מתוך כתביו של לאון (בצלאל) וייס (סרמסקה מיטרוביצה 1922 – אושוויץ 1943)
הערת המחבר: הטקסטים בכתבה זו מוצלחים יותר ממה שנצליח לכתוב בעצמנו, אז הסתפקנו בקטעי קישור והשתדלנו להפריע כמה שפחות.
ביום שישי, 7 ביוני 1940, פתח לאון וייס בן השמונה־עשרה מחברת חדשה והחל בכתיבת יומן. כנראה הזמנים הקשים הביאו אותו לכך, ועל כך הוא מתנצל מראש:
"סוף סוף אזרתי כוח להפוך רעיון למעשה – התחלתי לכתוב יומן אינטימי מהנשמה. לנהל יומן בעידן מסוחרר וחסר מנוח כזה, שבו כל יום מביא שלל תחושות מבלבלות ומרגשות: עם זאת, זה יכול להיות מיותר, אך בשום אופן לא מופרך ברגע זה, יש לי רעיון אחד ותחושה נפלאה: נראה לי שהפכתי לעורך של עיתון פרובינציאלי עלוב, שיוצא באופן בלתי סדיר ורק לפי הצורך. ואכן, בשלב זה אינני יכול לחזות במדויק עד מתי אמשיך לכתוב ולפרסם עיתון קטן זה, כיוון שהדבר תלוי בנסיבות ומצבי־רוח סובייקטיביים. עם זאת, אני משוכנע שהרישומים הכרונולוגיים האלה יעידו בבוא היום בנאמנות על הלכי הנפש שלי".
[מתוך יומנו של לאון (בצלאל) וייס ששמור כיום בספרייה הלאומית, הופקד במקור בארכיון אבנטוב, מייסודה של התאחדות עולי יוגוסלביה, שלימים הפך לחלק מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, כיום בספרייה הלאומית. תרגמו מסרבו-קרואטית: נורית מזור, אריה לוי ועמי לוי].
שבוע לאחר מכן, ב-14 ביוני, הוא מביט לאחור ומזקק מה זה עבורו לכתוב כך:
"כשאני כותב שורות אלה אני חש משהו מיסטי ומוזר: נדמה לי שאני מדבר עם נשמתי. אני חש שהפקדתי בידי מישהו את סודותיי, מבלי להסגירם לאיש, או שסגרתי את עצמי בעולם חדש ונפלא שבניתי לעצמי. כן, אני כותב את היומן שלי בידיעה שאני כותב לעצמי ולעצמי בלבד, אני מרגיש שהוא מעין מתווך ביני לבין נשמתי".
וזו אולי אחת הסיבות שהכתבים של וייס – יומן, אוטוביוגרפיה, שירים וסיפורים – שהיה כה צעיר, רק בן 18, ממשיכים להפתיע עד היום: הקול הבוגר, הבהיר והכן של נער, המבקש “לדבר עם נשמתו” בעידן שבו העולם עצמו איבד את נשמתו.
יומן של קיץ
"העידן המסוחרר וחסר המנוח" הוא ימי מלחמת העולם השנייה. ובכל זאת, ביומנו של וייס, בעיר השדה הקטנה סרמסקה מיטרוביצה שביוגוסלביה [היום סרביה], המלחמה מופיעה בעיקר כרקע – והחזית העיקרית היא נפשו של נער שעסוקה בעיקר בתקוות ובמבוכות סביב בנות המין השני. לרגע העולם כולו מצטמצם לריח של ערב קיצי ולצלצול צחוקן של נערות:
"ריחות נעימים של חודש יוני, שמש קיץ לוהטת ומעופשת, ואתה משוטט בארצות הדמיון והחלומות. […] צחקוקי נערות עליזות […] ואתה יושב בספסל מרוחק ומאובק […] ומשתוקק בחום לאישה."
בני נוער רבים כתבו יומנים, וכמה מהיומנים הללו, דוגמת היומן של אנה פרנק, הפכו למבטאים האותנטיים ביותר של תקופת השואה. כתיבת יומן, שלא מיועד לעין זרה, מתאפיינת על פי רוב בבוסריות. אבל זה לא המקרה של לאון וייס – כמי שהחל לכתוב ולפרסם בכתבי עת בגיל 8, חוויית הכתיבה אינה זרה לו. בראשית דרכו שיריו של וייס – שהקפיד לחתום גם בשמו העברי, בצלאל – פורסמו בכתבי עת יהודיים לנוער, שרבים מהם יצאו ביוגוסלביה [וזמינים כיום באתר עיתונות יהודית היסטורית, אתר העיתונות הדיגיטלי של הספרייה בזכות שיתוף פעולה של הספרייה הלאומית, באמצעות "גשר לאירופה" עם הספרייה הלאומית של סרביה]. לאחר מכן עבר גם לכתיבת סיפורים קצרים ולכתיבת אגו־דוקומנטים [מסמכים שמתעדים את המחבר].
משפחה תחת בירוקרטיה – כשנער כותב אוטוביוגרפיה
שנה קודם לכתיבת היומן, בגיל שבע-עשרה, וייס כתב אוטוביוגרפיה, הנפתחת כך:
"אני עומד לכתוב על אמת חיי ללא כחל וסרק; חיים שראשיתם בעיר קטנה השוכנת בשפלה פורה המשופעת בתבואה, על אם הדרך המוליכה מבלגרד לזגרב, עיירה שמתחת לשמיים הפרוסים מעליה הרבה עצים ואור שמש, ובאווירתה המחניקה נדחסים 16 אלף תושבים ובהם 30 משפחות יהודיות".
כבר כאן ניכר המתח בין אהבת המקום לבין חוויית הצמצום שהוא מטיל על מי שמבקש לגדול. חוויה שמתמשכת עם תיאורו את עבודתו הפקידותית של אביו, המחלחלת לכל רגע בחיי המשפחה. כתיבתו של לאון מזכירה את הרוח הקפקאית:
"משפחתי מתגוררת בבניין ישן וחשוך ששימש אולי לפני שני דורות כמחנה, ועתה לפני כ- 50 שנה, הוסב לשמש כבית הדואר. אבי, הקשיש בין פקידי הדואר הפעילים בעיר, עבר מריטת עצבים לא קטנה ואכל מרורים במנגנון האינסופי של השתלשלות המשרה הממשלתית, […]. החל משעה 8 מתמלא הבניין כולו בצלילים מתואמים של צקצוקים ונקישות, בהמוני הלקוחות המצטופפים בפרוזדור האפלולי […]. כזאת היא הסביבה שהוטלתי אליה כמעט הישר משעת הולדתי, ואשר עוררה בנפשי תגובה כמעט אנטגוניסטית כלפי מרחב המחיה הדחוק, צרות האופקים וחותמם של חיי המשרד".
וייס מתאר את אביו בצורה מורכבת ועמוקה, הרבה יותר משהיינו מצפים מנער בגילו. האב מותש מעבודה "על־אנושית" וסובל ממחלת ריאות קשה שמקורה בשנות שירותו במלחמת העולם הראשונה. כל אלה הפכו אותו ל"האירופאי המודאג", או ליתר דיוק ל"היהודי המודאג":
"נתון לחרדת הימים ולדאגה שהוא דואג לעמו ולמשפחתו. הוא אידיאלי בתפקידו כבעל ויש בו הדרת כבוד כראש משפחה, עם היותו אב גאה הוא מחמיר שמעולם לא הרעיף אהבה יתרה על ילדיו, אם כי אני משוכנע שאהבתו יותר רצינית, יותר חמה ויותר מתמידה".
וייס מתאר כיצד הביורוקרטיה נעשית לאקלים בבית:
"למעשה, באווירה ששררה במשפחתנו ריחפה מאז ומתמיד איזו רוח בירוקרטית, גדושת סדרים ונהלים, משמעת עצמית וכללים בדוקים. אבי, כפקיד ותיק ומצפוני במשך שנים רבות, ואמי, שלפני נישואיה עבדה במשרד פרטי, אימצו לעצמם הרבה מאוד עקרונות משרדיים מובהקים והנהיגו אותם בחיי המשפחה היומיומיים בביתם. קמים בשעה קבועה, אוכלים בשעה קבועה, יוצאים בשעה קבועה ואפילו הולכים לישון בשעה קבועה. כל זה אינו כרוך במשמעת ברזל, אלא במודעות עצמית שיסודה בהסכם.
בזמן שהוא כותב שורות אלה, ב־1939, וייס הצעיר לא יכול היה לדעת שדווקא תפקידו של האב בדואר יעניק למשפחה זמן שאול. בשעה שרוב יהודי העיירה גורשו בקיץ 1941 (על ידי האוסטאשה, שותפיה הקרואטים של גרמניה הנאצית), והנותרים בקיץ 1942, משפחת וייס נשארה בעיירה עד מאי 1943 בזכות תפקידו החיוני של האב. זה לא הציל את לאון ואביו – שנרצחו סמוך להגעתם לאושוויץ – אבל כנראה סייע לאם ולאחות לשרוד שמונה־עשר חודשי תופת במחנות ריכוז ועבודה שונים.
אם ואחות
באוטוביוגרפיה יש מקום גם לאם, יוזפינה, ולאחות, מרים – שבזכותן שרדו כתביו של לאון.
"אמי לעומת זאת היא דמות מורכבת ביותר של אישה תרבותית החיה רק למען ביתה ומשפחתה. כמי שנקלעה אל משפחתו של פקיד, תפסה באופן מזהיר את ייעודה כאם ואישה. […] היא נתברכה בכושר התמצאות ובכישרון חיים ובאלה היא עולה על אבא. היא מצטיינת בעדינות ובחום לב. […] יחסה אלינו מצטיין במידה גדושה של שאר רוח והבנה וגישתה אלינו חדורה בכנות רבה ואמון. הודות לתכונותיה אלה יצרה בסיס לאווירה טובה של הבנה השוררת במשפחה".
אחותו מרים מבוגרת ממנו בשנתיים: "היא יפה מאוד, מצטיינת בחירות דעת. […] היא חכמה מאוד ותרבותית, ועלה בידה לגבש בכוחות עצמה עקרונות בלעדיים משלה הנעוצים בתפיסות חדישות שהולמות את זמננו ועם זאת אינן מפנות עורף למוסר הפטריארכלי של המשפחה היהודית. […] אנו אוהבים זה את זו ובדברים רבים יש לנו השפעה הדדית זה על זו".
ואז, כמעט כחתימה, מגיע דיוקן עצמי תמציתי שמפתיע בישירותו:
"ומה אומר על עצמי?
אני מאמין בעצמי, בעולם של היום, בציונות. אני מאמין בכל מה ששואף להיות טוב משהינו. אני סבור שרק חלושי האופי נוטים למחלות, לפשרות ולהתבוללות. אני אוהב לחשוב על בני אדם, על השמש, על הקבצנים ועל בעיות הנוער. אני שואף לגבש דעה משלי ביחס לכל דבר לאחר שיקול מגוון ולבסוף, אני מאמין שאצליח."
"עבודתי הספרותית": נער שכבר עורך את עצמו
וייס אינו רק כותב; הוא גם מבקר וממסגר את עצמו. במחברת שיריו השנייה, כשהוא מסיים את מה שהיינו מכנים היום חטיבת ביניים, הוא כותב "סקירה כללית – עבודתי הספרותית" (עוד לפני שכתב את האוטוביוגרפיה שלו). הוא מקבל ביקורת על שיריו ומשתתף ואף חבר בהנהלת קבוצה ספרותית של תלמידים בשם "העתיד". זהו דיוקן של יוצר צעיר שצופה בעצמו מבחוץ – ומנהל את הקריירה שלו כמעט כעורך:
"באוסף זה יש לי 20 מאמרים, בחלקם שיניתי את אופן הכתיבה, את הנטייה ובחירת הנושאים. אני מתחיל לחשוב ולשקול בעיות חברתיות, מתאר את הרחוב ומקדיש תשומת לב (אולי יותר מהנדרש) לאנשים הקטנים. אני משנה את התחביר, אשר הופך להיות בוגר וקשה יותר. אוסף זה קטן מהאוסף הראשון, אבל הרבה יותר חזק, בוגר ומאורגן היטב. עם עבודותיי באוסף זה, נחלתי הצלחות רבות. מתוך 20 עבודות, נכללו 10 בכתבי עת שונים: 8 ב־"האביב", 1 ב־"עיתון בית הספר" ו־1 ב־"נעורים"."
לצד העיסוק ביצירה הספרותית, האוטוביוגרפיה נוגעת רבות במקרים של אנטישמיות, בהם נתקל לאון בעיקר בבית הספר. מעניין להשוות זאת ליומן, שכנראה משקף יותר את הצד האינטואיטיבי האישי, ופחות את 'מה שאמורים לכתוב'. למרות שנכתב עמוק יותר לתוך המלחמה, הוא כולל התייחסויות אגביות בלבד למצוקת הפליטים היהודים מגרמניה שהגיעו לעיר, ומתמקד יותר בניסיונות החיזור המגושמים של לאון. ובכל זאת, ביצירתו יש התייחסות לסוגיית האיבה בין עמים ומדינות. באוטוביוגרפיה הוא כותב: "בסיפור נוסף משלי… 'סיפור עתיק', הצבעתי אלגורית על פסיכוזת המלחמה ועל הפחד מפני הדבר הנורא שעומד להתרחש."
הסיפור הקצר שכתב לאון ב-1939, "סיפור עתיק", פורסם בכתב העת "המאה העשרים", ומופיע במחברת הרביעית שלו המכונה "הבזקים ורגעים". זהו טקסט שבו קול מספר על עולם קטן הנשלט בידי פחד, ולא קל לקרוא אותו עם ההבנה מה יביאו איתן השנים הקרובות, ועם ההבנה שהוא בחלקו נבואי אך סופו אופטימי ללא כל ביסוס:
היו זמנים, כך סיפרו לי, לפני עידן ועידנים, כאשר בעולמנו הקטן שלט הפחד.
אנשים קטנים פוחדים מהמחשבות שלהם וטועים כשאינם מודים בכך. הם פוחדים מאחרים וחוששים מעצמם, שיראו ריקים או נלעגים.
ויצאה בת קול ואמרה שמשהו נורא עומד לפרוץ לפתע, משהו אשר ישחית ויהרוס את כל העולם הקטן והמוגבל של אותם ימים.
והקול התפשט מבית לבית, מתנור לתנור שכן, מכניס חוסר שקט ללבם של האנשים המבוהלים. בחששות אפלים ובמהומה נטשו אנשים את בתיהם, ההמונים יצאו לדרכים. רק דבר אחד היה ברור לכולם: להינצל, להסתתר ולהימלט. האש בתנורים כבר שקטה והגחלים הפכו לאפר, ואילו הם נמלטו בתקווה שלא יימצאו, ירדו לאיזה נהר גועש ומפותל.
ואנשים ברחו וחיפשו מקלט. החזקים השיגו את החלשים, שנפלו וקמו, וההמון נפרד לקבוצות נבדלות זו מזו. המתח גבר, העצבים התרופפו ואנשים ביקשו דם.
כולם ראו דם וחיפשו נקמה.
[…]
ישפכו הדמעות מעיניכם וישטפו את חטאיכם ואשמתכם. ודמעות נשרו על ידי אלה שהחליטו להתגונן ביחד, והם אינסטינקטיבית לוחצים את ידיהם. ומתנשקים.
ואי-שקט ומלחמה עוזבים את נפשותיהם, והם שבים לבתיהם. ועולם חדש וטוב יותר הקימו על בסיס השלום.
והוא? חלף ונעלם, השאיר אותם חזקים וחבוקים.
כך מספר הסיפור העתיק.
חלוציות, רפואה, ולחץ הנסיבות
וייס היה פעיל נלהב בתנועת הנוער הציונית במקום מגוריו. באוטוביוגרפיה הוא מתלבט בין לימודים באוניברסיטה לבין חלוציות. תיאור החלוציות כתוב במונחים של חזון, כמעט רומנטי:
"את סגנון החיים האחר – החלוציות – ראיתי תמיד בעיני בחור ציוני נלהב. לפנות אל דרך החלוציות משמעו לחדול עם חיי העיירה המונוטוניים, להינתק ממשפחתך שלך, לייבש ביצות ולסתת אבנים […]. אך לא, עדיין אינני יודע אם יהיה בי האומץ להינתק ולצאת, או שרק לחץ הנסיבות ידחוף אותי אל הארץ הזו אפופת האידיאליזציה. […] ואף על פי כן עדיין אינני בטוח, עודני מתלבט בדילמה…"
בהמשך הוא מציע פשרה: לימודי רפואה ביוגוסלביה, שבסופם יגשים את עצמו בארץ ישראל כרופא. בפועל, כפי שניבא, "לחץ הנסיבות" חיזק אצלו את המגמות הציוניות, כפי שניכר באחד משיריו האחרונים, 'חלומות', ממרץ 1941, ימיה האחרונים של מדינת יוגוסלביה העצמאית:
פעם, כשיבואו במזרח החם
מחשבות מרפרפות מעל לחיטה השנואה,
תתפורר שירתי לפתע
אז אברא מילים בשפה החדשה
עברית לצלילי העבודה,
היצירה תיצור עצמה,
השירה תבוא אלי
גאה וחמימה.
מתוך שירי יאבד אכן חלקם,
בידיעת הכאב המאופק והנסתר
או, כמה נלהב וחם אהיה בקיץ זה
משתוקק לכתוב וליצור בעברית!
חזיונות הגטו
והעולם המרושע
יהיו רחוקים מאד באותו קיץ חם.
II
עננים שטים מעל הדגן הזהוב
אלה מבשרי הגשם, הסערה, המחלוקת
אני בורח מהגשם ומבחין ממרחק
באישה חולפת ונבלעת בין אזני התירס.
פניתי אליה וכשפגשה אותי
נשקה לי חרש נלהבת ולוהטת.
הגשם מצא אותנו מחובקים, מאושרים,
ואנו משוטטים בשדות עמק יזרעאל,
מעלים חלומות ריחניים כפרחים,
שרים הזמר במצח מורם.
לזה השיר הנלהב, שטוף דגן
אכן רבות בררתי לי מילים.
מי ייתן שאי פעם יושמעו בעברית.
ימים ספורים לאחר מכן פלשה גרמניה הנאצית ליוגוסלביה, חילקה אותה בין בעלות בריתה והשמידה את מרבית היהודים.
ב־3 במאי 1943 הגיעה המשטרה של תנועת האוסטאשה לבית משפחת וייס. לאחר שבועיים בבית סוהר בבלגרד, נשלחו בני המשפחה ברכבת משא למחנה אושוויץ שבפולין. וילים ובנו לאון נרצחו מייד עם הגעתם. האם יוזפינה ובתה מרים נשלחו לעבודות פרך: הן עבדו בסיתות אבנים, בפינוי גופות וב"קומנדו-קנדה" – כך כונה צוות ה"ניקיון" במחנה ההשמדה, אשר עסק בטיפול, מיון, אחסנה ומשלוח לגרמניה של חפצי היהודים שגורשו לאושוויץ. הן שרדו 18 חודשים ארוכים שם, שרדו את מחלת הטיפוס, ואף את מחנה ברגן בלזן, לשם נשלחו לקראת סיום המלחמה.
נשארו רק הכתבים
בתום המלחמה חזרו יוזפינה ומרים לעיירה. המשטר של טיטו חייב את התושבים להחזיר ליהודים את נכסיהם, והן שבו לבית המשפחה. במרתף ביתם בו אחסנו את הפחם לחורף מצאו את אוצרות המשפחה שהחביאו לפני הגירוש – ובהם מחברותיו של וייס. ב־1949 עלו לארץ. יוזפינה הפקידה את המחברות בארכיון אבנטוב, מייסודה של התאחדות עולי יוגוסלביה, שלימים הפך לחלק מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, כיום בספרייה הלאומית.
היומנים נרשמו ונסרקו, והם זמינים בשפת המקור באתר הספרייה ומשמשים חוקרים ברחבי העולם. במקביל, יוזפינה שיננה באוזני הנכדים – ילדיה של מרים – שעליהם לדאוג שמילותיו של לאון וייס יושמעו בעברית, כפי שחלם בשיריו האחרונים.
***
התרגומים של כתביו של וייס מסרבו־קרואטית לעברית בכתבה נעשו על ידי האחים אריה (הקרוי על שם לאון) לוי, עמי לוי ונורית מזור השוקדים בשנים האחרונות על קיום הצוואה הזו, ומבחר מיצירתו של וייס יצאו בספר "העתיד היה פה" (הוצאת המשפחה, 2025). את האוטוביוגרפיה של לאון תרגמה דינה קטן־בן ציון.
