.
מי הרעיל את עץ השקמה?
גולי דולב־השילוני
.
בפינת הרחובות ז' וט' שוכן מבנה גדול בצורת ח', שבבלוג אחד של אדריכלות קראו לו יצירת מופת. בימים החצר שלו משמשת כחניון לא חוקי, בחגים כאולם שמחות לפליטים ובלילות כמתחם זנות שוקק. למבנה יש כמה כניסות, שממוספרות כבניינים עצמאיים. באחד הבניינים האלה, מאחורי תערוכה על פולחן אנימיסטי ושדים, עומד שולחן העבודה שלי, מלא בפתקאות דביקות.
בחצר המבנה גדלו עד לא מזמן שני עצים שמימיים: הראשון הוא קיקיון צעיר, שלמרגלותיו מניצים מדי בוקר מזרקים. השני הוא עץ שקמה מפואר, שבטח ניטע עם קום השכונה. בכוכי גזעו גרו עד לא מזמן אמא־חתולה מפחידה ושני גורים מתוקים, אבל לפני כמה שבועות הוא חלה במחלה משונה שהצהיבה את עליו והקלישה את הענפים. בהתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות, כאילו חסרים כאן דברים משונים. אך יואל־שכן־שפוי, שביקוריו התכופים שואבים מהמשרד זמן עבודה יקר ובפלות זולות, יצא בהודעה מרעישה: העורך־דינים הרגו את העץ.
צריך לסייג – ליואל יש חולשה לתאוריות קשר, במיוחד כאלה שכוללות פגיעה בו. כשנפתחה במבנה מסעדה סודנית שמיקמה את בלוני הגז שלה ליד הסדנה שלו, יואל השתכנע שהאפריקאים נשלחו להרוג אותו, והניחו את הבלונים ככה שיום אחד, כשהמסעדה שלהם תתפוצץ, יתפוצץ אף הוא עימם. הפרשה כמעט פירקה את הברית בינו לבין הבניין שלנו, שכן כחלק ממאמצינו לתמוך בפליטים, מיד הזמנו מהמסעדה אוכל, מעשה שיואל היקר המשיל לבגידה של ואנונו, שגם בה, בגדול, האמנים מהבניין שלי תומכים.
התחלתי לחשוב בעצמי על העניין. בכל זאת, אני אוהב את העץ העבות. עדן, נפקנית אתיופית מכורה ומקסימה, התחבאה בתוכו מהגבר שלה, שרצה לדפוק לה מכות כשגילה שהיא הרה. הבאתי לה מים ועזרתי לה לנעול סנדלים. במתחם האותיות למדתי להפסיק לחייך כשמצליבים מבטים, כי כמו חב"דניקים בדוכן תפילין, הזונות תמיד מנסות להצליב מבט עם גברים, ותמיד אומרות אחרי החיוך "סקס?" או "חמישים שקל". אבל אחרי המקרה ההוא בעץ אני יכול לחייך לעדן בשמחה – אני מחייך, עדן שואלת לשלומי, ושנינו מקללים יחד שוטרים. בקיצור, חברים.
"העורך־דינים" הוא שמם הלא־רשמי של שני משרדי עורכי דין וטייקון מרושע אחד, שאחראי באופן אישי לקריסת מדינה במערב־אפריקה. הם רכשו בשנים האחרונות את מרבית הבניינים במתחם, והשכירו את הדירות לארגוני פשע ומנהלי בורדלים ששולטים בהן ביד רמה. העורך־דינים גם העלימו עין משתי מעדניות לא חוקיות הפועלות במבנה – האחת ללבנים, שחוסמת את המעבר מרחוב ז' לחצר, והשנייה לשחורים, שחולשת על הגישה לגג. ולמרות שהוא קצת פרנואיד, התאוריה של יואל־שכן־שפוי באמת הולמת את האינטרסים שלהם.
בעוד שנה מתחם האותיות ייהרס, ובמקומו יבנו מגדלי משרדים, כמה דקות הליכה מלב העיר, שיניבו רווחים שבע או שמונה ספרתיים לעורך־דינים. אף אחד לא יודע מה יקרה אז עם הבּנות של המתחם – רק הסרסורים, שנותנים להן מכות ואופיאטים, מתעניינים בהן לפעמים. אך מצבו של עץ השקמה אחר: לפי חוקי השימור העירוניים, אין לכרות עצים ותיקים. לכן, השקמה מפריעה לעורך־דינים לחלוב עוד קצת כסף: הם צריכים לוותר על אחוזי בנייה בחצר, ולחלופין לשלם רבבות שקלים עבור העתקתה הבטוחה למקום אחר. באמת הרבה יותר משתלם לחסל את העץ באמצעות הזרקה פשוטה של רעל לגזע.
הייתי רוצה לסגור שם את העניין, אבל העניין הוא שהשקמה היא לא היחידה שמזריקה אצלנו רעל. היררכיית האתנו־פשע במתחם מסובכת מאוד: הדילרים הרוסים מספקים את הסמים, השומרים הסודנים בקצה הרחוב מתריעים עם בוא המשטרה, משת"פים פלסטינים מנהלים את מכבסות הכספים, וסרסורים צברים עומדים מחוץ לבתי הבושת. בין כל הקבוצות מתקיימים קשרים עסקיים לצד מתיחות מאופקת, ורק בחדרי המיטות מתקיימת אחוות עמים אמיתית: נכים, חרדים בלי כיפה, פליטים, טחונים בלקסוס ובדואים בטנדר, כולם משלמים אתנן בעבור פרוצות מולדובניות, אתיופיות, ישראליות וערביות, שחלקן בהיריון וחלקן עם אשכים, שיושבות ומריצות קריסטל ביחד בלי הבדל דת, גזע ומין.
הקשר בין הפשיעה המאורגנת לעץ החולה אולי לא מובן, אבל אין לשלול אותו. גם הקשר בין בתי הזונות לסתימות הנשנות לא היה ברור לי, עד שהמגדנאי השחור סיפר לי שהמבנה כולו חולק מערכת ביוב אחת. בגלל שבבתי הזונות מורידים כל יום שפע מגבונים וקונדומים באסלה, הצינור הראשי נסתם. גם אם לעבריינים אין מניע לחסל את העץ הגאה, יכול להיות שרועֵי הנשים דפקו את הבאר שממנה הוא שתה, וגרמו למותו.
חשבתי ללכת למעדנייה לרחרח קצת, אבל לפני שהספקתי כבר שמעתי את הפועלים מנסרים. יחסו של יואל־שכן־שפוי לרשויות החוק הוא שילוב בין ההוא שצעק זאב זאב לסיזיפוס המאושר. בכל פעם שמשהו נחרב במבנה – וזה קורה לא מעט – חרש המתכת מציף את העירייה בתלונות, מגיח מהסדנה חמוש בכלי ברזל, ויוצא בעצמו לתקן את המפגע. את תהילתו קונה יואל במעשה פרספונה: מדי חודשיים־שלושה הוא יורד לביוב המצחין, ממוגן כולו נגד מחלות מין, ומפנה בגבורה, עם רשתות ופומפות, את הקונדומים שהעירייה לא טורחת לדלות. נראה שאגף הגינון העירוני מהיר יותר ממחלקת התברואה, משום שכאמור, כמה ימים אחרי שיואל ואני דיברנו, הגיעה חברת קבלן ובמשך יום שלם, בשאון רב, כרתה את האילן האיתן. שאלתי את יואל למה הוא ביקש מהפועלים להוריד הכול; במפתיע, יואל הכחיש.
לילה אחד, בפתיחה של התערוכה על השדים, נשארתי לאפטר־פארטי בבניין, הפרזתי בלגימת שיכר ומצאתי את עצמי מפזם בקריוקי שירים של גלי עטרי. זוגתי לזִמרה הייתה תקווה, זונה בלי שיניים ועם פצעי הזרקה, שמופיעה כניצבת בכל סרט ישראלי מהניינטיז. בסוף השיר יצאתי לחניון והקאתי על השקמה האצילית, מנגב את הפה עם גב כף היד כמו שתיין מדופלם, ומיהרתי חזרה לתקווה, לשיר קצת עפרה חזה.
יום אחרי הגיזום, תקווה ואני התאבלנו ליד הגדם, מעלים זיכרונות מרים־מתוקים. גם אגרונום של העירייה הגיע, ואחריו גם יואל־שכן־שפוי. אחרי התבוננות ארוכה האגרונום אמר שנדמה לו שהשקמה הורעלה. אך כשיואל צהל, וצעק שהוא כל הזמן אמר שזה העורך־דינים שרוצים בצע כסף, וכשתקווה הזמינה לחגיגה לעוד כמה בנות שהתיישבו והוציאו מבחנות, האגרונום נמלט בבעתה, דרך מוצגי הגלריה, בלי לתת הסברים.
בתחילת השבוע ישבתי אצל נטלי בהפסקת קפה. בתוך המתחם, בדמי מפתח, יושבת חנות המפתחות שלה, שסבא שלה הסלוניקאי פתח. היא מרבה להתקוטט עם העירייה, אומרת שזה שחיתות שהדילרים אף פעם לא משלמים מס הכנסה, ובכל זאת הפקחים המאנייקים רושמים קנסות ודו"חות רק לה. ראיתי שהיא רוצה לדבר על זה, אבל בכוונה לא הזכרתי מולה את העץ. אני יודע מה היא תגיד, זה תמיד אותו דבר: זו העירייה המושחתים האלה, הם עשו את זה בעצמם כדי להעיף את כולנו, וזה למה הם באו כל כך מהר להוריד את העץ, וגם אם יכרתו לי את הרגל אני לא מפנה ת'חנות. אולי היא צודקת.
במבנה יש גם דירת סיוע לבנות, שבה הן יכולות להתנקות ולהחליף מזרקים. שלשום ראיתי שהיא פועלת: הבנות ישבו ברחוב מאופרות ועם צלחות פלסטיק מלאות בכוסמת ופולקעלך, ועם רדידי כסף בשיער, שהצטרפו לרדידים שעליהן הן מריצות את הגבישים והפֶנְטָה. במסגרת החקירה, ניגשתי לדבר עם המבשלת שם, והיא סיפרה לי שהמעדנייה השחורה בדיוק נסגרה בצו בית משפט – העורך־דינים הצליחו להעיף אותה בטענה שניקזו משם פסולת בניגוד לחוק. התייעצתי עם אחד שלמד חקלאות באריתריאה, והוא אישר שאם באמת שפכו משם משהו מטונף, יכול להיות שדווקא המתוקים הם אלו שהרעילו את השקמה.
חשבתי כבר לוותר כשאתמול במשרד שמעתי נקישות על השער האחורי. מאחורי הסורגים שוב עמד יואל־שכן־שפוי, מלוכלך וזועם מהרגיל. גיזום העץ, כך אמר, החריב את הביוב, שרק לפני חודש טוהר על ידו מכובעונים. הענפים ריסקו את בור הניקוז, והגזם חסם את הצינורות.
אנחנו הבניין היחיד במבנה בלי קרימינלים: רק גלריה ניסיונית, סטודיואים של אמנים וארגון זכויות אדם קטן עם פנטזיות הצלה גדולות, ששוב הלין לי שכר. לכן, יואל רואה בנו את השכנים השפויים שלו. הוא דרש מכולנו להטביע את העירייה בתלונות על האסון שהיא גרמה, ולקח את האמנים לחזות בנזק שנגרם לביוב. אבל אפילו שמילאתי תלונה באתר לא יצאתי לסיור המודרך והפסקתי להאמין ליואל. כשהשתנתי, גיליתי שיש משהו חשוד בו, בעיקר כי למרות האיומים, המים באסלה ירדו יופי.
לא ברור לי מדוע נדרשת התערבות דחופה של העירייה, מה זה בור ניקוז, ולמה ליואל כל כך אכפת מהביוב. כששאלתי הוא התחמק, וכאמור, ולמרות שתלונותיו הן גאוותו, הוא אפילו לא הודה שהוא זה שהלשין על העץ והזמין גיזום. אני לא חושב, חס וחלילה, שיש ליואל־שכן־שפוי יד בקמילת השקמה. אבל נראה לי שהוא יודע על איזו יד שהוא בוחר להותיר נעלמה.
ישבתי בגלריה עם תומר, אחד האמנים, שהדליק סיגריה מהנר שדלק מתחת לפסל מכונף של בבון־מלאך־חבלה. הוא צחק עליי, קרא לי פוארו וקלוזו, אבל הציע לי חשוד נוסף: מפעיל החניון. מאז שהגעתי למתחם אני מקפיד שלא ליצור איתו קשר, כי הוא משתין על הקיר עם תחתונים מופשלים כך שכולם רואים לו את כל החריץ, וזו כמובן ברבריות. השטח של החצר כמובן לא שלו, אלא של העורך־דינים, אבל הוא השתלט עליו כל כך מזמן שכבר יש לו חזקה על הקרקע. כשהגיע אתמול פקיד עירייה לשכנע את יואל שלא הם אשמים בבור הניקוז הבלוּם, למפעיל החניון נמאס מההתקהלות היומית, והוא גירש בצעקות את הבירוקרט. גם לו יש מניע ברור להתנקשות – מכונית חדשה עם ארבעה מאפיונרים שריריים חנתה היום בשטח שהתפנה עם כריתת השקמה.
האפשרות האחרונה, שקשה לי אפילו לכתוב, היא שאנחנו אשמים. הבניין היחיד ברחוב כ' שאינו בית זונות נשלט על ידי כת מוזרה של יפנים נוצרים ציונים, שמחלקים בגדים לזונות אם הן מודות שהן אוהבות את ישו היהודי. בשיחה עם תומר, נזכרתי שלפני חודש־חודשיים הוא דילג מעל המכוּרוֹת וקפץ לקיוסק. עם חזרתו לתערוכה הדיאבולית שלו הוא מצא את חברי הכת ממלמלים בכמה שפות שזה מקדש של כת השטן, ושאנחנו כופרים שנידונו להיצרב בגיהינום.
בסרטונים שהוא הראה לי מהתפילה המרגשת הם אמרו בבירור שנביא מוות על המקום. הדחקתי את העניין, מחקתי את הסרטונים, ובכל זאת, ולמרות שאני טובע בעבודה, אני לא מפסיק לחשוב על השקמה המחורבנת הזו. אחרי שהיפנים קיללו את תומר, אמרתי מיד להיילָמיקאל, ניצול עינויים פוסט־טראומטי וטרה־לה־לה־לה ששורץ אצלנו במשרד כמעט כל יום, שאם אני נדרס בימים הקרובים – שלא ייקח סיכון, ויצטרף מיד ליפנים. אני עדיין כאן, אבל אם לעצים יש נשמה, ברור לי שהנבואה עבדה, ושדווקא אנחנו, מלאים בכוונות טובות, הכרתנו את המתחם.
.
גולי דולב־השילוני, סטודנט להיסטוריה גלובלית בברלין, מבקר קולנוע בכתב העת "אוף סקרין" ומגיש בפודקאסט "גל חד"ש". בעל תואר ראשון במדע המדינה ותואר שני בפוליטיקה של המזרח התיכון. עבד שנתיים בארגוני סיוע למבקשי מקלט. בשנת 2021 יצא לאור (בהוצאה עצמית) הרומן הניסיוני "מן הפח אל הפחת", שכתב עם המשורר עמנואל יצחק לוי.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "לימונים מתוקים", סיפור קצר מאת שרית גורן
.