועים, על חוסר האפשרות לפתור או להסביר, על כך שהזמן לא מרפא, כמו בשיר ״יותר משרֶטֶת, קינה״ (עמ׳ 23–24) או בשיר ״הגוף יודע מה שאינו אומר״ (עמ׳ 28–29). ההיעלמות המטאפיזית של הנערה מכילה בתוכה גם אובדן הממשי, געגועים שאין להם סוף: ״גַּעְגּוּעֵי הָאֵם לְבִתָּהּ אֵין לָם פֶּצַע חָמְרִי – / רַק צְוָחָה מְחֻפָּה בְּפַרְוָה, בְּגִבְעוֹל, בְּצִפְחָה / לַהַט עִוֵּר, נָחוּשׁ, הָעוֹלָם.״ (עמ׳ 12) אחרי הערעור על כל סוגי הממשויות בספר, נדמה שהגעגוע הוא המקום האחרון שאותו לא ניתן להתמיר, לפשט, לפרק. ואולי כל המשתבר והנכפל, משתבר ממנו, הוא האבן החותכת, הוא הפריזמה. לכן משא ניסן מתקשר לא רק לטרילוגיה הבלשית של אדף, אלא גם לספרו אביבה־לא, ספר השירה־קינה שלו משנת 2009. גם נוכחותו של האביב במשא ניסן קשורה לאובדן: ״אֶפְשָׁר לְאַבֵּד אֶת הַדַּעַת בָּאָבִיב הַזֶּה״ (עמ׳ 11).

במשא ניסן אדף מצליח ליצור את תחושת התעלומה ואת הצורך לפענח המופיעים בסיפור הבלשי, ולשלב אותם בשפת השירה. הוא מצליח להצביע על המסתורין שאופף את ההיעלמות מבלי לפתור או לפוגג אותו. ועם זאת, החיפוש, השאלה, החקירה – בקשת הפשר והמשמעות, גם אם הם לא מקבלים את מבוקשם, הם מהותו של הספר.

.

ד"ר רינה ז'אן ברוך היא חוקרת ספרות, כותבת, עורכת ומתרגמת. את עבודת הדוקטורט שלה כתבה על יצירותיו של שמעון אדף. מייסדת ועורכת ראשית של כתב העת לספרות ספקולטיבית, ספקולציה. ספרהּ, "כשמתּי, חשבתי עלייך", עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת פרדס וזכה למענק לספרי ביכורים מטעם קרן רבינוביץ'. ביקורת פרי עטה הופיעה בגיליון 70 של המוסך.

.

שמעון אדף, "משא ניסן", פרדס, 2022

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מימס וילמה על "עבוֹר את הלילה בלוֹע האש", מאת שחר־מריו מרדכי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

העט והסכין – על "הדיירת" מאת תמר מרין

אסתר פלד

.

ספרה של תמר מרין פותח בנקודת הסיום שלו: שני שוטרים פרצו את הדלת, זאת הדלת שהבעלות על המפתח שלה מוטלת בספק. לפחות ארבעה קופצים יש על המפתח האחד הזה, לא פלא אפוא שנדרשים שוטרים. זהו, אם כך, ספר שנקודת הסיום שלו היא התערבות מבחוץ, התערבות מבחוץ של החוק, של הסדר החברתי. התערבות כזאת נדרשת, כידוע, במקרי קיצון, כאשר הפורענות המתרחשת היא בלתי ניתנת לפתרון. התמונה הנגלית לשוטרים היא תמונה של אישה ומולה גבר עם סכין בשתי ידיו המושטות לקראתה.

הספר סוגר את עצמו בנקודה מעט מאוחרת מזו שנפתח בה. בנקודה הזאת השוטרים חוקרים את הגבר־עם־סכין בשעה שהאישה והילדים מחכים בחדר שהחקירה תסתיים. פנקייק עומד על הפרק, סוף מתוק. השוטרים, עוד גבר ואישה, מסמנים את החוק. החוק הוא תמיד מחוץ לאהבה, מחוץ לתשוקה, הוא תמיד התגובה על תשוקה ועל קנאה, מיני רגשות שפורעים את הסדר. שומרי החוק נמצאים שם בסוף, אף שנדמה שאפשר היה להסתדר בלעדיהם, כי הנה בדיוק ברגע ההוא שבו פרצו השוטרים את הדלת, הושיט הגבר לאישה את הסכין, התגבש הסכם, התאפשרה פרידה. הפרידה התאפשרה במחשבתה של האישה, היא עלתה בדעתה. לכן הסכין היא שלה.

הדיירת שקיבלה את הסכין מידי הגבר החליטה. בגלל שהיא החליטה, היא קיבלה את הסכין. סכין, הרי, היא סימן של חיתוך, של פרידה. היא ידעה פתאום מה לעשות, איך לחתוך את התסבוכת הנוראה, גבר שדבק בה עם איזו מחשבה אידיוסינקרטית נחרצת בדבר העובדה שהוא שב הביתה. פתאום התעוררה, פתאום ידעה איך לצאת מן הסבך הבלתי מותר הזה, של ההורים שלה והיא והגבר, התעוררה וידעה שיש לעזוב את בית ההורים וללכת, היא והילדים שלה, לבית משלה. ההחלטה שלה היא שהופכת אותה ראויה לקבל בידיים מושטות את הסכין, הסכין החותכת, מפרידה. עד אז היא לא עשתה את זה, לא נפרדה, לא מהוריה ועל אף הכול גם לא מבעלה. ועכשיו היא הולכת לבית משלה.

ההחלטה הזאת, שהאישה עושה בשעה שהגבר מסביר לה בשכנוע עצמי עמוק שהוא חוזר לחיות איתה בבית הוריה, היא ההחלטה השנייה שהאישה עושה בספר הזה. רגע לפני כן, באותו ערב עצמו, היא נפרדת מבת הזוג התובענית, הקנאית שלה. עד אז היא משוטטת בתוך ערפל. היא דיירת קצת מטושטשת שגרה בתוך ערפל. בתוך הערפל הזה היא נשארת נאמנה לילדיה; זה דבר של נשים, הנאמנות הזאת לילדים, שנמצאת שם תמיד, לא מעורפלת כלל אלא בהירה וחמה לא משנה מה. את מעורפלת, את בקושי יודעת מי את, אבל את יודעת שיש לך ילדים ובאיזו שעה צריך לאסוף אותם מהגן, מבית הספר. לפעמים זה כל מה שאת יודעת, אבל את זה את יודעת.

במהלך הספר כולו אין לדיירת מושג אמיתי מה לעשות בתוך הסיבוך הזה, כשהגבר שרוע על הספה בסלון ואומר שזה הבית שלו. אין לה מושג מה לעשות ואז היא קוראת לעזרה, מחפשת אחרים שיפרידו אותה מבעלה. מבעלה לשעבר, יש לומר. לפחות פעמיים בספר הזה אומרות הדמויות "בעלך", ומתקנות ל"בעלך לשעבר", או "הגרוש שלך". הבריות – האמא של הילד מהגן, ההורים של הדיירת, השוטר הגבר – מתקשות להשלים עם הפרידה. היא מנסה לקרוא לעזרה, שיפרידו אותה, אבל אף אחד לא עושה בשבילה את העבודה, איש לא מחלץ אותה מהכלא שלה. לא מאמינים לה שהיא כלואה. האימא של החבר מהגן לא מבינה שהיא כלואה, ונסה משם. היא מזעיקה את ההורים שלה, שמכירים את בעלה, את הגרוש שלה, וגם הם לא רואים שהיא כלואה, הם חושבים שעדיף הבעל הזה שעל הספה על פני המאהבת, זאת שאיתה היא מתגפפת. וגם המאהבת, גם היא לא רואה שהיא כלואה, אלא מייחסת לה קשר עמוק לגבר. וכך נשארת הדיירת לבדה, איש אינו עושה את העבודה, את עבודת הפרידה. אף אחד לא מבין, אף אחד לא מתערב בין הגבר לאישה, אף אחד לא מעז לחתוך את הזוג הדבוק. הדבוקה הזאת, דבוקת-הזוג, היא מקודשת, כאילו יש איזה כישוף מסביבה, טבעת קסומה שמקיפה את בני הזוג ואף אחד לא יכול להיכנס מעבר לגבול שמתווה הטבעת, אף אם כבר הוסרה. הטבעת הוסרה אבל הדבק – ומהו הדבק הזה – עוד פעיל, לכן נחוצים סכין ושני שוטרים.

עד לרגע מסוים לקראת סופו, מקיים הספר הזה בתוכו איכות מעורפלת, מעבר לא חתוך, לא חד, בין החוץ לפנים, וכל הזמן מרחפות בתוכו שתי שאלות: האם הדיירת כלואה, ואם היא כלואה, מהו הכלא שלה. שלל הדמויות שמסביב לזוג מייחסות לאישה מעורבות עמוקה, אחריות, או אשמה, למתרחש. אמא שלה אומרת לה שלאמיתו של דבר נראה שהיא לא מסתדרת לבדה. המאהבת שלה אומרת לה, את לא סיימת איתו, את לכודה. היא חשודה אם כן בכל מה שאפשר לחשוד בו: היא לא אחראית בגלל שהתגרשה, ומה היא מתגפפת עם אישה, וגם – למרות שהתגרשה ולמרות שהיא מתגפפת עם אישה, בעצם היא רוצה אותו בחזרה. כל המבטים שמופנים אליה מבחוץ אינם רואים את המציאות שלה אלא בקווים גסים. טועה אמא שלה שאומרת שהיא זקוקה לבעלה. טועה המאהבת שלה שאומרת לה שיש לה תשוקה גדולה אליו, שהיא מכחישה. טועה האמא של הילד מהגן שאומרת לה, תאהבי את בעלך, זה הפתרון הכי קל, הכי נכון, הכי מוסרי. הכול יסודו בטעות. אבל עיוורונו של המבט החיצוני חובר לעיוורון שלה עצמה: גם היא מאמינה שהיא כלואה.

הדיירת מסתובבת במעין חלל עמום, מעורפל לאורך כל העלילה. מלכתחילה היא המומה וחסרת יכולת להחליט כיצד תפעל. אחר כך היא מנסה לפעול באמצעות אחרים, להפעיל אחרים שיעשו בשבילה את הפרידה. האקט הברור ביותר, אבל הרפה, שהיא עושה, הוא לקרוא להורים שלה שיצילו אותה. והאקט הזה מוכיח את עצמו כאימפוטנטי, כי כאמור, ההורים שלה לא יחלצו אותה. כלל וכלל לא; בשביל ההורים שלה היא נשארה ילדה.

כי הזוג הזה, ההורים, הילדה שלהם גרה בבית שלהם עם הילדים שלה. אני קוראת לה "הילדה שלהם" והסופרת קוראת לה "הדיירת", ודומה ששתינו מצביעות על אותה בעיה. היא לא בעלת הבית; היא דיירת אצל ההורים שלה. היא דיירת בלבד, היא ילדה. כל מיני בעלים ובעלות מנהלים אותה.

שיתוף הפעולה שבו היא חשודה אינו שיתוף פעולה רומנטי. היא לא אוהבת בסתר ליבה את בעלה, היא לא רוצה בלא־מודע שהוא יחזור. היא כלואה בתוך משהו אחר. הכלא שלה הוא מנטלי: אין לה בעלות על חייה. היא לא מבינה שהיא לבדה אוחזת בסכין, שהיא צריכה לחתוך את ההחלטות של החיים שלה בידיה בלבד. ואכן, רגע החיתוך של העלילה הוא רגע של התעוררות: הוא "עדיין לא פקח את עיניו ולא התעורר, והדיירת הרגישה היטב את כאב הראש הפועם במצחה, כמו שעון מעורר שמשמיע את נעימת הפתיחה הרכה, הרפה, שמקדימה את הצלצול הגדול והצורמני, ועכשיו כשעמדה ובהתה בבעלה לשעבר הרגישה שזמן הצלצול הגדול הגיע" (עמ' 171). השעון הפנימי צלצל והיא התעוררה לדעת: אין לה כל תשוקה אל בעלה לשעבר, ובאופן כללי היא לא זקוקה לבעלים, ממין זכר או נקבה. היא יכולה להסתדר לבדה. היא מכירה בצד המוסרי של מעשיה, היא רואה את נזקי המעשה שלה על פני הילדים. היא התעוררה מעיוורונה.

בסוף הספר היא עושה אקט אמיתי של חיתוך: היא מחליטה. היא תיחלץ מהסטטוס של דיירת־ילדה ותצא לדרך משלה, תיקח בעלות על חייה ותמצא את הבית שלה. הדיירת הוא ספר על שחרור מן החסד המפוקפק של יחסי בעלות. האישה הנחשקת על ידי נשים וגברים מוותרת בו על היותה אובייקט נחשק לטובת סובייקטיביות שנחתכה בסכין של הפרידה.

.

אסתר פלד היא סופרת ומסאית. ספרה "פתח גדול מלמטה" (בבל) זכה בפרס ספיר ב־2017.

.

תמר מרין, "הדיירת", אחוזת בית, 2022

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: דינה עזריאל על "יש אנשים שמדברים ככה" מאת יונתן שגיב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן