ביקור חולים, ירושלים
בית החולים 'ביקור חולים' נוסד בעיר העתיקה בירושלים בשנת 1857, ע"י 'חברת ביקור חולים'. הבניין שבצילום הוא משכנו השני, ממערב לרחוב חב"ד, אליו עבר בשנת 1864 . את אבן הפינה למבנה בן שלוש הקומות ירה משה מונטפיורי.
בבית החולים היו 14 חדרים ובהם 68 מיטות , וכן בית מרקחת ומרפאה . יתכן שמיקומו של בית החולים —מספר דקות הליכה מבית החולים של המיסיון האנגלי בסמוך לכנסיית המשיח — נבע במידת מה מן הרצון למנוע מן היהודים את הצורך להזדקק לשירותי המיסיון אשר הציע שירותי רפואה מודרנית ממוקדים בעבור בני הדת היהודית על מנת לנצרם.
כאשר המבנה הפך צר מלהכיל את החולים, תוכנן לבית החולים מבנה חדש. ספר התכנית אשר יצא לאור ב-1907 כלל דברי תמיכה מצד רופאי מוסדות אחרים, שהעידו על ההכרח לתכנן בנין מודרני עם מחלקת ילדים, חדרי בידוד לחולים במחלות מדבקות, עם חדרי שרותים ואמבטיה בסטנדרטים נאותים.
ארוע הנחת אבן הפינה למבנה ברחוב הנביאים היה חגיגי ורב משתתפים, וסיכומו המפורט מופיע בפרסום סדר החגיגה להנחת אבן הפנה להבנין החדש : … בקור חולים האספיטאל בתוככי ירושלם. שיצא לאור בהוצאת פנחס גרייבסקי, ב- 1910.
בין הנואמים בארוע היו הרב חיים ברלין, יואל משה סלומון. הציר הגרמני, וגם ראש העיריה דאז, חוסיין אל חוסייני אשר פעולותיו בזמן כהונתו למען פיתוח העיר זכו להערכת בני שלוש העדות:
"אז עלה כבוד חוסין אפנדי האשם אלחוסיני וישא מדברותיו בשפה ערבית לאמר: … הנני מביע רגשי תודתי למנהלי ומיסדי בית החסד הנעלה הזה אשר במשך חמשים שנה מלא תפקידו
אחריו ברך דוד ילין (לאחר שתרגם את דברי ראש העיריה לעברית):
בתום הנאומים, תכנית אמנותית עם שירת ברכות ע"י החזן לסולטן העות'מאני, לקיסר גרמניה, לציר, לפחה של מחוז ירושלים, לראש העיריה, וכיבוד מגדנות:
ובסיום נערך גיוס תרומות נוסף מן הנוכחים כנדבה חד פעמית מיוחדת לרגל הארוע או כנדבה שנתית.
יותר מעשור לאחר הנחת אבן הפינה למבנה החדש הוא נפתח בפועל ב- 1925 ושירת את תושבי ירושלים נאמנה שנים רבות.
שער ציון, יפו
בשנת 1886, ייסדה אגודת 'עזרת ישראל' בית מרפא שהיווה את בסיסו של בית החולים היהודי הראשון ביפו אשר פתח שעריו רשמית ב- 1891 – בית החולים 'שער-ציון'. לבית החולים נמצא בנין נאה על חוף הים, בסמוך לפארק צ'רלס קלור של היום, וזאת בהשתדלותו של מרדכי אדלמן מהחברה למען ציון וגופים ציוניים שונים. בית-החולים פעל עד גירוש יהודי יפו מהעיר בשנת 1917 והמשיך פעולתו תחת חסות 'הדסה' עד 1921.
הספר 'תולדות בית החולים שער ציון' מתאר את המצב העגום לפני הקמת בית החולים:
"מה נוראה הצרה בנפול למשכב עלם יחיד בודד אשר אין לו כל קרוב וגואל פה כי בגפו בא לשם הארץ, וגם בית ומעון אין לו, כי עובד הוא באחת המושבות ובין פועלי יום חלקו, ועתה הובא משם כל עוד נפשו בו, והוא שוכב כבול עץ בירכתי בית המלון, או גם על פני העגלה אשר הביאתהו העומדת ברחוב קריה.
מה נוראה הצרה בחלות אחד מבני המושבות בחולי קדחת האגמים הירוקה, הצריכה שמירה מעולה, שגם העשיר אי אפשר להשיגה בביתו בעיר…
מה נוראה הצרה בחלות אבי משפחה עניה שזה עתה באה מהאניה ולה אין כל להשיב נפש החולה, וטרם תדע גם אן לפנות… (שם, עמ' 3-4)
ומזכיר את החלופה בבית חולים נוצרי:
"ויהי מצב החולים ביפו… ויבואו לשכב בבית החולים אשר להקטולים ושמה ישכבון למעצבה מעוטרים בצלמים… ולא לעתים רחוקות תחזינה עיני החולה אחד מאחיו שוכב נגדו מתאבק עם מר המות והכמרים עומדים עליו ומתפללים בעד נשמתו, וקל להבין הפעולה שיפעל חזיון כזה על החולה העברי…" (שם, עמ' 4)
בית החולים העברי שנוסד נקט בגישה חברתית וסיפק שירותים במחיר מדורג על פי היכולת הכלכלית של החולה:
"עפ"י החוזה, ענה הרופא בשעות הבקור דבר יום ביומו לכל עני חנם, להבנוני במחיר מצער ולהעשיר במחיר מצוי…" (שם, עמ' 5)
ונתן מענה לחלוצים מכל מושבות הסביבה:
"כמלאך משחית פרצה המחלה… אך ביתר שאת פשטה ידה על הפועלים האומללים בהמושבות. מחדרה באה סופה ומזכרון יעקב פרצו כנחל המונים המונים אחוזי קדחת… כל האומללים האלה נהרו אל יפו, ויסובבו בשווקים… כצללים נוראים וכצלמי בלהות העולים מעמקי שאול… למראה כל התלאה הנוראה הזו… וישכר הועד בשנת התרנ"א בית גדול ונהדר, העומד על שפת הים… לבית חולים ויקרא שמו 'שער ציון'. (שם, עמ' 5-6)
גם בית מרקחת פעל בבית החולים:
ובית הסמים אשר לה פתוח יומם ולילה וידי רוקחיו מלאות עבודה לתת לכל דורש סמים-חנם, והחולים… לא עברו עליהם ימים רבים ויחיו ויקומו על רגלם (שם, עמ' 7)
מצבו הכלכלי של בית החולים היה רעוע והוא נאלץ לפנות לתורמים ומיטיבים לבקש מימון. לדוגמא, ד"ר סאלוונדי, מפעילי חובבי ציון בגרמניה, וויליאם רוטשילד מפרנקפורט דמיין, משפחת רוטשילד מפריז, והברון אדמונד דה רוטשילד. תרומות מתמשכות אלו סייעו לביסוס בית החולים:
"והנה ישע מכל עברים מהרה"ג סאלווענדי 855 פראנק ומחברת התמיכה באודיסא 300 פר' וגם נדבות קטנות מיחידים, וירעיד הדבר כל כך את לב הגבאים ויצוו על הסופר לחוק את כל המאורע הנפלא הזה בספר הזכרונות למען ידעו גם דור אחרון מה רבו חסדי ה' ונפלאותיו עם עמו וארצו."
(שם, עמ' 10).
בית חולים לעיניים 'למען ציון', ירושלים
חברת 'למען ציון' שמרכזה בפרנקפורט שבגרמניה, ייסדה בירושלים את בית החולים והמרפאה לחולי עינים למען ציון. המוסד החל פעולתו בשנת 1907 אך ב- 1910 נסגר. בית החולים נפתח מחדש תחת ניהולו של ד"ר אברהם טיכו, שכיהן בתפקיד בין 1912 ל- 1918.
ד"ר טיכו נשלח בדחיפות ע"י האגודה בפרנקפורט לירושלים עקב פרוץ מגפת מחלת הגרענת בעיר. בית החולים והמרפאה הסמוכה אליו פעלו בשכונת מאה שערים. ב-2 בנובמבר 1913, מתפרסמת ידיעה מפורטת בעיתון הצפירה, על אודות פעולתו החיובית של בית החולים שייתר את הצורך של היהודים להשתמש בשירותי בית החולים של האנגלים=המסיתים. לצידו של ד"ר טיכו עבדו שני רופאים נוספים, וכן "חמש אחיות רחמניות, שתי יתומות מבית היתומים, מתורגמן אחד ושני רוקחים".
וכך מעיד זרח ברנט, ממייסדי פתח תקווה, על בית החולים, בתודה גלויה שפרסם בעתון החרות, בעשרה בפברואר 1914:
לגבאי ומנהלי המוסד 'בית מרפא לעינים למען ציון' בירושלם על עבודתם והתמסרותם… ויעיד בני אליהו נ"י, אשר כולנו אמרנו כי כבר אבד מאור עיניו ואחרי ששהה זמן לא רב בבית החולים … יצא בריא בעיניו כמקדם. ובתור הוקרת תודה… ובפרט להרופא הנכבד והמפורסם ד"ר טיחו נ"י אשר הרבה עמל ויגע להשיב לו בעז"ה מאור עיניו הנני מנדב סך עשרים פרנק…
בארכיון הספרייה ניתן למצוא גם מכתב בקשה לתמיכה כספית שנשלח מאת חברת תומכי בית מרפא לעיניים למען ציון בירושלים (1915 בערך), המכתב ממוען לרב צבי פסח פרנק אשר שימש בתקופת מלחמת העולם הראשונה בתפקידים ציבוריים בעיר.
בשנת 1916 גויס ד"ר טיכו לצבא האוסטרי ושימש כרופא העיניים הראשי בבית החולים הצבאי האוסטרי בדמשק. לאחר סיום המלחמה חזר לירושלים ופתח בית חולים ופרקטיקה פרטית למחלות עיניים ובהמשך ניהל את מחלקת העיניים של בית החולים 'הדסה' בעיר.
בית החולים לילדים מָרִיאנשְׁטִיפְט, ירושלים
בית החולים הראשון לילדים במזרח התיכון. נוסד בירושלים ע"י הרופא הגרמני ד"ר מקס סנדרצקי, ופעל בין השנים 1872–1900 ברחוב הנביאים 29. מחקר מעמיק מצוין על אודותיו חובר על ידי שמואל ניסן, ויצא לאור בהוצאת איתי בחור ב- 2011.
ד"ר סנדרצקי, החל עבודתו בבית החולים הגרמני של האחיות הדיאקוניסות בירושלים ב- 1868. עבודתו שם לא זכתה להכרה והיו לו חילוקי דעות מקצועיים עם האחות הראשית שרלוטה פילץ, אשר היתה ממונה על עבודתו בפועל. בעת ההיא לא היה מובן מאליו שצרכי טיפול בילדים הינם שונים מאלו הנהוגים אצל מבוגרים. לאחר מאמץ ניכר הצליח ב- 1871, לפתוח בבית החולים הגרמני של האחיות הדיאקוניסות מחלקה נפרדת לילדים . בשנה זו ביקר בארץ ישראל הדוכס הגדול פרידריך פרנץ השני, דוכס מקלנבורג-שוורין ואשתו השלישית מריה נסיכת שוורצבורג-רודולשטדט. ד"ר מקס סנדרצקי הגיש לדוכס הצעה מפורטת להקמת בית חולים לילדים בירושלים וביקש את תמיכתו. הדוכס הסכים והקצה תמיכה שנתית לצורך הקמת בית החולים ותפעולו. בית החולים נקרא מריאנשטיפט על שם אשת הדוכס.
ב- 1872 שכר סנדרצקי מבנה (כיום ברח' הנביאים 29) מהבישוף הסורי ושיפץ את קומתו הראשונה לשימוש בית החולים ואת השניה כמעון לו ולמשפחתו. בסוף 1872 מונה ועד מנהל למוסד שכלל גם את הבנקאי פרוטיגר, האדריכל קונראד שיק, הקונסול הגרמני ואיש דת דתי גרמני. סנדרצקי שלא קיבל סמכות ניהולית נרחבת נאלץ להמשיך בגיוס תרומות ע"י קיום בזאר לחפצים מן המזרח, והקמת אגודות ידידים בהולנד ובגרמניה. הוא לא קיבל שכר מבית החולים לילדים אלא הסתפק בשכר עבור עבודתו בבית החולים הגרמני ובפרקטיקה פרטית. גם אישתו יוהאנה היתה מגויסת לעבודה מאומצת בבית החולים.
ב-1875 הפסיק הדוכס הגדול פרידריך פרנץ השני את תמיכתו במוסד. באפריל 1876 נאלץ סנדרצקי לסגור את בית החולים, ונסע עם אשתו לאירופה, שם גייסו כספים למען בית החולים, הקימו אגודות ידידים ובשובם לארץ הצליחו לפתוח אותו מחדש. הדוכס הגדול חידש תמיכתו במוסד לשנת הפעילות 1876-1877. סנדרצקי הצליח לשכור בית סמוך ששימש כבית מרקחת וחדר אשפוז נוסף. ב- 1879 הוסדר והובטח מימון עתידי מצד הדוכס וגם מצד משרד החוץ הגרמני. ד"ר סנדרצקי המשיך לטפל בהצלחה רבה בילדים שסבלו מבעיות מורכבות שונות.
עקב נושא כשרות המזון, לא התאשפזו חולים יהודים במוסד אך ד"ר סנדרצקי התיר ליהודים להביא אוכל כשר מביתם. מרגשת עדותו של מארקיל בר' משה הכהן נגר שפורסמה כמכתב גלוי בעתון החבצלת ב- 17 בנובמבר 1878:
"מצאתי את נפשי מחויבת להודיע בקהל רוב חסדי הדאקטור הרחמן האדון סאנדרעצקי… כי זה ימים רבים הוי בנו יד ה' ואני ואשתי והילדים ששה נפשות נפלנו כלנו כאחד בחולי אנוש… רבות התחננתי אל הרופאים להכניסנו אל בתי החולים שלהם ולא אבו שמוע. עד שולח לנו… הד"ר סאנדרעצקי ויהמו רחמיו עלינו ויאסף את ארבעת ילדי לבית החולים לילדים אשר לו, וגם רעייתי הובאה שמה, וברוב עמל ויגיעה חתר למצוא פתח רפואה להילדים אשר היה כפסע בינם ובין המות, לא חס להוציא עליהם רפואות וסמים יקרים רבי המחיר והוא ואשתו נדדו שינה מעיניהם כל הלילה, ויעמדו על רגליהם להציל נפשות אבודות, להשיבם לחיים… ומהולל ה' כי נרפאו כולם… זכרה ה' לו לטובה וברכותי יחולו על ראשו כיאות לאיש חסד טוב…" (שמואל ניסן, ד"ר מקס סנדרצקי ובית החולים לילדים 'מרינשטיפט' ירושלים. זכרון יעקב : איתי בחור, 2011, עמ' 86).
ב- 1880 עזב סנדרצקי את עבודתו המקבילה בבית החולים הגרמני.
ב- 24 באוגוסט 1881 התפרסם בעתון הלבנון מכתב המשבח את סנדרצקי כרופא היחיד שהסכים להגיע לביקור בית לטיפול בילד חולה בשעות הלילה בשכונת נחלת שבעה ששכנה מחוץ לחומות (בעוד רופאי המיסיון, וד"ר מאזארקי סירבו):
… אך איה המה הרופאים אשר ילכו בלילה? רופאי המיססיאן אף כי לנים המה מחוץ לעיר בבתי הקיץ, אפס עמלים ועייפים המה מעבודתם כל היום להשיב לכל דורשיהם ולבקר את היהודים החולים בבתיהם אשר רבים המה פה, הרופא היווני מאזאראקי לא ילך בלילה אף אם יתנו לו מלא ביתו כסף וזהב, הרופאים אשר יגורו בעיר בלי תפוגה לא יצאו בלילה החוצה, לא נשאר כי אם הרופא האחד, ד"ר סאנדרעצקי…
את סנדרצקי ליוו לאורך שנים שני מאבקים מאתגרים: מאבק להכרה בעבודתו ובסמכותו ומאמץ תמידי בגיוס תרומות ומשאבים לקיום המוסד אותו הקים. בדו"ח השנתי ב- 1892 כותב סנדרצקי: "ניתן לי החסד של אלוהים לראות את יובל עשרים השנים של בית החולים. הוא נתן לי הכוח והבריאות לשרת את המוסד. העוני, הקשיים והאכזבות הביאו את אשתי, את ילדיי ואותי לקשר ולהזדהות עם הטיפול והעבודה עם הילדים החולים. נמשיך בעבודה כל עוד אלוהים ירשה לנו. מופלאה היתה העזרה שקיבלנו מההשגחה העליונה. הקופה ככל שהיתה ריקה סופו של דבר התמלאה ויכולנו להמשיך לעבוד בלי דאגה. ההתנסות בטיפול בפיננסים לימדה אותנו להיות חסכנים וצנועים… בית החולים התחיל עם ארבע מיטות, בקיץ הזה היו לנו חמש עשרה מיוות ולעתים עד עשרים ואחד חולים… כדי להרחיב הקמנו אוהל גדול ואף לקחנו ילד ושניים לאחד מחדרי דירתנו. אנו מודים מכל-לב לתורמים הנדיבים, לצנועים ולשקטים… מודה בכל הכבוד לדוכס הגדול ממקלנבורג-שוורין ולדוכסית האלמנה על החסד והתמיכה בעבודתנו… מעריך מאוד את הכבוד שזכיתי בשל עבודתי מהוד רוממות הסולטן שהעניק לי אות כבוד…"
שנת 1897 היתה שנת שיא לבית החולים, בה חל גידול במספר הלא-מוסלמים שהתאשפזו בו: 101 נוצרים ו- 48 יהודים מתוך סך כללי של 518 חולים. הסתמנה הצלחה בגיוס הכספים, לדוגמא מבזאר, מקונצרט צדקה וכן מהקצבת כספי חלוקה של הקהילה היהודית בעיר.
ב-22 ביוני 1899 לאחר שנפשו הוכרעה עקב בעיה בריאותית קשה, שם ד"ר מקס סנדרצקי קץ לחייו באמצעות אקדחו בואדי נחל הקדרון. על מצבת קברו בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון חקוק בגרמנית 'יבורכו בעלי הרחמים'. הרב שמואל סלאנט בשבתו בראש בית דין צדק בירושלים, פרסם דרישה מן החייבים כספים לבית החולים להקפיד לשלם את חובם:
מודעה בעתון החבצלת, 9 ביולי, 1899
בשנה העוקבת הצליחה אלמנתו של מקס סנדרצקי, יוהאנה, להפעיל את בית החולים יחד עם בתה ששימשה כאחות ראשית, אך ב- 8 ביוני 1900 נאלץ בית החולים לסגור שעריו סופית.
בית חולים דג'אני, יפו
פואד איסמעיל דג'אני, נולד בירושלים בשנת 1890, למד רפואה באוניברסיטה האמריקאית בביירות השתלם בכירורגיה בלונדון, ולאחר שעבד בבית החולים הממשלתי ביפו, הקים בה בשנת 1933 בית חולים פרטי. מבנה בית החולים תוכנן ע"י האדריכל יצחק רפופורט (שתרם גם לתכנון מבנה 'בית החולים הצרפתי' ביפו). בצד מבנה בית החולים הוקם בית מגורים למשפחת דג'אני ובחצרו מזרקה מעוצבת עם דמויות אריות.
בחלוף יותר מששים שנה משינוי שם הרחוב, החליטה עירית תל אביב בשנת 2012 לקרוא לכיכר דרומית למיקום בית החולים, כיכר ד"ר פואד איסמעיל דג'אני.
בגלגולו המאוחר, בעקבות מלחמת העצמאות, עבר בית החולים דג'אני לבעלות ממשלתית ושמו שונה בתחילה לבי"ח ממשלתי ליולדות ולילדים ולאחר מכן לצהלון.
התינוקת יהודית דגנית שכטר (לימים חלוץ), שנולדה בבית החולים ב- 1949 נקראה בשמה השני על שם ד"ר דגא'ני , לבקשת האחיות הנרגשות לקבל את הלידה הראשונה בבית החולים לאחר קום המדינה כבית חולים ליולדות.
בית החולים למחלות עיניים סנט ג'ון בירושלים
בשנת 1882 קם בית החולים ביוזמת המסדר הבריטי סנט ג'ון. ניתן בו מענה למחלות עיניים לבני כל הדתות והעדות. בית החולים פעל עד שנת 1948 במבנים המשמשים היום את מלון הר ציון ואת בית אות המוצר, ולאחר מכן המשיך לפעול מבנין בשכונת שייח' ג'ראח.
תמיכה משמעותית להקמתו ניתנה על ידי תומס קוק, אבי התיירות המודרנית, אשר גייס כספים ותורמים למוסד, ובנו ג'יימס מייסון קוק אשר שימש אחר משלושת חברי הנהלת המוסד בירושלים יחס עם הקונסול הבריטי מור. קוק ובנו דאגו לסידורי הנסיעה של מנתח העיניים של בית החולים ודאגו לו למגורים ראויים תוך הפעלת סוכני החברה בעיר. ברישומי התרומות לבית החולים אנו מוצאים כי את הסכום הגבוה ביותר שנתרם למוסד ב- 1883- 100 ליש"ט – תרם קוק הבן.
אנקדוטה מעניינת מקשרת בין בית החולים סנט ג'ון ובית החולים מריאנשטיפט: בנובמבר 1892 נערך במלון גראנד החדש בירושלים "קונצרט פומבי קולי וכלי למען בית החולים הבריטי לעיניים" בחסות הוד רוממותו הנסיך מווילס. בקונצרט זה השתתפו אשתו ובתו של ד"ר מקס סנדרצקי מייסד בית החולים לילדים מריאנשטיפט – יוהאנה -בנגינה, ואנה -בשירה. זו היתה הזדמנות נדירה בעבורן לביטוי כשרונן המוסיקלי בצד שגרת יומן בעבודה המאומצת בבית החולים לילדים. (שמואל ניסן, ד"ר מקס סנדרצקי ובית החולים לילדים 'מרינשטיפט' ירושלים. זכרון יעקב : איתי בחור, 2011, עמ' 119-121).
לקריאה נוספת:
תולדות בית החולים שער ציון. ירושלם : דפוס אברהם משה לונץ, תרנ"ד 1894.
צבי שילוני. השירות הרפואי ובתי החולים בירושלים בתקופת המלחמה. בתוך: הכנס השנתי העשירי, העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל, אריאל, 2012. עמ' 70-92.
מיכל אורן. 'שער ציון' – בין ציון וציונות ובין ירושלים, יפו ותל-אביב. מאמר באתר מכון שכטר, פורסם 15.12.2013
יהושע בן אריה. עיר בראי תקופה. יד בן צבי, 1977. כרך א', עמ' 376-382, כרך ב' עמ' 330-334.
מיכל ששון ביבי. בדד לעד -ד"ר פואד דג`אני באתר להתאהב בתל אביב יפו
בית חולים דג'אני באתר רפופורט אדריכלים ובית החולים הצרפתי ביפו, שם.
שמואל גילר. בית החולים של ד"ר פואד דג'אני ביפו. בתוך: יפו הבלתי ידועה. אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, כרך 217, 2019, עמ' 117-122.
שמואל גילר. בית החולים האנגלי ביפו. בתוך: יפו הבלתי ידועה . אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, כרך 217, 2019, עמ' 123-126.
שמואל ניסן, ד"ר מקס סנדרצקי ובית החולים לילדים 'מרינשטיפט' ירושלים. זכרון יעקב : איתי בחור, 2011.
אבישי גולץ. בתי חולים פרטיים בארץ ישראל. זכרון יעקב, איתי בחור, 2013.
דוד תדהר. דוקטור אברהם טיכו. אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו . כרך 2, עמ' 957.
שפרה שוורץ, בית החולים "שער ציון" ביפו – בית חולים קהילתי ראשון בארץ (1891–1921),בתוך: קורות, כרך ט, חוב' ט-י, חש"ן
Ruth Kark. From Pilgrimage to Budding – The Role of Thomas Cook in the Rediscovery of the Holy Land in the Nineteenth Century. In: Travellers in the Levant : voyagers and visionaries. Durham, ASTENE, 2001, Pp. 155-174.
