תמונת טייס במטוס מעוטר צלבי קרס, המתנוססת על כריכת ספר, וכותרת בפונט גרמני גותי אשר מספרת על יהודים, מעלות אצל ישראלים בני זמננו חשד מיידי כי לפניהם כתב שׂטנה התוקף יהודים. האמת הפוכה: זהו כתב הגנה תקיף, ממוסמך וגם מלא רגש שיצא להגן על כבודם וזכרם של החיילים היהודים שלחמו למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ובמרכזו סיפורם של האוויראים היהודים-גרמנים ששירתו במלחמה.

ד"ר פליקס טיילהבר (1956-1884) היה איש אשכולות ודמות ידועה בחוגים יהודיים וציוניים בגרמניה. במלחמת העולם הראשונה שירת כרופא צבאי בחזית המזרחית ובחזית המערבית ועוטר בצלב הברזל מדרגה ראשונה. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה עלה לארץ עם משפחתו והיה ממייסדי קופת החולים "מכבי" והרופא הראשי שלה.

עוד בעיצומה של המלחמה פתחו גורמים אנטישמיים בממסד הפוליטי והצבאי בגרמניה במסע הכפשה נגד היהודים כמשתמטים וכמי שמחבלים במאמץ המלחמתי הגרמני, ומגמה זו הגיעה לשיאה ב"מִפקד" ("ספירת היהודים") שנערך בצבא הגרמני בשנת 1916. ד"ר טיילהבר מצידו החל לפרסם אז ספרים ומאמרים על תרומת היהודים למלחמתה של גרמניה, ובשנת 1919 פרסם מהדורה ראשונה ומצומצמת על האוויראים היהודים, "טייסים יהודים במלחמה, עלון זיכרון".

בשנים שלאחר תבוסת גרמניה במלחמה התעצמה התעמולה האנטישמית שהאשימה את היהודים בכניעה ובתוצאותיה, וזו השתלבה במיתוס "תקיעת הסכין בגב" בידי גורמים בוגדניים שפעלו בעורף (יהודים, קומוניסטים ואחרים). ד"ר טיילהבר התמיד אפוא במפעלו ובשנת 1924 פרסם את המהדורה השנייה (והידועה) של הספר, "טייסים יהודים במלחמת העולם". במהדורה מורחבת זו מנה המחבר יותר מ-120 אוויראים יהודים – טייסים, צופים ומקלענים במטוסים וכן אוויראים בספינות אוויר (צפלינים) ובבלוני תצפית עגונים – שכולם התנדבו לשירות בענף קרבי חלוצי ומסוכן זה. בספר הובאו סיפוריהם ומעלליהם הקרביים וכן נמסר על נפילתם באימונים ובקרב, על נפילה בשבי ועל פציעתם בחזית. הבחירה להציג על כריכת הספר תמונת טייס יהודי שצלב הקרס שימש לו קמע וסמל אישי למטוסו, נועדה ללעוג למפלגה הנאצית שזה מקרוב ניכּסה סמל עתיק זה כסימן ההיכר שלה.

ברבות השנים נעלם הספר מידיעת הקהל הרחב – בוודאי זה היהודי והישראלי – וגם תרגום לאנגלית משנת 1988 לא הופץ באופן מסחרי. לחסך זה ניתן מענה לראשונה בשנת 2012 עם פרסומה בארץ של מהדורה עברית מוערת ומבוארת, "טייסים יהודים בחיל האוויר הגרמני במלחמת העולם הראשונה", פרי מחקר של שנים בנושא על ידי אלימור מַקֶּבֶת בשיתוף ד"ר דיטר גרושל מארה"ב ומתנדבים אחרים; הספר פורסם בתמיכת עדין טיילהבר-טלבר (2013-1921), בנו של ד"ר טיילהבר. מלאכת המחקר נמשכה ובשנת 2019, מאה שנה מפרסום המהדורה הצנועה הראשונה של "ספר הטייסים", פורסמה בבריטניה המהדורה האנגלית המורחבת והעדכנית "Jewish Flyers in the World War" בעריכת מקבת וד"ר גרושל המנוח.

המהדורה הנוכחית מעשירה עוד יותר את המידע שנאסף על האוויראים היהודים-גרמנים ומרחיבה את רשימת האוויראים הנספחת לספר לסך של 245 אוויראים ששירתו בחילות האוויר של הצבא והצי הגרמניים. הרשימה מכילה תמציות ביוגרפיות על האוויראים, ובהן פרטים על שירותם במלחמה ועל חייהם וגורלם לאחריה של אלה מהם ששרדו. רבים היגרו מגרמניה, אחרים סבלו מרדיפת המשטר הנאצי ואף נכלאו במחנות ריכוז – חלקם שרדו אך אחרים נספו בשואה.

כאן המקום לשוב אל "הטייס בעל הצלב הקרס" מכריכת הספר: פריץ בקהרדט שירת מפרוץ המלחמה כחייל חי"ר ועוטר בצלב הברזל מדרגה ראשונה עוד בטרם התנדב לטיס. ימים אחדים לאחר תום המלחמה נמלט במטוסו המעוטר בצלבי קרס (הצלבים על מטוסו היו 'הפוכים' בכיוונם לצלב הנאצי) לשווייץ, על מנת שלא למסור את המטוס למדינות ההסכמה המנצחות. פטריוט זה שב לחיים שקטים של סוחר בוויסבאדן, אך גזירות המשטר הנאצי הובילו לסגירת עסקיו. בשנת 1937 נעצר בגין "עבירת גזע" על חוקי נירנברג בשל יחסיו עם אישה "ארית", נשפט למאסר ולאחר ריצוי עונשו הועבר למחנה הריכוז בוכנוולד בשנת 1939. לבסוף עלה בידי פרקליטו להגיש עתירה להרמן גרינג, שהיה מפקד הלופטוואפה ובעצמו אלוף טיס ממלחה"ע הראשונה ואחראי על מחנות הריכוז. במרץ 1940 שוחרר בקהרדט ממחנה הריכוז ובסוף השנה אף יצא מגרמניה עם רעייתו. הזוג הגיע לבריטניה מליסבון ב-1941, שם התאחדו עם ילדיהם שהגיעו לשם עוד ב-1939 ב"קינדרטרנספורט". בקהרדט שב לגרמניה המערבית ב-1950 והשתקע מחדש בוויסבאדן. השלטונות הערימו קשיים על תביעות הפיצויים שלו ובשנות חייו האחרונות לא נחסכו ממנו וממשפחתו חרמות וגילויי אנטישמיות בסביבת מגוריו.

פרקליטו של בקהרדט היה ברתולד גוטמן, שאף הוא היה אוויראי (מקלען אווירי) במלחה"ע הראשונה והפך לאחד מעמודי התווך של קהילת ויסבאדן לאחר המלחמה; מסוף 1938 היה עורך הדין היהודי היחיד שהורשה על ידי השלטונות הנאציים לפעול כנציג היהודים בוויסבאדן ובסביבתה. גוטמן נתמנה לטפל בפירוק נכסי היהודים לאחר גירושם מוויסבאדן ב-1942, בשנת 1943 גורש עם משפחתו מפרנקפורט למחנה טרזינשטט, בספטמבר 1944 נשלח לאושוויץ עם בנו ושם נספה. בנו פאול נספה במחנה מטהאוזן ב-1945.

סיפוריהם של בקהרדט, גוטמן ואוויראים אחרים חוברים לשקף לפחות במקצת את השבר הגדול שחוותה יהדות גרמניה המפוארת עוד בטרם השואה, ואת עוצמת העוול שהייתה מנת חלקם של החיילים היהודים לאחר שלחמו כגרמנים למען ארצם. אף שקרוב למאה אלף חיילים יהודים לחמו למען גרמניה במלחה"ע הראשונה ומתוכם נפלו כ-12,000, גבורתם, קורבנם ונאמנותם לגרמניה בשדה הקרב לא היו להם למגן לאחר שכונן המשטר הנאצי.

פרסום המהדורות העדכניות (עברית ואנגלית) אִפשר לסגור מעגלים רבים על ידי איתור בני משפחה וצאצאים של האוויראים. אלה נענו ברצון לבקשות המידע והעשירו את המחקר בפרטים רבים, בתצלומים נדירים ובתעודות רבות ערך, שחלקם אף שולבו במהדורות החדשות. המחקר בנושא האוויראים היהודים-גרמנים נמשך גם בימים אלה וכל מידע חדש ומוסמך על אודותם, בייחוד תעודות ותצלומים, יתקבל בברכה.

לכאורה, סיפורו של אברהם אבינו ידוע לכל. המונותאיסט הראשון, אברהם, עזב את בית אביו ומילא אחר הציווי האלוהי להגיע לארץ המובטחת. אשתו, שרה, הייתה עקרה, ואברהם הכניס להיריון את אמתה, הגר, שילדה את ישמעאל. מאוחר יותר, שרה כפתה על הגר וישמעאל גלות. אלוהים התגלה אל אברהם והודיע לו שהוא יהיה לאביה של אומה גדולה, וכי שרה תלד את בנו יצחק. לאחר מכן, אלוהים ביקש מאברהם שיקריב את בנו – קורבן שנמנע ברגע האחרון בעקבות התערבות אלוהית.

קוראים יהודים ונוצרים של ספר בראשית ופרשנויותיו המאוחרות, מזהים באברהם את אחד מגיבורי התנ"ך הידועים ביותר. אך סיפורי אברהם קיימים גם בגלגולים אחרים. בקוראן, שבו הוא מוזכר בכ-245 פסוקים, וכן ב"סיפורי הנביאים" (קצץ אל-אנביאא) – הספרות הפרשנית על הנביאים הקדם-אסלאמיים – אברהם משחק תפקיד חשוב כמונותאיסט המייסד, האב הקדמון ומבשרו של הנביא מוחמד.

הקוראן מכנה את אברהם "ח'ליל אללה", ידיד האלוהים (ומקור השם הערבי, אל-ח'ליל, לעיר חברון). כינוי נוסף לאברהם הוא 'חניף', מונח המשמש גם לתיאור מוחמד, ונועד להבחין בינם לבין עובדי האלילים באותה תקופה.

כמו בתנ"ך, כך גם בקוראן מתוארים קורותיו של אברהם: יציאתו לארץ חדשה, הברית שכרת עם אלוהים, ההכרזה על לידתו של יצחק בגילו המתקדם וניסיונו להקריב את בנו – אף שבקוראן לא ברור איזה בן נבחר להיות קורבן, ופרשנים חלוקים ביניהם אם מדובר ביצחק או בישמעאל.

אך יש כאן טוויסט נוסף: בקוראן כלולים סיפורים שאינם קיימים במסורת המקראית כלל. רבים מהסיפורים הללו ארוגים לתוך אחד מהטקסים המשמעותיים ביותר באסלאם: העלייה לרגל למכה, המוכרת כחג'.

בכל שנה, החג' מביא מיליוני מוסלמים מרחבי העולם לאתרים הקדושים במכה – העיר שבה נולד הנביא מוחמד ושבה חווה את ההתגלויות הראשונות שלו. סדר הפעולות הפולחניות – המוכר כ"מנאסיק" ונערך במהלך העלייה לרגל – נקבע על ידי הנביא עצמו. המאמינים חגים מסביב לכעבה, "הבית של אללה", שנחשב לאתר הקדוש ביותר באסלאם ושאליו מפנים המוסלמים את תפילותיהם. בפעולות טקסיות אלה הם עוקבים הלכה למעשה, אחר צעדיו של מוחמד. הלה השתתף בחג' הראשון והיחיד שלו ב-630 לספירה, זמן קצר לפני מותו.

אך המאמינים המוסלמים הולכים גם בעקבותיו של אברהם. אף שהסיפורים על תפקידו של אברהם בחג' קודמים להיווצרותה של דת האסלאם, וקשורים בעלייה לרגל לכעבה – אתר פולחן עתיק שקדם לנביא מוחמד – הקוראן צירף מעשיות אלה לקורפוס הדת החדשה.

הקוראן אומר לנו שאברהם וישמעאל בנו את הכעבה וקידשו אותה בעצמם. כפי שמופיע בקוראן, סורה 2, קכז (תרגום רקנדורף):

שמנו את הבית מחוז חפץ לאנשים ומקום מבטחים. קחו לכם מקום אברהם למקום תפילה. ציווינו על אברהם ועל ישמעאל לאמור, טהרו את ביתי למען המקיפים אותו ולמען הפורשים אליו ולמען הכורעים והמשתחווים.

האתר או המושב של אברהם ("מקום מושב אברהם"), המוזכר בפסוק, ממוקם בתוך מסגד אל-חראם במכה, סמוך לכעבה. הנקודה המסוימת מסומנת באבן, מקום שבו העולים לרגל מתפללים כחלק מסדרת פולחני החג'. לפי המסורת, באבן זו מוטבעת כף רגלו של אברהם.

קיימות כמה גרסאות המסבירות את הופעת חתימת כף רגלו של אברהם באבן: לפי גרסה אחת, אברהם עמד על האבן בעת שבנה את הקירות העליונים של הכעבה; לפי גרסה אחרת, הוא עמד על האבן בעת שקרא לאנושות כולה לבצע את מצוות העלייה לרגל; גרסה שלישית מספרת שאברהם עצמו התפלל על האבן. פרשנים אחדים, כמו ההיסטוריון של מכה, אל-אזרקי (834 לספירה), אומרים שאברהם וישמעאל לא רק בנו את הכעבה, אלא גם השלימו את סדרת פולחני החג', כפי שנהוג עד ימינו אלה.

הסיפור על הגר וישמעאל, אולי אחד הסיפורים הנוגים ביותר בתנ"ך, קשור גם הוא בקשר הדוק לחג'. לפי ההיסטוריון הנודע א-טברי (923-839 לספירה), אחרי ששרה גירשה את הגר וישמעאל, המלאך גבריאל הורה לאברהם להוביל את השניים למקום שבו עתיד היה להיבנות מבנה הכעבה, שהיה באותו הזמן לא יותר מגבעה שוממה.

אחרי שאברהם השאיר מאחור את הגר ובנה התינוק, ישמעאל נעשה צמא, אך לא היו מים באזור. הגר, שהייתה נואשת, חשבה שהיא שומעת פכפוך מים בגבעת ספא הקרובה, אך לא מצאה דבר. לאחר מכן, חשבה שהיא שומעת רעש המגיע מגבעת מארווה, אך גם שם לא מצאה דבר. אחרי שהתרוצצה הלוך ושוב בין הגבעות, הממוקמות מאות מטרים בודדים מאתר הכעבה, שבה לבנה ישמעאל ומצאה אותו יושב במים שנבעו באופן פלאי מתוך מעין תת קרקעי.

סיפור זה, המוכר בגרסאות שונות, נועד להסביר את טקס הסעי, הנערך במהלך החג', ובו המאמינים "רצים" הלוך ושוב בין הגבעות ספא ומארווה, שבע פעמים בסך הכול, ושותים ממי מעין זמזם. כיום, טקס הסעי נערך במסדרון מקורה שבו נתיבים ייעודיים לכל כיוון.

עיגון טקסי החג' בסיפורי אברהם מייצר קשר בל ינותק בין מוסלמים בעבר ובהווה לבין המסורות המונותאיסטיות העתיקות והאותנטיות ביותר. זו אחת מהסיבות לכך שחוויית החג' נחשבת עוצמתית כל כך עבור המשתתפים. ילדים מוסלמים ברחבי העולם גדלים על הסיפורים האלה, "מפנימים את הגיאוגרפיות שלהם ומאמצים אותן אליהם כנופים פרטיים, שמתוך קווי המתאר וההיסטוריה שלהם מתגבשת זהותם האישית", כפי שכתב הוגה הדעות העכשווי, זיא אל-דין סרדאר (Mecca: The Sacred City, London: Bloomsbury, 2014). במהלך החג', הגיאוגרפיה של הסיפורים האלה מתעוררת לחיים באופן פלאי.

מאת: סטפן ליט וחזי עמיאור

ארבעה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס הסופר שטפן צווייג לצבא אוסטרו-הונגריה. בניגוד לדבריו שנים אחר כך, בספרו "העולם של אתמול", בחודשי המלחמה הראשונים הוא דווקא נסחף בזרם ההתלהמות והיהירות מול האויבים: סרביה, רוסיה וצרפת. מסות שפרסם בעיתונות האוסטרית והגרמנית ומכתבים לידידיו מעידים על כך. כמה חודשים לאחר גיוסו לשירות צבאי ב"קבוצת הסופרים" שנכללה במערך התעמולה הצבאית, ונוכח החדשות הקשות מהחזית, השתנו השקפותיו של צווייג. בחזית המזרחית באזור גליציה שאליה נשלח, הוא התוודע לסבלם של אלפים מיהודי גליציה שברחו, לעיתים עד וינה, מהקרבות ומהדיכוי של הצבא הרוסי. סבלם של הפליטים, יחד עם הסלידה הגוברת מהתעמולה השקרית של כל המעורבים במלחמה, הביאו את צווייג לכתיבת המחזה "ירמיהו".

באביב 1915 עלה בראשו של צווייג הרעיון הראשוני למחזה גדול בעל עלילה תנ"כית, שייתן ביטוי לעמדותיו הפציפיסטיות. שנתיים ארכה עבודתו של צווייג על המחזה, המתבסס על דמותו של הנביא ירמיהו. הוא מתמקד במצור שהטיל על ירושלים נבוכדנצר השני, מלך בבל, והחורבן שהגיע בעקבותיו, בשנת 586 לפנה"ס. בספר ירמיהו מזהיר הנביא מפני הברית עם מצרים נגד בבל. ירמיהו של צווייג הוא איש שלום המייעץ למלך צדקיהו להיכנע בפני נבוכדנצר בכדי לא לסכן את ירושלים ותושביה. לאחר החורבן הוא הופך למנהיג שמוביל את עם ישראל לגלות בבל בראש מורם ובגאווה.

במהלך כתיבת המחזה שיתף מחברו את תחושותיו עם ידידיו ומכריו. במאי 1916 הוא כתב למרטין בובר (מכתב זה ואחרים של צווייג שמורים בספרייה הלאומית): "בשעות המעטות שמשאיר לי השירות הצבאי אני עובד על טרגדיה יהודית גדולה, על-זמנית, דרמה על ירמיהו, המציגה את דרכו הטרגית של האדם שאין לו אלא המילה, האזהרה והתבונה לנוכח המציאות – כל זה על רקע מלחמה מכרעת. זוהי הטרגדיה ושיר ההלל של העם היהודי כעם נבחר – לא במובן של רווחת החיים, אלא של הסבל האין-סופי, של הנפילה והתקומה הנצחית ושל החוזק שנולד מתוך גורל זה. הסוף, בשעת היציאה מירושלים, מכיל את הבשורה על ירושלים שנבנית מחדש לנצח".

בובר לא היה שלם עם מגמתו ההיסטורית של צווייג ולא הסכים לפרסום כל המחזה בכתב העת הציוני שערך: Der Jude. עם זאת, הוא הסכים לפרסם מאמר ביקורת המשבח את המחזה, מאת הסופר הצרפתי רומן רולן.

הצגת הבכורה של המחזה הועלתה על במת התיאטרון העירוני בציריך בינואר 1918, אך הוא לא זכה להצלחה בתיאטראות באירופה. כיצירה ספרותית, לעומת זאת, המחזה זכה לפרסום רב וקלע לטעמם של קוראים לא מעטים: הוא פורסם בשבע מהדורות בגרמנית, וכן בלשונות אירופיות נוספות, ביניהן גם יידיש.

בשנת 1929 הגיעה שעתו של "ירמיהו" לעלות על במה עברית ארץ-ישראלית, בתרגום אביגדור המאירי. היתה זו ההפקה הגדולה ביותר בארבע שנותיו של תיאטרון הפועלים "אהל", שחרת על דגלו את החזרה לסיפורי התנ"ך.

משה הלוי, מייסד "אהל", היה במאי ההצגה והוא שעיבד את המחזה של צווייג. לעומת צווייג שהתעניין בטרגדיה האישית של הנביא נוכח המלחמה חסרת הפשר, הלוי הציוני התעניין בעיקר בטרגדיה הלאומית של העם שטעה טעות מדינית מרה, ובשסע החברתי שהביא לכך. לקראת הבכורה הוא סיכם: "נתתי לו כיוון לאומי ארץ ישראלי, בניגוד לטנדנציה של סטפן צווייג, שהיא בעיקרה פציפיסטית-אינדיבידואלית".

הלוי יכול היה להצהיר כך מאחר שהצעד הראשון שהוא עשה היה נסיעה אל צווייג לזלצבורג, כדי לקבל את הסכמתו לעיבוד הציוני של המחזה. צווייג נעתר מיד ואף הביע כוונה להגיע להצגת הבכורה. שנה וחצי של היערכות וחזרות כללו למידה משותפת בספרי ירמיהו ואיכה ובאגדות החורבן, והרצאות של מומחים על התקופה. גולת הכותרת היתה סיור מודרך ארוך ומפורט של הבמאי והשחקנים בירושלים ובענתות, במטרה לגרות את הדמיון האמנותי ולהמחיש להם את החיים בירושלים בימי המצור.

ממדי ההפקה חייבו את התיאטרון להקים אגודת ידידים שגייסה כספים למימון ההפקה (שחקני "אהל" היו חובבים ולא קיבלו שכר). אחד מהתורמים הנדיבים היה צווייג עצמו, שגם ויתר על שכר הסופרים שלו.

בכורת "ירמיהו" עלתה בתל אביב ימים אחדים לפני תשעה באב תרפ"ט, והתקבלה באהבה. זלמן שז"ר בירך את הלוי ואת השחקנים על המסר הלאומי והסוציאליסטי החדש, לעומת המקור כפי שכתב אותו צווייג: "הם קיימו: "ואת קליפתו זרק", ועל הפרישה מהמיותר יקבלו שכר מיוחד".

מאורעות תרפ"ט שפרצו מיד לאחר הבכורה שיבשו את התוכניות של "אהל". המשבר אילץ את השחקנים, שהיו פועלים פשוטים, להתפזר ברחבי הארץ לעבודה ולשמירה. בעיות התנועה בדרכים גם שיבשו את מסע ההופעות המתוכנן בהתיישבות העובדת. ההצגה המשיכה לעלות גם בעשורים הבאים, והתיאטרון נהג להעלות אותה בכל שנה ערב תשעה באב ובמוצאי היום. בשנת 1934 יצא "אהל" לסיבוב הופעות ארוך באירופה, ו"ירמיהו", שהתכבדה בנוכחותו של צווייג הנפעם, כבשה את הקהל בלונדון.

סיפורו של "ירמיהו" בתיאטרון "אהל" הוא משל לפער בין תפיסת אליטת התרבות היהודית במרכז אירופה ובמערבה את לקחי החורבן, לבין זו של הציונות. הראשונים הסיקו ממנו אנטי לאומיות ופרידה מארץ ישראל ומרעיון הריבונות היהודית, ואילו בארץ ישראל הוא נתפס כאסון היסטורי שהגיעה שעת תיקונו. תעיד על כך תוכניתו של משה הלוי, ש"ירמיהו" יהיה הצגה ראשונה ב"טרילוגיה לאומית" שהשנייה בה תעסוק בשבתי צבי, והשלישית תהיה עכשווית: "מחזה ארץ ישראלי על תקופת הבניין והתקומה".