מכתבים נדירים בג'והורי ממלחמת העולם השנייה

השלטון הסובייטי רצה לנתק את היהודים ההרריים מכל סממן דתי, אך הם שמרו על זהותם בסתר, וחלקם אף המשיכו לכתוב בכתב רש"י בזמן המלחמה

לוחמים יהודים הררים

אימי,

נראה שלגמרי שכחתם ממני, למה הינכם לא כותבים? הרי לא קשה למצוא מישהו שיכתוב כמה מילים. בסופו של דבר חנוכו יודע לכתוב בשפתינו. למה לא לכתוב? נכון שאומרים שאנשים לא רואים מלבד אפם כלום, כי אם היתם רואים, הלב היה מכריח אתכם לכתוב לי. עכשיו יש כאן קרבות קשים, קשה לתאר. אך למרות הכל אנו נביס את האויב ולא משנה כמה זה יעלה לנו.

(מכתב ששלח מהחזית אוספוב שמאי למשפחתו. אוספוב נפצע ונפל בשנת 1944)

ב-22 ביוני 1941 החלה המלחמה בין גרמניה הנאצית לבין בריה"מ. בשורות הצבא האדום לחמו כ-500,000 חיילים יהודים. עבורם, הניצחון במלחמה על הנאצים היה הכרח קיומי נוכח סכנת ההשמדה שריחפה מעל העם היהודי. הלוחמים הגיעו מכל מדינות בריה"מ ובהם גם ממדינות הקווקז. על המוטיבציה להילחם באויב הגרמני בקרב הקהילות הקטנות של יהודי צפון הקווקז ומזרחו, "היהודים ההרריים", יש עדויות רבות העולות על פני השטח. עם פרוץ המערכה הצבאית, חיילים יהודים הררים רבים פנו במכתבים מן החזית לבני קהילותיהם ועודדו אותם להתנדב לצבא. בעוד שרוב צעירי העדה לחמו בצבא האדום – הצטרפו המבוגרים לפלוגות המקומיות על מנת להילחם בכנופיות הפרו-גרמניות שהוקמו בקווקז. גם הנשים השתלבו במאמץ המלחמתי, הן בתפקידים צבאיים והן בעבודות הביצורים שכללו חפירות תעלות אנטי-טנקיות.

השמועות על הנעשה ליהודים באירופה התגברו עם הגעתם של פליטים יהודים לשטחי הקווקז. יהודים אירופיים רבים נקלטו בבתיהם של היהודים ההררים, והוקם ארגון בדאגסטן הנועד לסייע לפליטים. הפלישה הנאצית לקווקז ביולי 1942 הגבירה את החששות. בניגוד לאוכלוסייה הסובבת לה, הייתה אפשרות לחדש את חייה הלאומיים והדתיים בחסות השלטון הנאצי. עבור קהילות היהודים בקווקז, בהכרעת המערכה הצבאית הייתה תלויה התקווה לשרוד.

באותה העת נשלחו מכתבים רבים מהלוחמים בחזית למשפחותיהם, ובהם התגלו גם מכתבים נדירים שנכתבו בכתב רש"י בשפה הג'והורית, שפתם היהודית של היהודים ההרריים. בתוכן המכתבים דרישות שלום לכל בני המשפחה ולכל הקרובים, הבעת מילות חיבה ואהבה להורים, אחים וילדים, וברכות חג שמח לקראת החגים והמועדים המתקרבים.

שלום מנתן לאבי, לאימי,
יוריב יקירי, לדניל ובתיה, ליפה אחותי, לאלטי אחותי, למשפחתו של חנום
לכל יקירתי ואהובי, אני בריא ושלם, תהיו גם אתם בריאים ושלמים, אמי האהובה, אבי האהוב, תכתבו לי מה שלמוכם ומה שלום גרשום, סעדיה, אלחס, אברהם ורמבם
שלחתי לכם מכתב אך לא קיבלתי כל תשובה, למה אתם לא עונים לי? ברגע שהמכתב יגיע, תכתבו לי על בריאותכם ושלומכם.

 

מכתבים מנתן שלומוב למשפחתו בשנת 1944, נתן נפצע ומת מפצעיו בשנת 1945

 

מכתב מהרב דוידוב אוניאל שהוכרז כנעדר בשנת 1943

 

מכתב מאוסיפוב שמאי למשפחתו. אוספוב נפצע ונפל בשנת 1944

 

ייחודם של המכתבים הוא בכתב העברי שבאותה העת כבר הוצא משימוש בידי גורמי השלטון הסובייטי. המפלגה הקומוניסטית, שרדפה את נציגי הדת ואת התנועה הציונית, פעלה באמצעים שונים לנתק את היהודים ההררים מהסממנים הדתיים. שפתם שנכתבה במקור בכתב עברי הועברה כבר בסוף שנות העשרים לאלפבית לטיני, ומאוחר יותר לאלפבית קירילי.

העובדה שבשנות הארבעים חלק מהיהודים ההרריים עדיין השתמשו בכתב העברי מעידה על דבקותם במסורת. ממכתבים אלה משתקפת המציאות שבה הייתה שרויה קהילה יהודית זו כחלק מכל יהדות בריה"מ. לצד גבורת הלחימה נגד האויב הנאצי, הם היו צריכים להוכיח גם גבורה רוחנית, לשמור על זהותם ותרבותם ממי שניסה לדכאה מבית.

 

תודתי נתונה לאירינה מיכאלובה, חוקרת היהודים ההררים במלחמת העולם השנייה, ולמוזיאון היהודים ההררים בגובה, אזרביג'ן על החומרים והמידע.

 

חשיפה ראשונה: תצלומים של קהילת יהודי מקדוניה שנספתה בשואה

אוסף תצלומים ייחודי שנמסר לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי מתעד את חייהם של אלפי יהודי העיר מונאסטיר במקדוניה, שנשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה בשנת 1943

יהודים מקהילת מקדוניה שנספו בשואה: חנה, אשת יעקב נחמיאס ובתה בואינה

77 שנים לאחר הטרגדיה של אחת הקהילה היהודיות האחרונות של דוברי הלאדינו ברחבי העולם, נחשף בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הפועל במסגרת הספרייה הלאומית, אוסף תצלומים מיוחד במינו הכולל תמונות ופרטי מידע על אלפים מתושבי העיר מונאסטיר שמנתה ערב המלחמה 810 משפחות יהודיות ו -3,351 נפש. הקהילה היהודית-ספרדית הייתה לקהילה תוססת, ובתקופה שבין שתי מלחמות העולם שלטה בחייה התנועה הציונית ורבים ממנה אף שאפו להגיע לארץ ישראל.

איסק מושון ולינה איסק קסורלה

יהדות מקדוניה נחשבת לאחת הקהילות העתיקות באירופה, כאשר ראשוני המתיישבים היהודים הגיעו למקדוניה כבר במאות ה-3 וה-4. היהודים ישבו אז בערים סקופיה, סטובי, מונאסטיר סטרומיצה ואחרות. ואולם, אותה קהילה מפוארת, שבשיאה כללה כ-8,000 איש, נספתה ברובה המכריע בשואה: במהלך המלחמה סופחה מקדוניה כמחוז של בולגריה, ששיתפה פעולה עם הנאצים. במרץ 1943 נערכו אקציות בכל רחבי מקדוניה בידי שוטרים וחיילים בולגרים ששלחו את היהודים למחנה ההשמדה טרבלינקה שבפולין, שם נרצחו 7,144 מהם. היהודים היחידים ששרדו היו כמה עשרות צעירים שזמן קצר לפני הגירוש ברחו להרים והצטרפו לפרטיזנים שנלחמו בצבא הבולגרי.

דוד בוכור חסון

 

שרה אברם חסון

את האלבומים המסודרים הכינו אנשי השלטון הבולגרי, כהכנה לריכוזם ולשליחתם למחנות. בדרך-לא-דרך, הגיעו התצלומים ארצה אחרי השואה, ועל גביהם התווספו פרטים על קשרי המשפחה, עיסוקים ומשלח יד, כתובות מגורים ועוד. התצלומים ופרטי המידע האישיים, הכתובים בשפה הסרבו-קרואטית ובמקדונית, נותנים פנים ושמות לנספים. הם השתמרו באוסף אבנטוב מיסודה של התאחדות עולי יוגוסלביה לשעבר. כיום, שמורים האלבומים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. בין שמות המשפחות הרבים המתועדים בהם ניתן למצוא את השמות אלבוחר, ארואסטי, אשכנזי, בכר, וורסאנו, חזן, כהן, מורנו, קלדרון, קמחי, רוסו ועוד.

מואיז יעקב עובדיה

 

רפאל רוסו

לדברי מנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ד"ר יוחאי בן גדליה, מדובר בתיעוד חשוב ומרגש של קהילה יהודית שכמעט לא נותרו ממנה ניצולים. "לאחרונה נסרקו התצלומים, והועלו באופן מסודר לאתר של דור ההמשך של יוצאי מקדוניה בישראל, בהובלת יעל אונא, עם כל המידע האישי שתורגם לראשונה לעברית על ידי חיים פקוביץ מצוות הארכיון. אנחנו שמחים לסייע לשמר ולהנגיש זיכרון של קהילה יהודית מפוארת וציונית מאוד שנותרו ממנה מעטים בלבד".

לזכור ולא לשכוח: מחברים ספרים לנופלים

שיחה עם שלושה מחברים של ספרי נופלים: האיש שהכירו והדרך שבה בחרו להנציח את זיכרו

מאז שראה אור בשנת 1911 ספר היזכור העברי הראשון, המנציח שמונה מבני היישוב העברי בארץ שנהרגו בהתנגשויות עם ערבים בשנים 1911-1890, חוזרים בני משפחה וחברים של נופלים להיעזר בדרך זו על מנת להנציח את זיכרון אהוביהם. לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה שוחחנו עם שלושה מחברים של שלושה ספרי נופלים על האדם שאיבדו ועל הדרך שבה הגיעו לכתוב ספר לזיכרו.

עמוד השער של ספר ה'יזכור', שנת 1911

 

"קשה עד בלתי אפשרי לכתוב על אדם שלא הכרתי"

שער הספר לזכר ישראל מכטינגר

 

בשיחת הטלפון שקיימנו, סיפרה שרית סגל על מחשבה שחזרה וביקרה אותה לקראת יום ההולדת השישים, "מה אנחנו משאירים אחרינו לילדינו ולנכדינו". התהייה החוזרת הזאת הובילה אותה לעיין באלבומי התמונות ובמסמכים שנותרו מישראל מכטינגר, אביה של שרית, שנפל במלחמת סיני בשנת 1956 והוא בן 38.

אימה של שרית כבר לא הייתה בחיים, ומכאן שלא יכלה להיעזר בה כדי לשחזר את סיפור חייו של האב שאיבדה כשהייתה בת שנתיים. מלאכת השחזור התבססה על אלבומי התמונות והמסמכים שנותרו. דרכם למדה על הילד השובב שהיה: "במכתב מבית-הספר שבו למד הוא הוזמן לשוחח עם המורה", וגם על תחושת השליחות שליוותה את האיש שנולד בפולין, עלה ארצה והתגייס לצבא הבריטי ולאחר מכן לצה"ל. עוד למדה על ניסיונותיו לשמור על קשר עם המשפחה שנותרה בפולין – שרובה, כך גילתה מאוחר יותר, נספתה במהלך המלחמה; ועל הדוד ששרד את המלחמה ושעימו נוצר קשר מחודש.

מה שהתחיל כפרויקט אישי ראה אור בספר שחולק לילדיה ולנכדיה של שרית – "ספר אנדרטה לסבא" לדבריה. כמה מעותקי הספר העבירה שרית למרכז הזיכרון של חיל הלוגיסטיקה שבו שירת אביה, ולבית יד-לבנים. שם סיפרו לה שהספרייה הלאומית שומרת אף היא על ספרי היזכור, וכך הגיע עותק גם לירושלים.

ישראל ואסתר מכטינגר יחד עם בתם שרית, מתוך הספר לזכר ישראל מכטינגר

 

"אחרי מותו נכנסנו לחדר וגילינו מחברת שירים שחיבר"

יאיר אנגל

 

לפני שיצא למסע לפולין בשנת 1994 לא הקדיש יאיר אנגל מחשבה רבה לשירותו הצבאי הקרב. חלומו הגדול היה להיות כדורסלן, ולכן האמין ששירות כספורטאי מצטיין הוא שיתאים לו ביותר. כשחזר מהמסע השמיע מנגינה חדשה לחלוטין ולהוריו סיפר שהוא מתכוון להתגייס ליחידה המובחרת ביותר בצה"ל כי זוהי חובתו של נער יהודי.

בערב חנוכה של שנת 1996 יצא יאיר עם חברו מתן פוליבודה לאימון צלילה במפרץ חיפה. השניים היו לקראת סוף מסלול ההכשרה בשייטת 13, אך מהצלילה הזו הם לא חזרו.

"אנחנו גרים בקיבוץ כך שהחדר של יאיר היה נפרד", סיפר יוסף אביו של יאיר, "אחרי מותו נכנסנו לחדרו וגילינו מחברת שירים שחיבר". רוב השירים במחברת הוקדשו לאהבת נעורים של יאיר, בעוד כמה נכתבו בעקבות (ולמעשה, בזמן) המסע לפולין. את אחד השירים, "שישה מיליון אחים", הקריא יאיר בסיום מצעד החיים שבו השתתף על חורבות משרפות בירכנאו, אותו היעד שאליו הגיע סבו של יאיר (אביו של יוסף) בזמן המלחמה כעובד כפייה. בשנת מותו של יאיר הדפיסו בני המשפחה את מחברת השירים שלו, ונוסף על כך חוברת להנצחת זיכרו.

השיר "אתם!!!" שכתב יאיר לכבודם של אנשי העדות שהשתתפו איתו במסע, מתוך מחברת השירים של יאיר אנגל

 

יוסף ממשיך ומספר: "חברי יורם דורי פנה אליי והציע שהשיר "שישה מיליון אחים" יולחן, כמובן שנענתי בחיוב. משה יוסף הלחין ודוד דאור שר את השיר. בפעם הראשונה שדוד שר אותו זה היה ב"מצעד החיים" על חורבות משרפות בירכנאו. מיד אחרי האירוע, שבו השתתפנו אני וכל המשפחה, ולקראת הטיסה חזרה לארץ, התכנסו ושאלנו את עצמנו "מה הלאה?". החלטנו שנקים מיזם של שירים של ילדים שהשתתפו במסע לפולין. פניתי למשרד החינוך. המשרד ניאות להשתתף. אז גם גילינו שפרופ' זהבית גרוס ממרכז ון גלדר לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן כותבת מאמר על היחס של הדור השלישי והרביעי לשואה".

כך יצא לדרך פרויקט מיוחד בשיתוף משרד החינוך ואוניברסיטת בר-אילן, שבמסגרתו נשלחים כל שנה עשרות שירים שחיברו תלמידים ותלמידות שלקחו חלק במסע לפולין. זו השנה הרביעית לפרויקט. מתוך השירים שהתקבלו מולחנים שישה שירים כל שנה היוצאים בתקליטור. עד כה הולחנו 19 שירים, נוסף על השיר "שישה מיליון אחים" של יאיר.

 

"מתוך כל זה משהו מהארז שאבד לנו ימשיך איתנו"

ארז אורבך, מתוך ארכיון היישוב אלון שבות

 

אחד מספרי הנופלים האחרונים שהגיעו לספרייה מוקדש לזיכרו של ארז אורבך. מחלת הדם שעימה נולד ארז לא מנעה ממנו לשרת בצה"ל. לאחר כמעט שנה של שיחות ושכנועים מול המערכת הצבאית, התקבל ארז כמתנדב בתפקיד אחראי על מחסן הכלים במערך הטכני של חיל האוויר. בשנת 2017 נרצח בפיגוע בארמון הנציב במהלך סיור כחלק מסד"ח בקורס הקצינים שאליו יצא. עם ארז נפלו סגן שיר חג'אג', סגן יעל יקותיאל וסגן משנה שירה צור. ארז הועלה לדרגת סגן משנה לאחר נפילתו.

לקראת יום השנה הראשון לנפילתו התכנסו חבריו, בני המחזור של ארז בישיבת ההסדר מעלות, והחליטו לקיים לימוד משותף לזיכרו. הנושא שבחרו היה "הארת פנים" – תכונה שאפיינה את ארז – בחור חייכן, חברותי וחם. בשנה שלאחר מכן, סיפר חברו הראל בז'ה, החליטו לצאת למסע שישלב תכונות של יצירתיות ועבודת המידות – עידון של האישיות. היצירתיות של ארז התבטאה בכתיבה, נגינה, ציור ובשלל תחומים נוספים. המחשבה שלהם הייתה שהדרך לזכור את חברם, היא דרך התכונות והצדדים שאהבו באישיותו, ולא בהנצחת הכאב. הם נפגשו עם מורה לכתיבה יוצרת, הונחו על דרכו של כתיבת מאמר וכל אחד בחר נושא בהקשר של עבודת המידות שאותה למד. לאור הלימוד כל אחד יצר בנתיב שאליו התחבר, וכך נוצר הקובץ שיש בו מגוון יצירות לזיכרו של ארז, אבל גם משהו בלתי נפרד מהחברים עצמם. בקובץ נמצא שירים, מאמרי תוכן ודעה וציור. השם לחוברת נבחר מתוך שיר שכתב ארז, ופורסם בקובץ שהוציאה המשפחה (והיה לארז אדיר) – "הכי קל לומר את זה".

הראל, שעימו דיברנו, הוא מבקר קבוע בספרייה הלאומית, ומכאן שהכיר בצורך להעביר שני עותקים של החוברת שחוברה לזכר חברו למחזור אל הספרייה הלאומית.

שער החוברת "הכי קל לומר את זה"

 

מטבע הדברים ספרי נופלים הם בדרך כלל ספרים משפחתיים הנפוצים בין המשפחה והחברים של הנופל. לכן אלו גם הספרים שהספרייה הכי מתקשה לאתר על מנת שתוכל לשמור אותם למען הדורות הבאים. אם יש ברשותכם ספר נופלים שעותק ממנו טרם הגיע לספרייה, אנו מזמינים אתכם לשלוח עותק דיגיטלי למייל lgd@nli.org.il, או עותק פיזי לכתובת הרשומה כאן.

אנחנו מודים לכל המרואיינים על ששיתפו אותנו בזיכרון הנופל.

 

כתבות נוספות

הסיפור מאחורי 'בלדה לחובש'

"אַךְ לָמָּה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַּעַר?" – אהוד מנור מבכה את אחיו יהודה

עקדת ערן פרץ ז"ל: "וַאֲנִי בּוֹכֵה בְּנִי! בְּנִי! לוּ נִיתַן מוּתִי תַחְתֶךָ"

התקווה שחיבר נפתלי הרץ אימבר על ערש דווי

בספרייה הלאומית שמור כתב-היד המקורי של ''התקווה': איך הוא הגיע לספרייה ובמה הוא שונה מהגרסה המוכרת לנו?

עשורים אחרי מותו של מחבר התקווה, יידבק בו הכינוי "ההיפי העברי הראשון". כינוי מתאים יותר, שתופס משהו מעלילת חייו של האיש שהיה עבורו דורו לחידה ונותר כזה עבור דורנו, יהיה כינוי שכיח ושגרתי יותר: אימבר "היהודי הנודד". עובדה – גם כשהגיע אל היעד שעליו חיבר שירים רבים כל כך, לא הצליח להישאר בו יותר מחמש שנים בלבד לפני שחזר לנדוד.

ב-1882 סוגר נפתלי הרץ אימבר את עסק מכירת הקמעות והגפרורים שלו בשוק של איסטנבול ויוצא לפגוש את חבר הפרלמנט ואיש העסקים סר לורנס אוליפנט. המטרה הראשונית של אימבר אולי הייתה להודיע לאוליפנט שהעם היהודי אינו צריך את טובתה של אנגליה כדי לחזור לארצו, אבל, כפי שתיאר זאת לימים, "בהיכנסי ראו עיניי בפעם הראשונה את מרת אוליפנט". זה הספיק לצעיר כדי להגות תוכנית חדשה – מסע משותף לארץ הקודש. עוד באותה השנה, ובמימונו המלא של אוליפנט (אימבר התפרן לא היה מסכים לשום סידור אחר) הגיעו השלושה אל חופי נמל חיפה.

נפתלי הרץ אימבר, מתוך אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

 

בארץ, פנתה כל אחת מצלעות המשולש המשונה הזה לדרכה. האוליפנטים, זוג נוצרים פרוטסטנים חובבי ציון, בחרו להתרשם מיופיה של הארץ ומאתריה הקודשים, ולהגות תוכנית בנוגע להחזרת היהודים לארצם – מה שייקרב כמובן את ביאת המשיח. אימבר, על פי כל העדויות, העדיף להעביר את ימיו בשתייה לשוכרה, ובכל עת שהייתה בקרבתו נערה שמצאה חן בעיניו, או פטרון עם יין במזווה – בהעמדת פנים שממש הרגע נחה עליו המוזה והינה הוא מחבר עבורם את שיר הערגה הציונית הגדול, "תקוותנו". את רישומי המסע אנו יכולים לזהות עד היום באתרים השונים שבהם שהה המשורר (בהם גדרה, יסוד המעלה, משמר הירדן וראשון לציון) – שכולם ללא יוצא מן הכלל טוענים שדווקא אצלם נכתב השיר שיהיה להמנון התנועה הציונית ומדינת ישראל.

את השיר שיזכה את אימבר בתהילת עולם הוא התחיל לחבר ככל הנראה בכלל בטורקיה, בעיר יאסי, על פי שיר גרמני בשם "הריין הגרמני" המתחיל גם הוא בכל בית ובית במילים "כל עוד". בשנת 1884, בירושלים, סיים סופית לתקן את השיר. בסיומו הורכב "תקוותנו" מתשעה בתים. לימים קוצר השיר של אימבר לשני בתים, וכמה ממילותיו הוחלפו כדי להתאים למצב הנוכחי של העם החוזר לארצו. את התיקונים האחרונים בנוסח השיר ערך הד"ר י"ל מטמן הכהן, מייסדה של הגימנסיה הרצליה. את המילים "התקווה הנושנה" החליף כהן במילים "התקווה בת שנות אלפיים" ואת השורה "לשוב לארץ אבותינו, עיר בה דויד חנה" המיר הכהן במשפט "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". בשינויים אלו נחתם הנוסח הסופי של של השיר בשמו המחודש, "התקווה". ב-1886, הלחין פועל חקלאי בשם שמואל כהן מנגינה להמנון הגעגועים של אימבר.

שלוש שנים לאחר מכן, כשיימרדו איכרי ראשון לציון בפקידי הברון רוטשילד, הם ייבחרו ב"תקוותנו" כשיר המחאה שלהם מול בית הפקידות. אימבר, ששהה באותם הימים בראשון, זכה אפילו לשמוע את שירתם – בעודו מסב לשולחנו של הפקיד. הייתה זו תחילת הנסיקה של השיר אל לב הפנתאון הציוני, וגם – האות של אימבר לחזור לנדודים. תחילה עזב לאנגליה, ומשם לניו יורק.

בשנה האחרונה לחייו, כשהוא מאושפז בבית חולים יהודי בניו יורק, פגשה את אימבר זמרת צעירה – ז'נט רובינסון-מרפי. לבקשתה, הוא רשם עבורה במקום את מילותיהם המקוריות של שני הבתים הראשונים של שירו שהפכו להמנון הלאומי, על גבי מסמך רפואי של בית החולים שהיה בהישג ידו באותו רגע. בשנת 1936 שלחה הגב' רובינסון-מרפי את כתב היד, היחיד מסוגו בעולם ככל הידוע, למשמרת עולם בספרייה הלאומית בירושלים.

כתב-היד המקורי היחיד של "תקוותנו" בכתב ידו של אימבר, מתוך אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

 

 

לקריאה נוספת

"התקווה" באתר מחלקת חינוך של הספרייה הלאומית

הצצה עצובה אל שנותיו האחרונות של מחבר "התקווה"

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות