מה חיפש אברהם אבינו במכה?

קורות חייו של אברהם אבינו מופיעות בקוראן. והמאמינים המוסלמים הולכים גם הם בעקבותיו

A prophetic and heroic genealogy including an illustration of Abraham, from a Turkish translation of the 13th century cosmological text, the "ʿAcāʾib ül-maḫlūḳāt ü ġarāʾib ül-mevcūdāt", the National Library of Israel collections

לכאורה, סיפורו של אברהם אבינו ידוע לכל. המונותאיסט הראשון, אברהם, עזב את בית אביו ומילא אחר הציווי האלוהי להגיע לארץ המובטחת. אשתו, שרה, הייתה עקרה, ואברהם הכניס להיריון את אמתה, הגר, שילדה את ישמעאל. מאוחר יותר, שרה כפתה על הגר וישמעאל גלות. אלוהים התגלה אל אברהם והודיע לו שהוא יהיה לאביה של אומה גדולה, וכי שרה תלד את בנו יצחק. לאחר מכן, אלוהים ביקש מאברהם שיקריב את בנו – קורבן שנמנע ברגע האחרון בעקבות התערבות אלוהית.

קוראים יהודים ונוצרים של ספר בראשית ופרשנויותיו המאוחרות, מזהים באברהם את אחד מגיבורי התנ"ך הידועים ביותר. אך סיפורי אברהם קיימים גם בגלגולים אחרים. בקוראן, שבו הוא מוזכר בכ-245 פסוקים, וכן ב"סיפורי הנביאים" (קצץ אל-אנביאא) – הספרות הפרשנית על הנביאים הקדם-אסלאמיים – אברהם משחק תפקיד חשוב כמונותאיסט המייסד, האב הקדמון ומבשרו של הנביא מוחמד.

הקוראן מכנה את אברהם "ח'ליל אללה", ידיד האלוהים (ומקור השם הערבי, אל-ח'ליל, לעיר חברון). כינוי נוסף לאברהם הוא 'חניף', מונח המשמש גם לתיאור מוחמד, ונועד להבחין בינם לבין עובדי האלילים באותה תקופה.

כמו בתנ"ך, כך גם בקוראן מתוארים קורותיו של אברהם: יציאתו לארץ חדשה, הברית שכרת עם אלוהים, ההכרזה על לידתו של יצחק בגילו המתקדם וניסיונו להקריב את בנו – אף שבקוראן לא ברור איזה בן נבחר להיות קורבן, ופרשנים חלוקים ביניהם אם מדובר ביצחק או בישמעאל.

דפים מתוך כתב יד הודי של הקוראן משנת 1601, בהם מוצגת סורת אל-בקארה שבה מוזכר אברהם. מתוך: אוספי הספרייה הלאומית
דפים מתוך כתב יד הודי של הקוראן משנת 1601, בהם מוצגת סורת אל-בקארה שבה מוזכר אברהם. מתוך: אוספי הספרייה הלאומית

אך יש כאן טוויסט נוסף: בקוראן כלולים סיפורים שאינם קיימים במסורת המקראית כלל. רבים מהסיפורים הללו ארוגים לתוך אחד מהטקסים המשמעותיים ביותר באסלאם: העלייה לרגל למכה, המוכרת כחג'.

בכל שנה, החג' מביא מיליוני מוסלמים מרחבי העולם לאתרים הקדושים במכה – העיר שבה נולד הנביא מוחמד ושבה חווה את ההתגלויות הראשונות שלו. סדר הפעולות הפולחניות – המוכר כ"מנאסיק" ונערך במהלך העלייה לרגל – נקבע על ידי הנביא עצמו. המאמינים חגים מסביב לכעבה, "הבית של אללה", שנחשב לאתר הקדוש ביותר באסלאם ושאליו מפנים המוסלמים את תפילותיהם. בפעולות טקסיות אלה הם עוקבים הלכה למעשה, אחר צעדיו של מוחמד. הלה השתתף בחג' הראשון והיחיד שלו ב-630 לספירה, זמן קצר לפני מותו.

אך המאמינים המוסלמים הולכים גם בעקבותיו של אברהם. אף שהסיפורים על תפקידו של אברהם בחג' קודמים להיווצרותה של דת האסלאם, וקשורים בעלייה לרגל לכעבה – אתר פולחן עתיק שקדם לנביא מוחמד – הקוראן צירף מעשיות אלה לקורפוס הדת החדשה.

תרשים מתוך השיר התורכי מ-1643, the menāsik ül- ḥacc, העוסק בטקסי העלייה לרגל. בתרשים נראה מסגד אל-חראם במכה, לרבות הכעבה ו"מקום מושב אברהם". מתוך: אוספי הספרייה הלאומית
תרשים מתוך השיר התורכי מ-1643, the menāsik ül- ḥacc, העוסק בטקסי העלייה לרגל. בתרשים נראה מסגד אל-חראם במכה, לרבות הכעבה ו"מקום מושב אברהם". מתוך: אוספי הספרייה הלאומית

הקוראן אומר לנו שאברהם וישמעאל בנו את הכעבה וקידשו אותה בעצמם. כפי שמופיע בקוראן, סורה 2, קכז (תרגום רקנדורף):

שמנו את הבית מחוז חפץ לאנשים ומקום מבטחים. קחו לכם מקום אברהם למקום תפילה. ציווינו על אברהם ועל ישמעאל לאמור, טהרו את ביתי למען המקיפים אותו ולמען הפורשים אליו ולמען הכורעים והמשתחווים.

האתר או המושב של אברהם ("מקום מושב אברהם"), המוזכר בפסוק, ממוקם בתוך מסגד אל-חראם במכה, סמוך לכעבה. הנקודה המסוימת מסומנת באבן, מקום שבו העולים לרגל מתפללים כחלק מסדרת פולחני החג'. לפי המסורת, באבן זו מוטבעת כף רגלו של אברהם.

קיימות כמה גרסאות המסבירות את הופעת חתימת כף רגלו של אברהם באבן: לפי גרסה אחת, אברהם עמד על האבן בעת שבנה את הקירות העליונים של הכעבה; לפי גרסה אחרת, הוא עמד על האבן בעת שקרא לאנושות כולה לבצע את מצוות העלייה לרגל; גרסה שלישית מספרת שאברהם עצמו התפלל על האבן. פרשנים אחדים, כמו ההיסטוריון של מכה, אל-אזרקי (834 לספירה), אומרים שאברהם וישמעאל לא רק בנו את הכעבה, אלא גם השלימו את סדרת פולחני החג', כפי שנהוג עד ימינו אלה.

הסיפור על הגר וישמעאל, אולי אחד הסיפורים הנוגים ביותר בתנ"ך, קשור גם הוא בקשר הדוק לחג'. לפי ההיסטוריון הנודע א-טברי (923-839 לספירה), אחרי ששרה גירשה את הגר וישמעאל, המלאך גבריאל הורה לאברהם להוביל את השניים למקום שבו עתיד היה להיבנות מבנה הכעבה, שהיה באותו הזמן לא יותר מגבעה שוממה.

איור מתוך השיר התורכי מ-1643, the menāsik ül- ḥacc, שבו נראות הגבעות ספא (למעלה) ומארווה (למטה). מתוך: אוספי הספרייה הלאומית
איור מתוך השיר התורכי מ-1643, the menāsik ül- ḥacc, שבו נראות הגבעות ספא (למעלה) ומארווה (למטה). מתוך: אוספי הספרייה הלאומית

אחרי שאברהם השאיר מאחור את הגר ובנה התינוק, ישמעאל נעשה צמא, אך לא היו מים באזור. הגר, שהייתה נואשת, חשבה שהיא שומעת פכפוך מים בגבעת ספא הקרובה, אך לא מצאה דבר. לאחר מכן, חשבה שהיא שומעת רעש המגיע מגבעת מארווה, אך גם שם לא מצאה דבר. אחרי שהתרוצצה הלוך ושוב בין הגבעות, הממוקמות מאות מטרים בודדים מאתר הכעבה, שבה לבנה ישמעאל ומצאה אותו יושב במים שנבעו באופן פלאי מתוך מעין תת קרקעי.

סיפור זה, המוכר בגרסאות שונות, נועד להסביר את טקס הסעי, הנערך במהלך החג', ובו המאמינים "רצים" הלוך ושוב בין הגבעות ספא ומארווה, שבע פעמים בסך הכול, ושותים ממי מעין זמזם. כיום, טקס הסעי נערך במסדרון מקורה שבו נתיבים ייעודיים לכל כיוון.

עיגון טקסי החג' בסיפורי אברהם מייצר קשר בל ינותק בין מוסלמים בעבר ובהווה לבין המסורות המונותאיסטיות העתיקות והאותנטיות ביותר. זו אחת מהסיבות לכך שחוויית החג' נחשבת עוצמתית כל כך עבור המשתתפים. ילדים מוסלמים ברחבי העולם גדלים על הסיפורים האלה, "מפנימים את הגיאוגרפיות שלהם ומאמצים אותן אליהם כנופים פרטיים, שמתוך קווי המתאר וההיסטוריה שלהם מתגבשת זהותם האישית", כפי שכתב הוגה הדעות העכשווי, זיא אל-דין סרדאר (Mecca: The Sacred City, London: Bloomsbury, 2014). במהלך החג', הגיאוגרפיה של הסיפורים האלה מתעוררת לחיים באופן פלאי.

כך נעשה ״ירמיהו״ של צווייג סמל ציוני

השקפותיו הפציפיסטיות של צווייג נוכח המתרחש בחזית הביאו לכתיבת המחזה ״ירמיהו״ - טרגדיה אישית, שהפכה לטרגדיה לאומית

מאת: סטפן ליט וחזי עמיאור

ארבעה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס הסופר שטפן צווייג לצבא אוסטרו-הונגריה. בניגוד לדבריו שנים אחר כך, בספרו "העולם של אתמול", בחודשי המלחמה הראשונים הוא דווקא נסחף בזרם ההתלהמות והיהירות מול האויבים: סרביה, רוסיה וצרפת. מסות שפרסם בעיתונות האוסטרית והגרמנית ומכתבים לידידיו מעידים על כך. כמה חודשים לאחר גיוסו לשירות צבאי ב"קבוצת הסופרים" שנכללה במערך התעמולה הצבאית, ונוכח החדשות הקשות מהחזית, השתנו השקפותיו של צווייג. בחזית המזרחית באזור גליציה שאליה נשלח, הוא התוודע לסבלם של אלפים מיהודי גליציה שברחו, לעיתים עד וינה, מהקרבות ומהדיכוי של הצבא הרוסי. סבלם של הפליטים, יחד עם הסלידה הגוברת מהתעמולה השקרית של כל המעורבים במלחמה, הביאו את צווייג לכתיבת המחזה "ירמיהו".

באביב 1915 עלה בראשו של צווייג הרעיון הראשוני למחזה גדול בעל עלילה תנ"כית, שייתן ביטוי לעמדותיו הפציפיסטיות. שנתיים ארכה עבודתו של צווייג על המחזה, המתבסס על דמותו של הנביא ירמיהו. הוא מתמקד במצור שהטיל על ירושלים נבוכדנצר השני, מלך בבל, והחורבן שהגיע בעקבותיו, בשנת 586 לפנה"ס. בספר ירמיהו מזהיר הנביא מפני הברית עם מצרים נגד בבל. ירמיהו של צווייג הוא איש שלום המייעץ למלך צדקיהו להיכנע בפני נבוכדנצר בכדי לא לסכן את ירושלים ותושביה. לאחר החורבן הוא הופך למנהיג שמוביל את עם ישראל לגלות בבל בראש מורם ובגאווה.

במהלך כתיבת המחזה שיתף מחברו את תחושותיו עם ידידיו ומכריו. במאי 1916 הוא כתב למרטין בובר (מכתב זה ואחרים של צווייג שמורים בספרייה הלאומית): "בשעות המעטות שמשאיר לי השירות הצבאי אני עובד על טרגדיה יהודית גדולה, על-זמנית, דרמה על ירמיהו, המציגה את דרכו הטרגית של האדם שאין לו אלא המילה, האזהרה והתבונה לנוכח המציאות – כל זה על רקע מלחמה מכרעת. זוהי הטרגדיה ושיר ההלל של העם היהודי כעם נבחר – לא במובן של רווחת החיים, אלא של הסבל האין-סופי, של הנפילה והתקומה הנצחית ושל החוזק שנולד מתוך גורל זה. הסוף, בשעת היציאה מירושלים, מכיל את הבשורה על ירושלים שנבנית מחדש לנצח".

בובר לא היה שלם עם מגמתו ההיסטורית של צווייג ולא הסכים לפרסום כל המחזה בכתב העת הציוני שערך: Der Jude. עם זאת, הוא הסכים לפרסם מאמר ביקורת המשבח את המחזה, מאת הסופר הצרפתי רומן רולן.

הצגת הבכורה של המחזה הועלתה על במת התיאטרון העירוני בציריך בינואר 1918, אך הוא לא זכה להצלחה בתיאטראות באירופה. כיצירה ספרותית, לעומת זאת, המחזה זכה לפרסום רב וקלע לטעמם של קוראים לא מעטים: הוא פורסם בשבע מהדורות בגרמנית, וכן בלשונות אירופיות נוספות, ביניהן גם יידיש.

בשנת 1929 הגיעה שעתו של "ירמיהו" לעלות על במה עברית ארץ-ישראלית, בתרגום אביגדור המאירי. היתה זו ההפקה הגדולה ביותר בארבע שנותיו של תיאטרון הפועלים "אהל", שחרת על דגלו את החזרה לסיפורי התנ"ך.

משה הלוי, מייסד "אהל", היה במאי ההצגה והוא שעיבד את המחזה של צווייג. לעומת צווייג שהתעניין בטרגדיה האישית של הנביא נוכח המלחמה חסרת הפשר, הלוי הציוני התעניין בעיקר בטרגדיה הלאומית של העם שטעה טעות מדינית מרה, ובשסע החברתי שהביא לכך. לקראת הבכורה הוא סיכם: "נתתי לו כיוון לאומי ארץ ישראלי, בניגוד לטנדנציה של סטפן צווייג, שהיא בעיקרה פציפיסטית-אינדיבידואלית".

צווייג והלוי בלונדון, 1934

הלוי יכול היה להצהיר כך מאחר שהצעד הראשון שהוא עשה היה נסיעה אל צווייג לזלצבורג, כדי לקבל את הסכמתו לעיבוד הציוני של המחזה. צווייג נעתר מיד ואף הביע כוונה להגיע להצגת הבכורה. שנה וחצי של היערכות וחזרות כללו למידה משותפת בספרי ירמיהו ואיכה ובאגדות החורבן, והרצאות של מומחים על התקופה. גולת הכותרת היתה סיור מודרך ארוך ומפורט של הבמאי והשחקנים בירושלים ובענתות, במטרה לגרות את הדמיון האמנותי ולהמחיש להם את החיים בירושלים בימי המצור.

ממדי ההפקה חייבו את התיאטרון להקים אגודת ידידים שגייסה כספים למימון ההפקה (שחקני "אהל" היו חובבים ולא קיבלו שכר). אחד מהתורמים הנדיבים היה צווייג עצמו, שגם ויתר על שכר הסופרים שלו.

בכורת "ירמיהו" עלתה בתל אביב ימים אחדים לפני תשעה באב תרפ"ט, והתקבלה באהבה. זלמן שז"ר בירך את הלוי ואת השחקנים על המסר הלאומי והסוציאליסטי החדש, לעומת המקור כפי שכתב אותו צווייג: "הם קיימו: "ואת קליפתו זרק", ועל הפרישה מהמיותר יקבלו שכר מיוחד".

מאורעות תרפ"ט שפרצו מיד לאחר הבכורה שיבשו את התוכניות של "אהל". המשבר אילץ את השחקנים, שהיו פועלים פשוטים, להתפזר ברחבי הארץ לעבודה ולשמירה. בעיות התנועה בדרכים גם שיבשו את מסע ההופעות המתוכנן בהתיישבות העובדת. ההצגה המשיכה לעלות גם בעשורים הבאים, והתיאטרון נהג להעלות אותה בכל שנה ערב תשעה באב ובמוצאי היום. בשנת 1934 יצא "אהל" לסיבוב הופעות ארוך באירופה, ו"ירמיהו", שהתכבדה בנוכחותו של צווייג הנפעם, כבשה את הקהל בלונדון.

סיפורו של "ירמיהו" בתיאטרון "אהל" הוא משל לפער בין תפיסת אליטת התרבות היהודית במרכז אירופה ובמערבה את לקחי החורבן, לבין זו של הציונות. הראשונים הסיקו ממנו אנטי לאומיות ופרידה מארץ ישראל ומרעיון הריבונות היהודית, ואילו בארץ ישראל הוא נתפס כאסון היסטורי שהגיעה שעת תיקונו. תעיד על כך תוכניתו של משה הלוי, ש"ירמיהו" יהיה הצגה ראשונה ב"טרילוגיה לאומית" שהשנייה בה תעסוק בשבתי צבי, והשלישית תהיה עכשווית: "מחזה ארץ ישראלי על תקופת הבניין והתקומה".

הכוכב שלנו: סיפורו של מגן הדוד

הוא הופיע על המגנים של צבא דוד המלך, דת הבודהיזם נעזרת בו להשגת שלווה והרמוניה, והוא אפילו שימש את האלכימאים. כיצד קיבל, אם כך, מגן הדוד את משמעותו היהודית?

"משהו מסוד האדם נכנס לתוך הסמלים שלו…"

– גרשום שלום

מגן הדוד נולד הרבה לפני שהיהדות והתנועה הציונית אימצו אותו לחיקן; כבר לפני אלפי שנים הוא הופיע בתרבויות המזרח הרחוק – תרבויות שלמרבה הפלא משתמשות בו עד היום. בעבר, מגן הדוד נמצא בשימוש גם בקרב עובדי אלילים פגאניים, בכנסיות מהמאה הראשונה לספירה ואפילו בתרבות המוסלמית.

אך כיצד נקשר גורלו של מגן הדוד בגורלנו?

בהקשר היהודי, מגן הדוד נזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, אך לא כסמל, אלא ככינוי לאלוהים ["ברוך אתה ה' מגן דוד"]. מקור השם "מגן דוד" הוא ככל הנראה באגדה, שלפיה הסמל הופיע על המגנים של צבא דוד המלך; ואם זה לא מספיק – אפילו רבי עקיבא בחר במגן הדוד לסמל מלחמת השחרור של בר-כוכבא (בן-הכוכב) מהקיסר הרומי אדריאנוס.

אולם, לסמל יהודי מובהק, מגן הדוד הפך רק באמצע המאה ה-14; ברגע ההיסטורי שבו העניק הקיסר קארל הרביעי ליהודי פראג את הזכות לשאת דגל, והם, מצידם, בחרו בכוכב בעל ששת הקודקודים. מפראג, התפשט השימוש הרשמי במגן הדוד כסמל יהודי – אז החלה המגמה למצוא מקורות יהודיים שתומכים בכך שמקורו של הסימן הוא בית דוד. זו המגמה שהשתרשה בתודעתנו ואפשרה לנו להסתכל על מגן הדוד כסמל יהודי גרידא.

מגן דוד על הדגל היהודי בפראג

לעומת זאת, חוקר הקבלה הנחשב גרשום שלום טען בספרו "מגן דוד – תולדותיו של סמל", שמקורו של מגן הדוד אינו בשום אופן ביהדות. הוא הודה שעל אף שכבר במאה השביעית לפני הספירה זוהה הסמל על חותם יהודי שנמצא בצידון, וכן על אף שניתן למצוא שימושים בו כעיטור בבתי כנסת במאה ה- 3-4 – אין להניח שמדובר בסימן שהוא בהכרח יהודי. זאת משום שלצידו של מגן הדוד נמצאו גם סמלים כדוגמת צלב הקרס, שאיש לא יכול לייחסם לתרבות היהודית (שהרי, באופן מפתיע, צלב הקרס נחשב בתרבויות העתיקות של המזרח סמל של הרמוניה ושלום).

אז היכן נוכל למצוא ייצוגים של ה'הקסגראם' (כוכב בעל שישה חודים) בתרבויות אחרות?

בהודו משתמשים בהקסגראם זה אלפי שנים, ואפשר לראותו גם על מקדשים עתיקים וגם בשימוש יום-יומי; בבודהיזם הוא משמש לעזר במדיטציה להשגת תחושת שקט והרמוניה, ובהינדואיזם הוא סמלה של האלה לקשמי – אלת המזל והשפע החומרי.

אפילו באלכימיה, תורת חקר החומרים שממנה התפתחה הכימיה, תוכלו למצוא הקסגראמים כמו חול בסהרה (כמו מדוזות בים, כמו חומוס באבו-גוש, כמו חל"ת בקורונה…). בתורה העתיקה הזו, סמלים מאגיים היו דבר שבשגרה, והכוכב בעל ששת הקודקודים גויס גם הוא לשורת הסימנים הגרפיים שבהם עשו שימוש האלכימאים: משולש אחד סימל את המים, המשולש ההפוך את האש, ושילובם זה בזה תיאר את ההרמוניה בין היסודות המנוגדים. שילובם של השניים יצר את המשושה שסימל, כך סברו האלכימאים, את מי-האש. כמו כן, בספרות האלכימית מופיע ההקסגראם גם כייצוג ל'ארבעת היסודות' – תיאוריה שלפיה כל החומר בעולם מורכב מארבעה יסודות: אוויר, מים, אדמה ואש – כך, למעשה, הסמל הזה מייצג את כל מה שקיים. אם תרצו, אפשר להסתכל על ההקסגראם כסמל האלכימי האולטימטיבי.

האלכימיה שאלה מן המסורת היוונית הקלאסית את הרעיון שלפיו הגבריות מסמלת חוכמה, בעוד שהנשיות מסמלת טבע; הגבר הוא הפילוסופיה והאישה היא החייתיות. באיור הלקוח מספר אלכימי מן המאה ה-18, נראה גבר הולך אחרי אישה. הגבר אוחז בידו עששית ועוקב אחר האישה שמחזיקה הקסגראם. הציור הזה מראה למעשה את הפילוסוף שלומד את הטבע, או במילים אחרות – את החוכמה האנושית שחושפת את רזי הקיום.

'הפילוסוף שחוקר את הטבע' | מתוך ספר אלכימי משנת 1749, ספריית אדלשטיין להיסטוריה של המדע

באיסלאם, ההקסגראם ידוע כ"חותם שלמה" (ח'תאם סולימאן) ומעטר מסגדים רבים ברחבי העולם. עד שנת 1945, עיטר הסמל גם את דגל מרוקו, שלימים, מאז שהפך מזוהה עם התנועה הציונית ונעשה סמל שלו מטען יהודי, הוחלף בכוכב בעל חמישה קודקודים (פנטגרם). מאותה סיבה, פחת השימוש בסמל הזה בכלל העולם האיסלמי. גם בכנסיות מימי הביניים והעת החדשה המוקדמת ניתן למצוא את ההקסגראם – אם כי לא בתור סמל נוצרי, אלא כמוטיב עיטורי בלבד.

הקסגראם באיסלם

על אף השימוש בו בתרבויות אחרות, מגן הדוד חרוט על דגלנו, וכך גם זכור בלבבותינו כסמלה הבלתי מעורער של מדינת ישראל מבלי קשר למקורו; כי זהו כוחו של סמל – הכוח שנותן לו האדם.

 

[המקורות לכתבה זו באדיבות חיה הר – מנהלת אוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע, וד"ר צבי לשם – מנהל אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית]

כתב יד עברי נדיר חושף: כך תפרצו מצור

אילי ניגוח, מרגמות ימי-ביניימיות וסוסים נושאי אש: הצצה לכתב-יד יחיד במינו

קונרד קייזר לא השתייך למעמד האצולה, לא שירת כאביר במסעות הצלב ורקעו המקצועי לא היה רקע של מהנדס צבאי. רק במאה ה-19, בעקבות מחקר קפדני שהתחקה אחר חייו של מחבר Bellifortis, התגלו זהותו ומקצועו האמיתיים. קייזר התמחה כרופא, ובתפקיד זה הצטרף למסע הצלב של סוף המאה ה-14 נגד הטורקים.

ב-1396 היה קייזר עד לתבוסת הכוחות הנוצריים במצור על ניקופוליס, תבוסה שהאשים בה את זיגיסמונד מלך הונגריה. ב-1402, לאחר שכלא המלך זיגיסמונד את אחיו ונצסלס והשתלט על בוהמיה, הוגלה קייזר לעיירה קטנה בהרי בוהמיה. חולה ושבור, הקדיש קייזר את שלוש השנים האחרונות בחייו לכתיבת יצירה המוקדשת לאומנויות המלחמה, עם דגש מיוחד על לוחמת מצור. שני מאיירים גרמנים שהזדמנו למקום גלותו נשכרו לאייר את כתב-היד. ב-1405, היא שנת מותו, סיים קונרד קייזר את כתיבת Bellifortis אבל לא זכה לראות את פרסומה.

בין האיורים הרבים המעטרים את כתב היד ניתן למצוא גם כמה שאינם קשורים כלל לטכנולוגיה צבאית: חגורת צניעות לנשים, מכשיר סירוס לגברים, ואפילו מדריך מצויר להכנת אמבטיה.

בארצות דוברות הגרמנית הייתה השפעת Bellifortis הגדולה ביותר, ובמאה ה-15 בלבד מופיעים איורים, חלקי טקסט וההעתקות מלאות של החיבור בכ-15 כתב -יד שונים, בהם כתב-יד אחד הכתוב עברית וגרמנית באותיות עבריות.

בספריית מדינת בוואריה שבמינכן שמור כתב יד עברי המתוארך לשנת 1500 לערך. גם מבלי להידרש לטקסט, אפשר להבחין בקשר ההדוק בין היצירה הלטינית לבין כתב היד העברי, בעיקר באיורים שפותחים את כתב היד.

האיורים הפותחים הן את Bellifortis והן את כתב היד העברי הנסמך עליו מציגים לקורא סוגים שונים של אילי ניגוח לפריצת חומות.

 

וכך זה נראה בכתב היד העברי:

 

כמו גם טרבושות (מילה המתורגמת לעתים כ"מרגמות").

 

ובכתב היד העברי:

 

בלוחמת ימי הביניים המאוחרים נעשה שימוש רב באש, והוראות על הדרך הנכונה להבעיר אש מחומרים מתכלים שונים תופסות מקום רב ב-Bellifortis. אחת הדרכים להבערת שטח האויב היא שימוש בעפיפוני מלחמה, וביצירתו של קייזר אנו מוצאים את האיור הראשון בהיסטוריה האירופאית לעפיפון מלחמה – מנהג שהחל בצבא הרומי. כך כותב קייזר ב-Bellifortis:

"רצוי שלעפיפון זה יהיה ראש עשוי קלף עור, החלק המרכזי בגוף עשוי פשתן, והזנב ממשי. יש לצבוע אותו בשלל צבעים. בקצה הראש, יש לצרף קרש עשוי משלושה חלקים המאפשר לשאת אותו בעזרת חבל הקשור במרכזו. עבור הדלק לעפיפון הזה, יש להשתמש בתרכובת של שמנים דליקים שמורים בתוך בקבוק הממוקם בפה של העפיפון".

 

בכתב היד העברי אין זכר לעפיפוני מלחמה. נראה שהשימוש בלוחמת אש נעשה רק בעזרת בעלי חיים. כך זה נראה בכתב היד של קייזר:

 

וכך זה נראה בכתב היד העברי:

 

בעזרתו של יעקב פוקס, איש מחלקת כתבי היד בספרייה, הצלחנו לפענח חלק מכתב היד העברי. רובו כתוב גרמנית באותיות עבריות, וחלקו בעברית מתובלת גרמנית. מתחת לציור הסוס נכתב למשל: "עשה על הקץ למעלה כמו לאדא גדול באגרוף עם כל כלעך ועשה בצדדים לפנים כמו בית פייפין סביב הצוואר וקשור סביב הצוואר שלא יפיל ממנה ועשה הרבה חורים בהלאדא ושים בהלאדא התערובת ומתי שיגיע האש בהתערובת ישרוף ועשה תחת התערובת קויישין כדי שלא יסוב להקאנן עשה שק מן זרוק ושים גופרית ופעך בסיר על באש און וואן עש […] ואז הניחו לקרר ושים בו העיסה. כך ביטר עולייזו דו וייל […] תערובת וכתוהיהו (=תחתוך אותו) שנל כמו עיסה והניחו לייבש מעט ואז שים בהשק שנל וקח זלפיטר מכותת ושפוך עליו יין שרוף כ"ד שעות ואז קח היין שמן שים בו הולנדר מרק מיובש גם כן כ"ד שעות וייבשו ושים בה פיין שנל והדליקהו ומתי שיגיע האש בהשק שנל".

בדף אחר אנו עדים לשימוש בכוורת דבורים כנשק ביולוגי. בצידו השמאלי של המבצר מופיעה ההמלצה החמה הבאה: "שים במרחשת סיד ואפר חם מאוד".

 

את דמויות האבירים שביצירתו הלטינית של קייזר מחליפות דמויות המצוירות ברישום מהיר בכתב היד העברי. מתחת לזו נכתב: "איש מעוטף בסדין וראשו כמעט אצל רגליו וקשור יחד היטב מאוד בהסדין כדי שלא יכאב לו שנפל מן המבצר".

 

הפכנו והגדלנו את החלק הרלוונטי:

 

עמוד אחר בכתב היד העברי מציע דרך לאתר פולשים בלילה. בכיתוב משמאל למבצר מופיעה המלצה: "עשה סביב המבצר או סביב המקום חבל ומקושר בהחבל שעלין וקלוקין אז תשמע אם ילכו אדם מן המקום או מן המבצר בלילה". מימין מספק כתב היד דרך אפשרית להתנגב מן ההר למבצר שבקירבתו: "חבל מקושר באילן למעלה ואנשים יורדים מלמעלה מן ההר בהמבצר ולמעלה מקושר בהחבל שעל".

 

בצד החידושים הטכנולוגיים שמציג קייזר בספרו, מקדיש המחבר מקום רב לכישוף וקסמים כדרך להטיית הכף בעת הלחימה. הדהוד ברור לפנייה לכוחות הנסתר אנחנו שומעים בסוף כתב היד העברי, בחלק הטקסטואלי המוקדש למתכונים העל-טבעיים. בעמוד הפתיחה מופיעות הוראות למציאת אוצר: "בערב ליל תקופת תמוז לאחר שקיעת החמה לך לאילן לוזי מן שנה ותבחר ד' חוטרות שמגודלים באותה שנה וקשור אותם יחד ותפוש אותם בידך השמאלית ושים בידך הימנית זהובים וכסף ותסבב עמו המקלות ג' פעמים ואמור כך זאת המקלות יהיה לי להצלחה כמו שהיו המקלות של יעקב אבינו עליו השלום להצלחה כשראוהו הצאן בהמקלות וילדו דוגמתם כך יהיו המקלות הזאת להראות לי חפורות [= ככל הנראה אוצרות באדמה] הן כסף הן שווה כסף הן תכשיטים המקלות הזה אני אשביעך בשם אל שדי צור עולמים [… רשימת שמותיו של האל] והנח שם הכסף והזהובים ובבוקר קודם היניץ החמה לך אל המקלות וחתוך אותם נגד החמה וגם נגד ארבע רוחות ואמור כך לכל חיתוך…"

 

מספרה האחרון של שרה אופנברג (Up In Arms: Images of Knights and the Divine Chariot in Esoteric Ashkenazi Manuscripts of the Middle Ages) אנו למדים כי כתבי יד עבריים מאוירים משתמשים לא פעם בספרי דגמים נוצריים בשביל להעתיק איורים. לפנינו מקרה שונה. היות שכתב היד העברי טרם נחקר קשה לקבוע מסקנות חותכות לגביו, ובכל זאת נראה שמדובר בהעתקה של אחד מכתבי היד של Bellifortis או של יצירה שצוירה בהשראתה. קייזר השאיר אחריו ארבע סקיצות שונות של החיבור ועותקים חדשים נוצרו במהלך המאות ונפוצו באירופה. בכתב יד השמור בספריית האוניברסיטה של גוטינגן בגרמניה מופיע דיוקן של קייזר. בכתב היד העברי כמובן שאין לו זכר.

 

שאלה שחזרה ועלתה במהלך התחקיר לכתבה היא מדוע העתיק יהודי בן המאה ה-16 יצירה לטינית העוסקת בלוחמת מצור? ארבע השפות שבהן שלט יוצר כתב היד (עברית, יידיש, לטינית וגרמנית), יחד עם העובדה שהכיר את עקרונות הכישוף ברנסנס, הובילה את החוקרת אילונה שטיינמן להעריך שיוצר כתב היד היה ככל הנראה יהודי מומר. כתב היד, סיפרה לנו אילונה, היה שייך לאוסף כתבי היד העבריים של ראש מנזר בנדיקטי בשם יוהאן טריתמיאוס, והוא היחיד ששרד מאותו האוסף. מלבד האיורים של מכונות המלחמה, מכיל כתב היד ענייני מגיה, העתקה של ספר הגורלות המיוחס לסעדיה בן יוסף אלפיומי, קטעים העוסקים באסטרולוגיה, סגולות ורפואות, מזלות ומרשמים. אולי היה כותב כתב היד האנונימי מורה העברית של הנזיר הגרמני?

מלבד דיוקנו של קייזר, כל האיורים מיצירתו של קייזר המופיעים בכתבה לקוחים מכתב היד השמור בספריית המדינה בבוואריה.

 

את כתב היד העברי תוכלו לחקור בעצמכם בקישור הבא.

 

תודה ליעקב פוקס, שרה אופנברג ואילונה שטיימן על עזרתם בהכנת הכתבה.

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

 

לקריאה נוספת:

Sara Offenberg, Up In Arms: Images of Knights and the Divine Chariot in Esoteric Ashkenazi Manuscripts of the Middle Ages (Cherub Press, 2019)

Lynn White, Jr., Kyeser's "Bellifortis": The First Technological Treatise of the Fifteenth Century, Technology and Culture, Vol. 10, No. 3

 

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"