.
חושבת דרך התחושות: על "שבר ענף ירוק" מאת בלה שגיא
צביה ליטבסקי
.
"שבר ענף ירוק", כשם קובץ הסיפורים של בלה שגיא, ספרה הראשון, הוא כינוי רפואי לעצם שבורה של ילד, המתאחה במהירות. שם זה משקף את הנחת היסוד של הספר: שברים מתרחשים בחיינו, והם בלתי נמנעים. אך באותה מידה מצויה בנו יכולת של חיות וצמיחה. זיהויה של יכולת זו תוך התבוננות פנימית ומפגש אמיץ עם הכאב מעניק משמעות והקלה, גם אם חלקית ורגעית. יש בהקלה זו משום פריצת הקיפאון המקובע המאפיין מצב של סבל, אל נשימה, אל אפשרות תיקון. ואכן, כל סיפור בספר מעמיד חוויה קשה – ודרך, פתלתלה ככל שתהיה, לרווחה כלשהי.
במובן זה שבר ענף ירוק הוא ספר בעל חשיבות לכל אחד ואחת מאיתנו. הלם קרב, תאונת דרכים, פגיעה מינית, תקשורת משובשת בין אם לבנה/בתה או בין בני זוג, זיכרונות ילדות מצמיתים – מצבי משבר אלה זוכים כאן להכלה חומלת, וזו פועלת על הקוראת באופן קתרטי; ואין מדובר בפתרון עלילתי בנוסח "הסוף הטוב", אלא ברגעים של תובנה משחררת. יתר על כן, פרטי הריאליה מצויים כביכול בשוליים, והבחירה בהם היא במידה שהם משרתים את התהליכים הנפשיים, ובמידה שהם מעמידים מרחב סמלי. גם הקשרים בין דמויות ומצבים בסיפורים השונים מעוצבים כאקראיים, ללא יצירת רצף ליניארי. בכך הופך הספר למעין שדה נרחב שניתן לשוטט בו בין מצבים שונים במרחב, בזמן ובנפש.
אנסה להדגים זאת דרך התבוננות בסיפור הפותח את הספר, "אמנות השברים היפנית". כמה ממרכיביו – לשון ההווה, האופן שבו המספרת "מדבררת" את נפשו של אור, גיבור הסיפור, הלשון הציורית, הדהודם הסמלי של פרטי המציאות המתוארת, והיעדר הכרעה עלילתית – הם ממאפייני כתיבתה הכובשת של שגיא.
אור הוא נכה צה"ל המרותק לכיסא גלגלים. כחלק מתהליך השיקום שלו הוא משתתף בקורס ציור, ושם הוא פוגש את אדווה, שעברה אף היא אירוע טראומטי. הסיפור מתחיל בהתבוננותו של אור בכפות ידיו, שלא תמיד הוא מרגיש שהן שלו. נתק זה הוא סימפטום פוסט־טראומטי. אך ברגע שאדווה נעמדת לצידו, "הוא משחרר יד אחת, מאפשר לה לאחוז במכחול" (עמ' 11) ומתחיל להעבירו על יריעת הקנבס שלפניו. קרבתה, אם כן, יש בה משום יד מושטת. יתר על כן, "היא שמאלית וידה נעה קרוב לידו הימנית, וברווח ביניהן כלוא אוויר של אפשרות חנוקה" (שם). אפשרות זו מתממשת במידת מה במהלך הסיפור.
דוגמה נוספת לבניית רובד סמוי של מצבי נפש דרך דימוי אגבי ניתן למצוא בקטע זה: "כשהמורה מתחילה לתת הוראות ראשונות, הוא כבר מרגיש נסחף על איזו רפסודה קטנה, עמוק בתוך הים הפנימי" (עמ' 10), ולאחר מכן הוא מתבונן בציורה של אדווה: "הוא שוקע בתוך הציור שלה, זה בעצם הים שלו, היא מציירת את האזור ההוא בתוכו שאליו הוא משייט, הוא נבהל, איך הגיעה לשם? היא מוסיפה שחור ומתחילה ליצור מערבולת מטבעת, והוא נסחף בתוכה חסר אונים… עוד רגע ייגמרו לו האוויר והגוף, והוא נושם עמוק, 'אני אור, ואת?'" (עמ' 12). יצירת הקשר עם אדווה מהדהדת, אם כן, את פגישתו הפנימית עם האירוע הטראומטי, שממנו הוא מנסה כל חייו להסב את מבטו, אירוע המוזכר לקראת סוף הסיפור: "ואז הפיצוץ וזה מהדהד לו דרך כל הגוף… הוא מרגיש בחלומות את השיתוק המחורבן… משהו התפוצץ גם שם בתוכו ולא עובד." (עמ' 22–23)
גם שמותיהם של הגיבורים שולחים מעין רצי אור אל ההתרחשות החיצונית והפנימית כאחד: "היא נועצת בו מבט ישיר ומחייכת בחיוך המופלא והזורח שלה ששולח אדוות בתוכו." (עמ' 15)
לא ארחיב כאן על סיפורה של אדווה, ורק אציין שהיא חוזרת על ציור אחד ויחיד: בגד של תינוק תלוי בחוץ על חוט כביסה, בגד ש"התנועה זורמת בו", בניגוד זועק לשיתוק גופו של אור. יש לכך השפעה עזה על אור: "הריכוז והעוצמה הרגשית שבהם היא מציירת מרחיקים אותו לתוך עצמו" (עמ' 20–21) – וביטוי אוקסימורוני זה מדגים את אימת הפגישה עם חווייתו.
מלאכת הציור משקפת אף היא את ההתרחשות הסמויה במעמקי הנפש. בהוראה כיצד לערבב צבעים אומרת המורה: "תהיו זהירים, צבע אקריליק הוא יצור נושם, יצור חי!" (עמ' 19), ודרך דימוי זה מתבונן אור ב"שכבות הצבע" שבנפשו, לפני הגיוס והפציעה. "בהיסח הדעת הוא מוסיף אדום, ועוצמת הצבע מכה בו לפתע, הכתם האדום במרכז הכול, כמו הפציעה באמצע החיים." (עמ' 21)
במהלך הסיפור מעלים הוריו של אור את סברתו של הרופא, שהשיתוק אינו גופני אלא סימפטום פוסט־טראומטי. ציפיית הקוראת להכרעה בנושא אינה מתממשת, וזאת לזכותה של המחברת.
השיעור האחרון בקורס, כממד נוסף של משמעות השבר, נסוב על הנושא "שבור ושלם". לפני כל משתתף מוצב שבר של חרס, ומוטל עליו לחקור את "נקודת השבר". אור ממשש את הסדקים. "הוא מרגיש איך הוא שולח פקודות לקצות העצבים של ידו הימנית, להרגיש, להרגיש" (עמ' 27), והפעם ידיו מתפקדות. סמליותה של ההתרחשות ברורה למדי, ושיאה בעיני עולה עם המידע שבפי המורה: שבאמנות השברים היפנית "היו מוסיפים זהב לכלים שבורים, ודווקא בזכות השבר הזה הם הפכו למשהו יקר יותר." טמונה כאן אמירה עמוקה, שעל פיה אין הסבל אלא מתנה, המזמנת תהליך ומשמעות.
אחרי השיעור האחרון והפרידה מאדווה, "פתאום הוא חווה את עצמו בעולם". תוך כדי התבוננות בתמונה במוזיאון, הוא עומד לראשונה על החד־פעמיות האנושית של מעשה היצירה. "אדם אחד עשה את הכול … הוא מבין עכשיו משהו, זה כמעט חומק ממנו … משהו, הוא יוכל לתפוס את זה וזה לא יחמוק עוד. הוא נושם פנימה, ומתוך עומקי ההיסוס לאט־לאט נבנית תנועה." (עמ' 32)
אמנות המטונימיה של שגיא, ולשונה הציורית בכלל, שזורה היטב ברקמת המתרחש. אביא לכך שלוש דוגמאות:
הסיפור "מן המצולות" עוסק בחוויית ילדות של טביעה בים והצלה של הרגע האחרון, החוזרת כסיוט לאורך חייה הבוגרים של הדמות. לא מדובר באסוציאציה האוטומטית העולה משם הספר, משהו כגון מצולות הנפש, אלא בהארה מקורית ומעודנת:
כשקארינה מתעוררת מהחלום הוא עוד בתוכה, מרגישה את רגע היציאה מהמים, הכאב בנשימה, האורות המסנוורים מהחלום מתחלפים בקרני אור חיוורות של בוקר החודרות דרך החלון, והיא מכירה תודה לעצמה על כך שלא הגיפה את התריס עד הסוף. האור מסמן את סוף הלילה, הקלה גדולה ואף ממסגר הכול במשהו שאפשר להתעורר ממנו, יש חלומות ויש מציאות, יש אז ויש עכשיו. … היא נושמת עמוק, מזכירה לעצמה שכאן יש אוויר, כמה שצריכה. (עמ' 138)
.
הסיפור "מחכים" בנוי כמונולוג פנימי של אישה השרויה בתרדמת, טרם מותה, ומהרהרת בארמונות החול שבנתה בזמנו על שפת הים עם בִּתה רומי (המופיעה בשני סיפורים נוספים):
אני חושבת דרך התחושות. … מתחושות זה בא לי כמו דימוי… ערימה של חול שמתחילה להתפזר. כשהחיים נחרבים לכם זה כמו מפולת חול, אסור לכם למצמץ על החיים שלכם, כי אז אולי תפספסו את גרגר החול הראשון שמתחיל לכם את ההתפזרות. (עמ' 68)
בסיפור "דקה אחרונה של שקט", אילה, הדמות הראשית, פוגעת במכוניתה בילד קטן בשכונה, נמלטת מן המקום ואינה מגלה זאת לאיש. מתוך הזעזוע הנפשי, ומן הסתם גם מתוך מצוקת ההסתרה, היא חותכת את זרועה, וכתם דם זעיר נותר גלוי לעין. משמעותו של הכתם מתעצמת עם הופעתו של כתם נוסף: כשהיא יושבת עם אבנר בעלה בבית קפה עגבניית שרי מתיזה את מיצה האדום על חולצתו של אבנר, והכתם הולך ומתפשט, "מקלקל את החולצה הצחורה. היא אבודה, אילה חושבת, אין אף מסיר כתמים שיציל אותה. היא נושמת עמוק ומתחילה לספר לאבנר." (עמ' 109)
דומתני שאין צורך להצביע על משמעותו המטפורית של "מסיר כתמים" בהקשר זה, ואני נזכרת בליידי מקבת, שמול ספקותיו של בעלה לגבי מזימתם לרצוח את המלך, אומרת בקלות ראש: "קְצָת מַיִם יְנַקּוּנוּ מֵהַכֹּל" (מקבת, מערכה שנייה, תמונה 2, עם עובד, 1985; מאנגלית: מאיר ויזלטיר), ולאחר הרצח, באבְּדהּ את שפיותה, היא משפשפת את ידיה שוב ושוב באומרה: "צֵא, כֶּתֶם רַע! צֵא כְּבָר" (מערכה חמישית, תמונה 2). אלא שכאן, בניגוד לליידי מקבת, מדובר באם. עוצמתה הקיומית של האימהות הולכת ונפרשת לנגד עינינו במהלך הסיפור, והיא היא המניע לתהליך ההתמודדות של אילה. הצהרתה 'אני אף פעם לא אעזוב את הילד שלי…!" (עמ' 84); דאגתה העמוקה לבִּתה, המפתחת כנראה הפרעת אכילה ומפנה עורף לאהבת אִמה; תחושת בנה התינוק בזרועותיה, שלמגע "נשימתו הרכה והבוטחת … משהו מתרפה בתוכה … משהו מתחבר." (עמ' 100) – אלה מובילים אותה אל החוויה המוכחשת של התאונה, אל ההבנה שזו אירעה מתוך צלילה רגעית אל הוויית ילדות, "כי כשכאב מגיע לנו עמוק מיתמותנו הילדית, הוא שואב אותנו פנימה ואז… עיקול מהיר, תפוזים מתפזרים… וחבטה." (עמ' 101). מתוך הכרת המחויבות העמוקה לילדיה עלתה לנגד עיניה תמונת הילד חסר ההכרה שהפקירה בחושך על הכביש. וממנה צומחת היכולת לעמוד מול האמת ולהתמודד עם השלכותיה הקשות.
נושא האימהות זוכה לאחרונה בספרות ובקולנוע לחשיפה ולהתבוננות שאין גבול לחשיבותן (סוף־סוף!). הרי התמודדות אימהית נוספת.
בסיפור "חול בנעליים" נפרש לפנינו מרחב אימהי טיפוסי, שניתן למצותו בשני רגשות מרכזיים: אשמה וחרדה. כך חשה נטע כלפי בנה השלישי, שחר, המתאפיין בסגירות חברתית: "אף אחד לא רוצה לשחק איתי". ניסיונותיה "לסדר" לשחר חבר זה או אחר כרוכים בהתרפסות וחוסר אותנטיות. העובדה שנטע לא סיפרה לחברותיה על ילדותה מעידה על דימויה העצמי הירוד, הבנוי כולו על תיוג סטראוטיפי: "מרגישה כמה פתטי הסיפור הזה, כמה לא ייחודי, כמה משעמם, כמעט גנרי. סתם עוד משפחה של עולים מרוסיה, עם הפסנתר בסלון והתקווה שיהיה טוב יותר." (עמ' 57). הילד אינו אלא שלוחה של תדמית נחותה זו, שאינה מניחה לנטע לראות את הייחודי, לא בה עצמה ולא בילדיה. חוויה זו מוכרת לי כאם, וההתמודדות עימה אינה פשוטה כלל. מובן, ומכאיב, שהראשון החש בכך הוא הילד עצמו, ה"מרגיש יותר את הרגש הסמוי מאשר את הרגש הגלוי, המזויף" (עמ' 60), ומכריז לפני אמו על כישלונה המוחלט "לסדר לו חבר".
הבעיה אינה נפתרת חיצונית, ובכך (בין השאר) מעלתו של הסיפור. בסצנה האחרונה, המנחמת, נויה ועילאי, האחים הגדולים, מניפים בידיהם את אחיהם הקטן, "והיא שומעת את שחר מתגלגל בצחוק המתוק שלו, שיכול לשבור כל לב ולאחות אותו מחדש." (עמ' 61).
הבית שבנתה, אם כן, הוא החוזר ומעניק לה, ולו לרגע, את העצמי האותנטי תוך ויתור על ערך התדמית.
וכמחווה לגיבורה ולכל אם באשר היא, אסיים בשורות אחדות של ויליאם וורדסוורת', בתרגומו של ליאור שטרנברג, המעמידות חוויה מכוננת של תינוק בזרועות אמו:
.
יוֹם בְּיוֹמוֹ, נָתוּן לְמָרוּתָהּ שֶׁל אַהֲבָה
…
רוּחוֹ נִפְרֶשֶֹת לֶאֱחֹז
בְּעֹז אֶת הַצּוּרוֹת אֲשֶׁר תִּקְלֹט
בַּהֲוָיָה אַחַת וְנֶאֱהֶבֶת …
… רוּחוֹ,
שֶׁלוּחָה שֶׁל רוּחַ כַּבִּירָה אַחַת,
בּוֹרֵאת, הִיא הַיּוֹצֶרֶת וְהַמְּקַבֶּלֶת כְּאַחַת
…
הִיא הָרוּחַ הַשִּׁירִית הָרִאשׁוֹנָה.
.
(מתוך אמונה ודמיון מאת רונלד בריטון, בתרגום יפעת איתן־פרסיקו; ליאור שטרנברג [שירה], עם עובד, 2015, עמ' 174–175)
.
צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור בהוצאת כרמל ב־2021. מבקרת ספרות במוסך.
.
בלה שגיא, "שבר ענף ירוק", שתיים, 2021.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: שירי שפירא על "הספר הלא נכון", הרומן החדש של נעה ידלין
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
