פרוזה | טריקו אדומה

"'את לא תעשי לי דווקא, נכון?' שאלה יום אחד, לא הרבה לפני שהתחלנו לשתוק יחד. היא התכוונה לשאול אם אני מתכננת את הנקמה שלי." סיפור קצר מאת עינב חנה כהן

אתי צ'כובר, ללא כותרת, שמן על קרטון, 25X20 ס"מ, 2017

.

טריקו אדומה

עינב חנה כהן

.

הם שואפים משהו מצינור זכוכית קטן, אני מריחה ריח מוזר יוצא מהפתח של המגלשה, ניגשת ומסתכלת. והנה הם שכובים צמודים, צפופים, זה ליד זה ויש הבהוב של מצת והריח הזה, המוזר. הפנים של המגלשה חשוך ובחוץ השמש מכה בחום של אוגוסט, ואני חושבת לעצמי, נורא חם שם בפנים. הם מסתכלים עליי עם הפנים המיוזעות שלהם ואני מרגישה מהם איזה רעד שאני לא יכולה להסביר, תחושה לא מוכרת וגם אין לי צורך להסביר דברים עדיין, אני רק בת 12. אני עוד לא חושדת בקיום של העומק השחור הזה בקצה התודעה. רק יודעת משהו שאין לי מילים לתאר, וזה מספיק. התחושה עצמה מספיקה, כי היא כל כך מוחלטת וחזקה. הם גדולים ממני בהרבה, ולאחד מהם יש שיער ארוך עד הכתפיים ועיניים ענקיות וחומות. כבר התחלפה לי הביישנות של הילדות בביישנות אחרת, מוכרת פחות, אבל אני נשארת עומדת שם ומסתכלת עליהם, והם מניחים את האש ואת הזכוכית בצד ומסתכלים עליי. ופתאום אחד מהם קם וקופץ מחוץ למגלשה ונעמד מולי. הוא כל כך גבוה, הראש שלו בתוך השמש. יש לו שיער קצר יותר, כמעט מגולח לגמרי, ועיניים כחולות על רקע אדום. מתוך המגלשה, עיניים ענקיות מסתכלות עליי ויש משהו במבט הזה. זה שמולי שולח אליי יד ונוגע לי בעצם החזה, וכל הגוף שלי רועד חזק כל כך שאיני מצליחה להישאר עומדת. אני נופלת על הרצפה מולו, זה כאילו הוא נתן לי מכת חשמל, אבל הוא רק נגע בי בקצה של שתי אצבעותיו על הטריקו האדומה שלי, והעיניים הגדולות בתוך השחור ממשיכות להסתכל עליי, ואז זה שנגע בי מסתובב ונכנס חזרה לתוך המגלשה ונבלע בתוכה לחור שחור ויותר אני לא רואה אף אחד מהם. אני הולכת הביתה באיזשהו שלב, עם הטריקו האדומה שלי, עם החשמל בגוף, ואני כל כך עייפה שאני ישנה שבוע.

אימא שלי אף פעם לא הייתה הטיפוס ששם לב לדברים, אבל היא דואגת כל הזמן, אולי בגלל שהיא יודעת שהיא כזאת ורוצה לפצות על זה איכשהו. היא תמיד בטוחה שאני חולה, וכשאני חולה באמת היא חושבת שזה סופני. היא נפרדת ממני בנאומים מלודרמטיים בכל פעם שעולה לי החום ואנחנו מגיעות ישר למיון ביחד, אני בזרועותיה, רפויה באצילות מדומה ותחושה של חשיבות עצמית, היא בעיניים קרועות לרווחה מבקשת הצלה מהרופאים האדישים. אולי הם כבר ראו הרבה ילדים מתים, אני חושבת, וזה כבר לא כל כך מעניין. בכל פעם אני חושבת שאני באמת הולכת למות, ובאיזשהו שלב גם לי זה הפסיק להפריע. הפעם, כשאני מתעוררת מהשינה הארוכה שלי ורואה את אימא מפוחדת יותר מהרגיל ואת צוות הרופאים והאחיות שפתאום גם הם נראים מודאגים – ולא עצבניים או עייפים – אני בטוחה יותר מתמיד שאני באמת הולכת להיעלם לתוך האפלה, כמו שהבחורים האלה נעלמו בתוך הפה של המגלשה. אני מרגישה את המוות יותר חזק ממה שאי פעם הרגשתי. אני בת 12 עדיין, גם המוות הוא משהו שרק לאחרונה אני מתחילה לתפוס, כשכל הגוף שלי נהיה קר והלב שלי דופק כל כך חזק כעומד להתפוצץ. אני מדמיינת אותו נקרע ואת הבשר והדם משפריצים לי בכוח מחוץ לחזה על הפנים הלבנות של אימא שלי, את הפנים שלה מלאות בדם שלי ורק העיניים הפעורות שלה לבנות בתוך כל האדום הזה. זה המוות בעיניי. הפרצוף של אימא שלי מלא בדם שלי. יש משהו בתמונה הזאת שגרם לי לרצות לצחוק, אבל לא צחוק כיפי, צחוק אחר שמפחיד אותי, גורם לי לדחוף הכול עמוק־עמוק פנימה, לבלוע את עצמי. כשכל הבדיקות יוצאות תקינות אנחנו חוזרות הביתה ואימא נראית עצובה, אולי מאוכזבת. אני מרגישה אשמה שלא מתּי למרות הכול, ומחבקת אותה. אפילו לא מתנגדת למגע של הידיים הקפואות שלה על העור החמים שלי.

***

אני רואה סרטונים שלי בתור ילדה קטנה רוקדת מול הטלוויזיה בכזאת חופשיות, בחוסר מעצורים של ילדים, אולי בת שלוש, ומנסה להזיז את האגן ככה בנשיות שאני לומדת מהמסך. אני מסתכלת על עצמי בתור ילדה קטנה מרימה את השמלה ותחתונים קטנים ולבנים מציצים מתחתיה ומישהו שם מצלם אותי, ועכשיו על האני שמסתכלת יש ידיים אחרות, שלוכדות בעזרת המגע עוד רגע שלא ישוב, ואני לא חושבת על זה שבעוד כמה שנים העור הזה ייזכר ויראה בנקודה הזאת בזמן משהו טהור או משהו שחרג ממקומו. העור חמים, ועליו מטיילות ידיים, אצבעות חסרות חשמל, כבר שנים עברו מאז נשרפו לי הפיוזים, מאז שהחמימות הייתה שייכת לי. אני מביטה בעצמי הקטנה מסתחררת מול המסך שבסרטון, בתוך המסך שמולי, ויש שתי אצבעות שנכנסות לתוכי עכשיו, ומתחככות על הדגדגן, ואני נרטבת אבל לא רוצה שום דבר מזה, אבל אני נרטבת. יש לי טיפוס מאוד מסוים, כחוש, שפוף, עצוב. אחד שלא אכפת לו לרדת לי בזמן שאני עם הראש במקום אחר, אפילו בילדוּת. אחד עם עיניים ענקיות. בסוף אני חייבת לעצום עיניים, אני חייבת לחשוב על משהו אחר, אני חייבת –

"זה היה מה זה מוזר," הוא אומר, אבל כבר סגרתי אחריו את הדלת ואני לא רוצה לשמוע.

אני שותה כוס קפה עם הסיגריה הראשונה של היום ויוצאת לגשם. בחוץ החתולים מייללים מתחת לגג הבטון בכניסה לבניין. מאחוריהם נפערת תהום שחורה. אני נעמדת במקום, לוקחת נשימה, פוקחת שוב את העיניים. בקצה הרחוב שלי יש בית פרטי ישן, היחיד שנשאר ברחוב שעכשיו שייך לבניינים. הכניסה שלו חסומה בקרשים, וגם החלונות. יש שער קטן מברזל שחור שמוביל לאחורי הבית, והוא חורק כשהוא נסגר מאחוריי. הדלת מאחור שייכת למטבח, ואני דופקת עליה פעמיים, ואז שלוש, ואז פעמיים. גם לג'וי יש עיניים ענקיות, חומות, מבריקות, והוא מנגן בגיטרה והשפתיים שלו תמיד קצת פתוחות. עכשיו הוא מכניס אותי למטבח עם הטפטים המתקלפים בצבע חרדל, עם האש שתמיד דולקת בכירה בגלל הקור, והשמיכה האפורה על הכתפיים הגרומות והרדיו המקרטע עם האנטנה הנשלפת. יש ריח של מנה חמה וסיגריות. אנחנו סובבים זה את זה במטבח הקטן, הוא שם סיר מים על האש, אני ניגשת לחלון, הוא מושך כיסא מתחת לזכוכית המלוכלכת וקורי העכביש שעליה, אני מחממת את הידיים שלי ליד הרדיו. סובבים, בלי להסתכל זה בזה, את השולחן הנטוי עם המפה המוכתמת, סובבים את השתיקה. לפעמים אף אחד לא אומר כלום כל כך הרבה זמן שמתחיל לכאוב לי מתחת לעור, אבל אני לא אומרת, אני מסתכלת עליו ואני יודעת לפי ההתפתלות של הגוף שלו שהמבט שלי חשמלי וזה לא נעים לי, אבל אני לא יכולה להפסיק. אחר כך אני מרגישה פרוקה, ועצובה, וגם בסדר. הוא מכין תה בחלב ואנחנו שותים בשתיקה. הוא מפעיל את הרדיו, ומתנגן איזה שיר של להקת רוק ישראלית מהניינטיז, ואני חושבת לעצמי כמה זה מתאים לו הפאתוס הזה. אבל אולי לא לו, אלא לי כשאני איתו.

לעיתים רחוקות אנחנו יוצאים לטייל בשכונה. ג'וי עוזר לי כשאנשים מנסים לדבר איתי, כי אני לא כל כך טובה בתקשורת. "היא קיבלה מכת חשמל כשהייתה בת 12," הוא מסביר. "אז היא קצת ילד מפגר." זה תמיד מאוד מביך אותי, אבל אני מרגישה הכרת תודה כלפיו. לפעמים אנחנו יושבים בבר, אני שותה את הבירה שלי ומחייכת מפעם לפעם, גם כשאין על מה לחייך. אחר כך אני משתרכת מאחורי ג'וי כל הדרך עד לדלת המטבח שלו, ואז נשארת שם קצת, והוא טופח לי על הראש כמו שעושים לכלב, ואני הולכת.

היום יורד גשם, אז אנחנו שותים תה ומסתכלים דרך החלון המטונף על חצר מלאה בזבל, בריכת פלסטיק מתנפחת קרועה ועלים יבשים שנהיים עיסה רטובה שנדבקת לאדמה.

לפעמים אני מוצאת משפט לא קשור באמצע השיחה שלנו. אנחנו מדברים על איזה סרט, או על מה עשינו אתמול, והוא אומר פתאום שכן, באמת חם, אפילו שבחוץ מתחת לחמש מעלות ואני לא אמרתי כלום על טמפרטורה. גם היום אנחנו שותקים מול כוסות תה פושר, והוא אומר לי, "יפה הטריקו האדומה שלך." ואני בכלל לובשת סוודר אפור משובץ. אבל אני מקבלת את המוזרויות שלו בלי לשים לב שהן מוזרויות, כי בינינו, אני הרבה יותר משונה.

כשאני יוצאת בחזרה לרחוב אני מדליקה עוד סיגריה וחושבת לעצמי שאני לא יודעת מי זה הבחור הזה בכלל. אני לא זוכרת מתי הכרנו ואיך, בכמה מטבחים מתפוררים הוא כבר קיבל אותי, אפילו לא יודעת איך אני יודעת לאן ללכת בכל פעם שהוא עובר דירה בלי להשאיר כתובת. אבל אני מגיעה תמיד, איכשהו, לדלת שעליה אני דופקת פעמיים, שלוש, ועוד פעמיים. והוא פותח לי, נותן לי מקטרת ומצת, ופתאום אני מדברת. איתו אני מדברת.

.

בחוץ הרחוב רטוב והבטון מבריק. אני הולכת לכיוון השכונה הישנה, באופן אוטומטי. כשעברנו לגור פה אני זוכרת שחשבתי לעצמי שבחיים לא הייתי במקום שבו יורד כל כך הרבה גשם. ביום הראשון לבית הספר הגעתי ספוגת מים, ושלחו אותי מייד הביתה להחליף בגדים. אימא חיכתה לי עם מטרייה בסלון. ככה, ישבה עם מטרייה ביד בשמונה וחצי בבוקר, לבד בסלון, עד שנכנסתי וראיתי אותה והיא הגישה לי אותה בלי מילים. אחרי זה נהיה מין טקס – היא מחביאה את המטרייה בבוקר, אני הולכת לבית הספר, רועדת כל השיעור הראשון "כמו עלה נידף ברוח" (אבל את זה המורה אמרה עליי בהקשר אחר לגמרי) ובהפסקה רצה הביתה לאימא שלי, שיושבת בסלון בשקט, ולוקחת מידה המושטת את המטרייה, וכואב לי בחזה מהקור, או ממשהו אחר. עוד אחת מהנקמות הקטנות שלה על זה שהתעוררתי מהתרדמת. היא אף פעם לא סלחה לי על זה, הרי. אז גם עכשיו, כמו שקורה לי הרבה בימים גשומים, אני חושבת על אימא שלי. אני חושבת על זה שהיא מתקשרת אליי בכל יום, ואני עונה, ואנחנו יושבות בשתיקה ככה כל אחת בבית שלה עם הטלפון מוחזק על הלחי ושותקות, כי מה זה משנה כבר מה היא אומרת לי אם אני לא יכולה לענות. אז היא לא אומרת כלום. פעם היא הייתה מספרת לי דברים, קטנים ולא חשובים, ולאט לאט, בגלל האילמות שלי, היא הייתה מוצאת את עצמה מספרת לי על הפחדים שלה. למשל, מכדורי האבק מאחורי מכונת הכביסה, או למות לבד בבית אבות בתוך החרא של עצמה. בסוף הפסיקה לדבר בכלל. אני חושבת שהיא נבהלה שיום אחד אחזור לדבר ואז כל הסודות שלה לא יהיו שמורים איתי יותר. "את לא תעשי לי דווקא, נכון?" שאלה יום אחד, לא הרבה לפני שהתחלנו לשתוק יחד. היא התכוונה לשאול אם אני מתכננת את הנקמה שלי.

אני נעצרת מול הבית הישן שלנו. הוא קטן יותר בכל פעם שאני עוברת כאן. עצים הולכים ומתקלפים מעצמם משני צידי הכביש, באדום, כתום וסגול, ואני במגפיים שחורים מועכת מתחתיי את הדבר היחיד שיפה ברחוב הזה. נראה שאין אף אחד בבית, גם אין מכונית בחניה. אני מטפסת שתי מדרגות לדלת הכניסה (למה לא שלוש? תמיד הפריעה לי המדרגה החסרה) ומנסה את הדלת. היא נעולה, ואני מרגישה כאילו נלקח ממני משהו בעורמה. אבל זה לא מפתיע אותי. הבית שלנו תמיד היה גדוש בנקמות על נקמות על נקמות, ואי אפשר כבר למצוא את החטא הראשוני. אולי הוא קרה כשנולדתי. אולי כשלא מתּי.

.

עינב חנה כהן, נוודת דיגיטלית השוכנת כרגע על הר בדרום ספרד. כותבת שירה ופרוזה בעברית ובאנגלית. זהו לה פרסום ביכורים.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "זה רחוק מהים", סיפור קצר מאת רמי מארק רום

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | שירה בימי צל

"אנחנו שבורים, ומהשבר הזה נכתבים שירים." רוני אלדד על שני ספרי שירה שיצאו לאחרונה: "כמה אנשים תהיה" מאת עמוס נוי ו"מלכת הנשף האחרונה באנטארקטיקה" מאת אושן וונג

מתן בן טולילה, דממה דקה, שמן על בד, 170X140 ס"מ, 2022 (צילום: יאיר חובב)

.

הקול שנושב דרך הבשר – על שירה ואנושיות לנוכח אימת ההווה

רוני אלדד

                                                                                                                              לאריה

.

בשולחן לידי בחור צעיר מספר לחברתו על שיחותיו עם הפסיכולוגית. מבטה של החברה נודד אל מה שניבט אליה מחלון בית הקפה: שני כלבים נובחים בטירוף. נשיכות. יללות. משיכות חזקות. ברגע האחרון מצליחים בעליהם לנתקם זה מזה, ולהמשיך כל אחד בדרכו. הבחור מספר: הוא מרגיש שהפסיכולוגית מקשיבה לו. שהיא מבינה אותו מבפנים. היא נותנת לו תחושה ששום דבר אחר בעולם, מלבדו, לא חשוב עכשיו. חברתו משיבה את המבט מהחלון אליו, וממלמלת "מדהים" בפנים עייפות. רק לקראת סוף הדברים אני מבינה שהוא מספר לה על שיחה עם chatGPT. הבחור ממשיך לדבר, חברתו ממשיכה לבהות בחלל שמקיף את ראשו, ולנוכח נושא השיחה, שהתחוור לי באיחור, אני חושבת לעצמי שבעצם כדי להמשיך את השיחה הטבעית־למראה הזאת, שמתקיימת בשולחן לידי, נדרשות יכולות נפשיות משוכללות ביותר, שיודעות לחיות לצד רעש גדול. בהיותנו בני אדם שיודעים יותר מדי בשביל לדאוג, אבל לא מספיק בשביל להתיר את ספקותינו לאיזושהי ודאות, אנחנו נדרשים לעיתים להשתמש בלהטטנות הנפש הזאת כדי להצליח לעשות גם את הפשוטות שבמלאכות.

ולאחרונה אולי ביתר שאת, שכן לצד הדאגה הקיומית ממשבר האקלים שהולך ומעמיק, ולצד ההווה הדרוך, המודאג שלנו, כאן בארץ הזאת – נדמה שעננה חדשה מתעבה בקצה כל השיחות. הולדתה של הבינה המלאכותית אל חיינו מעוררת נבואות זעם ותרחישים מדעיים, צפירות הרגעה לצד אזעקות חירום. ובעיקר, היא מכריחה אותנו להכיר בכך שאנחנו שרויים בעיוורון סמיך, ומתוכו אנחנו מנסים למשש את העתיד ולגלות את פניו. ועם כל זאת מפליא לראות איך רוב רובו של העולם נוהג כמנהגו. אנשים יוצאים מביתם בבוקר, כרגיל, ושבים אליו לעת ערב, כרגיל, גם בצל האימה החדשה ורבת הפנים הזאת. אצל מי שמנגנוני ההדחקה וההרגעה שלהם נשחקו, מעוררת לעיתים התנועה הזאת, הבוטחת במה שיש, קנאה גדולה. לפעמים היא מעלה על הדעת איזה קן נמלים רוחש, חרוץ, שצל כף רגל גדולה הולך ומכסה אותו.

אנחנו נמלים למודות צללים עוברים. ועם זאת אנחנו יודעות וזוכרות שאפילו צל כבד מאוד עשוי לחלוף מעלינו ולא לפגוע בנו כלל. ולצד זאת תאוות החיים, כוחו של החול, כוחו של הרגל – גם אלה משפיעים רבות על יכולתנו להתנגד לקולות הרמים הסובבים אותנו בלי הרף. אבל מחושי השירה הם דקים וקולטי כול, ובשונה מעמל החיים הקהה, הנשמע לצו הפנימי לדבוק ברגיל, בימי צל אין השירה האמיתית יכולה להמשיך לשרוק מנגינה עליזה. היא משמיעה קול אחר. וכך, כאילו בתיאום מראש, בשבועות האחרונים ראו אור שני ספרי שירה יפהפיים, זוהרים בעוצמתם ובכנותם. שניהם מוליכים, כל אחד בדרכו, קול שבור וצלול. קול הנובע, כך נדמה, גם מהצל הסמיך שמעלינו; קול שמבקש בכל מאודו להישמע.

.

*

אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַיּוֹם שֶׁבּוֹ מֵת הָעוֹלָם:

בְּמִתְקְנֵי רְאִיַּת הַלַּיְלָה

הֶהָרִים הִטִּיפוּ אֵשׁ יְרֻקָּה

וְצִפּוֹרֵי הַפַּח נִסּוּ

לְצַיֵּץ בְּרִשְׁתוֹת הַקֶּשֶׁר

אֲבָל קוֹלָן הֶחָרוּךְ לֹא נִשְׁמַע

.

יֵשׁ בִּי גֵּרָעוֹן

זֶהוּ מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן

.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַיּוֹם שֶׁבּוֹ מֵת הָעוֹלָם:

פַּרְסוֹת הַפְּלָדָה שֶׁל הַפָּרָשִׁים

נָקְשׁוּ עַל מִשְׁעוֹל הַטְּרָשִׁים

עֵת לֶהָבָה גְּדוֹלָה עָלְתָה

מִקֶּבֶר אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה

וְהָעוֹלָם שָׁכַב עַל צִדּוֹ

כְּמוֹ סוּס שֶׁיָּרוּ בְּמִצְחוֹ

וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְפּוֹגְגוּ כְּמוֹ צִלּוּם שֶׁדָּהָה –

הֶהָרִים הִטִּיפוּ אֵשׁ יְרֻקָּה

וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה

……………………………………………..("אני זוכר את היום שבו מת העולם", עמ' 75)

.

השיר הזה מופיע בספרו החדש, השלישי במספר, של עמוס נוי, כמה אנשים תהיה (עולם חדש, 2023). הוא נושא את התודעה הכפולה של מי שחי בימי אסון. הוא "זוכר את היום שבו מת העולם", אבל נכתב מגופו של עולם, מתוכו, בזמן הווה, ופונה לקוראים חיים שיכולים לקרוא אותו אף על פי שהעולם מת. מן המרווח הזה שבין העולם המת והעולם החי, המתקיימים בו בזמן זה לצד זה, נובעת האירוניה, שעוברת בספר כולו כמו חשמל. האירוניה היא עצם הפער שבין פני השטח ובין הלבה שרוחשת תחתיו. היא הכפירה בהרמוני, היא הבו-זמניות בכבודה ובעצמה. בספר הזה, ואולי אף במכלול שירתו של נוי, האירוניה אינה משמשת רק אמצעי רטורי, אלא גם מעין כלי פיגורטיבי. היא התמונה הכפולה של האש האוכלת כל הזמן, כשמעליה הטרשים עומדים בשלוותם, ומעליהם אנשים יושבים וקוראים את השיר על היום שבו מת העולם.

עמוס נוי הוא קול יוצא דופן בתוך קהל המשוררים הישראלים העכשוויים. קולו, שנשמע היטב כבר בשני ספריו הקודמים, מקבל איזו בהירות חדשה בספר הזה הודות לתנועה עקבית שמבקשת, ומצליחה, לשאת בה בעת דבר והיפוכו. תנועה שמחוללת בלב הכפלה של האפקט האירוני במרחב התלת־ממדי של הרגש: השירים שבו אינם עסוקים רק ביחס האירוני, התדיר, שמתקיים בין פני השטח והמַגמה. הם רוויי זיכרונות, מאוויים, חזיונות, השפלות ואהבות, והם רוקדים אותם במחוות כבדות ורכות, מצחיקות ושוברות לב, מהפנטות ומפכחות בעת ובעונה אחת.

כמו בשיחה ההיא בבית הקפה, כמו בטור הנמלים העמלניות – אני רוצה להציע שההתפתחויות הטכנולוגיות המאיימות כמו צל על חיינו, אולי יאלצו את כולנו לשוב לאיזו אנושיות תמציתית ומרוכזת. אנושיות שמבקשת, גם אם בלית ברירה, להצטיין בלהיות בני אדם.

מה הופך אותנו לבני אדם בעצם? בראש ובראשונה – שיש לנו גוף. המשמעות העמוקה של העובדה הזו היא שבניגוד לאינטליגנציה העתידית אנחנו דווקא כן נמות ביום מן הימים. זה אולי נשמע כמו בדיחה, אבל העובדה שאנחנו בני תמותה מעניקה לנו סגולות מופלאות רבות כל כך, כמו חמלה ואמפתיה, כמו רצון, כמו תפילה. המוות, על אף מגרעותיו, עושה אותנו יצורים יוצרים, מחדשים, כמהים. ואם נניח ששירים מידמים לבעליהם, גם השירים שאנחנו כותבים וקוראים נענים להיותם צורות סופיות, להיותם בעלי גוף, והדרמה הגדולה מתרחשת שם – במרווח שבין התוך והכלי. האנושי הוא חומר הגלם של הספר הזה, הנתון בתוך שלל צורות שיריות ופיגורציות מרהיבות. זו שירה שמתמסרת לצורתה ומורדת בה שוב ושוב, לפעמים כמה פעמים בבית אחד, ובכך משרטטת דבר מה יפה כל כך, שגודל יופיו כגודל הצער על היותו חולף.

.

*

פַּעַם הִתְקַשַּׁרְתִּי לְמִסְעָדָה אַחַת

וְהִזְמַנְתִּי שֻׁלְחָן לִרְבִיעִי בָּעֶרֶב

עַל שֵׁם עָמוֹס נוֹי.

וְהַקּוֹל הָאָדִיב בַּצַּד הַשֵּׁנִי שָׁאַל:

כַּמָּה אֲנָשִׁים תִּהְיֶה

בְּיוֹם רְבִיעִי בָּעֶרֶב, מַר נוֹי?

בּוּם!

.

אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לָדַעַת עַכְשָׁו

כַּמָּה אֲנָשִׁים אֶהְיֶה

בְּיוֹם רְבִיעִי בָּעֶרֶב, מַר נוֹי?

בּוּם!

.

אוֹ כַּמָּה אֲנָשִׁים הָיִיתִי

בְּיוֹם רְבִיעִי שֶׁעָבַר,

אוֹ כַּמָּה אֲנָשִׁים אֲנִי

בְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ, מַר נוֹי?

בּוּם!

.

וְכַמָּה אֲנָשִׁים הָיִיתִי

…………………………………………………..("מר נוי הולך לאכול", עמ' 11)

.

לא מעט רגעים פואטיים בכמה אנשים תהיה – מצחיקים מאוד. כשאני צוחקת ממשהו שאדם אחר כתב, אני יודעת בוודאות שאני והכותב חולקים משהו יסודי ועמוק, שנושא עבור שנינו פשר דומה. מתוך הצחוק נכרתת בינינו ברית של הבנה מהותית, של קרבה. וגם אם בצחוק יש מרירות, כמו בשורות הללו, הוא מלווה באיזו תחושת התעלות שאחווה פתאומית מעניקה למי שעד אותו רגע הרגיש בודד. וכאן הרעד שלכוד במבנה השיר, שעשוי בנוסח בדיחה של סטנדאפיסט, מבודד לרגע ומתבונן ביסוד המגוחך שבו. ולמעשה השאלה התמימה, השגורה, של אחראית משמרת חביבה המקבלת הזמנה במסעדה – כמה אנשים תהיה? – מתפוצצת בסוף כל בית כי היא נושאת מטען פנימי רב עוצמה, של אדם שמכיר בהיותו מרובה נפשות, אדם שקולות רבים מדברים ורוחשים בו ללא הרף.

בשיר אחר, יפהפה, מתאר הדובר שיחה עם פֵיה, שנכפה עליה כביכול ללוותו משחר ילדותו:

.

וְעַכְשָׁו הַפֵיָה זֶנוּבְּיָה כְּחֻלַּת הַשֵּׂעָר

הַקּוֹרֵאת עֲתִידוֹת בִּמְעוֹף הָעֲגוּרִים

בָּאָה אֶצְלִי פִּתְאוֹם בַּלַּיְלָה וְאוֹמֶרֶת לִי:

"אַתָּה הָאִישׁ הֲכִי זָקֵן שֶׁמַּאֲמִין בְּפֵיוֹת

וַאֲנִי מְחֻיֶּבֶת לָבוֹא אֶצְלְךָ

כִּי מִבַּעַד לְשָׁמַיִם זְרוּעֵי כּוֹכָבִים

שָׁמַעְתִּי אֶת הַצְּלִיל שֶׁל הַלֵּב שֶׁלְּךָ –

.

פַּעַם לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים

כְּשֶׁהַיֶּלֶד שֶׁלְּךָ הָיָה בְּבֵית חוֹלִים

יָצָאתָ לַמִּרְפֶּסֶת שֶׁל אוֹנְקוֹלוֹגִית־יְלָדִים

כִּי רַק שָׁם מֻתָּר הָיָה לְעַשֵּׁן

וְאַחֲרֶיךָ יָצָא רוֹפֵא צָעִיר מִתְמַחֶה וּבִקֵּשׁ אֵשׁ

וְאָז הוּא הִדְלִיק סִיגַרְיָה וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת

וְהַלֵּב שֶׁלְּךָ הִשְׁמִיעַ צְלִיל כְּמוֹ עַכְשָׁו

הַצְּלִיל שֶׁמְּחַיֵּב אֶת הַפֵיָה שֶׁלְּךָ לָבוֹא –

…………………………………………………..(מתוך "הפרידה", עמ' 28)

.

כאן, ובאופן חריף יותר ברגעים אחרים בשיר , היחס שמקבל האיש מהפיה הוא יחס שיש בו גנאי וביטול, אבל האיש הכי זקן שמאמין בפיות, הוא איש שיודע היטב שיש סבל, ויש מוות. הוא איש שסכנת מוות רוחפת מעל לראשו של בנו, ואף על פי כן הוא מסוגל לצאת אל המרפסת, אל שמיים זרועי כוכבים. אף על פי כן הלב שלו חי, ויש אצלו אש, והוא מצליח להושיט אותה למי, שכמוהו, זקוק לה באופן נואש.

אנחנו שבורים, ומהשבר הזה נכתבים שירים; והשירים מתקיימים במרחב שבין הצורה והאין־סוף, וזוהרת בהם הפגיעוּת הסופית, האולטימטיבית, הבלתי ניתנת ליישוב. זו הפגיעות שבראה בנו אהבה לזולתנו, והיא שיוצרת מקום רך ושפה, ואת התשוקה לדבר, לחלוק את משא החיים החולפים עם עוד פרטים כמותנו מלהקת בני האדם. וכך, גם אם אנחנו עתידים לגלות שאנחנו לא העפרונות הכי מחודדים בבריאה, אנחנו מיוחדים בדרכנו הזאת, שהיא יפה ויקרה, ויש בה כוח אהבה ממשי.

.

עמוס נוי, "כמה אנשים תהיה", עולם חדש, 2023.

.

***

הספר מלכת הנשף האחרונה באנטארקטיקה של המשורר הוויאטנמי־אמריקני העכשווי אושן וונג (אסיה, 2013) הוא תרגום לעברית של שני ספרי השירה שפרסם עד כה. באחרית הדבר מצטטת שירה סתיו, מתרגמת הספר, דברים שכתב וונג במסה שפורסמה במגזין האמריקני המקוון The Rumpus בשנת 2014. וונג מתאר את הרגע שבו המראה השגור והיומיומי של מדרגות החירום הצמודות לבניינים בעיר ניו יורק, התגלה לעיניו פתאום כעדות שתוקה ומוסכמת להכרה של האנושות בשבריריותה. המדרגות מסגירות שאנו יודעים כי ביסודו של כל בניין, גבוה ומפואר ככל שיהיה, אורב האסון:

איך ייראו מדרגות החירום אם אעטה אותן על עצמי, בציבור? איך יישמעו מדרגות החירום אם יוטמעו בתוך שפת היומיום שלי, בלי שאתנצל על כך? אולי גם זו סיבה ליצור אמנות, סיבה לכתוב שירים – לומר את מה שאין לאומרו? אני לא יודע – אבל אני רוצה לחשוב שכן. והרי שיר אף פעם לא צריך לכחכח בגרונו או לדבר על מזג האוויר או להסביר מדוע הוא כאן, מה הוא מחפש. הוא אפילו לא צריך שהמשורר ידבר. ערכו צומח מעצם רצונו להתקיים מחוץ לדיבור המעשי.

…………………………………………………..(עמ' 241)

.

וונג הוא משורר בעל יכולת מעוררת השתאות להמציא ולצרף. בשיריו הוא אוצר שברי תמונות עשויות הוד ויופי, גועל ובושה. צירופים שהוא מניח זה לצד זה בתמהילים מסעירים, דקים ועזים, ובאומץ לב. שירי הספר ספוגים בתמצית העת הזאת, על פחדיה, שיברונותיה, עוצמתה ותקוותיה. אחד הרגעים השיריים היפים והמזוקקים ביותר בספר, שלוכדים משהו שלם ועמוק ממהותו, הוא הפואמה Kȕnsstlerroman, שבה וונג מבקש לשרטט – במעין צפייה משותפת בהילוך אחורנית במכשיר וידאו ביתי, צפייה הארוגה בשברי זיכרונות פצועים, עמוסי יופי וצער – את חייו:

.

אַחֲרֵי שֶׁהָלַכְתִּי נֶצַח דֶּרֶךְ כָּל זֶה, אֲנִי מַגִּיעַ אֶל הַסּוֹף.

כַּפְתּוֹר הַחֲזֹר מְהַבְהֵב אָדֹם _ אָדֹם _ אָדֹם.

.

אֲנִי מִתְיַשֵּׁב וְלוֹחֵץ עַל הַכַּפְתּוֹר.

[…]

.

הַסֶּרֶט מִתְעַרְבֵּל בַּקַּלֶּטֶת וַאֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיֶּלֶד רוֹקֵד עִם

אִמּוֹ בֶּחָצֵר הַקִּדְמִית בַּסּוּפָה הַצְּפוֹן־מִזְרָחִית שֶׁל 1997, שֶׁלֶג מְרַחֵף

מַעְלָה אֶל הַשָּׁמַיִם וְהוּא מִסְתַּחְרֵר תַּחַת צִלָּהּ הַמּוּטָל – לְאוֹר

מְנוֹרוֹת הַנַּתְרָן, גָּדוֹל מִן הַחַיִּים. פְּתוֹתֵי הַשֶּׁלֶג עוֹלִים וּמְעַבִּים

אֶת כָּרוֹ שֶׁל אֱלֹהִים לְמַעַן שְׁנָתוֹ הָאֵינְסוֹפִית.

.

הַקֶּרַח נָסוֹג, הָאֲדָמָה הַנִּגְלֵית תַּחְתָּיו אֲדֻמָּה וּכְתֻמָּה כְּאִלּוּ

יוֹנֵק עָצוּם נִפְתָּח לְרַגְלָיו. וְהֶעָלִים נוֹשְׁבִים חִישׁ, נִצְמָדִים לְאַלְפֵיהֶם

אֶל עַנְפֵי הָאַלּוֹנִים מֵעֵבֶר לֶחָצֵר. אִמּוֹ, בַּחַלּוֹן,

מְרִימָה אֶת רֹאשָׁהּ מִבֵּין כַּפּוֹת יָדֶיהָ, עֵינֶיהָ מִתְיַבְּשׁוֹת.

[…]

.

//

הָעוּגָה עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲוִיר שָׁב אֶל שְׂפָתָיו הַקְּפוּצוֹת שֶׁל הַיֶּלֶד

וְשִׁבְעַת הַנֵּרוֹת, בָּזֶה אַחַר זֶה, מַתְחִילִים לְהָאִיר, וְהַמִּשְׁאָלָה

שָׁבָה אֶל רֹאשׁוֹ, שָׁם הִיא אֲמִתִּית יוֹתֵר, מֵעוֹלָם לֹא נָגְעָה

בָּהּ שָׂפָה.

.

אֲנִי מַתְחִיל לִהְיוֹת בַּעֲדוֹ, בְּדַרְכּוֹ אֶל הֶעָפָר.

.

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיֶּלֶד הוֹלֵךְ אֲחוֹרַנִּית אֶל הַבַּיִת, תּוֹמֵךְ בְּאִמּוֹ

עַל רִצְפַּת הַמִּטְבָּח. אֶגְרוֹפוֹ שֶׁל אָבִיו שָׁב מֵאַפָּהּ,

אַפָּהּ מִתְיַשֵּׁר אֶל הָעִקּוּם הַקָּבוּעַ. אִם אָאֵט

כָּאן, אֲנִי עָשׂוּי לִטְעוֹת וְלַחְשֹׁב שֶׁמַּכּוֹתָיו שֶׁל הָאִישׁ הֵן לִטּוּף, כְּמוֹ

מַרְגִּיעַ מַשֶּׁהוּ וּמְשַׁכֵּךְ בְּגַב יָדוֹ, שֶׁלֹּא

יִתְמוֹטֵט.

…………………………………………………..(עמ' 173, 183־185)

.

וונג, יליד סייגון, היגר עם משפחתו לארצות הברית, וילדותו עברה עליו כשסביבו עוני, פליטות, אלימות, אלכוהול וסמים. מאז צאת ספרו הראשון, Night Sky with Exit Wounds, ב־2016 הוא זכה לתהילה יוצאת דופן: ביקורות מהללות, אין־ספור פרסים וקוראים וקוראות אדוקים. וכך, בשל העובדה שהשיר הזה נולד מתוך תודעתו של אדם שחייו נעו, לכאורה, מחושך סמיך אל זריחה גדולה – תנועת הפרימה שהדובר מחולל בשיר היא תנועה אמיצה מאין כמוה. תנועה שמבקשת לשוב אל איזו נביעה טהורה של האנושי. או בלשונו – תנועה שיש בכוחה להשיב את האוויר אל שפתי הילד, להשיב את המשאלה אל ראשו: "שם היא אמיתית יותר, מעולם לא נגעה בה שפה". מובן שהשפה מופיעה כאן במובנה הכפול: כאיבר שממנו נושף הילד את האוויר המכבה את האש, וכמערך המילים המוסכם שיצרו בני אדם, הנותן ממשות למשאלות היוליות, טהורות, הרוחפות בחלל הראש. ואולי כאן המקום לומר משהו על מלאכת התרגום המפעימה של הספר, שהקריאה בו נחווית כקריאה בשפת מקור, ולפעמים נדמה כאילו המקרא והתרגום נולדו יחד, כמעט מאותה נפש כותבת. הערה זו אינה הערה של שבח בלבד. נדמה לי שבעצם חוויית הקריאה הזאת יש הוכחה מפוארת למה שאני מבקשת להצביע עליו במילים רבות: על האנושי האנושי הזה, על פחדיו ותשוקותיו וסופיותו, שיש בו חיבורים עמוקים, קדמוניים, בלתי ניתנים להמצאה, בין נפשות. לפעמים החיבור הזה נקרא אחווה. לפעמים הזדהות. לפעמים אהבה. נדמה לי שאין לו שם אחד כי הוא נברא ממקום אמיתי, לפני שנגעה בו שפה:

.

אוֹשֶׁן, אַל תִּפְחַד.

סוֹף הַדֶּרֶךְ עוֹד רָחוֹק כָּל כָּךְ

מֵאֲחוֹרֵינוּ כְּבָר.

אַל תִּדְאַג. אָבִיךָ הוּא אָבִיךָ רַק

עַד שֶׁאֶחָד מִכֶּם יִשְׁכַּח. כְּמוֹ שֶׁהַגַּב

לֹא זוֹכֵר אֶת כְּנָפָיו

וְלֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה פְּעָמִים יְנַשְּׁקוּ

בִּרְכֵּינוּ אֶת הַמִּדְרָכָה. אוֹשֶׁן,

אַתָּה מַקְשִׁיב? הַחֵלֶק הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר

בְּגוּפְךָ הוּא כָּל מָקוֹם שֶׁבּוֹ

נוֹפֵל צִלָּהּ שֶׁל אִמְּךָ.

הִנֵּה הַבַּיִת וּבוֹ הַיַּלְדוּת

מִצְטַמֶּקֶת לִכְדֵי תַּיִל מַמְעִיד, אָדֹם.

אַל תִּדְאַג. רַק קְרָא לוֹ אֹפֶק

וּלְעוֹלָם לֹא תַּגִּיעַ אֵלָיו.

הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה. קְפֹץ. אֲנִי מַבְטִיחַ שֶׁזּוֹ לֹא

סִירַת הַצָּלָה. הִנֵּה הָאִישׁ

שֶׁזְּרוֹעוֹתָיו רְחָבוֹת דַּיָּן לֶאֱסֹף אֶת

לֶכְתְּךָ. וְהִנֵּה הָרֶגַע,

בְּדִיּוּק אַחֲרֵי שֶׁהָאוֹרוֹת כָּבִים, וְאַתָּה עֲדַיִן יָכוֹל לִרְאוֹת

אֶת הַפָּנָס הַחִוֵּר בֵּין רַגְלָיו.

אֵיךְ אַתָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ שׁוּב וָשׁוּב

כְּדֵי לִמְצֹא אֶת כַּפּוֹת יָדֶיךָ.

בִּקַּשְׁתָּ עוֹד הִזְדַּמְּנוּת

וְקִבַּלְתָּ פֶּה לְהִתְרוֹקֵן בּוֹ.

אַל תִּפְחַד. הַיְרִיָּה

הִיא רַק קוֹל הָאֲנָשִׁים

הַמְנַסִּים לִחְיוֹת עוֹד קְצָת.

וְנִכְשָׁלִים. אוֹשֶׁן, אוֹשֶׁן,

קוּם. הַחֵלֶק הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בְּגוּפְךָ

הוּא הַמָּקוֹם שֶׁאֵלָיו הוּא הוֹלֵךְ. וּזְכֹר,

גַּם בְּדִידוּת הִיא זְמַן

לַעֲבֹר בָּעוֹלָם. הִנֵּה

הַחֶדֶר וּבְתוֹכוֹ כֻּלָּם.

חֲבֵרֶיךָ הַמֵּתִים עוֹבְרִים

דַּרְכְּךָ כְּמוֹ רוּחַ

בְּפַעֲמוֹן רוּחַ. הִנֵּה שֻׁלְחָן

צְלוּעַ־רֶגֶל וּלְבֵנָה

לִתְמֹךְ בּוֹ. כֵּן, הִנֵּה חֶדֶר

חַם כָּל כָּךְ וַחֲתוּם־דָּם,

אֲנִי נִשְׁבָּע, אַתָּה תִּתְעוֹרֵר –

וְתִטְעֶה, תַּחְשֹׁב שֶׁהַקִּירוֹת הָאֵלֶּה

עוֹר.

…………………………………………………..("יום אחד אוהב את אושן וונג", עמ' 97־99)

.

יכולת אחרת, מפעימה, שניכרת לאורך הספר, היא יכולתו יוצאת הדופן של המשורר לצייר ציורים חדשים שטרם צוירו. שנרקמים להרף עין בתודעה ואז מתפרקים. הוא אוסף בסבלנות מופעים כאלה בבשר הקיום: גב ששכח גם את כאבי הפנטום של כנפיו, או גוף ילד שיופיו זוהר ומתגלף מתוך צללי הגוף של אימו. ציורים שיש להם תוחלת חיים של הבל פה על שמשה: מתעבים ונסוגים מייד, ומותירים בלב כאב חזק של הבהוב היעלמותו של יופי צרוף. משהו ממהותו של ההבהוב הזה מופיע גם בפנייה הפנימית שמפעילה את השיר כולו: הדובר פונה אל עצמו ומפלס את דרכו בין הגוף הארצי לנקודה כלשהי בנפשו הנושאת את שמו. נקודה עתיקה מאוד שקיומה ניזון מההבטחה שבשם השיר: "יום אחד אוהב את אושן וונג". הקול העולה ממנו הוא קול של נער עתיק, רואה כול, עֵד ונשא של סבל אין־סופי. ובכל זאת – כמו נער – הוא הלום אהבה. ובכל זאת – אולי בגלל האנושיות הכרונית שמתוכה הוא כותב – כל שיריו, גם האפלים והמיואשים ביותר, נגועים בתקווה. בסוף דבריו במסה על גרמי המדרגות הוא אומר:

אני רוצה להישאר שם עד שהבניין יִכלה באש. אני רוצה שאהבתי תהיה גדולה מפגיעתו של המוות. ואני רוצה לומר לכם שוב ושוב: שאף על פי שאנחנו כל כך אנושיים, כל כך מלאי אימה, כאן, עומדים על שלד מדרגות אל שום מקום, אל כל מקום, בלילה קר ללא כוכבים – אנחנו יכולים לחיות. ונִחיה.

…………………………………………………..(עמ' 242)

.

הקול הזה, שמבטיח לנו שנחיה, הוא אותו הקול שנושב דרך הבשר, הוא קול השריקה שעובר בצורה השבורה, הסופית, הפתוחה לכיוון אחד. הוא קולו של האיש הזקן שמאמין בפיות בשירתו של נוי, הוא הקול ששב אל גרעין המשאלה הטהור אצל וונג. הוא קול שנלחש באוזנינו כשאנחנו מתבוננים זה בזה ומבקשים אש גם כשצל כהה עובר מעל לקן שלנו.

.

אושן וונג, "מלכת הנשף האחרונה באנטארקטיקה", אסיה, 2023. מאנגלית: שירה סתיו

.
רוני אלדד, עורכת שירה וספרות ומבקרת ספרות ילדים. ספר שיריה השני, "יממה", ראה אור השנה בהוצאת פרדס. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון המוסך 32 ובגיליונות מיום 4.11.21, 30.12.21, ו־8.12.22.

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: שהם סמיט קוראת ב"סנאית" מאת זאב ז'בוטינסקי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | קעקוע של שפירית

"ולרגע אני אפילו לא בטוחה אם הקעקוע הזה כבר היה שם באותו לילה כשעניתי לו עם כל הארס שהצלחתי לגייס, אני לא יודעת אם אני יכולה לעזור לך בהתלבטות הזאת, אם חיפשת שירותי המרה." סיפור קצר מאת ימימה עברון

ענת בצר, ללא כותרת, שמן על בד, 160X120 ס"מ, 2012

.

קעקוע של שפירית

ימימה עברון

.

רגע אחד של ריצוד שמש בעיניים ואחריו, כמו מתוך התגלות, אני רואה קודם כול רק את הראש שלו יוצא מתוך הילה של אור, כמו ציורים של קדושים נוצרים, אבל הוא לא קדוש ולא דומה לקדוש אפילו, למרות הזקן היפה שגידל שמשלים את התמונה, וריצוד השמש מסתיר את כל מה שנמצא מאחוריו ומאפשר לי לראות רק את הפנים, ורק אחרי שהבלחי האור מול העיניים נרגעים, אני מבחינה גם באישה המשתרכת אחריו עם חצאית ומתחתיה מכנסיים ובחמשת הבנים הבלונדינים הקטנים, בסדר יורד מגיל שלוש־עשרה פחות או יותר עד שש בערך, ככה אני מעריכה במהירות, בשבריר שנייה, כשהם נוהרים על פניי בדרך לנחל, ואני תוהה איך יצאו לו כאלה בלונדינים עם גוזמבות וכיפות בוכריות וחושבת שבעצם הם רק יצאו, ואת הגוזמבות והכיפות הם גידלו אחר כך, בעידודו או בעידוד האישה שעכשיו מאיצה את הקצב דווקא, אולי ממהרת להגיע למים, אבל הצבע הבהיר לא נראה קשור אליו ואל העיניים השחורות שלו בשום דרך, והצצה מהירה נוספת אליה מגלה שהבלונד זה לחלוטין ממנה, כי למרות שרוב השיער שלה אסוף במטפחת חסרת ייחוד של טיולים, בכל זאת כמה קווצות שיער מבצבצות, וקושרות אותה אל הילדים הבלונדינים בהגזמה האלה, כאילו כדי לומר, מי היה הגאון שחשב שבהיר זה גן רצסיבי, שיבוא אלינו הביתה ונראה לו מי פה דומיננטי, אבל עכשיו לא ברור כמה היא דומיננטית, הולכת ומתנשפת ובכל זאת עוברת אותו, לא שמה לב בכלל שאני שם בצל, מתייחסת אל העצירה שלו כמובנת מאליה, וככה עם ההבזק המסנוור בעיניים אני רואה אותו לרגע כמו פעם, לפני חמש־עשרה שנים, רק פנים, בלי הכרס הקטנה וכתמי הזיעה מתחת לבתי השחי וסנדלי השורש, והזקן השחור, בלי הכיפה הסרוגה הקטנה על השיער הסמיך השחור שנראה כמעט כמו פעם, רק עם כמה חוטי כסף בתוכו, כיפה קטנה שאני מבחינה בה כשהוא מסיר את הכובע בדיוק בשנייה הזאת שהשמש מכה לי בפנים, כיפה שעומדת בניגוד חריף לכיפות ולגוזמבות של הילדים ולזקן העבות שלו, שעכשיו בגלל הכיפה הוא נראה יותר כמו אמירה אופנתית מאשר דתית, ניסיון לשמר משהו שכבר אין, טוב, תמיד הוא היה קצת גנדרן, ואני נזכרת בלילה ההוא ליד הנחל, בלי הכיפה והזקן ובלי האישה וכל הילדים האלה מסביב, כשהוא אמר לי שהוא לא בטוח שהוא אוהב בנות בכלל, והנה ברוך השם, נולדו לו חמישה בנים, אני חושבת, ומייד מתחלחלת מהמחשבה, ואומרת לעצמי שאולי בעצם כל חבורת השוודים האלה לא שלו בכלל, איך הם עברו אותו בלי להתייחס אליו, למה החלטתי שהם שלו, ואני חוזרת להליט את העיניים מהשמש וממנו, כך ששוב אפשר יהיה לראות בבירור ומסיטה את המבט אל הבנים, ואל האישה שנראה שהיא לא מודעת לזה שהוא עצר, לא שואלת את עצמה למה הוא נשאר נטוע במקום, ולמה הוא לא ממשיך, כאילו ברור לה שהוא צריך עצירה כדי למחות את הזיעה מהפנים ולהסדיר את הנשימה גם אם נראה שלה קשה יותר, אבל לי ברור שלא בשביל זה הוא מתעכב, והשאלה היא לא רק אם הוא מזהה אלא מה הוא זוכר, כי בסך הכול לא השתניתי כל כך, כמוהו, ואני מעבירה את היד על הכתף כדי לבדוק שהקעקוע הסתמי שלי עדיין שם, אם זה בכלל סימן מזהה, יש עוד מיליונים כמוהו, זה לא שקעקעתי איזו כתובת עתיקה בסנסקריט או סימן סיני שבטח אומר "לך תזדיין" ואנחנו לא יודעים, סתם שפירית, סך הכול עברו איזה חמש־עשרה שנים, למה שיזהה ויזכור, ולרגע אני אפילו לא בטוחה אם הקעקוע הזה כבר היה שם באותו לילה כשעניתי לו עם כל הארס שהצלחתי לגייס, אני לא יודעת אם אני יכולה לעזור לך בהתלבטות הזאת, אם חיפשת שירותי המרה, וקמתי מייד כדי שלא יראה שאני מסמיקה והלכתי לנחל כאילו כדי לשטוף את הידיים מהחטיף הדביק שאכלנו ביחד, רגע קודם כשעוד חלקנו אינטימיות, והוא בא אחריי, ואמר, זה לא משהו אישי נגדך, ובאותו רגע הייתי בטוחה שהוא משקר, אבל כשהקדשתי לזה מחשבה שנים אחר כך חשבתי שהוא לא חיפש שירותי המרה אלא אוזן ולא קלטתי את זה כי הייתי צעירה ומרוכזת בעצמי, ועכשיו אני שוב כבר לא בטוחה, אולי דווקא קלטתי מעולה, גיל עשרים וחמש זה גיל מצוין לאינטואיציות טבעיות בריאות, לפני שהעולם סוחף אותך למערבולת של התלבטויות ובלבולים, ואולי הוא באמת לא היה בעניין שלי ספציפית, וצדקתי שנפגעתי ועזבתי אותו ואת העיניים השחורות שלו ליד הנחל שנראה כאילו האפיר פתאום, כאילו בבת אחת מתוך הקרקעית שלו עלתה איזו עכירות שלא הייתה בו קודם והרתיעה אותי, ומייד אחר כך הבנתי שזה בסך הכול ענן שהסתיר את הירח לרגע, וחזרתי בלעדיו לחבורה, ושם בועז קרא לי לשבת לידו, בועז שנראה יותר כמו האח התאום של האישה הבלונדינית שירדה עם הילדים לנחל, והשאירה אותנו שם תקועים זה מול זה באמצע המסלול, ואני נזכרת איך בלילה הבא כבר ישנתי באוהל של בועז וגם אם הייתי רוצה לא הייתי יכולה להסתיר ממנו את זה, כי בועז היה מאהב סוער ותובעני וקולני, אבל במקום להיסחף איתו וליהנות מזה הייתי עסוקה כל הזמן בשאלה מי שומע ומה יודעים ואם זה טוב או לא טוב לי שהוא יֵדע ואם זה ישנה את דעתו על בנות או עליי, ובבוקר למחרת בנחל שוב פגשתי את העיניים השחורות שהשתקפו במים שחזרו להיות צלולים ואפשרו לי לראות בהשתקפות את כל הצער והכאב ואולי גם הבוז שהיו שם ששום נחל לא יוכל אף פעם לשטוף, וידעתי שגם אם הוא יאהב אי־פעם בנות, אני כבר לעולם לא אהיה הבת הזאת, ואני נזכרת עכשיו שכן, ברור שהשפירית כבר הייתה שם על הכתף, איך יכולתי לשכוח את מה שהוא אמר על השפיריות שהזדווגו מעל המים ועליי ועל בועז, שהיה לי ברור מהתחלה שהקשר איתו יתנתק מייד אחרי הטיול הזה, כי בועז לא היה הטיפוס שנשאר במקום אחד ואני דווקא חיפשתי באותו זמן מקום לעצור בו, מה שבאופן מוזר דווקא הסיט אותי מהמסלול פעם אחר פעם וסחף אותי באופן לא רצוני מנקודה לנקודה, מאבן לאבן, כך שבכל פעם מחדש נאלצתי להסתגל שוב לנתיב שונה רגע לפני שנסחפתי עם הזרם והרוחות, ומייד כשאני חושבת על מה שהוא אמר לי על בועז ועליי אחרי אותו לילה אני מזיזה את הכתפייה של תרמיל הגב שלי ככה שתסתיר את השפירית אבל כבר מאוחר מדי כי העיניים שלו נודדות ממש אליה, ומשם עוברות אל הדרך שמובילה לבריכה הראשונה בנחל, אל אחד הילדים שקורא לו, אבא, בוא תראה איך הפרפרים האלה עפים על המים יחד, והאח הגדול שלו אומר לו, אידיוט זה שפיריות והם מזדווגים, ואח אחר אומר, אז הן מזדווגות לא מזדווגים, והאח הראשון אומר זה זכר ונקבה, הם מזדווגים, וההוא מחזיר, אבל זה שתי שפיריות, ומדגיש את המילה שפיריות, ועיניים שחורות מעיר לגדול שלא ידבר ככה אל האח הקטן שלו, ונדמה לי שהוא מסמיק, ואני לא בטוחה אם הוא כועס על הילד כי הוא אמר אידיוט או שהוא כועס על המילה מזדווגים או על הילד שתיקן את העברית, ומה הוא חושב על הדיון המיני והמגדרי והלשוני הזה, אם הוא חושב שכל זה מוקדם מדי לילדים, או בכלל לא רצוי לדון בזה בשום גיל, ורגע לפני שאני מחליטה להמשיך משם אל צלע ההר בדרך היבשה ולרדת לנחל רק בבריכה הבאה, אני מעיפה בו עוד מבט אחרון והעיניים שלנו מצטלבות, שחור וירוק, כמו אז בתוך הנחל, בבוקר שאחרי הלילה עם בועז, והפעם במבט ישיר, בלי התיווך של ההשתקפות, ונדמה לי שאני רואה בהן עכשיו הכרה והתנצלות ואני חושבת שאני מזהה שם אפילו תחינה, ושוב אני חושבת שלא הבנתי כלום אז ואני לא מבינה כלום היום, ואני תוהה אם האישה הבלונדינית יודעת, ואם בכלל יש מה לדעת. עכשיו היא מסבירה לכל הילדים בסבלנות ובשפה פשוטה אבל ישירה ולא מתיילדת על השפיריות המזדווגות ופתאום היא נראית לי הרבה יותר מעניינת ממנו ואני מעבירה אליה את המבט ואז בחזרה אליו, מסמנת לו בסימן כמעט בלתי נראה שכאן אנחנו נפרדים ומכריחה את עצמי להתיק ממנו את העיניים ולהתרחק מההסבר של האישה שלרגע מסבה אלינו את הפנים ושנינו מסתכלים עליה ביחד, ואני עולה אל ההר כשהוא מצטרף אל הילדים ואליה בנחל, אפילו שרציתי לשמוע את ההמשך וגם התאים לי מאוד מים קרים עכשיו.

.

ימימה עברון היא מתרגמת ועורכת, ובזמן האחרון גם מורה בתיכון. פרסמה שני ספרים: "שני חדרים בצפון הישן" (זמורה־ביתן, 2000) ו"הלילה הזה" (עברית, 2021).

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "זה רחוק מהים", סיפור קצר מאת רמי מארק רום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רשימה | הנהר לא נטמע בים

"האני של דרוויש תמיד מפוצל ותמיד בתזוזה. לא נוח לו 'כאן' ולא נוח לו 'שם'. בכל גלות יש מולדת ובכל מולדת יש גלות." ראיף זריק על פליטות ואמנות בשירתו של מחמוד דרוויש, במלאת חמש עשרה שנים למותו של המשורר

מחמוד דרוויש. צילמה: הלית ישורון

מחמוד דרוויש: פליטות ואמנות

ראיף זריק

.

זאת לא תהיה, כלל וכלל, הגזמה מצידי לומר שמחמוד דרוויש, בשירתו, בפרוזה ובשלל הראיונות שנערכו עימו, השפיע עליי יותר מכל סופר, הוגה או פילוסוף אחר. קשה לי להתבונן בעולם המשמעויות, הדימויים, התובנות, והרגישויות האסתטיות שלי, ובים השפה שאני שוחה בו ושואל ממנו את המטפורות שלי, מבלי להבחין בניחוח המיוחד של מי הנהר שלו, אשר זרמו לים הגדול. לדעתי זהו אחד המקרים שבהם הנהר לא ממש נטמע בים. אולי יהיה מדויק יותר לומר: הים איננו אותו הים מרגע שזרמו אליו מי הנהר הזה. השפה איננה אותה שפה. דרוויש עזר לנו למצוא את המילים המתאימות ואת הניסוחים המורכבים אשר ביכולתם לתאר את האובדן הגדול, העצב והכעס, את הנכבה ואת הפליטוּת, לעצמנו וגם לעולם, אבל גם את התקווה ואת האהבה ואת הקשר בין האישי לקיבוצי. ואת הכול הוא עשה תוך כדי מחויבות מופלאה לפרויקט האמנותי שלו, לערכי האסתטיקה אשר מעולם לא התפתה לוותר עליהם, וכבר בשלב מוקדם מאוד בחייו, בגיל צעיר ביותר, האמין שהוא נולד להיות משורר וכי זה הייעוד שלו וגם מה שיהיה מפעל החיים שלו בידיעה שהייעוד הזה איננו בגדר יעד סטטי בר השגה אלא משימה שאין לה סוף ואין בה נחת. אי לכך, לא אחת כתב "יום אחד עוד אהיה משורר". והוא היה משורר. אולי המשורר בה"א הידיעה, – כפי שנהג אבו עלאא אלמערי לתאר את גדול המשוררים – אלמֻתַנַבִּי (המתנבא).

הפליטות הייתה ונשארה נקודת מפתח בהבנת עולמו של דרוויש. הילד בן השבע, מגורש מביתו בכפר אלבִּרוֶה בגליל המערבי וחוצה את הגבול תחת מבול של אש אל לבנון. המילה "פליט" מרחפת בחלל האוויר, והילד בן השבע נתקל בה כל הזמן. הילד מתעקש להבין את משמעותה, אבל האבא מסרב לענות לבנו הקטן ומסביר לו כי אין סיכוי שיבין את משמעותה של המילה אשר נכנסה בלי שום הזמנה ובהפתעה גמורה אל עולמו של הילד, איינה את כל שאר המילים והכפיפה אותן לשלטונה העריץ. אבל הסבא מתנדב להסביר לילד הקטן מה שהאבא מסרב להסביר: "להיות פליט משמע שאינך ילד עוד". אמנם דרוויש לא אמר הרבה על משמעותו של המשפט הזה בחייו, אבל דומני כי זה היה בית השירה הראשון ששמע בחייו והמטפורה הראשונה שבאמצעותה הצליח לתפוס את המציאות: פליטות היא הפקעה של הילדות. הילד בן השבע מפסיק להיות ילד מהרגע שבו הוא מבין שמחנות הפליטים הם המציאות וכי הבית בכפר אלברווה, ופלסטין בכלל, הם דמיון. הוא מבין כי מישהו אחר, ילד אחר, ישן במיטתו, אוכל מהתאנה שליד הבית שלו, ממשיך לגדול במקומו, ומשלים תחתיו את חייו אשר נקטעו. מאותו רגע המילה "שיבה" נהפכת למילת הקסם: חזרה אל המקום, אל הזמן, חזרה אל העבר שהוא גם העתיד והחזרה מבתים של פח לבתים מאבן (בניסוח של דרוויש עצמו).

הילד שב ולא שב. הפליטות הקצרה הזו מסתיימת, כעבור שנה, בחזרה אל פלסטין, אבל לא אל הבית עצמו ולא אל כפר מולדתו אלא לכפר גידיה שליד. אלברווה איננה. יישוב יהודי תפס את מקום הולדתו. אבל כל פלסטין איננה עוד, והמקום איננו אותו המקום. דרוויש הילד לומד את השיעור השני שלו: השיבה לעולם איננה שיבה, כי המקום לעולם איננו רק מקום: מקום הוא מכלול המורכב גם מאנשים, אווירה וחוויה. הילד החוזר ממשיך לחשוב גם על הילדים שלא חזרו, ועל הפליטים שלא "שבו". אבל הילד שעולמו מתרסק מוצא מחסה בעולם המילים, והשפה מחביאה אותו תחת כנפיה ובאמצעותה הוא מרכיב עולם תחליפי. בשפה הוא מוצא אינטימיות ומחסה שנעדרים מהעולם האמיתי ומתחיל לגלות את כוחן של המילים. השפה היא בעולם ולא רק על העולם, היא לא רק מתארת עולם אלא גם יוצרת עולם.

הילד שחזר, מעולם לא חזר. משהו מהלב שלו נשאר שם. אי־שם מעבר לגבול. מצד אחר, המעצרים התכופים והביקורים החוזרים ונשנים של המשטרה, מתישים את הנער שהתעקש לנשום חירות, והוא מגלה שמה שנראה לו כבית דומה יותר לגלות. גם בתוך המולדת הוא מרגיש זרות. הנער שנהפך לגבר צעיר עודנו מקשיב לרחש ליבו של הילד אשר איבד את ילדותו בגיל שבע. חלק מאותו ילד נשאר אי־שם, והוא מקווה להתחבר אליו כדי לחזור לעצמו.

הגבר הצעיר, המשורר שכבר זכה ללא מעט תהילה ברחבי העולם הערבי, חוצה את הגבול בשלישית אבל בכיוון ההפוך. מפלסטין החוצה. הוא שוהה בביקור בעיר מוסקבה אבל מחליט כי משם לא יחזור לחיפה אלא ייסע לקהיר, ובה הוא שוהה תקופה קצרה ומיד לאחר מכן עובר לביירות. אבל עוד יש לו תקווה למצוא את פלסטין האחרת: פלסטין של לוחמים ולא של פליטים, לוחמים פלסטינים אשר יחזירו את לו את מולדתו. כאילו פלסטין נמצאת מחוץ לעצמה, מעבר לגבולותיה הגאוגרפיים, כמו הייתה רעיון או חוויה ולא סתם מקום פיזי. המשורר הצעיר מתפרסם ונהפך למשורר בעל שם. אבל דבר אחד ברור: הגלות לא באה אל קיצה. אמנם הוא מרגיש בבית עם אחיו הפלסטינים אשר נלחמים למען פלסטין, אבל אין פירוש הדבר שאין גלות. דרוויש שוב רחוק מהבית והמשפחה. בשנת 1982, מיד לאחר מלחמת לבנון, כאשר נשאל על ידי כתבים בעקבות פינוי ביירות מה התוכניות שלו לעתיד, הייתה תשובתו קצרה וחדה כתער: אני מחפש קיר לתלות עליו את הבגדים שלי. ושוב אנו לומדים כי חלק מליבו של המשורר הצעיר נשאר אי־שם בגליל ואי־שם במורדות הכרמל. שנותרה בו תשוקה לבית שיוכל לתלות עליו את בגדיו.

הפעם הרביעית שבה דרוויש חצה את הגבול הייתה אחרי הסכמי אוסלו, אשר התנגד להם. הוא ראה בהם ויתור גדול על עיקרי הנרטיב הפלסטיני, ובעקבות זאת גם התפטר מהוועד הפועל של אש"ף. ולמרות זאת, הוא "חזר". הפעם "חזר" לגור ברמאללה ולא בתוך ישראל. בכל פעם שרצה לבקר את ביתו ואת משפחתו, היה זקוק לאישור השלטונות הישראלים. הרעיון שבכדי לבקר את אמא שלך ואת הבית שגדלת בו יש צורך באישורים ביטחוניים, עורר בו תערובת של כעס וחלחלה. לרוב לא ביקש אישור ו"הסתנן" אל ביתו. אבל הדרך מרמאללה אל חיפה נראתה לו כחזרה בתוך חזרה או חזרה לאחר חזרה, והתברר לו שגם בתוך פלסטין עצמה יש רמות שונות של חזרה. לכאורה החזרה לרמאללה אינה לא ממש חזרה, לא כמו החזרה לכרמל או לכפר שגדל בו – גדידה – שנמצאים בתוך ישראל, אבל נראה שגם כאן נדרשת עוד חזרה: חזרה לכפר אלברווה עצמו, מקום שכבר לא קיים. דרוויש מותש מהחזרות הללו ומבין שככל שינסה לחזור, לעולם לא יגיע, שכן איש אינו חוזר ממש.

הפיצולים המתמשכים הללו פוקחים את עיני דרוויש לבעייתיות הכרוכה בכל זהות ובמשמעותו של ה"אני". האני של דרוויש תמיד מפוצל ותמיד בתזוזה. לא נוח לו "כאן" ולא נוח לו "שם". בכל גלות יש מולדת ובכל מולדת יש גלות. בכל אני יש אחר ובכל אחר יש חלק שניטע באני. דרוויש לא היה זקוק לתיאוריה הפוסט־קולוניאלית והפוסט־מודרנית כדי להבין את הדברים הללו. הוא פשוט התבונן עמוק בהוויה שלו עצמו וניסה להמשיג אותה בנאמנות. הוא היה "כאן" והיה "שם", והוא תוצר של ה"כאן" וה"שם" הבו־זמני. העם אשר הפקיע את ילדותו והפך אותו ואת עמו לפליט הוא אותו עם שממנו הגיעה אהובתו הראשונה. הוא  מבין שהוא אוסף של חלקים שאינם מתחברים, למרות תשוקתם המתמשכת להתחבר. לעיתים נדמה כי מהותו של דרוויש טמונה במתח ובתשוקה לחבר את חלקי האני לשלם אחד, תוך כדי מודעות מפוכחת לחוסר האפשרות של החיבור הזה.

דרוויש נאחז בשירה, אף שאינו תולה תקוות גדולות בשירה בתור פעולה אשר תשנה את פני העולם. השירה איננה תחליף לשום מאבק. באחד השירים שהם בגדר מכתב פתוח לידידו סמיח אלקאסם – משורר פלסטיני שהיה חברו ובן גילו ואשר חי בחיפה ולא עזב את הארץ – הוא שואל: "האם הינך מאמין עדיין כי שירים יותר חזקים ממטוסים? לנו יש זיכרונות ולאויבינו יש היכולת להפוך זיכרונות למושבות". להבנתו של דרוויש השירה תפקידה צנוע מאוד. הוא מדמה אותה לצורי למריחה על הפצעים העמוקים אשר נותרים בעקבות האובדן.

אבל כדי שתהיה לשירה השפעה וכדי לתמוך בחיים, היא עצמה חייבת להיות נבדלת מהם ולא פרזיטית או ספיח של הפוליטי והחברתי. וכדי לעשות זאת היא חייבת להיות עצמאית ובעלת ערך מוסף משלה, והערך המוסף המעניק לה את האופי הייחודי שלה, הוא ערכה האסתטי. יש לשירה חשיבות ומקום מיוחד בחיים רק אם היא "בוגדת" בהם וצועדת מעבר להם ולא מסתפקת בשיקוף שלהם. השירה – כפי שדרוויש כתב לא אחת – הופכת את הדמיון למציאות ואת המציאות לדמיון.

חשיבותה של האסתטיקה בעבור דרוויש מתבטאת בראש ובראשונה בהתעקשותו הבלתי מתפשרת על הפרויקט האמנותי שלו. דרוויש הבין שהוא קודם כול משורר ומחויבותו האמנותית היא לשירה. פוליטיקה ואתיקה אינן הצדקה ואף לא תירוץ לכתיבת שירה חסרת ערך אסתטי. למשורר יש חובה כלפי עצמו וכלפי השירה, והחובה הזאת היא לאומנות השירה; מחובתו להתמיד בפיתוח הכלים האמנותיים: השפה, המטפורות והדימויים השונים. דרוויש הוא מקרה כמעט יחיד ויוצא דופן ביכולת שלו להביא את הצורה והתוכן לידי הרמוניה. חלק גדול משירתו הוא שירה פוליטית במובהק, אבל לעולם לא פלקטית. היא פוליטית במובן זה שהיא נוגעת בשאלות העמוקות של הקיום האינדיווידואלי והקולקטיבי הפלסטיני, צרותיו ואכזבותיו, תקוותיו וחלומותיו (אם כי שירתו המאוחרת נוטה להתכנס אל החוויה הקיומית האישית שלו). כאשר דרוויש מעלה שאלות אישיות, הוא מודע לכך שהאני נטוע בתוך עולם חברתי, שהוא חלק מקהילה שלמה; ומסירה פיוטית של האני חייבת לשקף זאת, כעניין של צורך אמנותי בראש ובראשונה. עם זאת, בשעה שהוא ביקש לדבר על "אנחנו" או על העם, או על החברה, תמיד היה מודע לכך שהוא מדבר כיחיד ואין ביכולתו "לייצג" את הרבים, אלא באותה מידה שבה הוא מדבר על עצמו. דרוויש לא הרגיש שהוא מחויב לשירה "מגויסת" או שעליו להכניס את המולדת לשירתו; הוא פשוט נשם את המולדת ולכן, בהרבה מקרים שהוא דיבר על עצמו, היא הייתה שם, לא כישות עצמאית שכופה את עצמה על שירתו, אלא כהוויה מכוננת של האני.

על כן, אצל דרוויש הצורה האמנותית לא כופה את עצמה על התוכן, והתוכן לא מנכיח את עצמו בבוטות אשר מפנה גב לצורה. הצורה והתוכן נפגשים באופן שמשלב מקריות והכרח; בקלילות מסוימת, שבקריאה ראשונה, נתפסת כמעט כמקרית, כאילו פגשו זו בזו בלי התיווך של המשורר; אבל מקריות לכאורה זו, שעה שמסתכלים בה במבט לאחור וקוראים את השיר המוגמר, הרי היא נתפסת כהכרח. אבל לא ככזה שכופה את עצמו אלא ככזה שצומח באופן ספונטני, כאילו הצורה והתוכן נועדו זה לזה. ההרמוניה אצל דרוויש דומה להרמוניה במופע ג'אז שבו נגן הסקסופון יודע להיכנס ברגע המתאים לאחר האלתור של הפסנתר. רגע הכניסה  אמנם לא נקבע  מראש  על פי נוסחה כלשהי, אבל במבט לאחור מתחוור שזה היה הרגע המדויק ביותר להיכנס – לא אחרי ולא לפני. אפשר לדמות את המפגש בין הצורה לתוכן בשירתו, כמפגש בין זוג  זריםשעוד ייהפכו לאוהבים, אשר נפגשו במקרה ברכבת בהרי האלפים אבל אחרי המבט הראשון שמצית את אהבתם הם חשים שאמנם זאת הייתה יד המקרה שהפגישה ביניהם, אבל זאת מקריות שהיה הכרח שהיא תקרה. שירה טובה היא כזו שגורמת לנו להרגיש שהיא  הכרח שצמח ביד המקרה אן מקריות שהיה בה הכרח. כמו כל אהבה ראויה לשמה, אשר משלבת באורח פלאי בין התחושה שהבחירה סובייקטיבית ובין התחושה שיד הגורל האובייקטיבית כיוונה אותה. קוראים לזה קסם. ודרוויש מהבחינה הזו היה קוסם.

דרוויש – בשירתו כמו גם בפרוזה שלו – נוכח בתודעה, בהבנה וברגישויות האישיות שלי לגבי העולם, כי הוא  מצליח להנכיח ולדחוס את חוויות החיים במלוא הגודש שלהם, בשיר אחד בלבד ולעיתים אפילו בשורה. האמירות הפילוסופיות שלו מנוסחות תמיד באופן אסתטי, והאסתטיקה שלו לעולם איננה ריקה אלא ספוגה  הבנה ולכן שירתו לעולם איננה בגדר הטפה. היא לעולם איננה אבסטרקטית, אלא מונכחת באמצעות דימויים חושיים קונקרטיים. שיריו מגישים לנו מנות גדושות של חיים, שכן החיים נוחתים עלינו בתור כוליות אחת (להבדיל מהדרך שבה חווים את האוניברסיטה למשל, בתור קואליציה של פקולטות שונות אשר משתפות פעולה כדי לפענח את סודות הקיום). בשירתו של דרוויש משתלבים האתי, האסתטי והפוליטי, וצלילה לשירה של דרוויש היא צלילה לחיים כמכלול אחד.

.

דר' ראיף זריק הוא בוגר בית הספר למשפטים באוניברסיטה העברית. את לימודיו המשיך באוני' קולומביה והרווארד, ושם השלים את הדוקטורט שלו. עוסק בעיקר בפילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של המשפט, וכותב ביקורת תרבות וספרות. מרצה לפילוסופיה של המשפט בקריה האקדמית אונו וחוקר בכיר במכון ון ליר. ספרו על קאנט ומאבקו לאוטונומיה יצא לאור השנה באנגלית בהוצאת לקסינגטון.

.

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: יוסי מנדלוביץ על "מהתלה אינסופית" מאת דייוויד פוסטר ואלאס, בתרגום מיכל ספיר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן