פרס ישראלה: הכותבות שראויות לפרס ישראל בספרות

כמה נשים זכו בפרס ישראל לספרות? מעט מדי. סופרות, משוררות ומתרגמות רבות ראויות להכרה של ממש ביצירתן - וגם לפרס החשוב מכולם. דויד גרוסמן, חוה אלברשטיין ושולמית לפיד הם רק חלק מהסופרות והסופרים, אנשי ונשות הרוח והדמויות הציבוריות, שסיפרו לנו על הכותבות שיש להעתיר עליהן הכרה ופרסים

כמה סופרות נפלאות, כאלו שבוראות עולם שלם במילים, לא זכיתם להכיר? על כמה משוררות מבריקות, שחודרות ללב התודעה, לא שמעתן? כמה ספרים מצויינים, מרגשים, חדים ורכים, לא הגיעו לתשומת הלב הציבורית, כי נכתבו בידי נשים?

יוצרות עבריות בתחום הספרות והשירה קיימות מאז דבורה הנביאה ועד דבורה בארון. למרות שנוכל למנות מיד את שמותיהן של כמה סופרות ומשוררות שיצירותיהן הן חלק מליבה הפועם של ישראל, רבות אחרות הבליחו רק לרגע לעיני הציבור, או זכו רק להכרת הממסד הספרותי, בלי שידיים רבות יקחו את כתביהן ממדפי חנויות הספרים או ישאלו את ספריהן בספריות הציבוריות. יוצרות אחרות אולי מוכרות כמעט בכל בית, אבל עדיין מחכות להכרה כחלק מהקאנון הישראלי.

הפרויקט הזה התחיל מסקרנות. הסתקרנו לדעת כמה מתוך מקבלי ומקבלות פרס ישראל בתחומי הספרות, השירה והתרגום הן נשים. בדקנו בוויקיפדיה, ואחר כך גם ספרנו בעצמנו (כי אין תיעוד מסודר רשמי), ומצאנו שמתוך 60 זוכי וזוכות הפרס, רק 11 הן נשים.

לצד לאה גולדברג ומרים-ילן שטקליס, דליה רביקוביץ ונורית זרחי, ימימה אבידר-טשרנוביץ ויוכבד בת-מרים, יהודית הנדל ועמליה כהנא-כרמון, נילי מירסקי, אנדה עמיר-פינקרפלד ואידה פינק – לצידן עומדות עוד עשרות נשים כותבות, טובות להפליא, שלא זכו לכבוד הזה, הראוי להן.

ומאחורי נשים אלו עומדות עוד ועוד יוצרות שכתיבתן משוועת להישזף בעיניים חדשות, לקבל עליה דורות חדשים של קוראים וקוראות, להיזכר באותה נשימה יחד עם ס. יזהר וא.ב יהושע, נתן זך ועמוס עוז, דויד גרוסמן ויהודה עמיחי, נתן אלתרמן ועוד רבים מספור שמעטרים את הספרייה הקאנונית שלנו, וגם שלטו בטבלאות רבי המכר.

נראה שהדור החדש של הסופרות הישראליות נוכח יותר, מושמע יותר, נשמע יותר. וכמה נפלא שכך. אבל כדי להאיר זרקור על דור הסופרות לפניהן, ביקשנו מסופרים וסופרות, אנשי ונשות אקדמיה ורוח, ואנשי ונשות ציבור, להמליץ לנו על סופרות, משוררות או מתרגמות שראויות בעיניהם לפרס ישראל. נכון, פרס ישראל לספרות לא צפוי להיות מחולק בשנה הנוכחית, אך היוצרות שמופיעות ברשימה ראויות לפרס בכל שנה, כל השנה.

הרשימה שלפניכם אקלקטית ולא מייצגת. היא לא מתיימרת לדרג סופרות ומשוררות ישראליות, ולא להיות מחקר מעמיק על פועלן של המוזכרות בה. מטרתה היא להציג אותן שוב בפני הציבור. יש בה שמות שחוזרים על עצמם, ויש גם שמות ראויים שאולי לא הוזכרו בה כלל. יש בה המלצות על סופרות ששמן מוכר כמעט בכל בית, ויש בה גם המלצות שחושפות יוצרות שזכו לפחות הכרה, ציבורית או ממסדית. מה שיש ברשימה, והרבה, זו בעיקר אהבת ספרים וסופרות, שתעשה לכם ולכן – בתקווה – חשק גדול מאוד לקרוא יצירה עברית מצוינת שנכתבה על ידי כמה מהנשים המוכשרות ביותר בישראל.

קריאה נעימה.

בהכנת הכתבה השתתפו: לירון הלברייך, קרן הבר ועמית נאור.

1
שולמית לפיד ממליצה על אגי משעול. צילום: ורדי כהנא

ההמלצות

הסופרת שולמית לפיד ממליצה על המשוררת אגי משעול:

"באחד הראיונות אמרה אגי משעול ששירתה היא 'קומוניקטיבית'. ואכן – בין השורות המחורזות והלא מחורזות שלה חיים בכפיפה ובהשלמה שפה גבוהה ושפת הרחוב והיומיום, מלאכים ושרפים ואביזרי הבית והטכנולוגיה. בשיריה מתגוררים בשכנות טובה לטאות וינשופים עם תקיעת שופרות. ביצירתה שוכנים הגבוה והנמוך, הנלעג והנשגב. אגי משעול היא תופעה משוררית ייחודית בכך שהיא מעזה להיות 'מאושרת', לחגוג את האהבה – הארצית והשמימית. לבורא עולם היא אומרת במישעולית: 'אדוני, נפשי מה זה שפוכה'. אנו הקוראים מתמסרים לחרוזי 'הנשמונת' המפרפרת בתוך גופה שהוא גופנו, אסירי תודה על הפסקול הזה המלווה את חיינו כבר חמישים שנה".


1
דויד גרוסמן ממליץ על רבקה מרים. צילום: יח"צ

הסופר דויד גרוסמן ממליץ על המשוררת רבקה מרים:

"יש בישראל נשים יוצרות רבות הראויות, בעיניי, לקבל את פרס ישראל. אחת מהן היא המשוררת רבקה מרים (גילוי נאות: רבקה ואני חברים, ולומדים ביחד כבר למעלה משלושים  שנה). 

רבקה מרים היא מהיוצרים המיוחדים והמקוריים ביותר כיום בשפה העברית, וספריה – בשירה ובפרוזה – הם מעין סוגה בפני עצמה במכלול היצירה הנכתבת בישראל.

יש בכתיבתה תעוזה סגנונית ותוכנית, ובעיקר, חירות פנימית בלתי מצויה. היא כותבת בשפה ישראלית על נושאים יהודיים, ובשפה יהודית על ההוויה הישראלית. העברית שלה היא מזיגה יחידה במינה של כמעט כל רובדי השפה העברית, עתיקים כחדשים. כתיבתה מעוררת את התחושה, שמעבר לכל עמוד שלה ניצב עולם שלם, עולם הזיכרון היהודי. עולם שגם ברגעיו האופטימיים, העולצים ותאבי החיים, מלווים אותו בלי הרף מעין אנחה של קינה על מה שאבד, וצל של טרגדיה גדולה.

1
רבקה מרים. צילום: רפי קוץ

רבקה מרים כותבת ומפרסמת כבר ארבעים וחמש שנה. חמישה עשר ספרים שלה ראו אור, ובהם ספרי שירה, סיפורים למבוגרים וספרי ילדים. כתביה נלמדים בבתי ספר ובבתי מדרש פלורליסטיים. יש קוראים לא מעטים שעבורם קולה מבטא את עולמם הפנימי והאינטימי ביותר, בתוך תיבת התהודה של המצב היהודי והישראלי.

בעיניי, אין כמוה ראויה לפרס ישראל".


1
סביון ליברכט ממליצה על אורלי קסטל-בלום. צילום: איריס נשר

הסופרת והמחזאית סביון ליברכט ממליצה על הסופרת אורלי קסטל-בלום:

"הספרות העברית יכולה לציין קו פרשת מים: לפני ואחרי אורלי קסטל-בלום. בשנת 1987 יצא לאור קובץ סיפוריה הראשון, 'לא רחוק ממרכז העיר', ואחריו יצאו עוד רומנים וקבצי סיפורים שהחדירו קול חדש, שונה וחשוב לספרות העברית – הן מבחינת התכנים והן מבחינת הלשון.  קסטל-בלום היא סופרת אישה יחידה בתוך קבוצה קטנה של סופרים גברים. הקבוצה הוגדרה כחלק מתופעה חדשה, ספרות פוסט-מודרניסטית, המתארת את המציאות הישראלית באור אחר, נטורליסטי ויומיומי, ובשפה מיוחדת המערבת את הנמוך ואת הגבוה, את הנדיר ואת השגור, וכך יוצרת שפה חדשה, המהדהדת מחשבה שעוברת בתת מודע.

כתיבתה מנפצת טאבואים ונוגעת בפרוורטי ובאסור. בספר 'דולי סיטי' למשל, ניפצה את הטאבו ביחס לאמהות וטלטלה את הספרות כולה. בעיתון הצרפתי 'לה מונד' כתבו על 'דולי סיטי': 'קפקא הגיע לתל אביב'".


1
רוני סומק ממליץ על צרויה שלו. צילום: ליאורה סומק

המשורר רוני סומק ממליץ על הסופרת צרויה שלו, ומבקש להזכיר את המשוררת המנוחה יונה וולך:

"צרויה שלו ראויה לפרס ישראל בעיניי כי היא סופרת היודעת לאגרף נפלא ביד אחת את העלילה, וביד השנייה למחות דמעה מעיני הקורא. הספרים שלה הם תחנת גבול לארצות שהיא יודעת לברוא כל כך יפה.

הצעתי השנייה באה לתקן טעות מן העבר, ולהעניק סוף סוף את הפרס ליונה וולך, שהיא בעיניי מלכת השירה. רשימת הסופרות הזוכות ללא שמה של יונה וולך היא רשימה חסרה מאוד".


1
חדוה הרכבי. צילום: אהובה פנקס

הסופרת והמשוררת מאיה בז'רנו ממליצה על המשוררת חדוה הרכבי:

"אני ממליצה על המשוררת חדוה הרכבי לקבל את פרס ישראל לשירה. היא משוררת שהגיעה לשיאי הבעה בשירתה, לעוצמה רבה מבחינת השפה והיקף התכנים, והיא מרגשת ביותר".


1
יהונתן גפן ממליץ על אלונה קמחי. צילום: דפנה צ'ילאג

המשורר והסופר יהונתן גפן ממליץ על הסופרת אלונה קמחי:

"אלונה קמחי היא סופרת רבת כישרון ויחידה במינה בישראל: אין עוד אחת כמוה, חפה מכל אתוס או איזם. כעולה מאוקראינה, שעברה ילדות קשוחה בקריות ורואה את עצמה כאזרחית מדינת תל אביב, היא משמיעה קול אחר, אמיץ, לפעמים בוטה, ותמיד אמיתי ונוגע ללב. כל ספר שכתבה הוא מפגש אינטימי עם היחיד והאוניברסלי. קסם טהור".

1
אלונה קמחי. צילום: יזהר אשדות

הסופר אתגר קרת ממליץ על הסופרת אורלי קסטל-בלום:

1
אורלי קסטל-בלום. צילום: גיל מרקו שני

"אורלי קסטל-בלום היא יוצרת חד פעמית המצליחה לרקוח ביצירותיה קוקטייל בלתי אפשרי של אימה, של הומור ושל אנושיות. ספריה, גם כאשר הם מתרחשים בטריטוריות הכי ישראליות והכי לוקאליות, מצליחים לדבר על החולשות האנושיות באופן אוניברסלי, כשקיצוניות גרוטסקית וחמלה נטמעות זו בזו, ומציירות בדמיון ובהומור עתיד קודר אשר נראה שהוא כבר כאן".

1
אתגר קרת. צילום: ליאל זנד

הסופרת נעה ידלין ממליצה על המשוררת והמתרגמת הלית ישורון:

1
נעה ידלין. צילום: איריס נשר

"שישים שנות עבודתה של הלית ישורון כמשוררת, כמתרגמת וכעורכת ספרות שינו את פניו של מדף הספרים העברי. החל באגפי השירה ('תת ההכרה נפתחת כמו מניפה', אנתולוגיה משיריה של יונה וולך שערכה; מהדורה מקיפה ומוערת של כל כתבי אבות ישורון); דרך מחקר וביקורת השירה והסיפורת (כתב העת 'חדרים' מייסודה, ובכלל זה 'איך עשית את זה?', אסופת ראיונות שערכה עם סופרים ומשוררים, ונדפסו לראשונה בכתב העת); וכלה בסדרת תרגומי מופת ליצירותיהם של מוריס בלאנשו, סמואל בקט ומרסל פרוסט. מפעל חייה, שעוד לא תם – תרגומם של כל כרכי 'בעקבות הזמן האבוד' לעברית – פתח את הדלת אל פרוסט גם עבור קוראי העברית, ועל כך חבים לה רבים מספור שעות אינספור של התרוממות רוח.

הלית ישורון מוכיחה שוב ושוב שעברית היא שפה שהכל אפשרי בה, גם כל סוג של יופי. שהיא ודובריה שווים את המאמץ. אין ראויה ממנה לזכות בפרס ישראל לספרות".

1
הלית ישורון. צילום: ורד פאר, מתוך ארכיון דן הדני, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הבמאי והשחקן גורי אלפי ממליץ על הסופרת והמתרגמת עירית לינור:

1
גורי אלפי ממליץ על עירית לינור. צילום: גבריאל בהרליה

"אני חושב שעירית לינור היא הסופרת הישראלית היחידה שקראתי את כל ספריה, אפילו גם את אלה שרק תרגמה. כן כן, קראתי את 'גאווה ודעה קדומה', למה אתם מתפלאים?! לינור תמיד מספרת את הסיפור שקרוב לעולמה ולליבה. היא לא נודדת רחוק בז׳אנר, או ביקומים מקבילים. היא נשארת אותנטית ונועצת את הקורא – במקרה הזה אותי – במקומי, מכריכה לכריכה, בכל פעם מחדש. היא מכירה היטב את החולשות של הבורגנות הישראלית ומפוצצת באלגנטיות את בלון החשיבות העצמית המתלווה אליה. אה, וממש חשוב – היא מצחיקה. ממש מצחיקה. וזה נדיר. שמישהו יסביר לי איך היא טרם זכתה בפרס ישראל…כי יש לה דעות? תתמודדו".


1
נורית גרץ. מתוך אלבום משפחתי

חוקרת הספרות פרופ' נורית גרץ, ממליצה על הסופרת אורלי קסטל-בלום:

"אורלי קסטל-בלום ראויה לדעתי לקבל את פרס ישראל על היותה סופרת חדשנית, נועזת, פורצת גבולות ומסגרות, על תרומתה לספרות הישראלית בשבירת המוסכמות של הריאליזם הפסיכולוגי, ובסלילת דרכים חדשות, אלטרנטיביות, לתיאור המציאות וההיסטוריה הישראליות. במהלך ארבעה עשורים של פעילות יצירתית, קסטל-בלום פיתחה שפה ייחודית, שאינה רק מתארת מציאות, על פניה האבסורדיים ומכמירי הלב, אלא גם ממציאה אותה מחדש ובכך מעניקה לה את יופיה המיוחד של השירה."


1
צרויה שלו. צילום: יונתן בלום

הסופר אלי עמיר ממליץ על הסופרת צרויה שלו:

"אני ממליץ בכל לב על הסופרת צרויה שלו, על הישגיה בתחום הספרות הישראלית, על כתיבתה המעמיקה ועל חלקה בהעלאת קרנה של הספרות העברית בארץ ובעולם".


1
חוה אלברשטיין ממליצה על רחל שפירא. צילום: אסף אנטמן

המוזיקאית חוה אלברשטיין ממליצה על הפזמונאית רחל שפירא ועל המתרגמת אילנה המרמן:

"שתי הנשים האלה הפכו לחלק מחיי הרוחניים ועליהן אני ממליצה לקבלת הפרס.

רחל שפירא מסרבת לקרוא לעצמה משוררת אלא פזמונאית, ובכל זאת היא הצליחה בשירתה לטשטש לגמרי את הקו הזה, שכביכול מפריד בין שירה לפזמונאות. השירים שלה, בעברית הצלולה שלה, הם אחת מנקודות האור בחיים כאן, בארץ הקשה הזאת. שירה מנחמת, שירה חכמה שנוגעת בכל אחד ואחת. רחל שפירא היא אחת ויחידה.

מתרגמים הם הגשר שלנו אל העולם. אילנה המרמן הצליחה להקים שני גשרים.

גשר אחד אל העולם הגדול בתרגומיה מגרמנית, וגשר אישי בדעותיה העצמאיות והסוחפות, ובדרכה להתהלך בעולם בעיניים פקוחות, ולשתף אותנו בדרך שבה היא בוחנת אותו. בשני הגשרים האלה היא מובילה אותנו בחוכמה וביושר".


1
יהושע סובול. צילום: ארז גלונסקה

המחזאי יהושע סובול ממליץ על המשוררת והסופרת חמוטל בר-יוסף ועל המתרגמת אילנה המרמן

"שירתה של חמוטל בר-יוסף אישית ומלאת כאב. היא משוררת חשובה ומיוחדת. בר-יוסף מביעה בעברית מאוד מיוחדת את חוויותיה כאדם, ועושה זאת מזווית נשית. היא כותבת את חוויותיה כאישה. בר-יוסף כתבה גם ספרי פרוזה, ביניהם הספר 'העשירים', ספר פרוזה רב ממדי, שמביא את סיפורה של משפחה יהודית מהמאה ה-18 ועד אמצע המאה ה-20.

לצידה, אילנה המרמן היא מתרגמת מחוננת, שתרגומיה מצרפתית ומגרמנית עשויים לעילא ולעילא, והיא גם כותבת בעצמה. המרמן מביאה לקורא העברי סיפורת צרפתית מעולה מהמאה ה-20".


1
ציפי פינס ממליצה על סביון ליברכט. צילום: דור מלכה

מנהלת תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר, ציפי פינס, ממליצה על הסופרת והמחזאית סביון ליברכט

"הסופרת, המחזאית והתסריטאית סביון ליברכט היא יוצרת פופולרית מאוד גם מבלי לוותר על איכות כתיבה וסגנון מובחן ומוערך ביותר. היא משקפת בצורה קומוניקטיבית ואינטליגנטית את הלך רוחם של גיבוריה הישראליים, הנקרעים במבחר הקונפליקטים החברתיים והבין-דוריים המאפיינים את מדינת ישראל. סביון נותנת קול צלול ומדויק לגיבורות-נשים, ומיטיבה לנוע בין תיאור מעורר הזדהות של חיי הנפש של גיבורותיה לבין מאבקן לבסס לעצמן מקום בחברה".


1
ליהיא לפיד. צילום: ורדי כהנא

הסופרת ליהיא לפיד ממליצה על הסופרות צרויה שלו, יוכי ברנדס ושולמית לפיד:

"כל כך הרבה מועמדות יש לי, שיוכלו לאזן את הפער הבלתי הגיוני הזה בין מקבלי הפרס הגברים לבין הנשים. אבל אם עלי לבחור, אמליץ על שלוש.

הייתי מעניקה את הפרס לצרויה שלו הנפלאה, שהביאה את האישה של היום, המורכבת והעמוקה, לתוך הספרות שלנו, עם הכוח והפגיעות, עם התשוקה ושברון הלב, לקדמת הבמה.

ליוכי ברנדס, שלקחה את התנ"ך והחזירה אותו להיות הסיפור של כולנו. היא מציבה בראש את הדמויות הנשיות של ספר הספרים, נכנסת להן לנשמה ומחזירה להן את הכבוד שנטלו מהן הכותבים הגבריים.

 אבל הראשונה שהייתי מעניקה לה את הפרס, הסופרת הישראלית שהיעדר שמה ברשימה זועק, ואין ראויה ממנה לקבל את פרס ישראל לספרות – היא שולמית לפיד.

כן, היא החמות שלי, אבל עוד הרבה לפני שהכרתי אותה, הכרתי והתאהבתי בפאניה, הגיבורה של ספרה 'גיא אוני'. צעירה שמילאה אותי, ויחד איתי עוד דור שלם, בהשראה ובהבנה של מהי עוצמה נשית. בפעם הראשונה קראתי ספר שמובילה אותו דמות ראשית שהיא אם יחידנית. חלוצה, עם תינוקת, שמגיעה למקום שכולו טרשים וקושי, יחד עם עוד אנשים שמלאים בתחושת שליחות, ומתחילים את הציונות האמיתית במה שיהפוך אחרי הרבה שנים למדינת ישראל.

בכל ספריה שולמית לפיד כותבת בעברית עשירה שאוצרת בתוכה הבנה ספרותית ולשונית נדירה. כמעט תמיד תהיה זו דמות נשית מפתיעה, חזקה, שתוביל ותסלול את דרכה לתוך הלב שלנו. אחרי עשרות שנים של כתיבת הסיפור הישראלי, הגיע הזמן להעניק לה את הפרס הזה".


1
חביבה פדיה. צילום: אריק סולטן

המשוררת וחוקרת ההיסטוריה פרופ' חביבה פדיה ממליצה על המשוררת אמירה הס:

"אמירה הס, שנולדה ב-1943 בבגדד ועלתה לישראל ב-1951, שייכת לדור מלחמת העולם השנייה. את שירתה החלה לפרסם בשנות השמונים, שנות הגאות של היצירה השירית של יאיר הורוביץ ויונה וולך. עם זאת הס לא הוצבה בקדמת הבמה במקומה המגיע לה לצד משוררים אלה. מאז פרסמה כבר ארבעה עשר ספרי שירה. מרחבי שיריה מפולשים למנעד רחב של חוויות אישית וכלליות הנוגעות לכלל העם היהודי ולשאלות אוניברסליות ואקזיסטנציאליות. הם עוסקים בשואה, בחוויות אישיות, במיסטיקה, באהבה, בשוטטות ובביתיות; מעל לכל בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה מדובר בשירתה של משוררת ענקית בסדר גודל מכונן לשירה העברית".


1
ליעד שהם. צילום: אורן דאי

הסופר ליעד שוהם ממליץ על הסופרת שולמית לפיד:

"ספר המבוגרים הראשון שקראתי היה 'גיא אוני'. אני זוכר את אמא שלי קוראת ובוכה, לא מצליחה להניח את הספר מידיה. איני בטוח שהבנתי אז את כל הרבדים של הספר, אבל אני זוכר שהסיפור של העלייה הראשונה והאופן שבו סופר, ריתק אותי.

זו היתה הדלת שלי לספרות מבוגרים.

מאז כמו ישראלים רבים קראתי רבים מספריה של שולמית לפיד. בעזרתם למדנו וגילינו רבדים שונים בחברה הישראלית. לדעתי, היכולת של לפיד ללמד אותנו על עצמנו דרך סיפורים אנושיים של דמויות בשר ודם היא מופלאה ומעוררת השראה. 

ועוד עניין אישי קטן אבל גדול – כסופר מתח, הושפעתי רבות מספריה של לפיד על 'ליזי בדיחי', שהניחו חלק מהיסודות לכתיבה הבלשית הישראלית. האמת היא שקשה מאוד לתאר את ספרות המתח הישראלית בלי ליזי,  בנציון, קלרה, יעקב ובאר שבע".


1
מירה מגן. מתוך ויקיפדיה

המוזיקאי דני סנדרסון ממליץ על הסופרת מירה מגן:

"מירה מגן מאוד קולנועית בכתיבתה ורגישה לנפשו של אדם. דמויותיה בנויות היטב והסיפורים ומערכות היחסים ביניהם מרתקות ומושכות את הקורא פנימה".


המשורר רועי חסן ממליץ על הסופרת אורלי קסטל-בלום:

"אחרי שלושה עשורים של כתיבה ספרותית מפעימה, אורלי קסטל-בלום, סופרת הג'אז הישראלית בעלת השפה הייחודית והסגנון השבור, הפרוע והסוריאליסטי, היא אחת הסופרות המשפיעות ביותר על הספרות הישראלית של ימינו, ומהמעצבות המובהקות ביותר שלה. לפיכך, לדעתי אין ראוי ממנה לפרס ישראל לספרות".


1
גלילה רון-פדר-עמית. צילום: הוצאת מודן

הסופרת והמבקרת מאירה ברנע-גולדברג ממליצה על הסופרת גלילה רון-פדר-עמית:

"וידוי: אני בת 43 ועדין קוראת כל ספר חדש שגלילה רון-פדר-עמית כותבת.

לגלילה רון-פדר-עמית קריירה ספרותית עשירה ככותבת וכיוצרת, ותרומתה האדירה לספרות הילדים והנוער הישראלית באה לידי ביטוי באיכות כתיבתה ובנושאים המגוונים עליהם כתבה ועודנה כותבת בעקביות ובהתמדה.

לא במקרה נשארה כתיבתה של רון-פדר-עמית רלוונטית במשך עשורים. כתיבתה מתאפיינת בהבנה עמוקה של עולמם הרגשי, הרוחני והמעשי של ילדי ישראל. היא כותבת כאילו היא עצמה ילדה ועושה זאת בכישרון גדול ובאמינות רבה. היא מוצאת את דרכה לליבם ולנפשם של הילדים בכל דור וכותבת להם בשפתם. היא איננה חוששת לעסוק גם בנושאים שנויים במחלוקת ובכך היא נותנת ערך משמעותי לקוראים – אך מבלי להטיף להם. היא מצליחה לחבר דור אחרי דור לאהבת המולדת, להיסטוריה של עם ישראל ולערכי הציונות.

1
מאירה ברנע-גולדברג ממליצה על גלילה רון-פדר-עמית. צילום פרטי

קשה לדמיין את ספרות הילדים והנוער בישראל ללא ספריה של גלילה רון-פדר-עמית, ואם חושבים על זה, אני בכלל לא רוצה לדמיין דבר כזה".


1
דנה מודן. צילום: אוהד רומנו

התסריטאית והשחקנית דנה מודן ממליצה על הסופרת אורלי קסטל-בלום:

"אורלי קסטל-בלום, על התיאור הפנטסטי של המציאות, על זה שכל משפט אצלה הוא פסטיבל וכל ספר קרנבל ועל זה שזיהתה את המקום המכוער ביותר בעולם".


1
דודו בוסי. צילום: רמי זרנגר

הסופר דודו בוסי ממליץ על המשוררת אמירה הס:

"המשוררת הירושלמית המופלאה אמירה הס נעקרה בילדותה מארץ מולדתה, עיראק. היא ומשפחתה חיו בבגדד ברווחה כלכלית. בשיריה, שנכתבו ועדיין נכתבים בעברית עשירה ומלאת דימויים, מגוללת אמירה את סיפור חייה מפה ומשם. 'בכיתי על בגדד שלי שנחרבה במלחמת המפרץ', קוננה באחד הראיונות שנתנה לאחר הפלישה האמריקאית, ועוררה בי ובאחרים השראה ותפיסת מציאות שונה. מהמשפט הזה נולדה בי ההשראה לכתיבת הרומן 'אמא מתגעגעת למילים'. גם בחלוף השנים חיה אמירה את רגעי הקריעה, את השבר המשפחתי שבא בעקבותיו, ואת התאקלמותה הייחודית בארץ ישראל. על התהליכים שעברה ועל שירתה המשובחת ראויה לדעתי אמירה הס לפרס ישראל".

1
אמירה הס. מתוך הרשתות החברתיות באישורה של המצולמת

הסופרת ד"ר מגי אוצרי ממליצה על הסופרת אורלי קסטל-בלום:

"בעולם הגיוני אורלי קסטל-בלום הייתה רוקסטאר. אבל סופרות הן לא רוקסטאריות. והרבה פעמים, גם המעט שמגיע להן איכשהו נופל בין הכסאות, בשרשרת המזון המגדרית של פוליטיקת הספרות.  קסטל-בלום תמיד הייתה חצופה וחדשנית וחסרת פחד. כן, גם בספרים שלה, אבל גם באומץ שלה לדבר על מה שלסופרים, ובעיקר לסופרות, אסור לדבר עליו – שהוא כסף. כי הלוא אומנים צריכים לרעוב. אומנות היא לא עבודה. מאומנות לא אמורים להתפרנס. אומנות צריך לתת לכל דורש, עשיר ככל שיהיה, בלי לקבל שום תגמול.

הקו המחבר הזה, בין יוצרי ויוצרות אומנות לבין נשים בכלל, שאף פעם לא ירוויחו שכר ראוי, גם על מקצועות הצווארון הוורוד, וגם על עבודתן בכלל, יצר בדיבור של קסטל-בלום היבט פוליטי. קסטל-בלום דיברה על כסף, וקיבלה גם על הראש – כי הרי אסור לדבר על זה. והכי אסור לדבר על כסף לא בתיאוריה, לא כאיזו אמירה כללית על קפיטליזם, אלא פשוט להגיד – "אני לא סוגרת את החודש. אני". אז אני רוצה שהיא תזכה בפרס ישראל. לא רק כי מגיע לה. לא רק כי זה כבוד. אלא כי קראתי שמקבלים עם הפרס 75 אלף שקל. ואני רוצה שאורלי קסטל-בלום תקבל 75 אלף שקל".


1
אגי משעול. צילום: בר גורדון

הסופרת והעיתונאית ענת לב-אדלר ממליצה על המשוררת אגי משעול:

"50 שנים ועוד 20 ספרים עברו מאז פרסמה אגי משעול את ספר שיריה הראשון. מאז, משעול, מהמשוררות הבכירות הכותבות בעברית, ודאי המוכרת והאהובה שבהן, מאפשרת לכולנו להיכנס בנעלי בית בהיכל שירתה. היא מתירה לנו לשוטט לפני הכל בקומת הכניסה המופזת ורחבת הידיים, הנעדרת כל פומפוזיות או קישוטיות מיותרת, תוהים איך זה שאפשר להרגיש כל כך נינוחים במרחב שזה עתה עברנו את סיפו.

וגם כאשר נעלה או נרד במעלית הנפש אל עבר קומת המרתף עתירת הסודות – שכמובן קיימת בבניין שירתה – נבחין שחוליות השרשרת שנושאות אותה קושרות צחוק וכאב והשתוקקות ואהבות, ועונות שנה ומשברי גיל, ואדם ואדמה. כמו בכל ספרות טובה, כל מה שאישי הוא גם אוניברסלי, והטבע הוא גם הטבע האנושי, והחי הוא גם החיים עצמם. הכל הופך פשוט ונגיש ובהיר כמו אור השמש הרך שבגינת חייה הפורחת, שם תמתין לנו המשוררת שמציינת כבר 75 שנים, שמחה כמו ילדה שהדליקו בה את כל נרות ההולדת.

היא תחייך אלינו ושירתה תחייך, כשנסתופף לצידן על הספסל האדום או הירוק או הצהוב, וכמה קרוב שנהיה אצלן כך קרובים נהיה יותר לעצמנו, לאהבותינו, להיותנו אדם ואדמה משורשיהם ועד אמיריהם, על משובותיהם ועל בוריים, על עציהם ועל עצמיותם. כזה הוא כוח שירתה של משעול, שבהעדפתה את הפליאה על פני המבט היודע כל, מרחיבה היא כפליים את המרחק בין מחר ובין אתמול. משעול ממקמת אותנו בהווה הזה שכל כולו עשוי מעצמנו ומעצמו – וגורמת לנו פשוט להזדהות ולקרוא". 

1
ענת לב-אדלר. צילום: גל חרמוני

המשוררת שולמית אפפל ממליצה על המשוררת והמתרגמת דינה קטן בן-ציון ועל המשוררת והסופרת אסתר אטינגר:

דינה קטן בן-ציון, ילידת סראייבו, היא משוררת המעמידה את הגורל האישי והווית החיים על תהפוכותיהם  הדרמטיות במרכז שירתה. ולצד זאת היא גם מתרגמת רבת עשייה והישגים מן השפה הסרבו-קרואטית, שהעשירה את מדף הספרות בעברית בעשרות תרגומים ממיטב הספרות של יוגוסלביה לשעבר. כתיבתה של קטן בן-ציון העלתה ומעלה את המודעות לגורל יהודי הבלקן בתקופת השואה ולאחריה.

אסתר אטינגר כותבת שירה לירית שבמרכזה האני ומשפחתו, זו שהושמדה באירופה וזו שחיה ופועלת למען קיום של משמעות כאן ועכשיו. כתיבתה של אטינגר מאירה צדדים נסתרים בחברה הישראלית והיא גם מבקרת ספרותית אנינה".


1
רות אלמוג. צילום: משה מילנר, לע"מ

חוקרת הספרות וחברת מערכת "המוסך", ד"ר רתם פרגר וגנר, ממליצה על הסופרת רות אלמוג:

"יצירתה הסיפורית של רות אלמוג עוסקת בכל מה שאנושי ובעיקר בחיי ילדים ונשים, בסבכים של חיי משפחה וביחסים שבין חיי הפרט לנסיבות ההיסטוריות ה'גדולות'; הן בחיי היישוב בארץ ובחברה הישראלית והן בחברה היהודית לפזורותיה ובמגעיה עם החברה האירופית.  יצירותיה ניחנות בעברית צלולה ויפהפיה, בהדהודים ספרותיים ותרבותיים רחבי היקף ובזיקה עמוקה לטבע, לאומנות ולמעשה האומנות, ליופי ולאמת.  בשל כל אלה מן הראוי שינתן לה פרס ישראל, ויפה שעה אחת קודם".


1
דנה אולמרט. צילום: דפנה טלמון

חוקרת הספרות דנה אולמרט ממליצה על הסופרת והמשוררת לאה נאור:

"אני ממליצה על לאה נאור, שהיא מתרגמת וסופרת מחוננת של ספרות ילדים ושל תוכניות בטלוויזיה החינוכית. נאור יוצרת נפלאה של קלאסיקות לילדים, פזמונאית, משוררת ומתרגמת שיודעת לשחק עם השפה ולשמוח בה. הכתיבה שלה תמיד מלאת חיים, עשירה ובה בעת מדוברת ונגישה".


1
ישי שריד. צילום: יסמין שריד

הסופר ישי שריד ממליץ על הסופרות אורלי קסטל-בלום, סביון ליברכט וצרויה שלו:

"אורלי קסטל בלום, סביון ליברכט וצרויה שלו – שלושתן עולות מיד במחשבתי כראויות לפרס ישראל. כולן סופרות מעולות שחרשו תלמים עמוקים בשדה הספרות שלנו, ובמידה רבה שינו אותה – כל אחת בדרכה. הן יצרו לעצמן קהל קוראים גדול ונאמן, ופיארו את שם הספרות הישראלית בעולם. מדובר בבחירות טבעיות ומתבקשות ללא קשר לזיהוי המגדרי, שהלוואי שיהפוך להיות שקוף בשנים שיבואו".


הסופרת והמתרגמת מיכל בן-נפתלי ממליצה על המשוררת והמתרגמת הלית ישורון:

פרס ישראל לתרגום מגיע להלית ישורון.  מפעל התרגום שלה מקיף בעיקר את יצירותיהם של מרסל פרוסט וסמואל בקט. לבחירה במחברים המודרניסטיים האלה, על כל הדחיסות והעומק הקיומיים המגולמים בה משני עברי ההתמודדות עם משברי השפה והסובייקט של המודרנה, יש משקל מכריע. לא זו בלבד שתרגומיה נוגעים, בעקשנות ובחתימת סגנון מובהקת וחד-פעמית, בפצעים ובמצבי תלישות המזמנים תודעת קיום חריפה; אלא שיש בהם כדי לאפשר לקוראיה לחיות את החיים באופן מלא, להיות בזמן ולהשתחרר מהזמן, להתחכך בריק ולהיבלע בו, אבל גם להיגאל ממנו. הלית ישורון היא עבורי המתווכת בהא הידיעה של הרגישות המודרניסטית".


חוקר הספרות פרופ' יגאל שוורץ ממליץ על הסופרת רות אלמוג:

"רות אלמוג היא בעיניי הגברת הראשונה של הספרות הישראלית. ב-44 השנים האחרונות העמידה רות אלמוג קורפוס פרוזה מדהים בהיקפו, באיכותו ובחשיבותו ומאות רשימות ומסות על ספרים, ספרות, הגות ותרבות.

מאז 1967, השנה שבה התפרסם סיפורה הראשון, אלמוג פרסמה קבצים של סיפורים קצרים ונובלות. ביצירות הללו היא קנתה לה שם של מספרת ריאליסטית-לירית משובחת, המצליחה לעצב מצבים פסיכולוגים מורכבים, באמצעים מטונימיים ומטאפוריים עדינים ומשוכללים. כבר בקבצי הסיפורים הראשונים שלה מתבררת עמדתה כסופרת המזדהה עם דמויות חלשות ומודרות, בעיקר נשים וילדים. קשה לי לחשוב על סופר/ת ישראלי/ת אחר/ת שהמלחמה באלימות – שקורבנותיה אצלה מגלים לא פעם קורטוב של היקסמות ממנה – היא אג'נדה מרכזית כל כך במפעלו האמנותי. 

רות אלמוג היא סופרת הוגה. ספריה גדושים בעיסוק בסוגיות פילוסופיות. כך גם רשימות הביקורת והטורים האישיים שלה. מדובר ביוצרת משכילה מאוד, שכמעט כל דבר מעניין אותה, וכל מה שמעניין אותה זוכה מצדה למחקר רציני, שתוצאותיו ניכרות ברוחב העצום של המנעד התרבותי במכלול יצירתה".


הסופר ניר ברעם ממליץ על הסופרת לאה איני:

"לאה איני היא סופרת שבעיניי לא מפסיקה לאתגר את קוראיה. כל ספר שלה הוא עולם חדש ושונה מקודמו. ריאליזם, פנטזיה, ספק אוטוביוגרפיה, דיסטופיה – איני בכתיבתה הגועשת, הרותחת, מדלגת בין ז'אנרים, ארצות ועולמות, ובכל ספר נוגעת באימה, באהבה ובכאוס באופן אחר. איני היא סופרת אמיצה בעיניי, ספריה הם גם תמיד קרנבל מסחרר של שפה, דמויות ועלילות, ספרים שנוגעים גם בסוגיות פוליטיות וחברתיות וגם בסוגיות קיומיות, שנשארים בזיכרון ולא מרפים. הייתי מאושר לראותה זוכה בפרס ישראל".

חלוץ הביל"ויים, ישראל בלקינד, כותב על ארץ ישראל

מאיזו עיר נשלחו אבטיחים לקונסטנטינופול? איזה צמח הוא תאני חווה? תשובות נמצא בספרו של ישראל בלקינד חלוץ הביל"ויים, ממקימי גדרה, ומחנך עברי

ישראל בלקינד והמפה שיצר

לפני מאה וארבעים שנה הוקמה ברוסיה תנועת הביל"ויים; ב- 1882 מגיעה לחוף יפו קבוצת החלוץ שלהם בראשות ישראל בלקינד. סיסמת התנועה כפי שמופיעה על חותמת חברת ביל"ו: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. בית יעקב לכו ונלכה".

מאוסף התעודות של אמנון בן צבי הורביץ. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון לתולדות גדרה והביל"ויים, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל. צבי הורביץ, וגם בלקינד, היו ממייסדי תנועת הביל"ויים וממייסדי גדרה.

סמל התנועה היה מגן דוד ומסביבו הופיע הפסוק מספר ישעיהו "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום". במרכז איור יד לוחצת יד – סמל לערך העזרה ההדדית והשיתופיות בו דגלו הביל"ויים. במרכז המוטו בלטינית "בהרמוניה – דברים קטנים גדלים" Concordia parvae res crescunt.

סמל ביל"ו. נדב מן, ביתמונה. מאוסף כפר תבור. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

הביל"ויים שאפו לחיות בארץ חיי שיתוף בגוון חילוני, עברו במקווה ישראל וראשון לציון, חוו קשיים רבים ולא זכו כמעט לסיוע מאנשי היישוב. ב- 1884 הקימו את המושבה גדרה.

מסמך המפרט את שנת ההגעה לגדרה, סוג המגורים (צריף או בית אבן) ורישום מכירת הבתים עם תאריך ושם הקונה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון לתולדות גדרה והביל"ויים, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
גלויה "בילו בגדרה" ראשית המאה ה-20 מאוסף גלויות "לבנון" הספרייה הלאומית.

בלקינד היה גם מחלוצי החינוך העברי, בהקימו ביפו ב-1890 בית ספר עברי ראשון בעיר. כמו כן, היה מראשוני מחברי ספרי לימוד בעברית. בשנת 1919 פרסם בניו-יורק את ספרו ארץ ישראל – טקסט מנוקד, שנועד לשמש את הילדים העבריים בלימודי ארץ ישראל, הגיאוגרפיה, הצומח והחי שבה. בתחילת הספר מופיעה הקדשה מרגשת שכתב המחבר לבתו:

בלקינד כולל בתיאורו בספר נושאים רבים: פני הארץ, תושביה, החי והצומח, היישובים העתיקים והחדשים, מזג האויר, ענפי הכלכלה, ההתפתחות העירונית. הנה אחד מתיאוריו:

עמוד 27
"מפת ארץ ישראל בזמן הזה" בלקינד, 1917 עם ציון נחל אלכסנדר והנמל ממנו נשלחו האבטיחים [אזור מכמורת של ימינו]. המושבות העבריות מסומנות במגן דוד (קרקור, חפצי בה, חדרה)
בלקינד, ארץ ישראל, 1919, עמ' 55. (ודי חנין=נס ציונה. עזרדים – כנראה הכוונה לשסק, אם כי במקרא התרגום הינו חבושן גרמני Medlar).  בלקינד נותן פרשנות משלו לצמח שמעליו תפרה חווה בגד להתכסות בו וטוען שרק העלים הגדולים של צמח הבננה יכלו להתאים למטרה…

בסקירה העוסקת בהרכב העדות השונות בארץ, ספרדים, אשכנזים וכו'. מעניין לקרוא את אזכור הגרים מבני רוסיה:

עמוד 91 זוהי התייחסות לסובוטניקים שהגיעו לארץ ישראל – רוסים נוצרים שהתייהדו, כפי שכותב בלקינד, וחלקם אף התגיירו. בראשית המאה העשרים היו כמה עשרות אלפי סובוטניקים ברוסיה

בלקינד מתאר בספרו את התפתחות הערים והיישובים בארץ. לדוגמא, מביע את התרגשותו לקראת הקמת האוניברסיטה העברית על הר הצופים:

עמ' 110

להלן תאור הארץ במפת בלקינד שהתפרסמה ב-1917:

ממזרח ליפו נזהה את וילהלמה הטמפלרית (כיום בני עטרות), ומצפון ליפו מסומנים שרונה המושבה הטמפלרית, וכן "נהר אל עוג'ה (מי הירקון)". המושבות העבריות מסומנות במגן דוד (באדום). לדוגמא: עין גנים – המושב שמשולב כיום בעיר פתח תקוה; רחובות, המושבה שבלקינד נתן לה את שמה; מקווה ישראל המסומנת בהדגשה מדרום ליפו בהתאמה למרכזיותה בעבור החלוצים בתקופה זו, ובמיוחד עבור הביל"ויים.

גם ב- 1919 תל אביב עדיין לא נראתה חשובה מספיק לאיזכור עצמאי במפה. בעיני בלקינד הייתה עדיין "שכונה" של יפו, אך כזו העולה על כל האחרות:

"יפו היא מרכז היישוב העברי החדש בארץ ישראל. בה ימצאו המשרדים המרכזיים של כל החברות והמוסדים העוסקים ביישוב הארץ… בה נוסד בית הספר העברי הראשון לטובת תחיית השפה העברית…היהודים יושבים בכל חלקי העיר, אבל גם הם כמו אחיהם בירושלים יסדו שכונות אחדות כמו נווה צדק, נווה שלום….אבל על כולן עולה השכונה תל אביב, אשר היא עתה פאר העיר יפו וכל היישוב העברי בארץ ישראל…".

עמ' 117

התיאור העדכני לתקופה בספרו של בלקינד מאפשר לנו לראות תמונה חיה של ההתיישבות בארץ בימים עברו: לדוגמא מוזכר בספר (עמ' 125) כי במחוז עזה יש שלוש מושבות עבריות: גדרה, באר טוביה ורוחמה [החווה שיוסדה ע"י האגודה הציונית ממוסקבה "שארית ישראל" ועל מקומה ניצב קיבוץ רוחמה של ימינו]. בתיאור העיר חיפה מוזכרת השכונה הרצליה אשר הוקמה בתחילת המאה ה- 20.

עמ' 129

מוזכרות בנות זכרון יעקב: שפיה, בת שלמה ומיאמס – שוני (בה היו מספר גלגולים של קבוצות מתיישבים בראשית המאה ה- 20). מוזכרות גם שכונת עובדי מפעל הזכוכית המזגגה בטנטורה וזרגניה [חאן זרעוניה] (כיום במערב בנימינה) שטח שנקנה ע"י יק"א למטרת יישוב יהודים.

ארץ ישראל אליה מתייחס בלקינד בספרו מתפרסת גם על שטחים במדינות השכנות. לא היה אז גבול מדיני קשיח כמו היום ואזורנו היה מרחב אחד של קשרי קהילה ועבודה, מסחר ותחבורה, ובו מרקם חיים ארוג בשיתוף. כך למשל מתייחס בלקינד ליהודי צור וצידון:

בצידון היתה קהילה יהודית משמעותית. להלן תמונת השער מתוך פרסום מאת רבני וחכמי א"י וסוריא, הקורא לתמוך ברבני קהילת צידון והתפרסם ב-1919.

במפקד מונטיפיורי המתייחס ליהודי צידון ניתן להתרשם ממעשיהם וממלאכתם: "עוסק בגלגל המשי", "מלמד תינוקות" ,"עוסק בכרים וכסתות", "מלאכתו סבל", "מוכר קמח", "במשא ומתן". כמו כן, מופיעות הגדרות המתייחסות למהות כספם: "עליו חובות ואין לו לשלם", "שכיר יום", "עני" וכו'.

מתוך מפקד מונטפיורי, מחצית המאה היט', עמ' 119

וכך, בעקבות פועלו של ישראל בלקינד השזור בהיסטוריה הציונית ובנוף ארץ ישראל והאזור, התחלנו את מסענו ברוסיה, עברנו במקווה ישראל וגדרה וסיימנו בצידון.

שירה | ביום הקצר של השנה

שירים מאת ליאור מעין וליאור שטרנברג

אליסיה שחף, בית, צילום מטופל, 2019

.

ליאור מעין

התגלות

אֵין יְשָׁרִים בַּטֶּבַע

וּבִשְׁעַת בֹּקֶר כָּזוֹ אֵין מַמָּשׁ שֶׁקֶט

הַכֹּל זָז לְבַד מִגֶּזַע עֵץ כָּרוּת

וְאֵין לָבָן אֲמִתִּי בֶּאֱמֶת

הַכֹּל עַל הָרֶצֶף

וְאֵין קְטִיעָה

כִּמְעַט

.

פִּתְאוֹם יֵשׁ צֹרֶךְ בְּמִלִּים כְּמוֹ סְבַךְ

אוֹ הוֹמִיָּה

בַּיְּכֹלֶת לְזַהוֹת יָרֹק מִתּוֹךְ יָרֹק אַחֵר

לְהַפְרִיד מַיִם מִמַּיִם

לַחֲשֹׁב עַל תֹּהוּ

.

אֶת כָּל זֶה לֹא יָדַעְתִּי כְּשֶׁיָּצָאתִי לַדֶּרֶךְ.

.

מגזרות נייר       

חֹשֶׁךְ הוּא דָּבָר דֵּי מַדְהִים

הֲיֵשׁ יֶשְׁנוֹ – אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת זֶה

אֲבָל אֵין לוֹ שׁוּם זֵכֶר

.

מֶרְחַק פְּסִיעָה מִמֶּנִּי יָם

וַאֲנִי לֹא רוֹאֶה יָם

וְיֵשׁ בִּי יְדִיעַת יָם בְּלִי יָם

וְיֵשׁ בִּי שֶׁקֶט בְּלִי יְדִיעַת שֶׁקֶט

.

מוּלִי הָרַחַשׁ שֶׁל הֲיֵשׁ

שְׁנֵי קְצָווֹת שֶׁל הֱיוֹת בּוֹדֵד

כְּשֶׁיֵּשׁ יֵשׁ

וּכְשֶׁאֵין

.

פִּתְאוֹם, נְקֻדַּת אוֹר יוֹצֵאת אֶל הָעוֹלָם וּבְאוֹתָהּ הַמִּדָּה בּוֹרֵאת אוֹתוֹ

מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, אִשָּׁה עִם קָיָאק

מְנַסָּה לַחֲזֹר לַחוֹף

.

ליאור מעין עוסק בניהול חברות טכנולוגיות. הוא בוגר סדנת השירה הערבית־עברית של עמותת הליקון, תלמיד ומורה במתא"ן. זוכה פרס "שירת חייו" לעידוד היצירה בין מדענים מטעם מכון ויצמן. שיריו התפרסמו בבמות שונות ותורגמו לאנגלית, ערבית וספרדית. ספרו הראשון, "הירוק הזה", ראה אור בשנת 2019 בהוצאת אפיק. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליון 87.של המוסך.

.

.

ליאור שטרנברג

וירג'יניה וולף, 1941

דַּף חָלָק. הַכֹּל מְכֻסֶּה כְּפוֹר.

בּוֹעֵר בְּלָבָן. בְּכָחֹל. הַבּוּקִיצוֹת

אֲדֻמּוֹת. מַהוּ הַבִּטּוּי שֶׁתָּמִיד

אֲנִי זוֹכֶרֶת – אוֹ שׁוֹכַחַת.

"הָעֵף מַבָּט אַחֲרוֹן בְּכָל הַיֹּפִי."

לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי לְתָאֵר פַּעַם נוֹסֶפֶת

אֶת הַגְּבָעוֹת בַּשֶּׁלֶג. בְּלוֹנְדוֹן

הִשְׁקַפְתִּי עַל הַנָּהָר הַמְּכֻסֶּה כֻּלּוֹ

דֹּק עַרְפִלִּי. שׁוֹטַטְתִּי בֵּין הַהֲרִיסוֹת

הַשּׁוֹמְמוֹת שֶׁל הַכִּכָּרוֹת הַיְּשָׁנוֹת

שֶׁלִּי. אֲנַחְנוּ חַיִּים בְּלִי עָתִיד.

אַפֵּינוּ צְמוּדִים אֶל דֶּלֶת סְגוּרָה.

עַכְשָׁו לַהַאֲפָלָה. כֻּלָּם נוֹטִים מוּל הָרוּחַ.

כָּל הַצִּיפָה הוּצְאָה מִן הַפְּרִי.

.

מילות השיר לקוחות כולן מתוך היומן שכתבה וירג'יניה וולף בשנת חייה האחרונה (בתרגום אלינוער ברגר). השורה המצוטטת היא משיר של וולטר דה לה מר.

.

ארמון הנציב, הליכת בוקר

וְלִפְעָמִים אֲנִי מְקַנֵּא בְּךָ מַיְקֶל לוֹנְגְּלִי, מְשׁוֹרֵר

הַחוֹף שֶׁל קָארִיגְסְקִיוָאן, מַעֲרָבָה מִמֶּנִּי וּמֵהַכֹּל,

מְשׁוֹטֵט הַבִּצָּה, מוֹנֵה הַחוֹפִיּוֹת, אוֹרֵב לְקוֹל

הַחַרְטוֹמָן בַּגִּבְעָה, דּוֹלְפִין פִּלְאִי חוֹלֵף עוֹבֵר,

יָמֶיךָ פִּרְחֵי בַּר שֶׁלֹּא נִתָּן לְתַרְגֵּם, אָח הַכָּבוּל

פּוֹעֶמֶת בְּאַפְלוּלִית אַחַר הַצָּהֳרַיִם הַסְּמִיכָה.

כָּל זֶה עוֹלֶה בְּדַעְתִּי הַבֹּקֶר בַּהֲלִיכָה

סְבִיב מִתְחַם הָאוּ"ם הַמְּגֻדָּר, אֶל מוּל

הָעִיר הָעַתִּיקָה: אֹרֶן, זַיִת, מַצְלֵמוֹת

אַבְטָחָה מַבְרִיקוֹת, שַׂקִּיּוֹת פְּלַסְטִיק חוֹלְמוֹת

כְּאַצּוֹת מְשֻׁנּוֹת בְּמֵי מִזְרֶקֶת הַזִּכָּרוֹן. שְׁנֵי שְׁבִילִים

מִתְפַּצְּלִים לְפָנַי וְלֹא בָּרוּר אֵיזֶה לְהַעֲדִיף.

כָּךְ אוֹ כָּךְ שְׁנֵיהֶם מוֹבִילִים

חֲזָרָה אֶל הָרְחוֹב הַפּוֹנֶה אֶל בֵּיתִי.

.

סערה

בַּיּוֹם הַקָּצָר שֶׁל הַשָּׁנָה

הִרְגַּשְׁתִּי אֶת זֶה

לוֹחֵץ עָלַי,

נִזְקַקְתִּי לְמִלִּים

שֶׁלֹּא מָצָאתִי,

עֲמִידָה קָרָה עַל צוּק בֵּין אוֹר

וַחֲשֵׁכָה,

אַהֲבָה

כְּאֶגְרוֹף קָפוּץ.

.

הִמְתַּנְתִּי לְבִתִּי

שֶׁתֵּצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר.

הַסְּעָרָה צָבְרָה כּוֹחַ

בַּצָּהֳרַיִם הַמְּאֻחָרִים

וְהִבַּטְתִּי לָרִאשׁוֹנָה מִזֶּה זְמַן רַב

בָּאִילָנוֹת

כֵּן, בָּאִילָנוֹת מִטַּלְטְלִים, מִתְנַפְּחִים

בָּרוּחַ.

.

הָיָה קוֹל קְרִיעָה.

פַּח כָּל שֶׁהוּא,

דָּבָר בִּלְתִּי מְשֹׁעָר

עֲדַיִן.

.

וְאָז הִיא יָצְאָה מִן הַשַּׁעַר

בִּמְעִילָהּ הַוָּרֹד

וּבִקְּעָה אֶת הָרוּחוֹת.

.

ליאור שטרנברג הוא משורר, מתרגם ומורה לספרות. "הלחם, המלח", מבחר מקיף משירתו, ראה אור ב־2020 בהוצאת מוסד ביאליק. על שירתו זכה בין היתר בפרס דוליצקי ובפרס ראש הממשלה. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 63 של המוסך.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | נעה מקליד/ה…

"הוא דמיין אותה סופרת חמש שניות אל מול הסטטוס שמתחלף מול עיניה ל־אפי מחובר, מגחכת בלעג. שוב ושוב קורסות החלטותיו אל מול חולשת אישיותו. אין לו אופי, הוא יודע." סיפור קצר מאת שגית אמת

דניאל אלחסיד, אליהו, סטיל מתוך וידאו, 2021

.

עגור לעצמו

שגית אמת

.

להקת עגורים ריחפה במרחק, מתקרבת אל עבר מגדלי המשרדים בכניסה לעיר. כתם אפור בשמי התכלת. נקודות זעירות. ראש חץ. מעוין. ראש חץ. הטלפון שלו צייץ כשהחזיר את מבטו קדימה. נעה נייד זהרו האותיות על המסך ואפי הרגיש כאילו הוא צונח.

בערך. בצניחות שעשה בטיול הגדול היה שקט של ריחוף ואיזו התעלות. נעה נייד על הצג כמו דחף אותו מתוך פתח של מטוס בהפתעה, בלי שהספיק לוודא אם הרצועות רכוסות והרזרבי מהודק.

אפי אחז בהגה בשתי ידיו ונשא את מבטו שוב, הרחק מההודעה החדשה שהתקבלה, הרחק מהפקק המתנחשל, אל העגורים שדאו בשמיים.

מישהו סיפר לו פעם שכל העניין הזה של הלהקה הוא טעות מושרשת. למעשה הם נודדים בנפרד, כל עגור לעצמו. זה רק נדמה כאילו הם קבוצה. אחיזת עיניים של ברית דמים או של ערבות הדדית. מתברר שלא. כלום מכל זה. הם רק נישאים על אותו גל של אוויר חם המכוון אותם אל אותו עורק תעופה ראשי. זה הכול. בגלל זה הם מתואמים בתנועות כנף מושלמות, בגלל זה הם רוקדים את ריקוד הציפורים שלהם כמו על פי פקודה, בדיוק כפי שהוא מזדחל בתואם מושלם עם המזדה הצהובה שלפניו אבל בעצם אין ביניהם שום קשר.

צג הטלפון האיר, בהיר וצבעוני, מול פניו, מקשה עליו להתעלם. זה משהו בהגדרות שהוא צריך לשנות, אבל עכשיו הוא לא התאפק ונקש באצבע על ההודעה, עוקב אחריה כשהיא נמתחת לאורך המסך כולו. אלף פעם כבר הבטיח לעצמו להישאר מרוסן ושווה נפש, לתת לנעה לחכות ולא להגיב מיד, אך שוב ושוב הוא נכשל.

הוא דמיין אותה סופרת חמש שניות אל מול הסטטוס שמתחלף מול עיניה ל־אפי מחובר, מגחכת בלעג. שוב ושוב קורסות החלטותיו אל מול חולשת אישיותו. אין לו אופי, הוא יודע. בעניין הזה היא צדקה תמיד.

מזל שיולי לא יושבת עכשיו מאחור, ביקש לעודד את עצמו, היא כל כך נלחצת בכל פעם שהוא מתעסק בטלפון שלו בזמן נהיגה. "אסור אבא!", היא מזכירה לו בקול מתוק ומבוהל שנוסק גבוה, "אמרו בגן שאסור."
לפחות בכל מה שקשור לדוגמה אישית, הוא זכה זמנית בפטור.

הסגר הסתיים סוף־סוף, ועם מחסומי ההגבלות שנפרצו החלו להתארך שוב הפקקים בכבישים. את שעות הבוקר המוקדמות שהיה מבלה בשבועות האחרונים בהליכה עם יולי בשדה – קוטפים סביונים וסופרים ציפורים נודדות – מכלה עכשיו אפי בפקק בלתי נגמר ובלב שהולם אל מול הודעת הווטצאפ החדשה ממי שרק לא מזמן עוד כינה 'אהבת חיי'.

תקשיב, כבר דיברנו על זה אלף פעם!!! האותיות על הצג טסות כמו מטוסי קרב, בקו ישר לעברו, אתה חסר אחריות!!! כאילו, מה? לא אכפת לך שהבת שלך תידבק? המילים שלה קמיקזות, מתפוצצות בפרצופו. אני באמת לא מבינה…מה דחוף לך לקחת אותה בשישי אל אחותך כשאתה יודע שחופית בבידוד?? מה דחופה לך המשפחתיות הזאת פתאום???"

עודף סימני השאלה וסימני הקריאה ננעצים בעיניו כמו טופרי מתכת חלודים, ואפי שוב מתחיל למצמץ במין כאב פנטום משונה שאין לו פשר. רק לפני שבוע אמרה לו ד"ר גביזון מפורשות שאין לזה תרופה. היא שאלה אותו אם הוא בסטרס בזמן האחרון, והוא אמר שלא. הרי חוץ מהמגיפה הזאת, שפוגעת בכולם, שום דבר מיוחד לא קרה.

"כמה זמן מאז שהתגרשתם?" שאלה הדוקטור בנימה עניינית יבשה.

"שנה וחצי כבר," הוא ענה.

"ואתה בסדר?"

"כן."

"וההיריון שלה?" המשיכה הדוקטור, "אתה בסדר עם זה?"

"כן," הוא ענה והישיר אליה מבט כדי שתדע שהוא מתכוון ברצינות. "אני בסדר. זה טוב שהיא בזוגיות… וגם עם ההיריון, מה אכפת לי? זה קצת מפתיע כי היא אמרה שלא תרצה עוד ילדים, אבל… זה באמת בסדר. כשלנעה טוב, גם לי טוב."

ד"ר גביזון חייכה והמשיכה בסדרת שאלות על העבודה מהבית (כן, הוא המשיך לעבוד, ומהבית זה דווקא לא רע) ועל הוריו המבוגרים (היו להם כמה מקרי מוות לאחרונה בדיור המוגן, אבל הם בריאים וביחד, וזה מה שחשוב).

"תשמע אפי," אמרה לבסוף, "אני רופאת משפחה, אתה יודע… אם המצמוץ לא יירגע תוך כמה שבועות, אני מציעה שתחפש תשובה במקומות אחרים – פסיכולוג, פסיכיאטר, מדיטציות – לא משנה, תמצא את הדרך."

הוא כבר היה ליד הדלת, כשנעצר וביקש הפניה לבדיקת דם. זו לא חרדה שלפתה אותו, אלא שהתבייש פתאום לצאת מהחדר בידיים ריקות.

בזמן שהמדפסת הקיאה מתוכה את הדף הלבן, חייכו אליו שוב עיניה של הדוקטור. "תדאג גם לנוח, אפי, הא? המון אנשים סובלים עכשיו מסטרס. זה בסדר גם לנוח מדי פעם."

בחדר ההמתנה ישב רק מטופל אחד, פיו חסום במסכת בד ממורטת, וכשאפי חלף על פניו, אוחז בדף ההפניה כמו במעקה, דמיין את נועה יושבת לצד המטופל, אוחזת בכרסה העגולה, מלווה אותו במבטה, מעקמת את שפתיה בעווית הגיחוך המוכרת לו כל כך, מסננת לעצמה בשקט – יא אללה, איזה אפס.

הוא ציפה לתוצאות הבדיקה כמו להודעה על פרס, מקווה לאתר בין שורות המספרים לפחות כוכבית אדומה אחת שתנעץ במציאות סיבה אמיתית למצמוציו ותזכה אותו באישור מנוחה ללא הגבלת זמן. אבל בדיקות הדם יצאו תקינות וכשסקר אותן הרגיש שמשהו, גוזלי ורך, מפרפר ונמעך בתוכו.

המזדה הצהובה נדחקה לנתיב השני, ואפי ניסח בראשו תשובה ראויה לנזיפה שזה עתה קיבל. למזלו, במחלף השלום הרמזור התחלף לאדום. הוא אפילו לא הביט לצדדים לוודא שאין ניידת לפני שחטף את הטלפון והקליד במהירות בשתי אצבעות.

זה היה היום האחרון לבידוד של חופית! וממילא כל הבידוד הזה זה רק בשביל כסת"ח, גבו נלחץ אל המושב. הבריאות של יולי חשובה לי לא פחות ממך! אולי כדאי שתסמכי על שיקול הדעת שלי!

סנד.

ליבו הלם בחזה בפראות ועיניו התרוצצו בין האור האדום של הרמזור, ובין שלוש הנקודות המהבהבות על הצד, מגמגמות לעומתו בכחול – נעה מקליד/ה….

בשמיים שמעליו נפרש היקפו של מעוין. שני עגורים בודדים סימנו את קודקודיו והשאר טסו במבנה צלעות מאוזן. נדמה היה לו שהעגור האחרון, עגלגל וכהה יותר מהשאר – אפי עקב אחריו מהופנט – איך הוא מנפנף בכנפיו, ודואה, מנפנף שוב ודואה. מציית בבלי דעת לכוחו של מצפן נסתר החבוי תחת נוצותיו, הופך אותו לחלק ממשהו.

***

בדיוק כששוב התחלף הרמזור, צרצרה הודעה חדשה. התנועה זרמה, והוא פנה ימינה לכיוון קפלן. עוד חמש דקות ייכנס לחניון ויטפס במעלית למשרד ואז, רק אז, יקרא ויראה מה יש לה לומר.

אפי אף פעם לא יכול לנבא אותה בדיוק.

לפני שבוע התקשרה פתאום והייתה חביבה כל כך. הוא ביקש להבין את פשר השיחה אבל כששאל אותה אם היא צריכה משהו, השיבה, "לא, מה פתאום… האמת שקראתי שהיו אצלכם צמצומים וחשבתי עליך. רציתי לראות שאתה בסדר…". הוא שנא את עצמו על זה, אבל המילים הטובות שלה גרמו לליבו להצמיח כנפיים ולדאות בתוך חזהו מרוב משהו שהרגיש כמו אושר.

"אני חיוני," הוא ניסה להתבדח, "לא נראה לי שיפטרו אותי כל כך מהר."

"חשוב לי שנהיה בטוב, אפי," היא אמרה בקול הרך שלה, "בכל זאת, הייתה לנו אהבה גדולה, ויש לנו את יולי, וגם אם עכשיו…. אתה יודע…", הוא שמע אותה מהססת, מדלגת בזהירות מעל שמו של דויד, אהבתה החדשה, "גם עכשיו… אנחנו תמיד נהיה משפחה."

"אני כל כך שמח שאת אומרת את זה," הוא זוכר שנאנח, "אין לי כוח למלחמות, סתם חבל על האנרגיה."

הם החליפו עוד כמה מילים. הוא שאל אותה אם יש לה שם לתינוק. היא אמרה, "חשבתי על אפרים," והם צחקו.

רק רגע לפני שסיימה, הוסיפה, "דרך אגב, צריך להעביר את הצ'קים לגן של יולי, ואני קצת בלחץ כלכלי עכשיו, אז חשבתי שאולי, אם זה בסדר כמובן, תעביר אתה, ואני כמובן אחזיר לך תוך שלושה־ארבעה חודשים, אני אמורה לקבל מענק מהמדינה…".

זאת מטרת השיחה האמיתית, הבין אפי מיד. הכול בבת אחת התחבר. זו הסיבה לנימת הקול הרכה, המשועשעת. זו הסיבה להתעניינות בשלומו. ולמרות שהבין, ולמרות שמניעיה נפרשו לפניו בבת אחת שקופים וצלולים, ליבו התרונן ויצא לטיסת ניצחון של מי שיש לו המעמד העליון של שותף נדיב ומוערך, כזה שתמיד אפשר לפנות אליו, בטוב וברע.

"אין שום בעיה," הוא אמר. "תחזירי לי כשיהיה לך." וידע שהיא לא תחזיר, או תחזיר רק חלק. וידע שהוא בובת חוטים בידיה, וסינן לעצמו – איזה אפס.

***

שליח של וולט עקף אותו מימין. שוב נדחס הפקק לפניו ולמרות שנשבע להתאפק עד שיגיע לחניה, ידו נשלחה אל ההודעה החדשה שהאירה את המסך שלו.

אה, אז אני מבינה שאתה עכשיו בתפקיד דובר משרד הבריאות…. כסת"ח או לא כסת"ח, אני מבקשת שננהג ב ד י ו ק לפני ההנחיות. זה נראה לך הגיוני שאנחנו נסכן את יולי רק בגלל יומולדת של הבת דודה שלה? (מי ישמע, בת דודה בת 13 שבקושי מתיחסת אליה.)  וזה עוד אחרי שמיכל וגנר סיפרה לי שראתה אותכם בשבוע שעבר בקניון ויולי הייתה בלי מסיכה… החלטתי לא להעיר לך על זה, אבל חלאס… מגפה משתוללת בעולם ואתה מזלזל???

שלושה סימני שאלה.

חבל לי שאתה כל כך מקשה על עניינים שצריכים להיות גם בעיניך ברורים מאליו!!!!

ארבעה סימני קריאה.

אני פשוט לא מבינה אותך…

שלוש נקודות.

זה ממש עצוב לי….

שלוש נקודות.

אפי נשך את שפתיו, מבקש לחסום את הייאוש והזעם שביקשו לפרוץ מכל נקבובית בגופו. מיכל וגנר הבת זונה. הוא העלה במוחו את זיכרון דמותה רצה לעברם בקניון בהתרגשות. "אפי! יולי! איזה כיף לראות אתכם!". בת זונה. מזייפת התרגשות מאחורי המסכה המנומרת המגוחכת שלה, ואחר כך רצה להלשין.

אבל היומולדת של חופית… אפי קימט את מצחו, הוא לא זוכר שסיפר לנעה על האירוע הזה… איך היא בכלל יודעת?

הוא חשב להרים טלפון לאחותו לברר, אולי היא זו שסיפרה לנעה?  לא יכול להיות שהן שומרות על קשר… אף פעם לא הייתה אהבה גדולה ביניהן. אבל לפני שחייג, נזכר איך ציינה אחותו שנעה מאוד פעילה באינסטוש והוסיפה בגאווה – "היא עדיין עוקבת אחריי!" היא תקתקה בלי הרף במצלמת הטלפון שלה. גם את יולי היא צילמה. עכשיו הכול ברור.

"כשהיינו אצל אחותי בשישי הבידוד של חופית כבר כמעט הסתיים!", הוא צעק במכונית כאילו נעה יכולה לשמוע. הוא אפילו התקשר לד"ר גביזון (עד כדי כך הוא אחראי), שאמרה לו אוף דה רקורד (אבל אל תצטט אותי, כן?) שאם חופית הייתה חולה, כנראה שכבר היו לה סימפטומים ושלדעתה, אם הבידוד נגמר בשבת, אז זה ממש לא נורא שייפגשו בשישי ושבכל מקרה יש מדינות שבהן הבידוד קצר יותר.

לרגע נראה שהפקק השתחרר, אבל לא. אפי לקח נשימה עמוקה. לא טוב לריב בווטצאפ. תכף יחנה ויתקשר ויסביר לה הכול.

בעצם למה שיסביר? הזעם שוב שטף אותו, שתסמוך עליו למען השם!

הוא הרים את עיניו לשמיים.

הלהקה הרחיקה דרומה, אל מעבר למגדלי המשרדים, ונראתה עכשיו כמו כתם אפל בשמי התכלת.

זו לא להקה. הוא הזכיר לעצמו. אלה רק פרטים בודדים שהזמן, המקרה והמקום צירפו אותם יחד. הוא ניסה לאתר, ללא הצלחה, את העגור הכבד הכהה שהיה קודם קודקוד מעוין ועכשיו התמזג לתוך הקבוצה.

זו לא קבוצה, הוא הזכיר לעצמו. אין פה ברית דמים. גם לא ערבות הדדית או ידידות אמיצה. זה רק כל עגור לעצמו. כל אחד לעצמו.

.

שגית אמת, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה ומלווה כותבים. מחברת הרומן "ימים לראות" (ידיעות ספרים, 2017) והרומן לבני נוער "השחר של גאיה" (כתר, 1999). זוכת פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול לשנת 2021. סיפורה "שניים" התפרסם בגיליון 34 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "כוכב נופל", סיפור קצר מאת טל ניצן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן