כמה סופרות נפלאות, כאלו שבוראות עולם שלם במילים, לא זכיתם להכיר? על כמה משוררות מבריקות, שחודרות ללב התודעה, לא שמעתן? כמה ספרים מצויינים, מרגשים, חדים ורכים, לא הגיעו לתשומת הלב הציבורית, כי נכתבו בידי נשים?
יוצרות עבריות בתחום הספרות והשירה קיימות מאז דבורה הנביאה ועד דבורה בארון. למרות שנוכל למנות מיד את שמותיהן של כמה סופרות ומשוררות שיצירותיהן הן חלק מליבה הפועם של ישראל, רבות אחרות הבליחו רק לרגע לעיני הציבור, או זכו רק להכרת הממסד הספרותי, בלי שידיים רבות יקחו את כתביהן ממדפי חנויות הספרים או ישאלו את ספריהן בספריות הציבוריות. יוצרות אחרות אולי מוכרות כמעט בכל בית, אבל עדיין מחכות להכרה כחלק מהקאנון הישראלי.
הפרויקט הזה התחיל מסקרנות. הסתקרנו לדעת כמה מתוך מקבלי ומקבלות פרס ישראל בתחומי הספרות, השירה והתרגום הן נשים. בדקנו בוויקיפדיה, ואחר כך גם ספרנו בעצמנו (כי אין תיעוד מסודר רשמי), ומצאנו שמתוך 60 זוכי וזוכות הפרס, רק 11 הן נשים.
לצד לאה גולדברג ומרים-ילן שטקליס, דליה רביקוביץ ונורית זרחי, ימימה אבידר-טשרנוביץ ויוכבד בת-מרים, יהודית הנדל ועמליה כהנא-כרמון, נילי מירסקי, אנדה עמיר-פינקרפלד ואידה פינק – לצידן עומדות עוד עשרות נשים כותבות, טובות להפליא, שלא זכו לכבוד הזה, הראוי להן.
ומאחורי נשים אלו עומדות עוד ועוד יוצרות שכתיבתן משוועת להישזף בעיניים חדשות, לקבל עליה דורות חדשים של קוראים וקוראות, להיזכר באותה נשימה יחד עם ס. יזהר וא.ב יהושע, נתן זך ועמוס עוז, דויד גרוסמן ויהודה עמיחי, נתן אלתרמן ועוד רבים מספור שמעטרים את הספרייה הקאנונית שלנו, וגם שלטו בטבלאות רבי המכר.
נראה שהדור החדש של הסופרות הישראליות נוכח יותר, מושמע יותר, נשמע יותר. וכמה נפלא שכך. אבל כדי להאיר זרקור על דור הסופרות לפניהן, ביקשנו מסופרים וסופרות, אנשי ונשות אקדמיה ורוח, ואנשי ונשות ציבור, להמליץ לנו על סופרות, משוררות או מתרגמות שראויות בעיניהם לפרס ישראל. נכון, פרס ישראל לספרות לא צפוי להיות מחולק בשנה הנוכחית, אך היוצרות שמופיעות ברשימה ראויות לפרס בכל שנה, כל השנה.
הרשימה שלפניכם אקלקטית ולא מייצגת. היא לא מתיימרת לדרג סופרות ומשוררות ישראליות, ולא להיות מחקר מעמיק על פועלן של המוזכרות בה. מטרתה היא להציג אותן שוב בפני הציבור. יש בה שמות שחוזרים על עצמם, ויש גם שמות ראויים שאולי לא הוזכרו בה כלל. יש בה המלצות על סופרות ששמן מוכר כמעט בכל בית, ויש בה גם המלצות שחושפות יוצרות שזכו לפחות הכרה, ציבורית או ממסדית. מה שיש ברשימה, והרבה, זו בעיקר אהבת ספרים וסופרות, שתעשה לכם ולכן – בתקווה – חשק גדול מאוד לקרוא יצירה עברית מצוינת שנכתבה על ידי כמה מהנשים המוכשרות ביותר בישראל.
קריאה נעימה.
בהכנת הכתבה השתתפו: לירון הלברייך, קרן הבר ועמית נאור.
ההמלצות
הסופרת שולמית לפיד ממליצה על המשוררת אגי משעול:
"באחד הראיונות אמרה אגי משעול ששירתה היא 'קומוניקטיבית'. ואכן – בין השורות המחורזות והלא מחורזות שלה חיים בכפיפה ובהשלמה שפה גבוהה ושפת הרחוב והיומיום, מלאכים ושרפים ואביזרי הבית והטכנולוגיה. בשיריה מתגוררים בשכנות טובה לטאות וינשופים עם תקיעת שופרות. ביצירתה שוכנים הגבוה והנמוך, הנלעג והנשגב. אגי משעול היא תופעה משוררית ייחודית בכך שהיא מעזה להיות 'מאושרת', לחגוג את האהבה – הארצית והשמימית. לבורא עולם היא אומרת במישעולית: 'אדוני, נפשי מה זה שפוכה'. אנו הקוראים מתמסרים לחרוזי 'הנשמונת' המפרפרת בתוך גופה שהוא גופנו, אסירי תודה על הפסקול הזה המלווה את חיינו כבר חמישים שנה".
הסופר דויד גרוסמן ממליץ על המשוררת רבקה מרים:
"יש בישראל נשים יוצרות רבות הראויות, בעיניי, לקבל את פרס ישראל. אחת מהן היא המשוררת רבקה מרים (גילוי נאות: רבקה ואני חברים, ולומדים ביחד כבר למעלה משלושים שנה).
רבקה מרים היא מהיוצרים המיוחדים והמקוריים ביותר כיום בשפה העברית, וספריה – בשירה ובפרוזה – הם מעין סוגה בפני עצמה במכלול היצירה הנכתבת בישראל.
יש בכתיבתה תעוזה סגנונית ותוכנית, ובעיקר, חירות פנימית בלתי מצויה. היא כותבת בשפה ישראלית על נושאים יהודיים, ובשפה יהודית על ההוויה הישראלית. העברית שלה היא מזיגה יחידה במינה של כמעט כל רובדי השפה העברית, עתיקים כחדשים. כתיבתה מעוררת את התחושה, שמעבר לכל עמוד שלה ניצב עולם שלם, עולם הזיכרון היהודי. עולם שגם ברגעיו האופטימיים, העולצים ותאבי החיים, מלווים אותו בלי הרף מעין אנחה של קינה על מה שאבד, וצל של טרגדיה גדולה.
רבקה מרים כותבת ומפרסמת כבר ארבעים וחמש שנה. חמישה עשר ספרים שלה ראו אור, ובהם ספרי שירה, סיפורים למבוגרים וספרי ילדים. כתביה נלמדים בבתי ספר ובבתי מדרש פלורליסטיים. יש קוראים לא מעטים שעבורם קולה מבטא את עולמם הפנימי והאינטימי ביותר, בתוך תיבת התהודה של המצב היהודי והישראלי.
בעיניי, אין כמוה ראויה לפרס ישראל".
הסופרת והמחזאית סביון ליברכט ממליצה על הסופרת אורלי קסטל-בלום:
"הספרות העברית יכולה לציין קו פרשת מים: לפני ואחרי אורלי קסטל-בלום. בשנת 1987 יצא לאור קובץ סיפוריה הראשון, 'לא רחוק ממרכז העיר', ואחריו יצאו עוד רומנים וקבצי סיפורים שהחדירו קול חדש, שונה וחשוב לספרות העברית – הן מבחינת התכנים והן מבחינת הלשון. קסטל-בלום היא סופרת אישה יחידה בתוך קבוצה קטנה של סופרים גברים. הקבוצה הוגדרה כחלק מתופעה חדשה, ספרות פוסט-מודרניסטית, המתארת את המציאות הישראלית באור אחר, נטורליסטי ויומיומי, ובשפה מיוחדת המערבת את הנמוך ואת הגבוה, את הנדיר ואת השגור, וכך יוצרת שפה חדשה, המהדהדת מחשבה שעוברת בתת מודע.
כתיבתה מנפצת טאבואים ונוגעת בפרוורטי ובאסור. בספר 'דולי סיטי' למשל, ניפצה את הטאבו ביחס לאמהות וטלטלה את הספרות כולה. בעיתון הצרפתי 'לה מונד' כתבו על 'דולי סיטי': 'קפקא הגיע לתל אביב'".
המשורר רוני סומק ממליץ על הסופרת צרויה שלו, ומבקש להזכיר את המשוררת המנוחה יונה וולך:
"צרויה שלו ראויה לפרס ישראל בעיניי כי היא סופרת היודעת לאגרף נפלא ביד אחת את העלילה, וביד השנייה למחות דמעה מעיני הקורא. הספרים שלה הם תחנת גבול לארצות שהיא יודעת לברוא כל כך יפה.
הצעתי השנייה באה לתקן טעות מן העבר, ולהעניק סוף סוף את הפרס ליונה וולך, שהיא בעיניי מלכת השירה. רשימת הסופרות הזוכות ללא שמה של יונה וולך היא רשימה חסרה מאוד".
הסופרת והמשוררת מאיה בז'רנו ממליצה על המשוררת חדוה הרכבי:
"אני ממליצה על המשוררת חדוה הרכבי לקבל את פרס ישראל לשירה. היא משוררת שהגיעה לשיאי הבעה בשירתה, לעוצמה רבה מבחינת השפה והיקף התכנים, והיא מרגשת ביותר".
המשורר והסופר יהונתן גפן ממליץ על הסופרת אלונה קמחי:
"אלונה קמחי היא סופרת רבת כישרון ויחידה במינה בישראל: אין עוד אחת כמוה, חפה מכל אתוס או איזם. כעולה מאוקראינה, שעברה ילדות קשוחה בקריות ורואה את עצמה כאזרחית מדינת תל אביב, היא משמיעה קול אחר, אמיץ, לפעמים בוטה, ותמיד אמיתי ונוגע ללב. כל ספר שכתבה הוא מפגש אינטימי עם היחיד והאוניברסלי. קסם טהור".
הסופר אתגר קרת ממליץ על הסופרת אורלי קסטל-בלום:
"אורלי קסטל-בלום היא יוצרת חד פעמית המצליחה לרקוח ביצירותיה קוקטייל בלתי אפשרי של אימה, של הומור ושל אנושיות. ספריה, גם כאשר הם מתרחשים בטריטוריות הכי ישראליות והכי לוקאליות, מצליחים לדבר על החולשות האנושיות באופן אוניברסלי, כשקיצוניות גרוטסקית וחמלה נטמעות זו בזו, ומציירות בדמיון ובהומור עתיד קודר אשר נראה שהוא כבר כאן".
הסופרת נעה ידלין ממליצה על המשוררת והמתרגמת הלית ישורון:
"שישים שנות עבודתה של הלית ישורון כמשוררת, כמתרגמת וכעורכת ספרות שינו את פניו של מדף הספרים העברי. החל באגפי השירה ('תת ההכרה נפתחת כמו מניפה', אנתולוגיה משיריה של יונה וולך שערכה; מהדורה מקיפה ומוערת של כל כתבי אבות ישורון); דרך מחקר וביקורת השירה והסיפורת (כתב העת 'חדרים' מייסודה, ובכלל זה 'איך עשית את זה?', אסופת ראיונות שערכה עם סופרים ומשוררים, ונדפסו לראשונה בכתב העת); וכלה בסדרת תרגומי מופת ליצירותיהם של מוריס בלאנשו, סמואל בקט ומרסל פרוסט. מפעל חייה, שעוד לא תם – תרגומם של כל כרכי 'בעקבות הזמן האבוד' לעברית – פתח את הדלת אל פרוסט גם עבור קוראי העברית, ועל כך חבים לה רבים מספור שעות אינספור של התרוממות רוח.
הלית ישורון מוכיחה שוב ושוב שעברית היא שפה שהכל אפשרי בה, גם כל סוג של יופי. שהיא ודובריה שווים את המאמץ. אין ראויה ממנה לזכות בפרס ישראל לספרות".
הבמאי והשחקן גורי אלפי ממליץ על הסופרת והמתרגמת עירית לינור:
"אני חושב שעירית לינור היא הסופרת הישראלית היחידה שקראתי את כל ספריה, אפילו גם את אלה שרק תרגמה. כן כן, קראתי את 'גאווה ודעה קדומה', למה אתם מתפלאים?! לינור תמיד מספרת את הסיפור שקרוב לעולמה ולליבה. היא לא נודדת רחוק בז׳אנר, או ביקומים מקבילים. היא נשארת אותנטית ונועצת את הקורא – במקרה הזה אותי – במקומי, מכריכה לכריכה, בכל פעם מחדש. היא מכירה היטב את החולשות של הבורגנות הישראלית ומפוצצת באלגנטיות את בלון החשיבות העצמית המתלווה אליה. אה, וממש חשוב – היא מצחיקה. ממש מצחיקה. וזה נדיר. שמישהו יסביר לי איך היא טרם זכתה בפרס ישראל…כי יש לה דעות? תתמודדו".
חוקרת הספרות פרופ' נורית גרץ, ממליצה על הסופרת אורלי קסטל-בלום:
"אורלי קסטל-בלום ראויה לדעתי לקבל את פרס ישראל על היותה סופרת חדשנית, נועזת, פורצת גבולות ומסגרות, על תרומתה לספרות הישראלית בשבירת המוסכמות של הריאליזם הפסיכולוגי, ובסלילת דרכים חדשות, אלטרנטיביות, לתיאור המציאות וההיסטוריה הישראליות. במהלך ארבעה עשורים של פעילות יצירתית, קסטל-בלום פיתחה שפה ייחודית, שאינה רק מתארת מציאות, על פניה האבסורדיים ומכמירי הלב, אלא גם ממציאה אותה מחדש ובכך מעניקה לה את יופיה המיוחד של השירה."
הסופר אלי עמיר ממליץ על הסופרת צרויה שלו:
"אני ממליץ בכל לב על הסופרת צרויה שלו, על הישגיה בתחום הספרות הישראלית, על כתיבתה המעמיקה ועל חלקה בהעלאת קרנה של הספרות העברית בארץ ובעולם".
המוזיקאית חוה אלברשטיין ממליצה על הפזמונאית רחל שפירא ועל המתרגמת אילנה המרמן:
"שתי הנשים האלה הפכו לחלק מחיי הרוחניים ועליהן אני ממליצה לקבלת הפרס.
רחל שפירא מסרבת לקרוא לעצמה משוררת אלא פזמונאית, ובכל זאת היא הצליחה בשירתה לטשטש לגמרי את הקו הזה, שכביכול מפריד בין שירה לפזמונאות. השירים שלה, בעברית הצלולה שלה, הם אחת מנקודות האור בחיים כאן, בארץ הקשה הזאת. שירה מנחמת, שירה חכמה שנוגעת בכל אחד ואחת. רחל שפירא היא אחת ויחידה.
מתרגמים הם הגשר שלנו אל העולם. אילנה המרמן הצליחה להקים שני גשרים.
גשר אחד אל העולם הגדול בתרגומיה מגרמנית, וגשר אישי בדעותיה העצמאיות והסוחפות, ובדרכה להתהלך בעולם בעיניים פקוחות, ולשתף אותנו בדרך שבה היא בוחנת אותו. בשני הגשרים האלה היא מובילה אותנו בחוכמה וביושר".
המחזאי יהושע סובול ממליץ על המשוררת והסופרת חמוטל בר-יוסף ועל המתרגמת אילנה המרמן:
"שירתה של חמוטל בר-יוסף אישית ומלאת כאב. היא משוררת חשובה ומיוחדת. בר-יוסף מביעה בעברית מאוד מיוחדת את חוויותיה כאדם, ועושה זאת מזווית נשית. היא כותבת את חוויותיה כאישה. בר-יוסף כתבה גם ספרי פרוזה, ביניהם הספר 'העשירים', ספר פרוזה רב ממדי, שמביא את סיפורה של משפחה יהודית מהמאה ה-18 ועד אמצע המאה ה-20.
לצידה, אילנה המרמן היא מתרגמת מחוננת, שתרגומיה מצרפתית ומגרמנית עשויים לעילא ולעילא, והיא גם כותבת בעצמה. המרמן מביאה לקורא העברי סיפורת צרפתית מעולה מהמאה ה-20".
מנהלת תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר, ציפי פינס, ממליצה על הסופרת והמחזאית סביון ליברכט:
"הסופרת, המחזאית והתסריטאית סביון ליברכט היא יוצרת פופולרית מאוד גם מבלי לוותר על איכות כתיבה וסגנון מובחן ומוערך ביותר. היא משקפת בצורה קומוניקטיבית ואינטליגנטית את הלך רוחם של גיבוריה הישראליים, הנקרעים במבחר הקונפליקטים החברתיים והבין-דוריים המאפיינים את מדינת ישראל. סביון נותנת קול צלול ומדויק לגיבורות-נשים, ומיטיבה לנוע בין תיאור מעורר הזדהות של חיי הנפש של גיבורותיה לבין מאבקן לבסס לעצמן מקום בחברה".
הסופרת ליהיא לפיד ממליצה על הסופרות צרויה שלו, יוכי ברנדס ושולמית לפיד:
"כל כך הרבה מועמדות יש לי, שיוכלו לאזן את הפער הבלתי הגיוני הזה בין מקבלי הפרס הגברים לבין הנשים. אבל אם עלי לבחור, אמליץ על שלוש.
הייתי מעניקה את הפרס לצרויה שלו הנפלאה, שהביאה את האישה של היום, המורכבת והעמוקה, לתוך הספרות שלנו, עם הכוח והפגיעות, עם התשוקה ושברון הלב, לקדמת הבמה.
ליוכי ברנדס, שלקחה את התנ"ך והחזירה אותו להיות הסיפור של כולנו. היא מציבה בראש את הדמויות הנשיות של ספר הספרים, נכנסת להן לנשמה ומחזירה להן את הכבוד שנטלו מהן הכותבים הגבריים.
אבל הראשונה שהייתי מעניקה לה את הפרס, הסופרת הישראלית שהיעדר שמה ברשימה זועק, ואין ראויה ממנה לקבל את פרס ישראל לספרות – היא שולמית לפיד.
כן, היא החמות שלי, אבל עוד הרבה לפני שהכרתי אותה, הכרתי והתאהבתי בפאניה, הגיבורה של ספרה 'גיא אוני'. צעירה שמילאה אותי, ויחד איתי עוד דור שלם, בהשראה ובהבנה של מהי עוצמה נשית. בפעם הראשונה קראתי ספר שמובילה אותו דמות ראשית שהיא אם יחידנית. חלוצה, עם תינוקת, שמגיעה למקום שכולו טרשים וקושי, יחד עם עוד אנשים שמלאים בתחושת שליחות, ומתחילים את הציונות האמיתית במה שיהפוך אחרי הרבה שנים למדינת ישראל.
בכל ספריה שולמית לפיד כותבת בעברית עשירה שאוצרת בתוכה הבנה ספרותית ולשונית נדירה. כמעט תמיד תהיה זו דמות נשית מפתיעה, חזקה, שתוביל ותסלול את דרכה לתוך הלב שלנו. אחרי עשרות שנים של כתיבת הסיפור הישראלי, הגיע הזמן להעניק לה את הפרס הזה".
המשוררת וחוקרת ההיסטוריה פרופ' חביבה פדיה ממליצה על המשוררת אמירה הס:
"אמירה הס, שנולדה ב-1943 בבגדד ועלתה לישראל ב-1951, שייכת לדור מלחמת העולם השנייה. את שירתה החלה לפרסם בשנות השמונים, שנות הגאות של היצירה השירית של יאיר הורוביץ ויונה וולך. עם זאת הס לא הוצבה בקדמת הבמה במקומה המגיע לה לצד משוררים אלה. מאז פרסמה כבר ארבעה עשר ספרי שירה. מרחבי שיריה מפולשים למנעד רחב של חוויות אישית וכלליות הנוגעות לכלל העם היהודי ולשאלות אוניברסליות ואקזיסטנציאליות. הם עוסקים בשואה, בחוויות אישיות, במיסטיקה, באהבה, בשוטטות ובביתיות; מעל לכל בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה מדובר בשירתה של משוררת ענקית בסדר גודל מכונן לשירה העברית".
הסופר ליעד שוהם ממליץ על הסופרת שולמית לפיד:
"ספר המבוגרים הראשון שקראתי היה 'גיא אוני'. אני זוכר את אמא שלי קוראת ובוכה, לא מצליחה להניח את הספר מידיה. איני בטוח שהבנתי אז את כל הרבדים של הספר, אבל אני זוכר שהסיפור של העלייה הראשונה והאופן שבו סופר, ריתק אותי.
זו היתה הדלת שלי לספרות מבוגרים.
מאז כמו ישראלים רבים קראתי רבים מספריה של שולמית לפיד. בעזרתם למדנו וגילינו רבדים שונים בחברה הישראלית. לדעתי, היכולת של לפיד ללמד אותנו על עצמנו דרך סיפורים אנושיים של דמויות בשר ודם היא מופלאה ומעוררת השראה.
ועוד עניין אישי קטן אבל גדול – כסופר מתח, הושפעתי רבות מספריה של לפיד על 'ליזי בדיחי', שהניחו חלק מהיסודות לכתיבה הבלשית הישראלית. האמת היא שקשה מאוד לתאר את ספרות המתח הישראלית בלי ליזי, בנציון, קלרה, יעקב ובאר שבע".
המוזיקאי דני סנדרסון ממליץ על הסופרת מירה מגן:
"מירה מגן מאוד קולנועית בכתיבתה ורגישה לנפשו של אדם. דמויותיה בנויות היטב והסיפורים ומערכות היחסים ביניהם מרתקות ומושכות את הקורא פנימה".
המשורר רועי חסן ממליץ על הסופרת אורלי קסטל-בלום:
"אחרי שלושה עשורים של כתיבה ספרותית מפעימה, אורלי קסטל-בלום, סופרת הג'אז הישראלית בעלת השפה הייחודית והסגנון השבור, הפרוע והסוריאליסטי, היא אחת הסופרות המשפיעות ביותר על הספרות הישראלית של ימינו, ומהמעצבות המובהקות ביותר שלה. לפיכך, לדעתי אין ראוי ממנה לפרס ישראל לספרות".
הסופרת והמבקרת מאירה ברנע-גולדברג ממליצה על הסופרת גלילה רון-פדר-עמית:
"וידוי: אני בת 43 ועדין קוראת כל ספר חדש שגלילה רון-פדר-עמית כותבת.
לגלילה רון-פדר-עמית קריירה ספרותית עשירה ככותבת וכיוצרת, ותרומתה האדירה לספרות הילדים והנוער הישראלית באה לידי ביטוי באיכות כתיבתה ובנושאים המגוונים עליהם כתבה ועודנה כותבת בעקביות ובהתמדה.
לא במקרה נשארה כתיבתה של רון-פדר-עמית רלוונטית במשך עשורים. כתיבתה מתאפיינת בהבנה עמוקה של עולמם הרגשי, הרוחני והמעשי של ילדי ישראל. היא כותבת כאילו היא עצמה ילדה ועושה זאת בכישרון גדול ובאמינות רבה. היא מוצאת את דרכה לליבם ולנפשם של הילדים בכל דור וכותבת להם בשפתם. היא איננה חוששת לעסוק גם בנושאים שנויים במחלוקת ובכך היא נותנת ערך משמעותי לקוראים – אך מבלי להטיף להם. היא מצליחה לחבר דור אחרי דור לאהבת המולדת, להיסטוריה של עם ישראל ולערכי הציונות.
קשה לדמיין את ספרות הילדים והנוער בישראל ללא ספריה של גלילה רון-פדר-עמית, ואם חושבים על זה, אני בכלל לא רוצה לדמיין דבר כזה".
התסריטאית והשחקנית דנה מודן ממליצה על הסופרת אורלי קסטל-בלום:
"אורלי קסטל-בלום, על התיאור הפנטסטי של המציאות, על זה שכל משפט אצלה הוא פסטיבל וכל ספר קרנבל ועל זה שזיהתה את המקום המכוער ביותר בעולם".
הסופר דודו בוסי ממליץ על המשוררת אמירה הס:
"המשוררת הירושלמית המופלאה אמירה הס נעקרה בילדותה מארץ מולדתה, עיראק. היא ומשפחתה חיו בבגדד ברווחה כלכלית. בשיריה, שנכתבו ועדיין נכתבים בעברית עשירה ומלאת דימויים, מגוללת אמירה את סיפור חייה מפה ומשם. 'בכיתי על בגדד שלי שנחרבה במלחמת המפרץ', קוננה באחד הראיונות שנתנה לאחר הפלישה האמריקאית, ועוררה בי ובאחרים השראה ותפיסת מציאות שונה. מהמשפט הזה נולדה בי ההשראה לכתיבת הרומן 'אמא מתגעגעת למילים'. גם בחלוף השנים חיה אמירה את רגעי הקריעה, את השבר המשפחתי שבא בעקבותיו, ואת התאקלמותה הייחודית בארץ ישראל. על התהליכים שעברה ועל שירתה המשובחת ראויה לדעתי אמירה הס לפרס ישראל".
הסופרת ד"ר מגי אוצרי ממליצה על הסופרת אורלי קסטל-בלום:
"בעולם הגיוני אורלי קסטל-בלום הייתה רוקסטאר. אבל סופרות הן לא רוקסטאריות. והרבה פעמים, גם המעט שמגיע להן איכשהו נופל בין הכסאות, בשרשרת המזון המגדרית של פוליטיקת הספרות. קסטל-בלום תמיד הייתה חצופה וחדשנית וחסרת פחד. כן, גם בספרים שלה, אבל גם באומץ שלה לדבר על מה שלסופרים, ובעיקר לסופרות, אסור לדבר עליו – שהוא כסף. כי הלוא אומנים צריכים לרעוב. אומנות היא לא עבודה. מאומנות לא אמורים להתפרנס. אומנות צריך לתת לכל דורש, עשיר ככל שיהיה, בלי לקבל שום תגמול.
הקו המחבר הזה, בין יוצרי ויוצרות אומנות לבין נשים בכלל, שאף פעם לא ירוויחו שכר ראוי, גם על מקצועות הצווארון הוורוד, וגם על עבודתן בכלל, יצר בדיבור של קסטל-בלום היבט פוליטי. קסטל-בלום דיברה על כסף, וקיבלה גם על הראש – כי הרי אסור לדבר על זה. והכי אסור לדבר על כסף לא בתיאוריה, לא כאיזו אמירה כללית על קפיטליזם, אלא פשוט להגיד – "אני לא סוגרת את החודש. אני". אז אני רוצה שהיא תזכה בפרס ישראל. לא רק כי מגיע לה. לא רק כי זה כבוד. אלא כי קראתי שמקבלים עם הפרס 75 אלף שקל. ואני רוצה שאורלי קסטל-בלום תקבל 75 אלף שקל".
הסופרת והעיתונאית ענת לב-אדלר ממליצה על המשוררת אגי משעול:
"50 שנים ועוד 20 ספרים עברו מאז פרסמה אגי משעול את ספר שיריה הראשון. מאז, משעול, מהמשוררות הבכירות הכותבות בעברית, ודאי המוכרת והאהובה שבהן, מאפשרת לכולנו להיכנס בנעלי בית בהיכל שירתה. היא מתירה לנו לשוטט לפני הכל בקומת הכניסה המופזת ורחבת הידיים, הנעדרת כל פומפוזיות או קישוטיות מיותרת, תוהים איך זה שאפשר להרגיש כל כך נינוחים במרחב שזה עתה עברנו את סיפו.
וגם כאשר נעלה או נרד במעלית הנפש אל עבר קומת המרתף עתירת הסודות – שכמובן קיימת בבניין שירתה – נבחין שחוליות השרשרת שנושאות אותה קושרות צחוק וכאב והשתוקקות ואהבות, ועונות שנה ומשברי גיל, ואדם ואדמה. כמו בכל ספרות טובה, כל מה שאישי הוא גם אוניברסלי, והטבע הוא גם הטבע האנושי, והחי הוא גם החיים עצמם. הכל הופך פשוט ונגיש ובהיר כמו אור השמש הרך שבגינת חייה הפורחת, שם תמתין לנו המשוררת שמציינת כבר 75 שנים, שמחה כמו ילדה שהדליקו בה את כל נרות ההולדת.
היא תחייך אלינו ושירתה תחייך, כשנסתופף לצידן על הספסל האדום או הירוק או הצהוב, וכמה קרוב שנהיה אצלן כך קרובים נהיה יותר לעצמנו, לאהבותינו, להיותנו אדם ואדמה משורשיהם ועד אמיריהם, על משובותיהם ועל בוריים, על עציהם ועל עצמיותם. כזה הוא כוח שירתה של משעול, שבהעדפתה את הפליאה על פני המבט היודע כל, מרחיבה היא כפליים את המרחק בין מחר ובין אתמול. משעול ממקמת אותנו בהווה הזה שכל כולו עשוי מעצמנו ומעצמו – וגורמת לנו פשוט להזדהות ולקרוא".
המשוררת שולמית אפפל ממליצה על המשוררת והמתרגמת דינה קטן בן-ציון ועל המשוררת והסופרת אסתר אטינגר:
דינה קטן בן-ציון, ילידת סראייבו, היא משוררת המעמידה את הגורל האישי והווית החיים על תהפוכותיהם הדרמטיות במרכז שירתה. ולצד זאת היא גם מתרגמת רבת עשייה והישגים מן השפה הסרבו-קרואטית, שהעשירה את מדף הספרות בעברית בעשרות תרגומים ממיטב הספרות של יוגוסלביה לשעבר. כתיבתה של קטן בן-ציון העלתה ומעלה את המודעות לגורל יהודי הבלקן בתקופת השואה ולאחריה.
אסתר אטינגר כותבת שירה לירית שבמרכזה האני ומשפחתו, זו שהושמדה באירופה וזו שחיה ופועלת למען קיום של משמעות כאן ועכשיו. כתיבתה של אטינגר מאירה צדדים נסתרים בחברה הישראלית והיא גם מבקרת ספרותית אנינה".
חוקרת הספרות וחברת מערכת "המוסך", ד"ר רתם פרגר וגנר, ממליצה על הסופרת רות אלמוג:
"יצירתה הסיפורית של רות אלמוג עוסקת בכל מה שאנושי ובעיקר בחיי ילדים ונשים, בסבכים של חיי משפחה וביחסים שבין חיי הפרט לנסיבות ההיסטוריות ה'גדולות'; הן בחיי היישוב בארץ ובחברה הישראלית והן בחברה היהודית לפזורותיה ובמגעיה עם החברה האירופית. יצירותיה ניחנות בעברית צלולה ויפהפיה, בהדהודים ספרותיים ותרבותיים רחבי היקף ובזיקה עמוקה לטבע, לאומנות ולמעשה האומנות, ליופי ולאמת. בשל כל אלה מן הראוי שינתן לה פרס ישראל, ויפה שעה אחת קודם".
חוקרת הספרות דנה אולמרט ממליצה על הסופרת והמשוררת לאה נאור:
"אני ממליצה על לאה נאור, שהיא מתרגמת וסופרת מחוננת של ספרות ילדים ושל תוכניות בטלוויזיה החינוכית. נאור יוצרת נפלאה של קלאסיקות לילדים, פזמונאית, משוררת ומתרגמת שיודעת לשחק עם השפה ולשמוח בה. הכתיבה שלה תמיד מלאת חיים, עשירה ובה בעת מדוברת ונגישה".
הסופר ישי שריד ממליץ על הסופרות אורלי קסטל-בלום, סביון ליברכט וצרויה שלו:
"אורלי קסטל בלום, סביון ליברכט וצרויה שלו – שלושתן עולות מיד במחשבתי כראויות לפרס ישראל. כולן סופרות מעולות שחרשו תלמים עמוקים בשדה הספרות שלנו, ובמידה רבה שינו אותה – כל אחת בדרכה. הן יצרו לעצמן קהל קוראים גדול ונאמן, ופיארו את שם הספרות הישראלית בעולם. מדובר בבחירות טבעיות ומתבקשות ללא קשר לזיהוי המגדרי, שהלוואי שיהפוך להיות שקוף בשנים שיבואו".
הסופרת והמתרגמת מיכל בן-נפתלי ממליצה על המשוררת והמתרגמת הלית ישורון:
פרס ישראל לתרגום מגיע להלית ישורון. מפעל התרגום שלה מקיף בעיקר את יצירותיהם של מרסל פרוסט וסמואל בקט. לבחירה במחברים המודרניסטיים האלה, על כל הדחיסות והעומק הקיומיים המגולמים בה משני עברי ההתמודדות עם משברי השפה והסובייקט של המודרנה, יש משקל מכריע. לא זו בלבד שתרגומיה נוגעים, בעקשנות ובחתימת סגנון מובהקת וחד-פעמית, בפצעים ובמצבי תלישות המזמנים תודעת קיום חריפה; אלא שיש בהם כדי לאפשר לקוראיה לחיות את החיים באופן מלא, להיות בזמן ולהשתחרר מהזמן, להתחכך בריק ולהיבלע בו, אבל גם להיגאל ממנו. הלית ישורון היא עבורי המתווכת בהא הידיעה של הרגישות המודרניסטית".
חוקר הספרות פרופ' יגאל שוורץ ממליץ על הסופרת רות אלמוג:
"רות אלמוג היא בעיניי הגברת הראשונה של הספרות הישראלית. ב-44 השנים האחרונות העמידה רות אלמוג קורפוס פרוזה מדהים בהיקפו, באיכותו ובחשיבותו ומאות רשימות ומסות על ספרים, ספרות, הגות ותרבות.
מאז 1967, השנה שבה התפרסם סיפורה הראשון, אלמוג פרסמה קבצים של סיפורים קצרים ונובלות. ביצירות הללו היא קנתה לה שם של מספרת ריאליסטית-לירית משובחת, המצליחה לעצב מצבים פסיכולוגים מורכבים, באמצעים מטונימיים ומטאפוריים עדינים ומשוכללים. כבר בקבצי הסיפורים הראשונים שלה מתבררת עמדתה כסופרת המזדהה עם דמויות חלשות ומודרות, בעיקר נשים וילדים. קשה לי לחשוב על סופר/ת ישראלי/ת אחר/ת שהמלחמה באלימות – שקורבנותיה אצלה מגלים לא פעם קורטוב של היקסמות ממנה – היא אג'נדה מרכזית כל כך במפעלו האמנותי.
רות אלמוג היא סופרת הוגה. ספריה גדושים בעיסוק בסוגיות פילוסופיות. כך גם רשימות הביקורת והטורים האישיים שלה. מדובר ביוצרת משכילה מאוד, שכמעט כל דבר מעניין אותה, וכל מה שמעניין אותה זוכה מצדה למחקר רציני, שתוצאותיו ניכרות ברוחב העצום של המנעד התרבותי במכלול יצירתה".
הסופר ניר ברעם ממליץ על הסופרת לאה איני:
"לאה איני היא סופרת שבעיניי לא מפסיקה לאתגר את קוראיה. כל ספר שלה הוא עולם חדש ושונה מקודמו. ריאליזם, פנטזיה, ספק אוטוביוגרפיה, דיסטופיה – איני בכתיבתה הגועשת, הרותחת, מדלגת בין ז'אנרים, ארצות ועולמות, ובכל ספר נוגעת באימה, באהבה ובכאוס באופן אחר. איני היא סופרת אמיצה בעיניי, ספריה הם גם תמיד קרנבל מסחרר של שפה, דמויות ועלילות, ספרים שנוגעים גם בסוגיות פוליטיות וחברתיות וגם בסוגיות קיומיות, שנשארים בזיכרון ולא מרפים. הייתי מאושר לראותה זוכה בפרס ישראל".
