קוראי העברית מגלים את התגליות הגדולות

איך מצלמים תמונות בעברית? איך שולחים הודעת טלגרף? איך מדברים בטלפון - או שמא בשח רחוק?

בית חרושת לנורות חשמל. צילום: אדגר הירשביין, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

במאות ה-19 וה-20 הטכנולוגיה האנושית התקדמה בצעדי ענק. המהפכה התעשייתית שינתה את פני התרבות האירופית, ואחר כך העולמית, ולא פסחה גם על היהודים ברחבי העולם. תנועת ההשכלה היהודית הייתה אחת התגובות למהפכה הדרמטית הזו. עם ההשכלה, פרחו ועלו עיתונים רבים בשפה העברית שפנו לקהל היהודים המשכילים החדש. העיתונים האלו, שהיו חלק ממגמת השתלבות בחברה האירופית הכללית, שמחו לדווח על התגליות הגדולות של אותן שנים, תגליות ששינו את החיים בעולם המערבי מן הקצה אל הקצה.

בעיתון "הצפירה" למשל, אחד העיתונים היהודיים החשובים ביותר שיצאו באימפריה הרוסית, וכזה שכיוון במיוחד לציבור קוראים משכילי, היה מדור שנקרא "ידיעות העולם והטבע" (שכתב מדי פעם לא אחר מאשר ש"י אברמוביץ', דהיינו מנדלי מוכר ספרים). במדור זה הובאו לידיעת הקוראים חדשות מעולם המדע או "סתם" סקירות על תחומי ידע מדעיים, בהם כימיה ופיזיקה. מדי פעם תואר מעל דפי העיתון בעל חיים כזה או אחר, לעיתים בלוויית איורים משובבי נפש (אנחנו ממליצים במיוחד לקרוא את התיאור הזה של החיה שאנו מכירים היום בשם בּוֹנֶה).

1
תמונה של בונה מתוך "הצפירה", 1 במאי 1862

צללנו, אם כן, לתוך הדפים הישנים כדי לגלות איך דיווחו בעיתונות העברית על תגליות והמצאות ששינו את העולם. חשוב לזכור: מערכות העיתונים באותה תקופה היו חסרות טלפון או דואר אלקטרוני (עוד נגיע לזה), ולכן לחדשות בכללותן לקח זמן להגיע ממקום למקום. חלק מהדיווחים שנקרא כאן הופיעו זמן רב לאחר שההמצאות המדוברות ראו אור.

הטלגרף

רבות מההמצאות שנזכיר כאן עוסקות בתחום תקשורת ההמונים, ולטלגרף שמור מקום של כבוד ברשימת ההמצאות שגרמו לעולם להיראות קטן יותר. גם בעיתונות העברית של המאה ה-19 העריכו מאוד את האמצעי שאיפשר להעביר ידיעות ותשדורות מצד אחד של העולם לצידו השני. בעיתונים היו מדורי חדשות שהתבססו כולם על ידיעות שעברו בטלגרף. כתבות סיקרו את אורכם של הקווים החדשים שנמתחו ברחבי אירופה, ובה התרגשות רבה כשדווח על העברת כבל הטלגרף בתת ימי שחיבר את העולם הישן עם החדש. כמו במרבית המקרים בעיתונות העברית של אותה עת, מילים לועזיות תועתקו לכתיב יידי, וגם במקרה הזה נכתב לרוב "טעלעגראף". אך היו מי שניסו למצוא תחדיש עברי ואף מצאו. בעיתון "המגיד", למשל, כתבו "חוט הברק". במקומות אחרים השתמשו במשך לא מעט שנים בצירוף "דילוג-רב", שנבחר בזכות קרבת הצליל והמשמעות למילה הלועזית. למרבה הצער, החידוש לא שרד – אולי קצת כמו הטלגרף עצמו שפינה את מקומו לאמצעי תקשורת משוכללים יותר.

1
קטע מתוך דיווח על פריסת קו הטלגרף מאירופה לארצות הברית. מתוך "המגיד", 19 באוגוסט 1858

הטלפון

בשנת 1876, על פי הסיפור הנודע, הצליח אלכסנדר גרהאם בל (או בעלל, בכתיב היידי הרווח של העיתונות העברית ההיסטורית) לקרוא לעוזרו ווטסון מן החדר השני בעזרת המכשיר החדש שהמציא וקיבל את השם טלפון. כמו ברוב המקרים, הסיפור אינו כזה פשוט, והטלפון לא באמת הומצא על ידי אדם אחד בלבד: אך בל הוא זה שמיהר לרשום פטנט על המצאתו, וכך התקבע בתודעה הקולקטיבית כאחראי הבלעדי. היום, בעידן בו שיחת טלפון קולית הופכת נדירה יותר, אולי כבר קשה לדמיין איזה פלא הייתה היכולת להעביר קול אנושי למרחקים. אז איך באמת קוראים לטלפון בעברית? קוראים וקוראות ודאי מכירות את השם שח-רחוק, אך למעשה מאז ומתמיד התבססה המילה טלפון כשמה של ההמצאה ולא התקבלה מעולם שום חלופה עברית. המושג "שח-רחוק" הומצא על ידי אליעזר בן-יהודה, אך למרות מאמצי גדוד מגיני השפה מעולם לא השתרש ואף לא אושר על ידי האקדמיה ללשון עברית.

1
קטע מתוך המאמר "טעלעגראף המדבר, או הטעלעפאן", מתוך "הצפירה", 21 בנובמבר 1877

הפונוגרף

בסמוך להמצאת הטלפון הופיעה המצאה נוספת בתחום הקול והצליל: ממציא אמריקני בשם תומאס אלווה אדיסון יצר את המכשיר הראשון שאיפשר הקלטת צליל. בעזרת מחט וחריצים שנחרטו על גבי גליל הצליח אדיסון לשמר צלילים ולהשמיעם במועד מאוחר יותר. הפלא הזה תואר בעיתון "היום" שיצא לאור בסנט פטרסבורג: "הקול יוצא מתוך הפונוגרף ברור למאד, וניכר בין עשרים קולות אחרים. אם נאבה, נוכל לשמוע את דברי אגרת-פונוגרמה [המדיה בה נעשה שימוש בפונוגרף – ע.נ.] אלפי פעמים, נוכל לעבוד את הפונוגרף ככל אשר ישאנו רוחנו, והפונוגרמה אינה מתקלקלת. מלבד זה הלא אחרי מאות שנים יוכלו הדורות הבאים לשמוע את אשר דברנו בזמן הזה, וגם הקול אינו משתנה".

1
קטע מתוך הסבר על הפונוגרף של אדיסון, מתוך "הלבנון", 8 במרץ 1878

הנורה החשמלית

אם כבר הזכרנו את אדיסון (עדיסאן, עדיססאן, עדיסאהן – האיותים היידישאיים רבים מספור), לא נתעלם מההמצאה המשמעותית יותר שמיוחסת לאמריקני שדרס את מתחריו – הנורה החשמלית. עוד באמצע המאה ה-19 נכתב לא מעט בעיתונות העברית על כוחו של החשמל – כח העלעקטרי בלשונם. המילה "חשמל", שמקורה בספר יחזקאל, החלה לשמש בהוראה המוכרת לנו היום רק אחרי 1880, בעקבות המשורר יהודה ליב גורדון שהיה הראשון שהשתמש בה כך. בעיתון "הצפירה" סיפרו על אדיסון ב-1878 כי: "כל מעינו להוציא אל הפועל את האור העלעקטרי ולהמשיכו על ידי חוטי ברזל מתוחים מתחת לארץ, ואורו יהיה יותר בהיר גם מחירו יקטן פי שלש [כך במקור – ע.נ.] מאור הגאז, ויוכלו להאירו מבלי עזרת עצי שרפה".

1
דיווח על התפשטות נורות החשמל של אדיסון והעדפתן על פני נורות הגז. מתוך "הצפירה", 31 באוקטובר 1882

צילום

תמונה שווה אלף מילים, אבל עד אמצע המאה ה-19 לא ידעו זאת במערכות העיתונים – כי לא היו תמונות. בעיתונים העבריים התפעלו מ"ציורי האור", תרגום מילולי של המושג הלועזי פוטוגרפיה, ותיארו את השיטות השונות שהיו אז ליצירת תצלומים. מעניין לראות שהשורש "צ-ל-ם", שימש מוקדם מאוד כדי להורות על המושג החדש ובתחילה אפשר להיתקל במילה "צלמון", שאמנם לא שרדה. המילה "תמונה" לתיאור תוצר של מצלמה גם היא מוקדמת מאוד ומשמשת בעיתונות כבר מ-1867.

1
קטע מתוך הסבר על שיטת הצילום של דאגר. הקוראים נאלצו להמתין לגיליון הבא לטובת המשך ההסבר שנקטע במילים "המשך יבוא". מתוך "הציר", 31 בדצמבר 1861

מכונית

בתחילת המאה ה-20 החלו הדרכים להתמלא ביצור חדש, אכזרי יותר – אם כי פחות עקשן – מהסוסים ששלטו בהן עד אז. בתחילת המאה ה-20 החלו קוראי העיתונים בעברית להיתקל יותר ויותר במכונה שנקראה "אוטומוביל". בהתחלה לא כולם התלהבו, ולפחות סברו שאפשר לספק פתרונות יעילים יותר מאשר המטרטרת והמסובכת. הממציא אלברטו סנטוס-דומון סבר ב-1906 ש"בעוד חמש שנים יהיה אפשר לנסע בספינות האויר כמו בעגלה מכונית. לפי דעתו, ספינת האויר נאותה הרבה יותר לשמוש אנשים פרטים מעגלה מכונית; ספינת האויר תהיה פחות מסוכנה ויותר בזול". נראה שאסון ה"הינדנבורג" כשלושים שנה לאחר מכן, שם קץ לתחזיות מהסוג הזה. הפעם הראשונה שבה נסעה מכונית בארץ ישראל הייתה ב-1908, כאשר איש עסקים אמריקני הגיע לכאן יחד עם מכוניתו. כבר אז פעל אליעזר בן יהודה, בעיקר במסגרת העיתון שערך "השקפה", להשריש ביטוי עברי: עגלה-מכונית. עם השנים, נעלמה העגלה, ונותרה המכונית.

1
מרוץ מכוניות או "התחרות המרוץ במרכבות בתנועה עצמית (אוטומוביל)". מתוך "המליץ", 24 ביוני 1901
1
קטע מתוך דיווח על הגעתו של אמיל זולא לבית המשפט. על פי הדיווח נסע זולא ב"אוטומוביל" שהוא "מרכבה בלי סוסים". מתוך "הצפירה", 2 ביוני 1898

רדיו

עם בוא המאה ה-20 תחום תקשורת ההמונים זכה לקפיצה משמעותית כשמכשיר הרדיו הפך להיות כלי בידורי שנמצא כמעט בכל בית. חובבי הטריוויה אולי יטענו שממציא הרדיו היה האיטלקי גוליילמו מרקוני, אך כרגיל זה אינו כל הסיפור. הממציא האמריקני-סרבי ניקולה טסלה הקדים את מרקוני, ואף נקלע לקרב משפטי ארוך שתם רק לאחר מותו של טסלה – אך זה היה מאוחר מדי, ושמו של מרקוני נחקק בתודעה. בעיתונים סיפרו על היכולת המופלאה להעביר אותות באופן אלחוטי, וכשהמכשיר הפך להיות נפוץ יותר ויותר בשנות המנדט הבריטי, עיתוני הארץ צירפו כמובן גם לוח שידורים.

1
קטע מתוך דיווח על המצאתו של מרקוני. מתוך "הצפירה", 27 ביולי 1897

טלוויזיה

בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, העשור בו הרדיו השתלט על הבידור הביתי, הופיעה המצאה חדשה שתשנה לחלוטין את תרבות הפנאי שלנו. מה לא אמרו על הקופסה הזאת ואיך לא השמיצו אותה, אבל פלא הפלאים הזה – קופסה המקרינה לנגד עינינו תמונות מתחלפות – נשאר איתנו עד היום, ורק הופך משמעותי יותר ויותר. כמו במקרים אחרים, וביתר שאת בעיתונות העברית של ארץ ישראל של אחרי "מלחמת השפות", נעשה ניסיון למצוא חלופה עברית למושג הלועזי. הביטוי הבולט ביותר בשנים הראשונות להופעתה של הטלוויזיה היה "ראי רחוק". כמו שהקוראים והקוראות יודעים, הצירוף הנ"ל לא שרד, אבל הטלוויזיה כן, ועם השנים סיקור התחום תפס גם יותר ויותר מקום על גבי העיתונים – עד להופעתם של עיתונים שלמים שהוקדשו לה בלבד. מפתיע מאוד היה לגלות תחזית אחת מ-1928 שהוצמדה לדיווח "סטנדרטי" על יכולת שידור טלוויזיונית בין לונדון לברלין. וכך נכתב בעיתון "דבר": "בעלי המפעל חושבים, שבקרוב יוכל כל תושב אמריקאי לראות את הנעשה בכל העולם. המהנדסים טורחים עכשיו להמציא ראי רחוק של כיס ושאיפתם היא להגיע לכלי, אשר יאפשר לאדם, בלכתו בדרך ובטיילו בגן, לראות את הנעשה בביתו ובכל העולם".

1
קטע מתוך הדיווח בעיתון "דבר", 14 באוגוסט 1928
1
אזכור מוקדם לטלוויזיה בעיתון עברי – בתוך מכתב המלין על יחס יהודי אירופה לציונות. מתוך "הצפירה", 24 ביוני 1927

מחשב

בשנות החמישים, בזמן שבארצות הברית הפכה הטלוויזיה למכשיר בידור ביתי נפוץ החלו להופיע אבות הטיפוס של המכשיר הבא שישתלט על חיינו – המחשב. בארץ ישראל הטלוויזיה הייתה עוד חלום רחוק, אבל ייתכן שכבר אז נבטו ניצני "אומת ההיי טק" של היום. כבר ב-1955 הופעל במכון ויצמן מחשב משוכלל (לזמנו) שהיה מסוגל לחשב חישובים מתמטיים מסובכים. על פי הודעת המכון, בזמן הפעלתו היה מדובר במחשב משוכלל יותר מזה שפעל באוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית. המילה "מחשב" לא הייתה אז בנמצא והידיעות הראשונות שעסקו בהמצאה שעוד תשנה את העולם קראו לו "מוח אלקטרוני", מה שהתאים מאוד לשימושים הראשונים במחשב – עוד לפני שחשבו על בני נוער שמשחקים שעות ב"פורטנייט" או על טורנירי פיפ"א בפלייסטיישן.

1
קטעים מהדיווח על "המוח האלקטרוני" במכון ויצמן. מתוך "הבקר", 24 באוקטובר 1955

דואר אלקטרוני

התחלנו עם הטלגרף – שאיפשר להעביר במהירות הודעות מאדם לאדם מעבר לגבולות ולימים – ונסיים בדואר האלקטרוני שאיפשר למעשה פחות או יותר את אותה פעולה. הדואר האלקטרוני הראשון נשלח בתחילת שנות ה-70 בארצות הברית. בישראל הצירוף הזה החל להישמע יותר ויותר בשנות השמונים, כאשר יותר ויותר חברות הציעו לעסקים מכשירים המאפשרים שליחה וקבלה של הודעות אלקטרוניות. הבנקים בישראל מיהרו להתחרות על לב הלקוחות כשהציעו להם אפשרות לקבל מידע באמצעות תקשורת אלקטרונית, ברוקרים יכלו לקבל הודעות אלקטרוניות ישירות מהבורסה. לאט לאט החלו העיתונים לתאר את חיי העבודה במשרד באופן דומה מאוד לזה שאנו מכירים היום. בסוף העשור נעשה צעד נוסף, ופותחה מערכת המאפשרת שליחת דואר אלקטרוני בעברית. ידיעות נוספות דיברו כבר ב-1990 על מכתבי שרשרת (עוד בנימה חיובית), וגם כיצד הסוכנות היהודית עושה שימוש באמצעי התקשורת היעיל.

1
מודעה לשירותי דואר אלקטרוני. מתוך "מעריב", 3 בספטמבר 1985
1
דב אלפון מדווח על שירותי משרד אלקטרוניים, כולל האפשרות לשלוח אימייל. מתוך "כותרת ראשית", 24 באפריל 1985

התגליות הגדולות של המאה ה-19 וה-20 רבות מספור, ולא יכולנו לכסות כאן את כולן. השמטנו ידיעות על טיסות ראשונות, ראינוע וקולנוע, ווקמנים ועוד פלאי פלאים מופלאים אחרים שהובילו אותנו אל המאה ה-21. למעט הטלגרף, לא עסקנו גם בהמצאות שנעלמו עם השנים – לא הזכרנו למשל את הפקסימיליה. הקוראים והקוראות מוזמנות כולן לשוטט גם בעצמן באתר העיתונות היהודית ההיסטורית ולאתר ידיעות דומות על המצאות אחרות – ואולי גם בשפות אחרות. ספרו לנו על ממצאיכם כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר, או באינסטגרם. ואם תרצו לראות מדי יום ידיעות נוספות מתוך העיתונות היהודית ההיסטורית הצטרפו גם לעמוד "העיתון של אתמול" בפייסבוק.

קרב ענקים: מי באמת המציא את המילה סביבון?

איתמר בן אב"י או דוד ישעיהו זילברבוש? למי באמת מגיע הקרדיט על המצאת המילה העברית לצעצוע החנוכה? יצאנו לבדוק!

מימין: איתמר בן אב"י. משמאל: דוד ישעיהו זילברבוש

קבלו אותם במחיאות כפיים!

הוא עיתונאי! הוא פעיל ציוני! והוא בנו של לא אחר מאשר אליעזר בן יהודה! הנה הוא נכנס לזירה: הילד העברי הראשון איתמר בן אב"י!

ומהעבר השני, הנה הוא מגיע! הוא סופר! הוא עיתונאי! והוא מגיע אלינו היישר מגליציה המזרחית! קבלו את דוד ישעיהו זילברבוש!

שניהם טוענים כי המציאו את המילה "סביבון", אבל רק אחד מהם באמת המציא את המילה הנפלאה לצעצוע החנוכה!

אז מי המציא ומי חיקה? אתם תשפטו!

יש קונה עולמו במילה אחת

בואו נלך אחורה בזמן, עד ל-24 בדצמבר 1897. גלשו איתנו אל עמודו השני של העיתון הוותיק "הצפירה", ושם בטור מיוחד לכבוד חג החנוכה, מספר לנו הכתב דוד ישעיהו זילברבוש בהתרגשות:

"יש קונה עולמו במילה אחת או בהברה אחת ואפילו באות אחת שנזרקה מפיהו לפי תומו. אולם הנה טרם הודעתי מה שם המתנה הטובה שיש לי בבית גנזי. הנני ואגיד: סביבון שמה. הוא הוא השם אשר אני קורא בעברית במשקל שפיפון לכלי צעצועים של הילדים בחנוכה שקורין דראֶדיל בלע"ז".

"הצפירה". 24 בדצמבר, 897. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

בדקנו באתר העיתונות ההיסטורית שלנו, והעובדות לא משקרות: הכתבה הזו של זילברבוש היא אכן הפעם הראשונה אי פעם שבו נעשה שימוש בעיתונות העברית במילה "סביבון"!

אז אם כן, יש לנו מנצח! דוד ישעיהו שלנו הוא מלך הסביבונים!

מה יפה המילה אשר יצרת, בני!

איתמר בן אב"י אכן חטף שמאלית הגונה, אבל הנה הוא מתאושש ומתכונן לסיבוב השני!

אנחנו קופצים לאוטוביוגרפיה של איתמר בן אב"י "עם שחר עצמאותנו: זכרונות־חייו של הילד העברי הראשון" ושם, בסוף הפרק הרביעי מספר לנו איתמר על ילדותו:

"זכור לי יום אחד, בו היינו מכינים את עצמנו לצאת לטיול אל מחוץ לעיר הפנימית, מוקפת החומה, פתאום קפצתי לקראת הורתי:
– אמא! אמא! הנה מצאתי סביבון לחנוכה.
אמי חבקתני והעתירה עלי נשיקות מרוב התפעלות:
– מה יפה המלה אשר יצרת, בני!
הנה כך נוצר ה'סביבון', השגור זה עשרות שנים בפי כל ילדי העברים.
אני, כותב הזכרונות האלה, הוא שיצרתיה בעודי ילד, עם עוד מלים כאלו לאין ספור, שכבר נתאזרחו בלשוננו ואין יודע מי אביהם".

מתוך ספר הזיכרונות של איתמר בן אב"י "עם שחר עצמאותנו"

איתמר בן אב"י נולד בשנת 1882, ואם כך, על פי עדותו שלו, הוא המציא את המילה "סביבון" כילד רך בשנים. מכאן יוצא, שבכל מקרה, הילד איתמר המציא את המילה כמה שנים טובות לפני זילברבוש!

ימנית חזקה היישר בפרצופו של דוד ישעיהו!

אבל…

בעוד לטענתו של זילברבוש יש לנו הוכחה בשחור על גבי לבן מזמן אמת, במקרה של איתמר בן אב"י אנחנו נסמכים על עדותו האישית שנכתבה עשרות שנים אחרי אותו יום גורלי שבו הוא המציא כביכול את המילה "סביבון".

אז מי לדעתכם המציא את המילה "סביבון"? ספרו לנו בתגובות לכתבה!

בין המגיבים יוגרל…סביבון.

הממתקים העבריים שלא מנסים גם בסגר

ולא משנה כמה שעמום נרגיש בפה

ב-21 בינואר 1924 פרסם העיתון "דאר היום" את הידיעה המשמחת: "אם בענפי תעשיה רבים תוצרת ארצנו היא עדיין פעוטה וטעונה הרחבה, הנה בתעשית ממתקים ארצנו זכתה לשכלול ושפור ידוע עד כדי להשביע אף את רצון הצרכן המפונק. ובכל זאת מוציא הישוב מדי שנה בשנה אלפי לירות רבים לחו"ל על שוקולד, ריבה, סוכריות וכו'."

 

העיתון שמח לדווח על כך ש"בארץ ישראל נוצר כעת שוקולד מצוין ממדרגה ראשונה, שוקולד חלב ממולא, סוכריות ממינים שונים", וקרא לקוראיו: "קומו צאו איפוא מקטן ועד גדול נגד ממתקי חוץ, הממררים את חיינו. קנו ואכלו רק מתוצרת ארצנו בכדי שהכסף שמרוויחים פה ברוב עמל לא יזרום לחו"ל, אלא ישאר בארץ בידי היצרן והפועל העברי לטובתם, לטובתנו ולטובת בנין הארץ". בתום קריאה נרגשת זו, מנה העיתון את שמותיהם של ארבעה מפעלי ממתקים שונים הפועלים בארץ, ובהם את בית חרושת "רענן", בתל אביב שבו "משתמשים בקופסאות ובאטיקטים הנעשים בארץ, בחלב ובשקד ממושבות עבריות. המחירים נוחים ויכולים לעמוד בטיבם גם בפני התחרות של תוצרת חוץ."

תצלום הפועלים במפעל הממתקים רענן

מידיעה זו ונוספות מסוגה אנו לומדים שכבר מראשית ההתיישבות בארץ ביקש החך הציוני דרכים יצירתיות להמתיק את המרירות שבחיי היישוב. בכתבה זו בחרנו לחזור דווקא אל כמה מהממתקים והחטיפים היותר משונים והפחות מגרים שידעה ארצנו.

עם האינסטנס פודינג של חברת אסם אנחנו יכולים לחיות. אבל מה זה דפדפים? מה הטעם של קימל?

 

אוסף ערי ווליש, פרויקט מסע בזמן, הספרייה הלאומית

 

ואם לא השתכנעתם – דפדפים בכל השפות ולכל המגזרים

אוסף ערי ווליש, פרויקט מסע בזמן, הספרייה הלאומית

 

ב-1952 קבוצת יהודים-בלגים הקימה במדינת ישראל הצעירה ומוכת הצנע את מפעל הארטיקים הראשון, וקראה לחברה "ארטיק" – נגזרת של המילה ארקטיק, שמו הלועזי של הקוטב הצפוני הקפוא. הארטיק עצמו לא נקרא אז ארטיק, אלא שלגון. הארטיקים הראשונים נעשו מאבקת חלב, ולטענת אחת מהגולשות שלנו – שנזכרה בטעמו של הארטיק העברי בכתבה שהקדשנו לזיכרו – כתבה: "ממש לא מתגעגעת. היה לזה טעם של גרגרי חול כי היה עשוי מאבקת חלב. רק הציפוי היה טעים".

אוסף ישראליאנה של הדי אור, הספרייה הלאומית

 

גם לקולה לקח זמן להתאקלם בארץ. במשך שנים ניסה משה בורנשטיין, הבעלים של חברת 'טמפו', לשכנע את חברת 'קוקה קולה' להעניק לו את הזיכיון לייצור הזהב השחור בארץ ישראל. פניותיו נדחו פעם אחר פעם. בשנת 1966 נעשה המאבק העסקי למאבק פוליטי, כאשר התברר שתאגיד הענק האמריקני אינו מוכן לתת לאיש את הזיכיון לייצור בארץ.

אף על פי שחברת 'קוקה קולה' תירצה את סירובה לאפשר את ייצור המשקה בארץ בכך שהדבר אינו משתלם כלכלית, האמת הייתה ידועה לכל: לא החשש מהפסדים בישראל הניע את החברה, אלא חשש מהפסדים במדינות ערב. מטה החרם הערבי היה אז בשיא כוחו והזהיר את חברות הענק הבינלאומיות שעסק שימכור את תוצרתו בישראל, יוכנס ל"רשימה השחורה" ויוחרם על ידי כל מדינות ערב.

החרם הוסר בלחץ ארגונים יהודים-אמריקנים שהחרימו בעצם את מוצרי החברה. אבל לפני שזה קרה, קמו בארץ מספר יוזמות פרטיות לייצר קולה מקומית. אחת מהן היא קולה טיפ טופ – סירופ ממותק בטעם קולה במתכונת אמריקאית. מה כבר יכול להשתבש?

הוצאת מיצי תל-אביב. אוסף ישראליאנה של הדי אור. הספרייה הלאומית

 

ולמי שזה לא נשמע לו אקזוטי מספיק, מוזמן לנסות קצת טרופי קולה

אוסף תל אביב. הספרייה הלאומית

כי הכל קל יותר עם טרופי קולה.

 

מהמזיק שבמשקאות אנחנו מגיעים לבריא שבממתקים. כל-כך בריא שכל הפרסומות מזהירות אותנו שהוא גם טעים, כי הוא ממש טעים. שוקולד שעשוי משמן דגים. לא נגענו.

מעריב, 27 בנובמבר 1988

 

ואם לא השתכנעתם, זה טוב לכולסטרול – בטח כשמדובר בשיווק אגרסיבי לשמן דגים:

מעריב, 21 במרץ 1989

 

לסיום נזכיר שני מוצרים שלמרות שהם נראים מפתים, יש כמה מחסומים מהעטיפה לפה. 'כושים מתוקים' לא נשמע מפתה כמו שהוא אולי נשמע פעם. טרמינולוגיה שהתיישנה?

ש. קמפלר, אוסף ישראליאנה של הדי אור, הספרייה הלאומית

 

ויש את הביסקוויטים המנחמים של פרומין. ככה אנחנו בוחרים לחשוב עליהם.

חבל שמכינים אותם שוברי שביתה.

 

 

כתבות נוספות

הארטיק העברי הראשון יקרר לכם את הקיץ

קיצור תולדות הקרמבו

נוסטלגיה: מחדשים את תכולת הקלמר

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

טיפול במים – תרופת הפלא הבטוחה?

לרפא תחלואות, לגדל בחזרה איברים, להצעיר את הגוף ולעיתים להחזיר מישהו מהמתים – קריקטורות נדירות מאנגליה של המאה ה-19 מוכיחות שתמיד ניסו למכור לנו "תרופות סבתא", ואנחנו – תמיד רצנו לקנות.

מוטיב נפוץ מאוד. מטופל יושב עירום באמבטיה ועליו שופכים מים חמים או קרים

המליצו לכם לקנות מכונה נגד וירוס הקורונה? חכו רק רגע. זאת לא הפעם הראשונה שהאנושות מצאה תרופה להכול. אולי שמעתם על דבר מטורלל שנקרא "הידרופתיה"? ובכן, סדרת גלויות ליתוגרפיה מאוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע, שהודפסו בספר הסטירי 'תרופת המים הבטוחה', מאת מר פורבס בלונדון של 1843, מלמדת אותנו על ניסיונות ריפוי הזויים ואכזריים, לצד תעשייה משגשגת ופושעת של טיפולים במים. ואם אלו לא הרגו אותך, מזל טוב – שום וירוס כבר לא יוכל לך.

אנו מכירים כיום טיפולים מודרניים מבוססי מים ואת תרומתם הרבה בתחום האורתופדיה, המוטוריקה וגם בתחום הרגשי. שיטת טיפול כזו נקראת ברפואה המודרנית 'הידרותרפיה' (מיוונית, הידרו = מים, תרפיה = טיפול). בעבר, לפני יותר ממאה שנים, רפואת המים כונתה 'הידרופתיה' או 'מרפא מים'. האסכולה הזאת, הנחשבת שייכת לרפואה הישנה, צברה תאוצה ונעשתה פופולרית מאוד במאה ה-19 ועד שנותיה הראשונות של המאה ה- 20. היא אפילו נהנתה מספרות רפואה אלטרנטיבית.

רופאים שיערו שלמים סגולות ריפוי שונות, כאשר נותנים את הדעת לנתונים כמו טמפרטורת המים, לחץ המים והעברתם במכונות משונות. בגדול, התפישה שלהם הייתה נכונה: למים סגולות מרפא כשיודעים לרתום את כוחם ולתמרן אותם למטרה הזאת. טיפולים במים הוכיחו את עצמם במקרים של הורדת חום או טיפול בלחץ דם, למשל, והמדענים מיהרו לשער שמצאו את תרופת הפלא החדשה. עד מהרה הצטרפו לגילוי המרעיש שרלטנים שהפכו את המים ל'קדושים' ומחוללי ניסים של ממש, ומכרו לציבור כוסות רוח לחולה קורונה.

בין ההבטחות שפורסמו לכל מי שהסכים לשמוע, נכללה ההתחייבות כי טיפול באמצעות מים בשיטות שונות, בתוך אמבטיות ובתי מרחץ, יכול (שימו לב) להצעיר אתכם, לגדל לכם בחזרה איברים קטועים ואפילו נשמעו טענות על כך שבאמצעות טיפולים מיוחדים וסודיים ניתן להחזיר אדם מן המתים. בגלויה שלפניכם אפשר לראות פרסומת של ממש, כשבראשה משאבת המים בצורת צלב, ואותו אפשר לקשר לתחיית המתים של ישו. הפרסומת מצהירה ומבטיחה:

"תרופת המים המוכחת
קטיעות שוחזרו
מתים הוחזרו לחיים
וגיל (השיבה) הוחזר לנעורים על ידי הידרופאתיזציה"

קטיעות שוחזרו מתים הוחזרו לחיים

בסוף המאה ה-19 לא היה נדיר לראות קטועי גפיים וקשישים העומדים בתור לקבלת טיפולים הזויים. אט-אט, וכדי להרחיב את מעגל ההכנסות, הבטיחו המטפלים שטיפול במים יכול לרפא מחלות נפש ורוח כמו אינסומניה, נטיות אובדניות, מאניה-דיפרסיה, ומחלות פיזיות קשות כמו שיתוק או דלקת פרקים. לקראת סוף המאה ה-19 התופעה הייתה פופולרית ונרחבת כל כך, שהודפסו באנגליה סדרות של קריקטורות רפואיות שמזהירות את הציבור מפני "מרפא הפלא" של המים, ומותחות ביקורת על התופעה.

ההידרופתיה התבססה על טיפול חיצוני ופנימי בעזרת מים. באחד הטיפולים שמהם מזהירים, מודגם 'מצב המומיה'; באיור רואים חולה השוכב במיטתו (ככל הנראה לוקה בשפעת, חום או מחלה אחרת מסוג זה), עטוף כמו מומיה בשמיכות שתפקידן ללחוץ על הגוף, כשבאותו הזמן מפעיל מכונה מפמפם לו בנדיבות לתוך הגוף כמויות מים, בעזרת משאבה וצינור.

"אלו שכך מצפים להירפא, ימצצו וישתו כל דבר, בכל כמות, ובכל מחיר!"

בגב הקריקטורה מתואר התהליך, ובסופו גם לא חסכו בביקורת כלפי הציבור. וכך נכתב:

"מצב המומיה
הפציינט, לאחר שהפכתם אותו ללקוח, נעטף בצורה צמודה בשמיכות, על מנת להזיע. אם הוא נשאר לחיות מספיק זמן כדי לראות את סוף התהליך, או שיסיים כמומיה או שיירפא – הסיכויים שווים. הידיים נכפתות, ומים ניתנים בנדיבות דרך צינור. מובן מאליו שאלו שכך מצפים להירפא, ימצצו וישתו כל דבר, בכל כמות, ובכל מחיר!"

או במילים אחרות: במצב של פאניקה כל מה שידחפו לכם ויגידו לכם שעובד – הרי בטוח שתיקנו.

קריקטורות רבות מציגות סצנה נפוצה מאוד – מטופל יושב עירום באמבטיה ועליו נשפכים מים חמים או קרים (בהתאם לטיפול). באותה תקופה נתנו למים קרדיט רב בריפוי מחלות נפש. הסקפטים המשיכו למתוח ביקורת, ובמקום להציע את הטיפול לציבור – הציעו אותו בגב הקריקטורה לחברי הפרלמנט הבריטי "ההפכפכים" ו"הבוגדים". בגב הגלויה נכתב: "זהו טיפול אמיתי בהידרופתיה ולא הצגה בפרלמנט". בהמשך הוסבר לחברי הפרלמנט שאם הטיפול במים כה מועיל נגד מחלות הנפש, אולי הוא גם "ינקה את המשקע האינטלקטואלי שלהם וימלא את הוואקום המדובר שבראשם".

זהו טיפול אמיתי בהידרופתיה ולא הצגה בפרלמנט

אוכלוסיית חולי הנפש סבלה במיוחד מ"מרפא הפלא" שהציעו שיטות הטיפול השונות במים, והיו נפוצות במיוחד במוסדות פסיכיאטריים מחרידים בלונדון של המאה ה-19. שיטות הטיפול להוצאת המחלה מהראש כללו לפעמים את הטבעת ראשו של החולה בדלי מים, במהופך, בעזרת גלגליות וחבלים. השיטה, שמלווה אותנו עוד מימי הביניים בהקשרים של עינוי, הוכיחה את עצמה לא יעילה לטיפול במחלות מוח, אבל בחלוף השנים גילו סוכניות הביון הזרות ששיטה שבה יוצרים אשליית טביעה במהופך דווקא מצוינת לחילוץ סודות מאנשים שלא רוצים לגלות אותם.

הטבעת הראש במהופך: מצויין לעינויים, פחות לטיפול במחלות נפש

טיפולי המרפא במים היו שלאגר לפני יותר ממאה שנים, ובתחילתה של המאה ה-20 וכינונה של הרפואה המודרנית נזנחו הטיפולים האכזריים. אבל אם ניתן ללמוד משהו מהעבר, זה שתמיד יהיו אנשים שינצלו את שאיפת האנושות ל"רק בריאות" וימכרו מיני תחבולות, מכשירים ומרקחות, שיבטיחו לכם מרפא ברגע או במעשה פלאים. אז בפעם הבאה שאתם שומעים על מכשיר נגד קורונה או על אמבטיה מתנדנדת לשימוש עצמי בסלון, אל תרוצו לחנויות – לכו לרופא. רק בריאות.

 

תודה לחיה מאיר-הר, מאוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע, על תרומתה וסיועה בהכנת הכתבה.

 

כתבות נוספות

תפילות, קמעות ולחשים למניעת המגפה

פעם ב-100 שנה: מה קרה כאן בהתפרצות המגפה העולמית הקודמת?