פרוזה | מי הרעיל את השִקמה?

"בהתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות, כאילו חסרים כאן דברים משונים. אך יואל־שכן־שפוי, שביקוריו התכופים שואבים מהמשרד זמן עבודה יקר ובפלות זולות, יצא בהודעה מרעישה: העורך־דינים הרגו את העץ." סיפור מאת גולי דולב־השילוני

רעי רביב, פה (עיגול אדום), פסטל יבש על נייר, 40X30 ס"מ, 2021

.

מי הרעיל את עץ השקמה?

גולי דולב־השילוני

.

בפינת הרחובות ז' וט' שוכן מבנה גדול בצורת ח', שבבלוג אחד של אדריכלות קראו לו יצירת מופת. בימים החצר שלו משמשת כחניון לא חוקי, בחגים כאולם שמחות לפליטים ובלילות כמתחם זנות שוקק. למבנה יש כמה כניסות, שממוספרות כבניינים עצמאיים. באחד הבניינים האלה, מאחורי תערוכה על פולחן אנימיסטי ושדים, עומד שולחן העבודה שלי, מלא בפתקאות דביקות.

בחצר המבנה גדלו עד לא מזמן שני עצים שמימיים: הראשון הוא קיקיון צעיר, שלמרגלותיו מניצים מדי בוקר מזרקים. השני הוא עץ שקמה מפואר, שבטח ניטע עם קום השכונה. בכוכי גזעו גרו עד לא מזמן אמא־חתולה מפחידה ושני גורים מתוקים, אבל לפני כמה שבועות הוא חלה במחלה משונה שהצהיבה את עליו והקלישה את הענפים. בהתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות, כאילו חסרים כאן דברים משונים. אך יואל־שכן־שפוי, שביקוריו התכופים שואבים מהמשרד זמן עבודה יקר ובפלות זולות, יצא בהודעה מרעישה: העורך־דינים הרגו את העץ.

צריך לסייג – ליואל יש חולשה לתאוריות קשר, במיוחד כאלה שכוללות פגיעה בו. כשנפתחה במבנה מסעדה סודנית שמיקמה את בלוני הגז שלה ליד הסדנה שלו, יואל השתכנע שהאפריקאים נשלחו להרוג אותו, והניחו את הבלונים ככה שיום אחד, כשהמסעדה שלהם תתפוצץ, יתפוצץ אף הוא עימם. הפרשה כמעט פירקה את הברית בינו לבין הבניין שלנו, שכן כחלק ממאמצינו לתמוך בפליטים, מיד הזמנו מהמסעדה אוכל, מעשה שיואל היקר המשיל לבגידה של ואנונו, שגם בה, בגדול, האמנים מהבניין שלי תומכים.

התחלתי לחשוב בעצמי על העניין. בכל זאת, אני אוהב את העץ העבות. עדן, נפקנית אתיופית מכורה ומקסימה, התחבאה בתוכו מהגבר שלה, שרצה לדפוק לה מכות כשגילה שהיא הרה. הבאתי לה מים ועזרתי לה לנעול סנדלים. במתחם האותיות למדתי להפסיק לחייך כשמצליבים מבטים, כי כמו חב"דניקים בדוכן תפילין, הזונות תמיד מנסות להצליב מבט עם גברים, ותמיד אומרות אחרי החיוך "סקס?" או "חמישים שקל". אבל אחרי המקרה ההוא בעץ אני יכול לחייך לעדן בשמחה – אני מחייך, עדן שואלת לשלומי, ושנינו מקללים יחד שוטרים. בקיצור, חברים.

"העורך־דינים" הוא שמם הלא־רשמי של שני משרדי עורכי דין וטייקון מרושע אחד, שאחראי באופן אישי לקריסת מדינה במערב־אפריקה. הם רכשו בשנים האחרונות את מרבית הבניינים במתחם, והשכירו את הדירות לארגוני פשע ומנהלי בורדלים ששולטים בהן ביד רמה. העורך־דינים גם העלימו עין משתי מעדניות לא חוקיות הפועלות במבנה – האחת ללבנים, שחוסמת את המעבר מרחוב ז' לחצר, והשנייה לשחורים, שחולשת על הגישה לגג. ולמרות שהוא קצת פרנואיד, התאוריה של יואל־שכן־שפוי באמת הולמת את האינטרסים שלהם.

בעוד שנה מתחם האותיות ייהרס, ובמקומו יבנו מגדלי משרדים, כמה דקות הליכה מלב העיר, שיניבו רווחים שבע או שמונה ספרתיים לעורך־דינים. אף אחד לא יודע מה יקרה אז עם הבּנות של המתחם – רק הסרסורים, שנותנים להן מכות ואופיאטים, מתעניינים בהן לפעמים. אך מצבו של עץ השקמה אחר: לפי חוקי השימור העירוניים, אין לכרות עצים ותיקים. לכן, השקמה מפריעה לעורך־דינים לחלוב עוד קצת כסף: הם צריכים לוותר על אחוזי בנייה בחצר, ולחלופין לשלם רבבות שקלים עבור העתקתה הבטוחה למקום אחר. באמת הרבה יותר משתלם לחסל את העץ באמצעות הזרקה פשוטה של רעל לגזע.

הייתי רוצה לסגור שם את העניין, אבל העניין הוא שהשקמה היא לא היחידה שמזריקה אצלנו רעל. היררכיית האתנו־פשע במתחם מסובכת מאוד: הדילרים הרוסים מספקים את הסמים, השומרים הסודנים בקצה הרחוב מתריעים עם בוא המשטרה, משת"פים פלסטינים מנהלים את מכבסות הכספים, וסרסורים צברים עומדים מחוץ לבתי הבושת. בין כל הקבוצות מתקיימים קשרים עסקיים לצד מתיחות מאופקת, ורק בחדרי המיטות מתקיימת אחוות עמים אמיתית: נכים, חרדים בלי כיפה, פליטים, טחונים בלקסוס ובדואים בטנדר, כולם משלמים אתנן בעבור פרוצות מולדובניות, אתיופיות, ישראליות וערביות, שחלקן בהיריון וחלקן עם אשכים, שיושבות ומריצות קריסטל ביחד בלי הבדל דת, גזע ומין.

הקשר בין הפשיעה המאורגנת לעץ החולה אולי לא מובן, אבל אין לשלול אותו. גם הקשר בין בתי הזונות לסתימות הנשנות לא היה ברור לי, עד שהמגדנאי השחור סיפר לי שהמבנה כולו חולק מערכת ביוב אחת. בגלל שבבתי הזונות מורידים כל יום שפע מגבונים וקונדומים באסלה, הצינור הראשי נסתם. גם אם לעבריינים אין מניע לחסל את העץ הגאה, יכול להיות שרועֵי הנשים דפקו את הבאר שממנה הוא שתה, וגרמו למותו.

חשבתי ללכת למעדנייה לרחרח קצת, אבל לפני שהספקתי כבר שמעתי את הפועלים מנסרים. יחסו של יואל־שכן־שפוי לרשויות החוק הוא שילוב בין ההוא שצעק זאב זאב לסיזיפוס המאושר. בכל פעם שמשהו נחרב במבנה – וזה קורה לא מעט – חרש המתכת מציף את העירייה בתלונות, מגיח מהסדנה חמוש בכלי ברזל, ויוצא בעצמו לתקן את המפגע. את תהילתו קונה יואל במעשה פרספונה: מדי חודשיים־שלושה הוא יורד לביוב המצחין, ממוגן כולו נגד מחלות מין, ומפנה בגבורה, עם רשתות ופומפות, את הקונדומים שהעירייה לא טורחת לדלות. נראה שאגף הגינון העירוני מהיר יותר ממחלקת התברואה, משום שכאמור, כמה ימים אחרי שיואל ואני דיברנו, הגיעה חברת קבלן ובמשך יום שלם, בשאון רב, כרתה את האילן האיתן. שאלתי את יואל למה הוא ביקש מהפועלים להוריד הכול; במפתיע, יואל הכחיש.

לילה אחד, בפתיחה של התערוכה על השדים, נשארתי לאפטר־פארטי בבניין, הפרזתי בלגימת שיכר ומצאתי את עצמי מפזם בקריוקי שירים של גלי עטרי. זוגתי לזִמרה הייתה תקווה, זונה בלי שיניים ועם פצעי הזרקה, שמופיעה כניצבת בכל סרט ישראלי מהניינטיז. בסוף השיר יצאתי לחניון והקאתי על השקמה האצילית, מנגב את הפה עם גב כף היד כמו שתיין מדופלם, ומיהרתי חזרה לתקווה, לשיר קצת עפרה חזה.

יום אחרי הגיזום, תקווה ואני התאבלנו ליד הגדם, מעלים זיכרונות מרים־מתוקים. גם אגרונום של העירייה הגיע, ואחריו גם יואל־שכן־שפוי. אחרי התבוננות ארוכה האגרונום אמר שנדמה לו שהשקמה הורעלה. אך כשיואל צהל, וצעק שהוא כל הזמן אמר שזה העורך־דינים שרוצים בצע כסף, וכשתקווה הזמינה לחגיגה לעוד כמה בנות שהתיישבו והוציאו מבחנות, האגרונום נמלט בבעתה, דרך מוצגי הגלריה, בלי לתת הסברים.

בתחילת השבוע ישבתי אצל נטלי בהפסקת קפה. בתוך המתחם, בדמי מפתח, יושבת חנות המפתחות שלה, שסבא שלה הסלוניקאי פתח. היא מרבה להתקוטט עם העירייה, אומרת שזה שחיתות שהדילרים אף פעם לא משלמים מס הכנסה, ובכל זאת הפקחים המאנייקים רושמים קנסות ודו"חות רק לה. ראיתי שהיא רוצה לדבר על זה, אבל בכוונה לא הזכרתי מולה את העץ. אני יודע מה היא תגיד, זה תמיד אותו דבר: זו העירייה המושחתים האלה, הם עשו את זה בעצמם כדי להעיף את כולנו, וזה למה הם באו כל כך מהר להוריד את העץ, וגם אם יכרתו לי את הרגל אני לא מפנה ת'חנות. אולי היא צודקת.

במבנה יש גם דירת סיוע לבנות, שבה הן יכולות להתנקות ולהחליף מזרקים. שלשום ראיתי שהיא פועלת: הבנות ישבו ברחוב מאופרות ועם צלחות פלסטיק מלאות בכוסמת ופולקעלך, ועם רדידי כסף בשיער, שהצטרפו לרדידים שעליהן הן מריצות את הגבישים והפֶנְטָה. במסגרת החקירה, ניגשתי לדבר עם המבשלת שם, והיא סיפרה לי שהמעדנייה השחורה בדיוק נסגרה בצו בית משפט – העורך־דינים הצליחו להעיף אותה בטענה שניקזו משם פסולת בניגוד לחוק. התייעצתי עם אחד שלמד חקלאות באריתריאה, והוא אישר שאם באמת שפכו משם משהו מטונף, יכול להיות שדווקא המתוקים הם אלו שהרעילו את השקמה.

חשבתי כבר לוותר כשאתמול במשרד שמעתי נקישות על השער האחורי. מאחורי הסורגים שוב עמד יואל־שכן־שפוי, מלוכלך וזועם מהרגיל. גיזום העץ, כך אמר, החריב את הביוב, שרק לפני חודש טוהר על ידו מכובעונים. הענפים ריסקו את בור הניקוז, והגזם חסם את הצינורות.

אנחנו הבניין היחיד במבנה בלי קרימינלים: רק גלריה ניסיונית, סטודיואים של אמנים וארגון זכויות אדם קטן עם פנטזיות הצלה גדולות, ששוב הלין לי שכר. לכן, יואל רואה בנו את השכנים השפויים שלו. הוא דרש מכולנו להטביע את העירייה בתלונות על האסון שהיא גרמה, ולקח את האמנים לחזות בנזק שנגרם לביוב. אבל אפילו שמילאתי תלונה באתר לא יצאתי לסיור המודרך והפסקתי להאמין ליואל. כשהשתנתי, גיליתי שיש משהו חשוד בו, בעיקר כי למרות האיומים, המים באסלה ירדו יופי.

לא ברור לי מדוע נדרשת התערבות דחופה של העירייה, מה זה בור ניקוז, ולמה ליואל כל כך אכפת מהביוב. כששאלתי הוא התחמק, וכאמור, ולמרות שתלונותיו הן גאוותו, הוא אפילו לא הודה שהוא זה שהלשין על העץ והזמין גיזום. אני לא חושב, חס וחלילה, שיש ליואל־שכן־שפוי יד בקמילת השקמה. אבל נראה לי שהוא יודע על איזו יד שהוא בוחר להותיר נעלמה.

ישבתי בגלריה עם תומר, אחד האמנים, שהדליק סיגריה מהנר שדלק מתחת לפסל מכונף של בבון־מלאך־חבלה. הוא צחק עליי, קרא לי פוארו וקלוזו, אבל הציע לי חשוד נוסף: מפעיל החניון. מאז שהגעתי למתחם אני מקפיד שלא ליצור איתו קשר, כי הוא משתין על הקיר עם תחתונים מופשלים כך שכולם רואים לו את כל החריץ, וזו כמובן ברבריות. השטח של החצר כמובן לא שלו, אלא של העורך־דינים, אבל הוא השתלט עליו כל כך מזמן שכבר יש לו חזקה על הקרקע. כשהגיע אתמול פקיד עירייה לשכנע את יואל שלא הם אשמים בבור הניקוז הבלוּם, למפעיל החניון נמאס מההתקהלות היומית, והוא גירש בצעקות את הבירוקרט. גם לו יש מניע ברור להתנקשות – מכונית חדשה עם ארבעה מאפיונרים שריריים חנתה היום בשטח שהתפנה עם כריתת השקמה.

האפשרות האחרונה, שקשה לי אפילו לכתוב, היא שאנחנו אשמים. הבניין היחיד ברחוב כ' שאינו בית זונות נשלט על ידי כת מוזרה של יפנים נוצרים ציונים, שמחלקים בגדים לזונות אם הן מודות שהן אוהבות את ישו היהודי. בשיחה עם תומר, נזכרתי שלפני חודש־חודשיים הוא דילג מעל המכוּרוֹת וקפץ לקיוסק. עם חזרתו לתערוכה הדיאבולית שלו הוא מצא את חברי הכת ממלמלים בכמה שפות שזה מקדש של כת השטן, ושאנחנו כופרים שנידונו להיצרב בגיהינום.

בסרטונים שהוא הראה לי מהתפילה המרגשת הם אמרו בבירור שנביא מוות על המקום. הדחקתי את העניין, מחקתי את הסרטונים, ובכל זאת, ולמרות שאני טובע בעבודה, אני לא מפסיק לחשוב על השקמה המחורבנת הזו. אחרי שהיפנים קיללו את תומר, אמרתי מיד להיילָמיקאל, ניצול עינויים פוסט־טראומטי וטרה־לה־לה־לה ששורץ אצלנו במשרד כמעט כל יום, שאם אני נדרס בימים הקרובים – שלא ייקח סיכון, ויצטרף מיד ליפנים. אני עדיין כאן, אבל אם לעצים יש נשמה, ברור לי שהנבואה עבדה, ושדווקא אנחנו, מלאים בכוונות טובות, הכרתנו את המתחם.

.

גולי דולב־השילוני, סטודנט להיסטוריה גלובלית בברלין, מבקר קולנוע בכתב העת "אוף סקרין" ומגיש בפודקאסט "גל חד"ש". בעל תואר ראשון במדע המדינה ותואר שני בפוליטיקה של המזרח התיכון. עבד שנתיים בארגוני סיוע למבקשי מקלט. בשנת 2021 יצא לאור (בהוצאה עצמית) הרומן הניסיוני "מן הפח אל הפחת", שכתב עם המשורר עמנואל יצחק לוי.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "לימונים מתוקים", סיפור קצר מאת שרית גורן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | ר' נחמן נכנס לתיאטרון

"אולם מה משמעות הדבר שאותו גרעין של אמת, המובחן כביכול מהיכלי התמורות, הוא בעצמו קומדיה?" יאיר ליפשיץ על דימוי מפתיע באחת מתורותיו של רבי נחמן מברסלב, במלאת 250 שנה להולדתו

אנריקה רוטנברג, תרנגולת, צילום, 2020

.

"וְעִקָּר הוּא הַשְּׂחוֹק בְּעַצְמוֹ": הליכה לקומדיה עם ר' נחמן מברסלב

יאיר ליפשיץ

.

ר' נחמן מברסלב הוא ככל הנראה ההוגה המשחקי והתיאטרלי ביותר בקאנון היהודי. כמה מסיפורי המעשיות המוכרים ביותר שלו, כמו "מעשה בבן מלך שנפל לשיגעון" (הידוע גם בתור "סיפור ההינדיק") ו"מעשה מביטחון", מעמידים במרכזם העמדות פנים ומשחקי תפקידים. ב"מעשה ממלך עניו" מתואר בית שבו נמצא אדם "שֶׁעוֹשֶׂה כָּל הַלֵּיצָנוּת וְהַקַּאטָאוֶוישׂ [ענייני הצחוק] שֶׁל הַמְּדִינָה", במופעים סאטיריים שעל פי הסיפור חושפים את המהות של המדינה. ואילו במרכז "מעשה ממלך וקיסר" עומד אקט של קרוס־דרסינג של אישה צעירה המתחפשת לגבר, באופן שעשוי להזכיר קומדיה שייקספירית. ההתחפשות מובילה את הסיפור לרגע מפתיע בנועזותו של חתונה וחיי נישואין ממושכים בין שתי נשים, כאשר אחת מהן חיה בזהות גברית בדויה עד אשר היא חושפת את זהותה האמיתית ועוזבת עם בן זוגה הנבחר. סיפוריו של ר' נחמן מצאו את עצמם אף על במת התיאטרון המודרני, בזכות הדימויים החזותיים והעלילות הפנטסטיות שהם גדושים בהם.

בעוד סיפורי המעשיות הם מקור מובהק לתיאטרליות בכתבי ר' נחמן, כאן ברצוני להפנות את המבט דווקא לאחת מתורותיו, המופיעה בליקוטי מוהר"ן רמ"ה. תורה זו מתחילה בתיאור של לימוד תורה כשיטוט מענג בין חדרים, ואיסוף האוצרות השונים שנמצאים בהם. לומד התורה מתואר בתור מי ש"נִכְנָס בְּהַחֲדָרִים וְנִכְנָס מֵחֶדֶר לְחֶדֶר וּמֵחֶדֶר לְחֶדֶר כִּי בְּכָל חֶדֶר וָחֶדֶר יֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה פְּתָחִים לַחֲדָרִים אֲחֵרִים וְכֵן מֵאוֹתָן הַחֲדָרִים לַחֲדָרִים אֲחֵרִים וְהוּא נִכְנָס וּמְטַיֵּל בְּכֻלָּם, וּמְלַקֵּט מִשָּׁם אוֹצָרוֹת וּסְגֻלּוֹת יְקָרוֹת וַחֲמוּדוֹת מְאֹד אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ". עם זאת, מיד לאחר תיאור משובב זה ר' נחמן ממשיך באזהרה כי לא כל החידושים שנמצאים באותם חדרים – כלומר תובנות או גילויים שעולים מתוך לימוד התורה – הם אכן חידושי אמת, שכן חלקם מגיעים מ"היכלי התמורות": הם נראים כחידושי תורה אמיתיים אולם אינם כאלו:

אֲבָל הַכְּלָל שֶׁאָסוּר לִטְעוֹת בְּעַצְמוֹ לִסְבּר שֶׁכְּבָר בָּא אֶל הַהַשָּׂגָה הָרָאוּי כִּי אִם יִסְבּר כֵּן יִשָּׁאֵר שָׁם חַס וְשָׁלוֹם אֲבָל כְּשֶׁיֵּדַע שֶׁעֲדַיִן לא הִתְחִיל לִכְנס לְחַדְרֵי תּוֹרָה הָאֲמִתִּיִּים אֲזַי יִתְחַזֵּק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְיַרְבֶּה בִּתְפִלּוֹת, וְיַפְצִיר עַד שֶׁיִּפָּתְחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת, וְאָז יִרְאֶה הַהֶפְרֵשׁ וַאֲפִלּוּ אִם עָשָׂה עֻבְדּוֹת וְתַעֲנִיתִים וְסִגּוּפִים בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְאַחַר כָּך זָכָה לְחִדּוּשִׁין אַף עַל פִּי כֵן אַל יַעֲמד עַל זֶה לִסְבּר שֶׁהֵם הַשָּׂגוֹת שֶׁל אֱמֶת הַנַּ"ל כִּי אֲפִלּוּ לְהַדִּמְיוֹנוֹת שֶׁל הֵיכְלֵי הַתְּמוּרוֹת צָרִיך עֻבְדּוֹת וְתַעֲנִיתִים.

כביכול ר' נחמן משרטט עולם שיש בו חלוקה בינארית ברורה בין אמת לשקר (או ליתר דיוק: "תמורות" – הבחנה שנשוב אליה בהמשך). עם זאת, ר' נחמן מדגיש שמאוד קשה, ואולי כמעט בלתי אפשרי, להבחין אם תובנה שעולה בזמן הלימוד היא אמת או לא, שכן ההשגות מהיכלי התמורות דומות להפליא להשגות של אמת. ישנה הבטחה עמומה שאם ייפתחו לו "שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת … יִרְאֶה הַהֶפְרֵשׁ", אולם ר' נחמן עצמו מזהיר לאורך כל התורה שלא ניתן להאמין לתחושות שכאלו. העולם שבו פועל לומד התורה לפי ר' נחמן הוא אפוא עולם מתעתע במיוחד, אולם עדיין טמונה בו ההנחה שבבסיס הדברים בכל זאת קיים גרעין יציב, גם אם חמקמק, של אמת. עדיין קיים "הפרש".

זהו הרגע שבו מופיע במפתיע התיאטרון. לאחר שר' נחמן מציין שבפועל חייבים לעבור דרך היכלי התמורות על מנת להגיע להשגות האמת, אולם אסור להתבלבל בין אלו לאלו, הוא מדמה את לימוד התורה לצפייה בקומדיה:

כְּגוֹן לְמָשָׁל כְּשֶׁעוֹשִׂין שְׂחוֹק וְקוֹמֶדְיֶע אֲזַי נוֹסֵעַ אֶחָד וּמַכְרִיז וְחוֹשֵׁב כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיַּעֲשׂוּ עַל הַקּוֹמֶדְיֶע וְאַף שֶׁהוּא תַּאֲוָה לִשְׁמעַ אַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה הַשְּׂחוֹק בְּעַצְמוֹ וְכֵן כְּשֶׁבָּא לְהַחֶדֶר שֶׁעוֹשִׂין שָׁם הַקּוֹמֶדְיֶע יֵשׁ שָׁם מְצֻיָּר עַל הַטַּבְלָא כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיַּעֲשׂוּ שָׁם וְגַם זֶה אֵינוֹ הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁבָּאִים לְשָׁם לִפְנִים, עוֹמֵד לֵץ אֶחָד, וְעוֹשֶׂה כְּמַעֲשֵׂה קוֹף וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁעוֹשֶׂה הַבַּעַל קוֹמֶדְיֶע, הוּא עוֹשֶׂה אַחֲרָיו בְּלֵיצָנוּת וְגַם זֶה אֵינוֹ הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ וְעִקָּר הוּא הַשְּׂחוֹק בְּעַצְמוֹ שֶׁעוֹשִׂין שָׁם וּכְמוֹ כֵן תָּבִין הַנִּמְשָׁל מֵעַצְמוֹ כִּי יֵשׁ מִי שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁנִּכְנָס לִפְנִים, וְלִפְנַי וְלִפְנִים וַעֲדַיִן עוֹמֵד בַּחוּץ לְגַמְרֵי, כִּי לא הִתְחִיל לְהַשִּׂיג הַשָּׂגָה שֶׁל אֱמֶת.

זהו דימוי מטלטל וערמומי. המודל של לימוד תורה ככניסה הדרגתית לחללים פנימיים יותר ויותר מוכר במסורת היהודית, בין השאר ממשל הארמון במורה נבוכים לרמב"ם. בבסיס המודל מצויה ההבטחה של גרעין פנימי במיוחד, של תוך הנמצא במרכז מרחבי הידע, שהוא גם האמת הגבוהה ביותר, ואליו אפשר להגיע במסע הלימוד. גם ר' נחמן מתאר תהליך הדרגתי של כניסה לפני ולפנים: החל מהכרוז של ההצגה, עבור בטבלא שבתיאטרון (מעין פוסטר שמפרסם את המופע) ובליצן שמחקה את ההצגה שתהיה, וכלה ברגע שמגיעים אל העיקר, אל "השחוק בעצמו" שבנמשל הוא ה"השגה של אמת". כל אותם מרחבים חיצוניים יותר – הכרוז, הטבלא, הלץ – הם במשתמע אותם היכלי תמורות שדרכם צריך לעבור על מנת להגיע אל האמת.

אולם מה משמעות הדבר שאותו גרעין של אמת, המובחן כביכול מהיכלי התמורות, הוא בעצמו קומדיה? שגם הפנים הפנימי ביותר הוא משחק? כשר' נחמן אומר שה"עיקר הוא השחוק בעצמו", עולה מאליה השאלה: האם לשחוק יש בכלל עצמיות?

בהקשר זה חשוב לחזור ולתת את הדעת לכך שאל מול "השגה של אמת" ר' נחמן לא מעמיד את השקר, אלא מושג מעורר וחידתי: "היכלי התמורות". נדמה שאל מול האמת נמצאת התמורה, התחליף, דבר־מה שנמצא שם במקום משהו אחר. במובן מסוים אפשר לחשוב על התיאטרון כ"היכל תמורות" שכזה – מקום שבו שחקנית נמצאת במקום דמות בדיונית, אביזר במקום חפץ, תלבושת במקום בגד, תפאורה במקום עולם. לפי קריאה כזו, למשחק בתיאטרון אין עצמיות כי הוא תמיד תמורה של המציאות (בהקשר זה אפשר להיזכר בהמלט, המתאר את התיאטרון כאמנות שמציבה מראה לטבע). כשר' נחמן כותב שאותו עיקר שנמצא לפני ולפנים הוא "השחוק בעצמו", משתמע שגם החלל הפנימי ביותר הוא היכל תמורות.

למעשה, נקודה זו כבר נרמזת עוד קודם לכן בתורה רמ"ה. לאחר שהציג ר' נחמן את הסכנה בהיכלי התמורות, ולפני שהוא פונה למשל ההליכה לקומדיה, ר' נחמן מעביר לנו שיעור מהיר בסמיוטיקה כדי להבהיר את ההבדל בין תמורה לבין הדבר כשלעצמו:

וְגַם בָּזֶה יֵשׁ כַּמָּה בְּחִינוֹת כְּמוֹ לְמָשָׁל כְּשֶׁכּוֹתְבִין תֵּבַת אָדָם יוֹדְעִין שֶׁזֶּה מְרַמֵּז עַל דְּמוּת הָאָדָם אֲבָל הוּא רַק בְּרֶמֶז בְּעָלְמָא כִּי אֵין כָּתוּב שָׁם שׁוּם צִיּוּר הָאָדָם וְיֵשׁ שֶׁמְּצַיְּרִין עַל הַנְּיָר צִיּוּר הָאָדָם, וְשָׁם נִגְלֶה יוֹתֵר קְצָת דְּמוּת הָאָדָם וְיֵשׁ שֶׁמְּנַסְּרִין צִיּוּר הָאָדָם מֵחֲתִיכַת עֵץ וְשָׁם נִתְגַּלֶּה עוֹד יוֹתֵר צִיּוּר הָאָדָם אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה אָדָם מַמָּשׁ רַק הָאָדָם בְּעַצְמוֹ הוּא הָאָדָם בֶּאֱמֶת. כְּמוֹ כֵן יֵשׁ כַּמָּה חִדּוּשִׁין שֶׁל תּוֹרָה שֶׁהֵם רַק כְּמוֹ פִּנְקָס וּכְמוֹ שֶׁכּוֹתְבִין תֵּבַת אָדָם לְבַד כִּי הַתּוֹרָה הִיא בְּחִינַת אָדָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "זאת הַתּוֹרָה אָדָם" (במדבר יט, יד) וְיֵשׁ שֶׁהוּא נִכְנָס לִפְנִים מִזֶּה אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה אָדָם כַּנַּ"ל רַק כְּשֶׁזּוֹכִין אֶל הַתּוֹרָה בְּעַצְמוֹ זֶהוּ בְּחִינַת אָדָם בֶּאֱמֶת וְזֶהוּ זאת הַתּוֹרָה אָדָם זאת הַתּוֹרָה דַּיְקָא הַיְנוּ רַק זאת הַתּוֹרָה הָאֲמִתִּית, הוּא בְּחִינַת אָדָם.

המילה "אדם" היא לא האדם עצמו. ציור של אדם הוא קצת יותר קרוב לאדם בשל הדמיון הוויזואלי ביניהם (מה שייקרא בתאוריות סמיוטיות מסוימות "יחס איקוני"), אבל הוא עדיין איננו אדם. פיסול ("ניסור"), שהוא תלת־ממדי, מתקרב אפילו יותר, אבל "רק האדם בעצמו הוא האדם באמת". בהתאם, התורה הפנימית ביותר, זו של "השגות האמת", היא המקבילה לאדם שהוא בעצמו אדם.

כביכול, אפשר להגיד שר' נחמן עושה פה קפיצה מעולמות של ייצוג (מילים, ציור, פיסול) לדבר כפי שהוא בעצמו (האדם). הוא מייצר מקבילה בעולמות הייצוג לתהליך של הכניסה לפני ולפנים: מייצוגים רחוקים (מילים) לקרובים יותר (ציור ופיסול) ועד הדבר כשלעצמו, שהוא האמת. הייצוג, כך משתמע, הוא הוא היכלי התמורות – שבהם הממשות מומרת בסימן המייצג אותה. עם זאת, לאור המשך התורה שראינו לעיל, כדאי לזכור שהשלב הסופי שאליו מגיע ר' נחמן – שבו "האדם הוא אדם" – איננו בהכרח שלב שבו הייצוג נעלם לחלוטין. בסופו של דבר, ישנה אמנות שבה אדם מייצג אדם: התיאטרון, שבו גוף של שחקן מגלם גוף של דמות. אכן, אם נשוב למשל הקומדיה של ר' נחמן, נראה שהוא בנוי על בסיס אותם מעגלים סמיוטיים שהוא משרטט כאן: המעגל החיצוני ביותר הוא מילולי (הכרוז), לאחריו ייצוג חזותי (הטבלא), ובסופו של התהליך הביצוע הגופני של האדם עצמו. כאן ר' נחמן מציג תמונה מורכבת אף יותר, שכן הייצוג הגופני־תיאטרוני מתרחש פעמיים: ראשית כול באמצעות הלץ המגלם בגופו את ההצגה שתהיה, ולאחר מכן הקומדיה עצמה – שגם היא ייצוג בגוף. איני יודע לאיזה תיאטרון במזרח אירופה של תחילת המאה התשע־עשרה נחשף ר' נחמן, אולם הפרקטיקה שהוא מתאר כאן מוכרת בתיאטרון האנגלי של המאות השש־עשרה והשבע־עשרה. שם יש תופעה של הצגות פנטומימה בין המערכות, שמטרימות את מה שיהיה או מסכמות את מה שהיה, באופן אלגורי־רציני או בצורה ליצנית־קומית. ההד המפורסם ביותר לתופעה זה נמצא בהמלט, כאשר המלט מציג לפני דודו הצגה המדמה את רצח אביו על מנת לחשוף את אשמתו, ולפני שההצגה־בתוך־הצגה הזו עולה יש עוד הצגה בפנטומימה שמציגה את אותה התרחשות בדיוק, כמעין פרומו ללא מילים.

הלץ שמגלם בגופו את שחקן התיאטרון שמגלם בגופו את הדמות יוצר מערך מסחרר של השתקפויות וייצוגים, היכל תמורות שמתבצע כולו בגוף האדם ודרכו. אל מול הנטייה לחשוב על גוף האדם בתור עוגן יציב של קיום וממשות, העומד בניגוד למערכות הסימנים של השפות השונות (מילוליות וחזותיות כאחד) שאינן הדבר כשלעצמו, חושף התיאטרון את הכפילויות, או התמורות, המתקיימות בגוף עצמו.

גם כאשר אדם הוא אדם, אפוא, הכפילות הטמונה במלאכת הייצוג לא בהכרח נעלמת. למעשה, היא עדיין מרחפת שם במילים "רַק הָאָדָם בְּעַצְמוֹ הוּא הָאָדָם בֶּאֱמֶת". העובדה שהמילה "אדם" מופיעה פעמיים במשפט אולי חושפת כי "האדם בעצמו" הוא אף פעם לא לגמרי "בעצמו". הוא תמיד מכיל בקרבו את אותה כפילות. בהתאם, אפשר  להבין את מילותיו של ר' נחמן כך שרק האדם בעצמו, בעודו מייצג/מגלם/משחק אדם, הוא האדם באמת.

לכן, הטענה שהעיקר "הוא השחוק בעצמו" מתעתעת כל כך, שכן יש במשחק התיאטרוני איכות שמקעקעת את רעיון העצמיות, שמחדירה כפילות ורב־משמעיות אל תוך כל מה שנתפס כאילו הוא אחדותי וקיים כשלעצמו: אמת, תורה, גוף. אם מה שמתרחש לפני ולפנים הוא קומדיה, דומה כי ההבחנה בין האמת להיכלי התמורות קורסת. העולם שר' נחמן מתאר בתורה הזו הוא עולם מבלבל, שבו אפילו תעניות לא יובילו בהכרח להשגה דתית ודאית. ר' נחמן מציע להתנהל בו בזהירות, אולם מהטקסט עולה אפשרות נוספת (ולאו דווקא מנוגדת) לאדם הלומד.ת תורה או הנמצא.ת בחיפוש דתי: להרפות מהיומרה לחד־משמעיות ולשחק. אשרי חלקן.ם.

.

ד"ר יאיר ליפשיץ, מרצה בכיר בחוג לאמנות התיאטרון וראש המרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב. חוקר את נקודות הממשק בין תיאטרון, פרפורמנס והמסורת הדתית היהודית.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: נדב ליניאל על "המגרפה" מאת שרון אס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

סיפור ביכורים | שוקולד

"שמעתי את הוויכוח שלכם, אמרה. בדרך כלל יש ביטוח לחנויות מִגניבות, אולי אתה יכול לדבר איתם, והציצה באריתראי, שעיניו, להקלתה, לא חשפו דבר." סיפור מאת יעל אברך

חוה ראוכר, בונקר, שמן על בד, 170X140 ס"מ, 2019

.

שוקולד

יעל אברך

.

תשמעי, היא שחזרה את שאמר. את כיפית ומדברת וצוחקת והכול. הוא הסתבך, משך את סופי מילותיו. היא בלעה את רוקה, מסתמאת מהעלבון המתקרב. זה קטע, אני לא יודע איך לומר את זה בלי לצאת שטחי, התנצל, מגניב את עיניו אליה ומיד מחזיר אותן למראה הקדמית. אני פשוט בדרך כלל יוצא עם בנות יותר… נו, רטן. והיא לא העזה להביט בו, אבל גם לא ידעה לאן להביט וקבעה את עיניה בשמשה הקדמית. הוא אמר: יותר ספורטיביות, ונשימתה נעתקה. מכל הגמגומים וההתחמקויות והמבוכה וההשתנקויות, זה מה שיצא לו בסוף.

היא הרימה את ראשה, ניגבה את נזלתה הרירית וחיפשה באינטרנט "דיאטת שלושים יום". היא הבטיחה לעצמה: הפעם היא הפעם. לא כמו שאר הפעמים שהתחילה והפסיקה. בסוף שלושים הימים היא תלך למתחם ההייטק שבו הוא עובד ותקנה לעצמה קפה. נטול, היא תבקש, וכמובן לא תוסיף סוכר.

היא נרשמה למכון כושר בין הבית שלה לעבודה. למחרת נסעה באוטובוס לסופרמרקט הזול וקנתה שם פריכיות אורז ומרק אינסטנט, והמשיכה לחנות בגדי ספורט בקניון. כשיצאה מהחנות עם השקיות חייכה חיוך חדש, חיוך קליל, שהמשיך גם כשמדד לה יהודה – מאמן הכושר האישי שנראה כאילו נופח במכונת בלוני הליום כי היה דחוס ושרירי – את היקפי הירכיים והבטן והידיים. גם אליו חייכה ואמרה: טוב, עוד חודש זה כבר יהיה שונה, עליי. אחרי האימון, כשפרשה את הדף שאליו העתיקה את רשימת המצרכים לשייק, גילתה שחסרים לה קייל וממתיק והחליטה שלמרות עייפותה תקנה אותם כדי שמחר תוכל לשתות אותו על הבוקר. כמו שצריך הפעם, כבר החליטה, ורגליה נשאו אותה למינימרקט־צרכנייה־חנות נוחות שקראה לה תמיד מכולת למרות גודלה ומיקומה, ובה הצטיידה מפעם לפעם במצרכים בסיסיים.

במכולת הפטירה שלום קצר למוכר האריתראי שעמד בדלפק לצד הקופה. מדי פעם נפגשו בחנות, ופעם אחת אפילו הרהיב עוז ואמר לה את שמו, היא לא זוכרת מהו, וסיפר לה שהוא כבר חמש שנים כאן בארץ, גר בדרום העיר. ואת?

אהלן מה נשמע, עלץ אליה. היא אמרה לו מה היא מחפשת והוא אמר: כן בטח, במעבר. בחן אותה ובמבטו איזו השתהות, התעכבות שגרמה לה להסמיק ולהתלהט במכנסיה הדחוסים וזרועותיה הבוערות. אני אביא לך. פסק והשאיר אותה בטבור החנות בעודו מתקדם לסוף המעבר להביא את הממתיק.

באמצע החנות צף אי מורכב משתי שורות ארוכות של קופסאות פלסטיק שקופות. בשורה התחתונה נחשי גומי מתפתלים ובננות מסוכרות, ובשורה העליונה – כדורים חומים ולבנים נחים בשלווה מופתית כל אחד במקומו, ופתקים צהובים מצביעים עליהם, כמו שלטים בכניסה לבית, מודיעים על התושבים בענייניות: פקאן, אגוז לוז, שקד, שקד מסוכר, תפוז, דובדבן, ליקר. הרוק עלה לחלל פיה והשתלט עליו, מציף וגואה. היא פקדה על עצמה להירגע, פתחה את קופסת הפקאן וליטפה באצבעותיה את הכדורים החלקלקים והצוננים, מרגישה את טעם השוקולד בלשון, בחך, בבטן. כבר חזתה בעיני רוחה בסוכר ממוסס את הכאבים שאכלסו את מפרקיה ושריריה, והשתוקקה לכדור. אבל איך היא יכולה, ואפילו לא עבר יום אחד מאז התחילה, והיא הבטיחה לעצמה שהפעם יהיה אחרת, ושונה, אבל היא עבדה קשה בשביל השוקולד הזה כל היום.

ובעצם העניין הוא לא אם תיקח, כי ברור שמגיע לה, אלא כמה. שלושה? ארבעה? מה פתאום. רק אחד ודי, אסור יותר. אבל איך תשלם על שוקולד אחד. הרי לקנות כמה ולאכול רק אחד לא תצליח, מוטב שתכיר כבר בחולשותיה, ולקנות ולזרוק חבל. היא שמעה אותו מרחף בין המדפים וליבה הלם. שתיקח אותו וזהו! בהחלטה של רגע אגרפה את ידה ודחפה כדור לכיס מעילה. ראשה הסתחרר, אבל האדרנלין שבקע ממנה הצליח לייצב אותה, מכריח אותה להתנהג כרגיל. מצטער, חזר האריתראי, קולו מקצר בעיצורים. אין לנו, חיפשתי גם במחסן. זה, איך קוראים את זה, אמר והרי"ש שלו הזדקרה בזרותה, מתבלטת ומתבדלת, והיא שלחה את ידה השמאלית לזירת הפשע, ממששת את כדור השוקולד, כמהה אליו. זה דיאטה? היא נהייתה חסרת סבלנות ואמרה: נו כן. והוא אמר: אוקיי. ונסוג לדלפק וחישב את חבילת עלי הקייל ושאל, זהו? והיא הרגישה כאילו צרבו אותה בבשרה, ומשכה בכתפיה והאריתראי העביר את כרטיס האשראי שלה והתעסק עם הקופה וכשיצאה מהחנות בירך אותה לשלום ואמר שיהיה לה לילה מצוין, והיא הוציאה את הפקאן מהכיס והרגישה מלוכלכת ושקרנית וטמאה ונאלחת, וקלה כמו ציפור.

*

עכשיו כל איבריה הזדעקו אליה, מכולת־מכולת־מכולת. חמישה מפגשים כבר עברה עם יהודה, והתאכזבה לגלות ששריריה עדיין נסחבים אחריה ולא נושאים אותה בגאון. בעיקר זרועותיה, רפויות ומתדלדלות. אחרי המפגש השני שלח אותה לקנות זרעי צ'יה והיא הלכה ברגליים דואבות ולב קל למכולת וביקשה גם הפעם, אם אפשר, עזרה. אפילו חייכה חיוך אמיתי. כשהלך להביא לה את זרעי הצ'יה הגניבה לכיסה אגוז מצופה אחד, וכשהתמהמה מלשוב, תחבה לפיה עוד שוקולד, אחד חצילי למראה. בפעם שלאחר מכן שוב פגשה בו. אתה תמיד כאן? שאלה ספק בצחוק ספק ברצינות, מנסה לאגד מידע, להציב את הנתונים בשורה. הוא צחק ושאל, מפריע לך?

כמו ביום האתמול – כשדחסה בבולמוס את חופן השקדים המצופים שפרצו מכיסה, אפילו לא הספיקה ללעוס את האחד לפני שהכניסה לפיה את השני – קינחה את פיה בידה והבינה שכל שעליה לעשות הוא להתנזר משוקולד שלא לקחה מכאן. זו תהיה הסנקציה, החליטה. פעם שמעה על מישהי שהתחילה לשמור כשרות כי ידעה שלא תוכל לאכול חלב שש שעות לפחות אחרי בשר, והקפידה לאכול בשר בצהריים ובערב. לפעמים בא לי לתקוע קבנוס על הבוקר, נזכרה שאמרה לה. מעכשיו תהיה צייד־לקט, כמו האנשים שראתה בערוץ דיסקברי, לא תאכל מה שלא צדה בעצמה, ושטח המרעה הוא המכולת והמכולת בלבד.

בילדותה הלכה עם החברים מהשכונה לחנויות כאלה, מרוצפות בתיבות ממתקים במשקל. כבר אז הרגישה את ניצני הזרות שהבדילו אותה משאר הילדים. כבדה יותר, גדולה יותר, אבל אז עוד אחזה בתקווה ששומן הילדות ייעלם כשתגדל. פעם אחד מהילדים ראה אותה לוקחת מדליוני שוקולד מצופים בסוכריות צבעוניות, האהובים עליה – עם כל מדליון שהניחה בשקית הונחה משקולת על ליבה – ואמר: תשאירי גם לנו. היא הסתובבה לאחור וזכרה שכאב לה יותר, כי בעיניו הכחולות שתמיד אהבה להתבונן בהן ראתה לעג. עכשיו נתלתה בזיכרון כדי להצדיק את עצמה. היא לא באמת גונבת –  אז היה מותר לטעום ממתק לפני שקונים, לראות אם בכלל מתאים. מה פתאום עכשיו לא? עכשיו אנשים לא צריכים לדעת מה הם קונים? כמו שבשוק נותנים טעימות של חלווה, ובסופרמרקט טעימות של יוגורטים חדשים. כאן אף אחד לא נותן, אבל היא לוקחת. חוץ מזה החנות הזאת כל כך יקרה, כמה שוקולדים בחינם עם כל הקניות שהיא עושה פה, זה בעצם המינימום של המינימום שהיא לוקחת.

עדיין לא ראתה תמורה בגופה, שהמשיך לרפוס ולהתדלדל. המרץ שהיה ביהודה באימונים הראשונים נעלם כליל ופינה את מקומו לאדישות. בהתחלה עוד ניגשה למכולת אחרי האימון וחיכתה להסחת דעת כמו טלפון או לקוח או הפסקת סיגריה. אחר כך החלה לבקר בחנות מדי יום, בלי קשר לאימון, וגם נטשה את הסופר המרוחק. מזג האוויר התחיל להתבהר אבל היא עדיין הלכה עם המעיל הגדול והדובי שלה, כיסיו העמוקים מאפשרים לה להכניס עוד ועוד תופיני שוקולד מרירים ומתוקים, פריכים ועיסתיים. פניה מלאו פצעונים צהבהבים אדומים גדושים חלב מוגלתי, ושריריה הוסיפו לעצמם משקל בימים החולפים, עד שהרגישה שהם, בדומה לסבלנותה, פוקעים אל מול התהליך הארוך הזה, שחגג שלושה שבועות מייסרים.

היא חגה סביב הקופסאות השקופות והחלביות במכולת והרגישה איך היא כמעט קורסת מהאימונים האינטנסיביים וממחצב כלשהו שהתיישב בחזה, כשלדלפק התפרצו מדלת פנימית, מתווכחים, האריתראי ובחור רחב. הבעלים, זיהתה. היא דחקה עצמה בין הקופסאות למדף הלחם, ולתדהמתה המשיכה לדחוס, כמעט מתוך אינסטינקט, שוקולדים קטנים ועסיסיים לכיסה. היא שמעה את הבעלים מרים את קולו ואומר, אז איך לעזאזל נעלמה סחורה החודש ובחודש שעבר לא? אני אמרתי לך לא עשיתי כלום, האריתראי אמר בקול חצי מבודח, ועיניה קרועות כשהיא מבינה מהר ממנו שהמצב רציני, ושומטת את ידיה לכיסיה. הבעלים אמר: עשיתי הזמנה הבוקר! כאילו עשו פה יום הולדת. מה, רָשַף, היא נרעדה מקולו מהצד המרוחק של המכולת, אתה רוצה שאני אבקש מהאבטחה להוציא צילומים? ידה השמאלית החלה להזיע ולשקוע בבריכת הכדורים השחורים שנוצרה בכיסה, דביקה ועיסתית הרגישה אותה, ונשימתה התקצרה. אבל אני אומר לך, לא נגעתי. אני בכלל לא יודע על מה אתה מדבר. ולפני שסיים את המשפט הרים את עיניו וראה אותה ספק מתחבאת מאחורי הקופסאות ומדף הלחם הכבד, וקולו נדם.

גם הבעלים הרים את מבטו ללקוחה האבודה. מסתדרת? שאל הבעלים. כן תודה, שרקקה בקול גבוה. הבעלים פנה שוב לאריתראי. בהחלטה פתאומית לקחה שקית ניילון וכף פלסטיק עמוקה, והחלה להעביר בשנית את מכמני השוקולד, והפעם – אל מול עיניהם. צעדה בסך והגיעה לדלפק ואמרה בקול היי, אפשר לשלם? והבעלים אמר בטח, והיא הניחה את שקית השוקולד. הוא שאל זה הכול? והיא אמרה לא, והושיטה לו חבילת פריכיות אורז. האריתראי התכוון לקחת אותן אבל הבעלים הקדים אותו וחטף את הפריכיות מידה. תן לי, סינן, ועיניו הגדולות של האריתראי נחבטו בעלבון. הבעלים שקל את השוקולדים במהירות, הקליד את הסכומים בקופה. לרגע הצטלבו עיניה עם עיניו החומות של האריתראי והוא השפיל אותן מטה מיד, ובזמן צלילתו למעמקי הרצפה ראתה לאלפית השנייה את מבטו פוזל לכיוון שקית השוקולדים וחשבה, הוא יודע.

בן רגע השוקולדים בכיסה נדמו לה כחלוקי נחל כבדים. אשראי או מזומן, שאל הבעלים. היא כחכחה בגרונה, נאבקת במילים שפרצו מפיה. שמעתי את הוויכוח שלכם, אמרה. בדרך כלל יש ביטוח לחנויות מגניבות, אולי אתה יכול לדבר איתם, והציצה באריתראי, שעיניו, להקלתה, לא חשפו דבר. הבעלים אמר, איזה, מה פתאום. אני עם הבחור הזה, והצביע על האריתראי שעמד בסמוך אליו בדממה, אני איתו סיימתי.

שמע, אני קונה פה הרבה והוא עובד ממש טוב, שמעה את עצמה בקול שהיה זר לה, מקרקר וגבוה. אני לא יודעת מה הסיפור אבל אולי אני אוכל לעזור, והוציאה את ארנקה מתיקה תוך כדי שדיברה. הבעלים הסתכל עליה במבט מזוגג. מה הנזק, שאלה, והבעלים אמר מה פתאום, את לא הולכת לשלם על הפאשלות שלו. אני עושה הזמנה פעם בחצי שנה לשוקולד אתמול עשיתי שוב אחרי כמה שבועות כי הוא, ורטינתו הקולנית נעצרה כשעיניו פגשו את שקית השוקולדים, התרוממו לקופסת הפריכיות הדיאטטיות שעמדה על הדלפק והתעכבו על ידיה המגואלות בשוקולד, ומשפטו נותר באוויר, מרחף. פניה התלהטו והשתיקה עמדה בחדר. בכל זאת, כמה יקר זה כבר? כמה שוקולדים, צחקקה בקול גבוה, והרגישה את גופה נמס מחום המבוכה והמעיל הכבד והאשמה, והבעלים החליף את חיוכו במבט קשה וזקף את ראשו הגאה והביט בכל אחד מהם כשאמר, נגמרה החגיגה, שמעתם? היא ניסתה לבלוע את רוקה אבל פיה היה יבש.

שני מטומטמים, סינן בארסיות. אתה בטלן ואת גנבת. מה, פספסת שהיא הרימה פה חצי חנות? היא לא בלטה מספיק? היא דמֵמה, פניה מסמיקות עוד יותר מסטירת מילותיו. קונה את זה, הרים ושמט במהירות את חבילת הפריכיות, ודופקת לנו שוקולד? מה, זה לא נחשב? על מי את עובדת? מטומטמת, שמנה! הרעים. אל תגיד לה ככה, לקוחה. סינן האריתראי והיא שמה לב שגם הלמ"ד שלו מתהדרת בשונותה. הבעלים פנה אליו בעיניים רושפות. ואתה, דגנרט, אני נותן לך עבודה ואתה נותן לה לגנוב ממני? כולכם כאלה, בטלנים ושקרנים. מילא היא, היא באמת אשמה, אבל עליו צועקים רק בגללה. ובניסיון נואש להציל אותו התערבה ואמרה, אתה מגזים, הבעלים שיסע אותה. תסתמי את הפה שלך, מה את בכלל מדברת, לכי דחפי עוד שוקולד יא דבה, וכשסיים את ההברה האחרונה הניח האריתראי את ידו הכהה בהחלטיות על ידו של הבעלים ששצפה יחד איתו בלהט הדברים ועתה שקעה לה לדלפק ואמר בקול שקט, עכשיו אתה מפסיק, די.

תספחון, תיזהר ממני, אמר הבעלים בקול מקפיא, תיזהר למה עוד שנייה אני הולך להגירה ומעיף אותך חזרה לאפריקה. תספחון, תספחון, איך שכחה. זה היה לפני הדיאטה, לפני השוקולד, לפני הכול. היא חזרה מהעבודה, קנתה לחם או חלב ובעודה משלמת אמר לה שתספחון זו תקווה, והיא צחקה ואמרה לו שאם היו מעברתים אותו היו קוראים לו בשם של מורה בת חמישים. המבט ההחלטי של תספחון נמהל בפחד, והיא השפילה מבט לאצבעותיה שאחזו בארנק, מונחות לצדי גופה; אותו הגוף שפתאום עכשיו צמח והזדקף מתוכה כמו עץ בפריחתו, מתנשא מעל פורמייקת הדלפק האפרורית ופרצופו הרופס של הבעלים. אני סיימתי כאן, פסקה בנחרצות. פותחת את ארנקה, שולפת ממנו את כל השטרות שמוצאת ומשליכה אותם לצד הקופה, מבטה פוגש במבטו של תספחון רק לרגע, שאחריו צעד גם הוא החוצה ממקומו מאחורי הדלפק. הוא אמר, אני אחזור כדי שנסגור את מה שצריך. ולנגד עיניו המימיות והקטנות של הבעלים, שנפערו בהפתעה ואולי גם בחשש ראשוני, צעדו שניהם החוצה מהחנות, היישר לדמדומיו של היום.

.

יעל אברך, עורכת דין, לקטורית, עורכת ומבקרת ספרות, רכזת המערכת של המוסך. גרה בתל אביב. הסיפור "שוקולד" הוא פרסומה הראשון בפרוזה.

.

» במדור סיפור ביכורים בגיליון הקודם של המוסך: "העין", סיפור מאת תמר עילם

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | חושבת דרך התחושות

"מצבי משבר אלה זוכים כאן להכלה חומלת, וזו פועלת על הקוראת באופן קתרטי; ואין מדובר בפתרון עלילתי בנוסח 'הסוף הטוב', אלא ברגעים של תובנה משחררת." צביה ליטבסקי על קובץ הסיפורים "שבר ענף ירוק" מאת בלה שגיא

אסף רהט, ללא כותרת, טמפרה על בד יוטה, 145X120 ס"מ, 2019.

.

חושבת דרך התחושות: על "שבר ענף ירוק" מאת בלה שגיא

צביה ליטבסקי

.

"שבר ענף ירוק", כשם קובץ הסיפורים של בלה שגיא, ספרה הראשון, הוא כינוי רפואי לעצם שבורה של ילד, המתאחה במהירות. שם זה משקף את הנחת היסוד של הספר: שברים מתרחשים בחיינו, והם בלתי נמנעים. אך באותה מידה מצויה בנו יכולת של חיות וצמיחה. זיהויה של יכולת זו תוך התבוננות פנימית ומפגש אמיץ עם הכאב מעניק משמעות והקלה, גם אם חלקית ורגעית. יש בהקלה זו משום פריצת הקיפאון המקובע המאפיין מצב של סבל, אל נשימה, אל אפשרות תיקון. ואכן, כל סיפור בספר מעמיד חוויה קשה – ודרך, פתלתלה ככל שתהיה, לרווחה כלשהי.

במובן זה שבר ענף ירוק הוא ספר בעל חשיבות לכל אחד ואחת מאיתנו. הלם קרב, תאונת דרכים, פגיעה מינית, תקשורת משובשת בין אם לבנה/בתה או בין בני זוג, זיכרונות ילדות מצמיתים – מצבי משבר אלה זוכים כאן להכלה חומלת, וזו פועלת על הקוראת באופן קתרטי; ואין מדובר בפתרון עלילתי בנוסח "הסוף הטוב", אלא ברגעים של תובנה משחררת. יתר על כן, פרטי הריאליה מצויים כביכול בשוליים, והבחירה בהם היא במידה שהם משרתים את התהליכים הנפשיים, ובמידה שהם מעמידים מרחב סמלי. גם הקשרים בין דמויות ומצבים בסיפורים השונים מעוצבים כאקראיים, ללא יצירת רצף ליניארי. בכך הופך הספר למעין שדה נרחב שניתן לשוטט בו בין מצבים שונים במרחב, בזמן ובנפש.

אנסה להדגים זאת דרך התבוננות בסיפור הפותח את הספר, "אמנות השברים היפנית". כמה ממרכיביו – לשון ההווה, האופן שבו המספרת "מדבררת" את נפשו של אור, גיבור הסיפור, הלשון הציורית, הדהודם הסמלי של פרטי המציאות המתוארת, והיעדר הכרעה עלילתית – הם ממאפייני כתיבתה הכובשת של שגיא.

אור הוא נכה צה"ל המרותק לכיסא גלגלים. כחלק מתהליך השיקום שלו הוא משתתף בקורס ציור, ושם הוא פוגש את אדווה, שעברה אף היא אירוע טראומטי. הסיפור מתחיל בהתבוננותו של אור בכפות ידיו, שלא תמיד הוא מרגיש שהן שלו. נתק זה הוא סימפטום פוסט־טראומטי. אך ברגע שאדווה נעמדת לצידו, "הוא משחרר יד אחת, מאפשר לה לאחוז במכחול" (עמ' 11) ומתחיל להעבירו על יריעת הקנבס שלפניו. קרבתה, אם כן, יש בה משום יד מושטת. יתר על כן, "היא שמאלית וידה נעה קרוב לידו הימנית, וברווח ביניהן כלוא אוויר של אפשרות חנוקה" (שם). אפשרות זו מתממשת במידת מה במהלך הסיפור.

דוגמה נוספת לבניית רובד סמוי של מצבי נפש דרך דימוי אגבי ניתן למצוא בקטע זה: "כשהמורה מתחילה לתת הוראות ראשונות, הוא כבר מרגיש נסחף על איזו רפסודה קטנה, עמוק בתוך הים הפנימי" (עמ' 10), ולאחר מכן הוא מתבונן בציורה של אדווה: "הוא שוקע בתוך הציור שלה, זה בעצם הים שלו, היא מציירת את האזור ההוא בתוכו שאליו הוא משייט, הוא נבהל, איך הגיעה לשם? היא מוסיפה שחור ומתחילה ליצור מערבולת מטבעת, והוא נסחף בתוכה חסר אונים… עוד רגע ייגמרו לו האוויר והגוף, והוא נושם עמוק, 'אני אור, ואת?'" (עמ' 12). יצירת הקשר עם אדווה מהדהדת, אם כן, את פגישתו הפנימית עם האירוע הטראומטי, שממנו הוא מנסה כל חייו להסב את מבטו, אירוע המוזכר לקראת סוף הסיפור: "ואז הפיצוץ וזה מהדהד לו דרך כל הגוף… הוא מרגיש בחלומות את השיתוק המחורבן… משהו התפוצץ גם שם בתוכו ולא עובד." (עמ' 22–23)

גם שמותיהם של הגיבורים שולחים מעין רצי אור אל ההתרחשות החיצונית והפנימית כאחד: "היא נועצת בו מבט ישיר ומחייכת בחיוך המופלא והזורח שלה ששולח אדוות בתוכו." (עמ' 15)

לא ארחיב כאן על סיפורה של אדווה, ורק אציין שהיא חוזרת על ציור אחד ויחיד: בגד של תינוק תלוי בחוץ על חוט כביסה, בגד ש"התנועה זורמת בו", בניגוד זועק לשיתוק גופו של אור. יש לכך השפעה עזה על אור: "הריכוז והעוצמה הרגשית שבהם היא מציירת מרחיקים אותו לתוך עצמו" (עמ' 20–21) – וביטוי אוקסימורוני זה מדגים את אימת הפגישה עם חווייתו.

מלאכת הציור משקפת אף היא את ההתרחשות הסמויה במעמקי הנפש. בהוראה כיצד לערבב צבעים אומרת המורה: "תהיו זהירים, צבע אקריליק הוא יצור נושם, יצור חי!" (עמ' 19), ודרך דימוי זה מתבונן אור ב"שכבות הצבע" שבנפשו, לפני הגיוס והפציעה. "בהיסח הדעת הוא מוסיף אדום, ועוצמת הצבע מכה בו לפתע, הכתם האדום במרכז הכול, כמו הפציעה באמצע החיים." (עמ' 21)

במהלך הסיפור מעלים הוריו של אור את סברתו של הרופא, שהשיתוק אינו גופני אלא סימפטום פוסט־טראומטי. ציפיית הקוראת להכרעה בנושא אינה מתממשת, וזאת לזכותה של המחברת.

השיעור האחרון בקורס, כממד נוסף של משמעות השבר, נסוב על הנושא "שבור ושלם". לפני כל משתתף מוצב שבר של חרס, ומוטל עליו לחקור את "נקודת השבר". אור ממשש את הסדקים. "הוא מרגיש איך הוא שולח פקודות לקצות העצבים של ידו הימנית, להרגיש, להרגיש" (עמ' 27), והפעם ידיו מתפקדות. סמליותה של ההתרחשות ברורה למדי, ושיאה בעיני עולה עם המידע שבפי המורה: שבאמנות השברים היפנית "היו מוסיפים זהב לכלים שבורים, ודווקא בזכות השבר הזה הם הפכו למשהו יקר יותר." טמונה כאן אמירה עמוקה, שעל פיה אין הסבל אלא מתנה, המזמנת תהליך ומשמעות.

אחרי השיעור האחרון והפרידה מאדווה, "פתאום הוא חווה את עצמו בעולם". תוך כדי התבוננות בתמונה במוזיאון, הוא עומד לראשונה על החד־פעמיות האנושית של מעשה היצירה. "אדם אחד עשה את הכול … הוא מבין עכשיו משהו, זה כמעט חומק ממנו … משהו, הוא יוכל לתפוס את זה וזה לא יחמוק עוד. הוא נושם פנימה, ומתוך עומקי ההיסוס לאט־לאט נבנית תנועה." (עמ' 32)

אמנות המטונימיה של שגיא, ולשונה הציורית בכלל, שזורה היטב ברקמת המתרחש. אביא לכך שלוש דוגמאות:

הסיפור "מן המצולות" עוסק בחוויית ילדות של טביעה בים והצלה של הרגע האחרון, החוזרת כסיוט לאורך חייה הבוגרים של הדמות. לא מדובר באסוציאציה האוטומטית העולה משם הספר, משהו כגון מצולות הנפש, אלא בהארה מקורית ומעודנת:

כשקארינה מתעוררת מהחלום הוא עוד בתוכה, מרגישה את רגע היציאה מהמים, הכאב בנשימה, האורות המסנוורים מהחלום מתחלפים בקרני אור חיוורות של בוקר החודרות דרך החלון, והיא מכירה תודה לעצמה על כך שלא הגיפה את התריס עד הסוף. האור מסמן את סוף הלילה, הקלה גדולה ואף ממסגר הכול במשהו שאפשר להתעורר ממנו, יש חלומות ויש מציאות, יש אז ויש עכשיו. … היא נושמת עמוק, מזכירה לעצמה שכאן יש אוויר, כמה שצריכה. (עמ' 138)

.

הסיפור "מחכים" בנוי כמונולוג פנימי של אישה השרויה בתרדמת, טרם מותה, ומהרהרת בארמונות החול שבנתה בזמנו על שפת הים עם בִּתה רומי (המופיעה בשני סיפורים נוספים):

אני חושבת דרך התחושות. … מתחושות זה בא לי כמו דימוי… ערימה של חול שמתחילה להתפזר. כשהחיים נחרבים לכם זה כמו מפולת חול, אסור לכם למצמץ על החיים שלכם, כי אז אולי תפספסו את גרגר החול הראשון שמתחיל לכם את ההתפזרות. (עמ' 68)

בסיפור "דקה אחרונה של שקט", אילה, הדמות הראשית, פוגעת במכוניתה בילד קטן בשכונה, נמלטת מן המקום ואינה מגלה זאת לאיש. מתוך הזעזוע הנפשי, ומן הסתם גם מתוך מצוקת ההסתרה, היא חותכת את זרועה, וכתם דם זעיר נותר גלוי לעין. משמעותו של הכתם מתעצמת עם הופעתו של כתם נוסף: כשהיא יושבת עם אבנר בעלה בבית קפה עגבניית שרי מתיזה את מיצה האדום על חולצתו של אבנר, והכתם הולך ומתפשט, "מקלקל את החולצה הצחורה. היא אבודה, אילה חושבת, אין אף מסיר כתמים שיציל אותה. היא נושמת עמוק ומתחילה לספר לאבנר." (עמ' 109)

דומתני שאין צורך להצביע על משמעותו המטפורית של "מסיר כתמים" בהקשר זה, ואני נזכרת בליידי מקבת, שמול ספקותיו של בעלה לגבי מזימתם לרצוח את המלך, אומרת בקלות ראש: "קְצָת מַיִם יְנַקּוּנוּ מֵהַכֹּל" (מקבת, מערכה שנייה, תמונה 2, עם עובד, 1985; מאנגלית: מאיר ויזלטיר), ולאחר הרצח, באבְּדהּ את שפיותה, היא משפשפת את ידיה שוב ושוב באומרה: "צֵא, כֶּתֶם רַע! צֵא כְּבָר" (מערכה חמישית, תמונה 2). אלא שכאן, בניגוד לליידי מקבת, מדובר באם. עוצמתה הקיומית של האימהות הולכת ונפרשת לנגד עינינו במהלך הסיפור, והיא היא המניע לתהליך ההתמודדות של אילה. הצהרתה 'אני אף פעם לא אעזוב את הילד שלי…!" (עמ' 84); דאגתה העמוקה לבִּתה, המפתחת כנראה הפרעת אכילה ומפנה עורף לאהבת אִמה; תחושת בנה התינוק בזרועותיה, שלמגע "נשימתו הרכה והבוטחת … משהו מתרפה בתוכה … משהו מתחבר." (עמ' 100) – אלה מובילים אותה אל החוויה המוכחשת של התאונה, אל ההבנה שזו אירעה מתוך צלילה רגעית אל הוויית ילדות, "כי כשכאב מגיע לנו עמוק מיתמותנו הילדית, הוא שואב אותנו פנימה ואז… עיקול מהיר, תפוזים מתפזרים… וחבטה." (עמ' 101). מתוך הכרת המחויבות העמוקה לילדיה עלתה לנגד עיניה תמונת הילד חסר ההכרה שהפקירה בחושך על הכביש. וממנה צומחת היכולת לעמוד מול האמת ולהתמודד עם השלכותיה הקשות.

נושא האימהות זוכה לאחרונה בספרות ובקולנוע לחשיפה ולהתבוננות שאין גבול לחשיבותן (סוף־סוף!). הרי התמודדות אימהית נוספת.

בסיפור "חול בנעליים" נפרש לפנינו מרחב אימהי טיפוסי, שניתן למצותו בשני רגשות מרכזיים: אשמה וחרדה. כך חשה נטע כלפי בנה השלישי, שחר, המתאפיין בסגירות חברתית: "אף אחד לא רוצה לשחק איתי". ניסיונותיה "לסדר" לשחר חבר זה או אחר כרוכים בהתרפסות וחוסר אותנטיות. העובדה שנטע לא סיפרה לחברותיה על ילדותה מעידה על דימויה העצמי הירוד, הבנוי כולו על תיוג סטראוטיפי: "מרגישה כמה פתטי הסיפור הזה, כמה לא ייחודי, כמה משעמם, כמעט גנרי. סתם עוד משפחה של עולים מרוסיה, עם הפסנתר בסלון והתקווה שיהיה טוב יותר." (עמ' 57). הילד אינו אלא שלוחה של תדמית נחותה זו, שאינה מניחה לנטע לראות את הייחודי, לא בה עצמה ולא בילדיה. חוויה זו מוכרת לי כאם, וההתמודדות עימה אינה פשוטה כלל. מובן, ומכאיב, שהראשון החש בכך הוא הילד עצמו, ה"מרגיש יותר את הרגש הסמוי מאשר את הרגש הגלוי, המזויף" (עמ' 60), ומכריז לפני אמו על כישלונה המוחלט "לסדר לו חבר".

הבעיה אינה נפתרת חיצונית, ובכך (בין השאר) מעלתו של הסיפור. בסצנה האחרונה, המנחמת, נויה ועילאי, האחים הגדולים, מניפים בידיהם את אחיהם הקטן, "והיא שומעת את שחר מתגלגל בצחוק המתוק שלו, שיכול לשבור כל לב ולאחות אותו מחדש." (עמ' 61).

הבית שבנתה, אם כן, הוא החוזר ומעניק לה, ולו לרגע, את העצמי האותנטי תוך ויתור על ערך התדמית.

וכמחווה לגיבורה ולכל אם באשר היא, אסיים בשורות אחדות של ויליאם וורדסוורת', בתרגומו של ליאור שטרנברג, המעמידות חוויה מכוננת של תינוק בזרועות אמו:

.

יוֹם בְּיוֹמוֹ, נָתוּן לְמָרוּתָהּ שֶׁל אַהֲבָה

רוּחוֹ נִפְרֶשֶֹת לֶאֱחֹז

בְּעֹז אֶת הַצּוּרוֹת אֲשֶׁר תִּקְלֹט

בַּהֲוָיָה אַחַת וְנֶאֱהֶבֶת …

… רוּחוֹ,

שֶׁלוּחָה שֶׁל רוּחַ כַּבִּירָה אַחַת,

בּוֹרֵאת, הִיא הַיּוֹצֶרֶת וְהַמְּקַבֶּלֶת כְּאַחַת

הִיא הָרוּחַ הַשִּׁירִית הָרִאשׁוֹנָה.

.

(מתוך אמונה ודמיון מאת רונלד בריטון, בתרגום יפעת איתן־פרסיקו; ליאור שטרנברג [שירה], עם עובד, 2015, עמ' 174–175)

.

צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור בהוצאת כרמל ב־2021. מבקרת ספרות במוסך.

.

בלה שגיא, "שבר ענף ירוק", שתיים, 2021.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: שירי שפירא על "הספר הלא נכון", הרומן החדש של נעה ידלין

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן