.

העין

תמר עילם

.

הציסטה שלי הייתה ממוקמת על מפתח הלב בקו ישר בדיוק בין שתי הפטמות. עין שלישית דוממת. טינה קראה לה "התכשיט המיוחד של אסיה". טינה תמיד ידעה להפוך כל כשל שלי ליתרון.

את "התכשיט" קיבלתי במתנה מבעלי. הוא חיטט בנקודה שחורה עקשנית. כשציפורניו נחלו מפלה, גם הביא פינצטה. מאז שיצא מה שיצא היינו שותקים מסביבה. למרות כעסי, לא העזתי להטיח בו את אשמתו.

עם השנים התרגלתי לנוכחותה של הציסטה שזרחה לפניי כמו אצל האלים. מובן שלא היו אלו יחסי אהבה טהורה. אלא סובלנות הדדית. חשדנות מנומסת. לפעמים דמיינתי שהיא כואבת, אבל אולי היה זה רק שריר חזה שהתאמץ מדי. בקיצים, כשהייתי מסתובבת חשופה בחופים, נאלצתי לענות לשאלות של זרים, "כן, שמתי לב" ו"לא, זה לא מסוכן." בביקורים השנתיים אצל רופאת העור המתקתי עימה סוד ועצה, "מה עדיף ציסטה או צלקת?" בסופו של דבר נאלצתי להודות שהציסטה גדלה ומתעבה עם השנים. אמנם עשתה זאת באיטיות חתרנית, אבל כבר לא היה אפשר להעמיד פנים. היא גם החליפה צבעים. מגון העור הראשוני שתאם את סביבותיו היא הפכה את עורה לצהוב חולני.

יש כאלה שלא היו חושבות פעמיים, והיו מפקירות את גופן תדיר אל הסכין או המזרק כדי לייפות את עצמן. לא אני. לא כי יש לי משהו נגד ההתייפות, להפך. זה רק ממורא הסכין והמזרק, תמיסת החומרים הרעילים, הצריבה הנוראית, השורפת, שמתפשטת בגוף. אבל כבר לא הייתה לי ברירה. ואני הרי ידועה בתכליתיות האופיינית שלי. קבעתי תור מראש לעוד כמה חודשים, דוחה את הקץ עד לאחרי הקיץ, ואז עד אחרי החגים.

הקליניקה הייתה לבנה ומוארת. הובלתי אל החדר הלבן, הזוהר, והדלת נסגרה מאחוריי. הניחו אותי כאן כדי שאוכל להתפשט בשקט, בפרטיות. לבשתי את חלוק הנייר הלבן שפתוח מלפנים. הרופאה והעוזרת נכנסו לחדר רק לאחר שווידאו בנימוס שאני מוכנה. אף אחת מהן לא הייתה מוכרת לי. זאת שהכרתי עזבה את הקליניקה בפתאומיות. הם התקשרו אליי מהמשרד מראש והודיעו לי שיש רופאה מחליפה. היא, בלונדינית כבת שלושים ומשהו, בחלוק לבן שעוטף גוף עגלגל. העוזרת שלה, שחורת שיער ודקה הרבה יותר, בערך באותו גיל, חדורת אנרגיה, אפילו התלהבות הייתי אומרת, גופה מתוח, תנועותיה מהירות, חותכות, קופצניות, שלא לומר תזזיתיות, והיא דרוכה ומוכנה, מכוונת את כל תשומת הלב שלה אל הרופאה ופקודותיה.

הרופאה והעוזרת שלה התקדמו אל תוך העניין עצמו ללא שום משחק מקדים. ישבתי על כיסא הטיפולים החשמלי והעוזרת החלה למרוח ביסודיות חומר סטרילי כדי לחטא את הציסטה ואת כל האזור שמסביב. "אני מאוד רגישה לכאב," תיניתי בפניהן, עוברת במבטי מהאחת אל השנייה, תוהה עם מי מהן יתאפשר לי לקשור קשר ברית, בוחנת במבט אלכסוני את המזרק האימתני שמונח לו שם על מגבון לבן סטרילי, מחכה לתורו. "זה בסדר, זה לא יכאב," אמרה הרופאה. "הנה את הזריקה הבאה את כבר בכלל לא תרגישי," קפצה והוסיפה העוזרת, כאילו היא בתחרות. תקעתי את ציפורניי בשני צידי המושב. העוזרת קראה קריאות עידוד מוגזמות מדי לטעמי. "הנה רק נגענו וכבר היא נפתחת, כבר הכול יוצא!"

"רוב האנשים מעדיפים לא להסתכל בשלב הזה אז כדאי שתעצמי עיניים עכשיו," הן אמרו. "כן כן, אני בהחלט לא רוצה לראות," אמרתי. כיווצתי את שתי עיניי חזק אל תוך העפעפיים. "זאת מתנה מבעלי," אמרתי, נושמת ונושפת חזק ובקולניות. "אולי בקרוב בעל־לשעבר" שמעתי את עצמי מקיאה את המילים. המילים נפלטו לי מהפה ללא שליטה, ולא ידעתי מאיפה באו. חשקתי את שפתיי בכוח. "גם אני מתגרשת," אמרה הרופאה. והמשיכה והסבירה בנינוחות, "אין טעם לשמור על מערכת יחסים מקולקלת." אולי לא הייתי צריכה להעלות את הנושא דווקא עכשיו, חשבתי, שמא ידה תרעד. אבל היא דווקא הייתה יציבה.

העוזרת שתקה. אולי לא טרחה להתחתן בכלל, חשבתי. זה פשוט יותר לבד. נקי יותר, ואין חשש לדלקות. רווח לי לרגע. לפחות הזריקות כבר היו מאחוריי. אור בין ערביים ורוד חדר דרך החלון ולרגע היה נדמה לי שאנחנו שלושתנו כאן בחדר הזה ביחד כבר הרבה מאוד זמן. והיינו שוות. כמו שלוש חברות. אחווה יש בינינו.

העפתי מבט בשעון שהיה תלוי על הקיר, שש ועשרים, רק עשרים דקות עברו. בעשרים דקות אפשר לעשות תנוחת תינוק. עכשיו על ארבע. חתול. פרה. חתול. פרה. נשימות עמוקות. יוגה, זאת הכנסייה שלי. אני שם כל שבוע בראשון כבר עשרים שנה לא משנה מה. צריך לייעץ לרופאה לגבי היוגה, חשבתי. זה עוזר מאוד.

הן המשיכו לתלוש את הבשר בחתיכות גדולות והיו מחליפות ביניהם קודים סודיים שעפו בטווח שמעליי כמו ציפורים בשמיים. ניסיתי לתפוס ולפענח אותם ללא הצלחה, "עכשיו תביאי את פליק, ועכשיו נעשה לה פלאק." העוזרת שחורת השיער נענתה בהתלהבות, ואפילו ניסתה לנחש מראש מה יהיה הצעד הבא, מביאה כל מיני סוגים של מלקחיים עוד לפני שהתבקשה, מביעה דעה, ואפילו מעיזה להציע הצעות מראש. אבל כשהתעוררה מחלוקת ביניהן היא לא התווכחה. בכל זאת, אמריקה כאן, מנהטן, ויש סמכות, והיררכיה, והיא, העוזרת, מקדישה את עצמה, כאילו מדובר במעשה שליחות, קדוּשה, או זימה טהורה.

לפני שיצאתי הן הרעיפו עליי הסברים. עליי ללבוש חזיית ספורט תומכת גם בזמן השינה. הן המשיכו והסבירו איזה סוג חזייה, ואיזה סוג תמיכה, ואסור שתמחץ את שני השדיים אחד כלפי השני, אבל גם בטח שלא תפריד אותם זה מזה, זה רק יגדיל את הצלקת.

**

חיכיתי יומיים שלמים לפי ההוראות. הייתי צריכה לאגור את כל כוחותיי כדי להתמודד עם הדבר הזה. קילפתי לאט את הפלסטר, שתלש את עורי. מילימטר אחר מילימטר. ולא העזתי להביט, עד שלבסוף הצלחתי לנתק אותו לגמרי מהגוף. הרמתי את מבטי ונעצתי אותו במראה שלפניי. הזוועה נשקפה משם. פצע אדום, צהוב, בצורת פות מדמם על גבעה נפוחה צהובה. טינה ערסלה אותי בזרועותיה ולחשה "את עדיין הכי יפה מכל הבנות."

בלילה, בזמן שהייתי מצטופפת בצד המיטה שלי, התקיפו אותי החלומות. אני טובעת במים כחולים, מסביבי עיניים מרחפות, מרצדות בריסים גדולים. עכשיו הן בכלל לא עיניים אלא פיות של דגים רעבתנים, דגי פיראנה, שנושכים בעורקיי ותולשים חתיכות קטנות. התעוררתי בבהלה. הציסטה כאבה. לא ציסטה, סתם צלקת. מעניין איפה היא עכשיו ואיך היא מרגישה. תמיד הייתה דוממת. תמיד הייתה דומעת. קשה היה לי להסתובב במיטה. התהפכתי באיטיות. פחדתי להירדם, שלא יתקפו אותי החלומות. שקלתי אולי להתקשר לרופאה או לעוזרת, לשאול אותן. החלומות לא נראו לי כמו תגובה נורמלית לניתוח שעברתי. אולי משהו השתבש שם. היה איזה סיבוך. החתול עשה רעשים בסלון. הקמתי את עצמי לבדוק. רק שלא עכבר. לא. זאת הייתה עין שהייתה מוטלת לה שם על השטיח מדממת מהשריטות והחתול הממזר הזה טלטל וזרק אותה באוויר, חיכה שהיא תנחת על השטיח, ואז תפס אותה שוב בשיניו. קפצתי. עלי להציל את העין. רגע. לא יכול להיות שיש פה עין. אני שוב חולמת. הערתי את עצמי בכוח. ״ניר, יש לי סיוטים,״ ניערתי אותו. אבל הוא היה כבד כמו בול־עץ. לא זז. לא רוצה להתעורר.

**

לאחר שבוע הייתי צריכה לחזור לביקור נוסף להסיר את התפרים. העוזרת שחורת השיער פגשה אותי בכניסה. היא הכניסה אותי אל החדר הלבן הזוהר. ציפיתי שתשאיר אותי שם לבד להתפשט כמו בפעם שעברה, כך אוכל לקנות זמן, אבל במקום כל זה, היא התנפלה עליי בהתלהבות. היא עטה עליי, הרימה את חולצתי ודרשה, "תראי את הפצע!" נראה היה שהיא מנצלת את העובדה שהיא נמצאת איתי כאן לבד, ללא השגחת הרופאה, והפכה להרבה יותר החלטית, אפילו תוקפנית, כי הרי היא זאת שבשליטה עכשיו. היא שלחה ידה אל בין שדי ובהינף יד מהיר תלשה משם את הפלסטר הגדול המכסה, בלי שום גינונים מיותרים, ולפני שהייתה לי אפילו הזדמנות להוריד את חזיית הספורט.

"מעולה" היא אמרה, מתבוננת בפצע במבט תאב. "היא עשתה עבודה נהדרת. ידעתי שתעשה עבודה נהדרת!" היא הדפה אותי אל כיסא הטיפולים ודחפה נייר מגבת אל שולי חזייתי הלבנה, מושכת אותה כלפי מטה, ואת חולצת הטריקו שלבשתי היא הפשילה גבוה כלפי מעלה. "נטפל בך ככה."

"איפה הרופאה?" דרשתי לדעת. גייסתי את הקול הסמכותי שלי. "זאת אני מטפלת בך לבד היום, היא רק תבוא לבדוק," אמרה, בקושי מסתירה את החיוך. בעוד אני מעבדת בראשי את הנתונים החדשים ואת הסיכונים ושוקלת את הצעד הבא, היא כבר חטפה את הפינצטה והחלה לתלוש את התפרים אחד אחד בעודה מלקקת בלשונה את שפתיה, הלוך ושוב.

פתאום היא החלה משתעלת. שיעול טורדני, יבש, צרוד. "אל תדאגי אני לא חולה במחלה מדבקת או משהו כזה, פשוט בדיוק עשו לי ביופסיה בריאות, הכניסו לי צינור דרך הפה כל הדרך עד למטה, לכן אני משתעלת." היא גווייה מהלכת. בפנים הכול לגמרי רקוב. לגמרי רקוב. תולעים והכול. היא רוח רפאים. עוד רגע היא תהפוך לענן של חול שיעוף וייעלם ברוח.

היא תפסה לי את כף היד, החזיקה חזק והחלה מלטפת את גב כף היד, בסיבובים, עם הבוהן שלה, הרבה זמן, בלי להפסיק. ניסיתי לתלוש את היד בחזרה, אבל היא החזיקה חזק ומלמלה, "ככה את צריכה לעסות את הצלקת," היא אמרה. "בסיבובים. הרבה זמן. עם סיליקון. יקר אם אפשר." היא המשיכה והכריזה  "הו, אני יודעת! כל הגוף שלי צלקות!" כדי להגביר את הרושם היא החוותה בידה השנייה הפנויה קווים דמיוניים אלכסוניים, מצטלבים לכל אורך הבטן.

הדלת נפתחה. לרגע חשבתי שראיתי בירכתי הפרוזדור דמות מהלכת, וראשה מנותק מרחף לפניה באוויר, עם מגש זהב בשני ידיה, עמוס בחתיכות בשר. הרופאה נכנסה. היא העיפה מבט אחד מאשר אל הפצע. "גם לי הייתה צלקת כאן בדיוק." היא הפשילה את חולצתה, חושפת חזה עטוי עור לבן מושלם. "טיפלתי בה, ועכשיו כבר לא רואים כלום." נמלטתי משם. בעודי רצה ברחובות לכיוון צפון, העפתי מדי פעם מבט אחורה, רק לוודא שהעין לא שם, רודפת אחריי. פתאום טלפון. זאת טינה. "היי מותק, הכול בסדר?" היא שאלה. כאילו הרגישה משהו. "אני מתגרשת," אמרתי.

 

תמר עילם, דוקטור למדעי המחשב ועובדת כמדענית בתחום האקלים, מתגוררת בניו יורק. זהו לה פרסום ראשון.

» עוד סיפורי ביכורים? הנה לקט שאספנו לכבוד חג השבועות בשנת 2018

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מעבר למסך הברזל

בלה שגיא

.

את ההיסטוריה כותבים המנצחים, אמר היום הרצל המורה להיסטוריה. לא קוראים לו באמת הרצל אלא דודו, אבל בגלל הזקן הארוך שלו כולם קוראים לו הרצל. לינה יושבת על גדר אבן נמוכה בגינה השכונתית ומביטה מעלה אל צמרות העצים. אם עוצמים עין אחת העצים רוטטים ואולי אפילו משנים מקום. היא חושבת שהיא לא ניצחה בשום דבר בחיים שלה, אבל לכתוב היא דווקא אוהבת, ולפי פנינה, המורה לספרות, אפילו ממש יודעת. היא לא יודעת איך להסכין עם הסתירות הללו ומעדיפה לחשוב על השורשים, כמה עמוק הם צריכים לרדת אל תוך האדמה כדי שהעץ יצמח גבוה כל כך. האם על פי גובה צמרת העץ כך גם השורש מבקע את האדמה? היא יודעת שאין לה שורש ארוך כל כך וחושבת עכשיו שזה בטח אומר שחייה יהיו קצרים. היא מחליטה לשאול את ולדימיר, המורה לביולוגיה, שגם מבין בשורשים קצרים כי הוא עולה חדש מרוסיה ואומרים שהשאיר את משפחתו מעבר למסך הברזל. גם המשפחה של אמא שלה מעבר למסך הברזל. היא מדמיינת את מסך הברזל ככבד, אפור וחורקני, נטוע במקומו, וכשאנשים מצליחים להימלט בעדו הוא נסגר אחריהם בטריקה עצומה, נקישות בריח מהדהדות וקולות נביחה של כלבי זאב אימתניים.

לפני שבוע אמא לקחה אותה איתה כשהלכה לדואר המרכזי ברחוב יפו כדי להתקשר למשפחה שמעבר למסך הברזל. לינה הלכה איתה, כי אמא הבטיחה שאם תגיד לסבתא פניה, בבושקה יא לובלו טיבה – היא תקבל בַּרבּית חדשה מחנות הצעצועים ברחוב חבצלת. לינה אהבה את החנות הזו כי הייתה בה "סחורה מאמריקה" כמו שכתוב בשלט ליד דלת הכניסה. היו שם שורות אינסופיות של ברביות אמיתיות, יקרות ממש, אבל גם היו המזויפות, ולפי מצב הרוח והכסף של אמא היא יכלה לבחור בין האמיתית למזויפת. האמיתית תמיד הייתה הדמות המרכזית בעלילה של משפחת הברביות שלה, כמו דיאנה ואן, והמזויפת תמיד הייתה דמות צדדית וקראו לה סינדי (כמו הכיתוב על הקופסה) או אסתר. למזויפת השיער היה פחות מסתרק והרגליים לא התקפלו. לאמיתית התקפלו הרגליים, אבל הידיים לא התקפלו בשום סוג. לברביות המזויפות לא קרו דברים ממש מעניינים בסיפורים והן גם לא זכו בתלבושות היפות באמת, שהיו שייכות רק לאמיתיות. אבל עדיין, לכל סיפור טוב צריך גם דמויות צדדיות, או דמויות משנה, בשפה של פנינה המורה לספרות. את האהבה שלה לברביות לינה הבינה שהיא כבר צריכה להסתיר, היא הייתה בת אחת־עשרה וחצי ולפי העולם מסביב בגיל הזה היא כבר לא אמורה לשחק בברביות.

כשהן הולכות לדואר המרכזי הן מחכות הרבה זמן בתור. אמא מסבירה שרק מכאן אפשר להתקשר לבית של סבתא בעיר ריגה, שבה לינה נולדה, ולינה מרגישה שיש קדוּשה במקום הזה. התקרה הגבוהה ונקישות הצעדים שגורמות לאנשים ללחוש מזכירות לה את הטיול ההוא לבית לחם, כשהן נכנסו לכנסייה ואמא התרגשה אבל הסתירה את זה, והחברה הנוצרייה של אמא בכתה והתפללה על הברכיים. לינה כל הזמן פחדה שיכריחו גם אותה לשבת על הברכיים וזה נראה לה כואב, והיא חשבה שהחברה של אמא בוכה בגלל זה. לא הכריחו, אבל כשקנו לה סנטה קלאוס משוקולד הן רמזו שתגמור אותו מהר, לפני שהן מגיעות הביתה, ולינה הבינה שזה משהו שאבא לא צריך לדעת ממנו.

בתוך הקולות המהדהדים בין הקירות של אולם הדואר הן נצמדות לתא טלפון ציבורי. אמא מחזיקה את השפופרת ביד רועדת ומחכה שהמרכזנית תחבר אותה לבית של סבתא פניה מעבר למסך הברזל. לינה לא רגילה לראות את אמא שלה נרגשת כל כך והיא גם כבר לא רגילה להיות קרובה כל כך לאמא שלה. היא דחוסה איתה בתא הטלפון, קרובה מספיק כדי לראות את השערות הקטנות על הסנטר. קולה האדיש של המרכזנית בטלפון מתחלף בפתאומיות ונראה שאמא המוּכרת לה נעלמת. אמא מתחילה לבכות, היא מנסה לדבר, קולה נסער, היא כמעט צועקת, לינה זזה ממנה קצת, נבהלת. הצעקות הללו מפירות את הקדושה השקטה של המקום ולינה נבוכה, מסתכלת מסביב, אבל מרבית האנשים לא מסתכלים. אמא בוכה ממצ'קה ממצ'קה ומנסה לדבר. השיחה מתנהלת בצעקות ובכי משני הצדדים. לינה מפחדת מהרגע שתצטרך להגיד את המשפט שלה, והיא כבר מוכנה לוותר על הברביות.

לינה מושכת בשולי החולצה של אמא, מנסה לרמוז שילכו משם, אבל מה שהצליח כשהייתה קטנה פתאום לא עובד, גם אמא נראית זרה לה ולינה מתחילה לפחד שהיא לבד. פתאום אמא אומרת, בואי, תגידי לסבתא שלום, ונותנת לה את השפופרת. לינה משותקת לרגע ואז דוחפת ממנה את הזרוע המושטת, לא רוצה, היא אומרת, לא רוצה! אמא מפצירה: נו, לינצ'קה, סבתא מחכה לשמוע את הקול שלך, היא מתגעגעת, מתוך השפופרת נשמעות זעקות מעבר למסך הברזל, לינצ'קה מאלינקייה, מאליושה, לינה גם בטוחה שהיא שומעת כלבים נובחים שם. לא רוצה! צורחת לינה מבוהלת ומתרחקת מהתא. אמא מסתכלת עליה בהפתעה, ולוחשת לסבתא פניה ברוסית, היא מתביישת.

אחרי הטלפון הן הולכות בשתיקה, לינה יודעת שאין לה מה לבקש ללכת לחנות הצעצועים של רחוב חבצלת. המחשבה על המילה חבצלת מזכירה לה את שיעור בוטניקה, כשוולדימיר המורה לביולוגיה הסביר על חבצלת החוף. הוא אמר שזה פרח שמצליח לשרוד בניגוד לכל הציפיות, בבית גידול לא טבעי עבורו, קרוב מאוד לחוף הים. הוא פיתח הסתגלויות מיוחדות שעוזרות לו לשרוד ברסס של מי המלח. ולדימיר אמר, רק מינים מעטים מסוגלים לכך.

.

בלה שגיא, ביבליותרפיסטית ומרצה במכללת דוד ילין. ספר הביכורים שלה, ״שבר ענף ירוק״ (שתיים, 2021), זיכה אותה בפרס שרת התרבות.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "שבעת המופלאים", סיפור קצר מאת עדו חפץ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

איריס רילוב

אֵיני

אָדָם אֵינֶנּוּ אִי

וְאַף אֲנִי

אֵינִי.

נִסִּיתִי –

וּמִדְבָּר חָנַק גְּרוֹנִי

בְּצִמָּאוֹן; בַּיּוֹם – יָרְדָה עֵינִי

דִּמְעָה; בַּלֵּיל – שֵׁנָה מֵעַפְעַפַּי

נִטְּלָה; וְרוּחַ יִלְּלָה

וְלָחֲשָׁה:

הַנִּיחִי, אִי

אֶפְשָׁר.

חִזְרִי לַיַּבָּשָׁה.

.

נקודה

זוּג דּוֹרְסִים

דּוֹאֶה מֵעַל הַוָּאדִי.

אֲנִי, שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֶת שְׁמָם,

נְקֻדָּה זְעִירָה

נְטוּלַת כְּנָפַיִם

תַּחַת מַסְלוּל מְעוֹפָם.

.

איריס רילוב היא פסיכולוגית קלינית, מנחת סדנאות ומתרגמת. ספר שיריה הראשון, "על ציר האפשר", ראה אור בשנת 2019 בהוצאת פרדס. סיפורים קצרים שכתבה ראו אור בשנת 2020 בספר "אל תשבי סתם ככה" (פרדס).  שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך 47 ו־73.

 

מרב זקס־פורטל

ברוש ארץ ישראלי

לזכרו של איאד אל־חלאק

יְרֻקָּה צַמַּרְתּוֹ הַמַּשְׁקִיפָה

עַל מִדְרְכוֹת אֶבֶן אֲפֹרוֹת

עָגֹל הַקָּנֶה

קְצָרָה הַדְּרִיכָה

.

אַנַא מַעְהַא انا معها אֲנִי אִתָּהּ

אַנַא מַעְהַא انا معها אֲנִי אִתָּהּ

 

רַךְ מַבָּטוֹ וְטוֹבוֹת יָדָיו

אִיַאד עַכְשָׁו לְבַד.

שׁוּם צִפּוֹרִים שָׁרוֹת לוֹ

אֵיזֶה יֶלֶד אַתָּה,

אֵיזֶה יֶלֶד

אַתָּה

אִיַאד.

.

מרב זקס־פורטל היא מתרגמת ספרות, סופרת ומשוררת. ספר הפרוזה שלה, "מלאכים באופק" (ידיעות ספרים) יצא לאור בשנת 2016. ספר שיריה, "אין השלם" (עיתון 77), יצא לאור בשנת 2021. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות המוסך 26 ו־42.

.

לילך גליל

הנסיעה

*

חֲמוֹר לָבָן קָשׁוּר לְעֵץ.

רַגְלָיו מְבַקְּשׁוֹת

אֶת הֶהָרִים.

.

*

מְטַפֶּסֶת וְעוֹלָה.

מִזְוָדָה בְּעִקְבוֹתַי.

הִגַּעְתִּי.

.

*

יוֹם לְלֹא שְׂחִיָּה –

אוֹמְרִים פָּנַי

הַיְּבֵשִׁים.

.

*

מִתְיַשֶּׁבֶת מוּל קַו הָרֶכֶס;

הָעַיִן מְלַטֶּפֶת

חַמּוּקָיו.

.

*

צִפּוֹר עִם כְּנָפַיִם גְּדוֹלוֹת מִדַּי

מִתְאַמֶּצֶת לַחֲלֹף

מֵעָלַי.

.

*

אִמָּא שֶׁלִּי שׁוֹכֶבֶת מֵעַל לָעֲנָנִים.

אֲנִי חוֹסָה בְּצִלָּם.

בִּמְקוֹמָהּ.

.

*

אֲנִי זוֹכֶרֶת; עוֹרָהּ הִתְפּוֹרֵר

כְּמוֹ עֲלֵה כּוֹתֶרֶת

שֶׁל כַּלָּנִית אֲדֻמָּה.

.

*

וְאֵיךְ הַגּוּף שֶׁלִּי בָּכָה.

מִי חָשַׁב שֶׁהַכֹּל יָכוֹל לִהְיוֹת

בּוֹכֶה?

.

*

זֶה הָרֶגַע שֶׁבּוֹ אֲנִי מְבִינָה

שֶׁכָּל הַמִּשְׁקָעִים יֵהָפְכוּ

לְעַנְנֵי נוֹצָה.

.

*

רוּחַ מְאַגֶּפֶת מִשְּׂמֹאל.

שֶׁמֶשׁ מִיָּמִין. וּבְחֵיקָן אֲנִי

נִרְדֶּמֶת לְקוֹלָן.

.

לילך גליל היא עורכת, מנחה ומלווה כותבים וכותבות. פרסמה חמישה ספרי פרוזה (הראשון זכה בפרס ע"ש הרי הרשון), שלושה ספרי שירה וספר שירה בפרוזה. שירים פרי עטה הופיעו בגיליונות המוסך 24 ו-92.

.

»במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת ענבר שפרוני ואפרת בלום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן