נערה פריזאית יפה צועדת בשדרות ויקטור הוגו תחת שמש אביבית. בטנה מתהפכת מהתרגשות, היא לא יודעת עדיין שזמנה קצוב. שלא נותרו לה יותר משנתיים לחיות. היא בדרכה לאסוף ספר חתום ממשורר שהיא מעריצה. האם הוא קיבל את בקשתה כפשוטה ומחכה לה מעטפה אצל השוערת, או שמא הוא ראה בכך חוצפה (כמו שאמה הפחידה אותה הבוקר)?
החודש הוא אפריל, השנה – 1942. הלן בר היא דוקטורנטית בפקולטה לספרות אנגלית בסורבון. היא צעירה והחיים יפים. יש לה מעגל חברים רחב, בן זוג שכותב לה מרחוק ובחור נוסף שמחזר אחריה בחריצות. היא מוקפת באהבת המשפחה, וספרות ומוזיקה ממלאות את ימיה בעונג.
באותו יום, כשהיא אכן מקבלת את ההקדשה שרצתה בה כל כך מהמשורר פול ואלרי, היא כותבת ביומנה:
"…שמחה הציפה אותי, שמחה שאוששה את בטחוני העצמי, שהשתלבה באור השמש העליז ובשמיים הכחולים הרחוצים מעל העננים הצמריריים. חזרתי ברגל, בתחושת ניצחון קטנה למחשבה מה יגידו ההורים, ובהרגשה שבסופו של דבר המופלא הוא המציאותי". (יומן, הלן בר)
אבל המציאות, שכבר הגיחו מעליה ענני הסערה, עמדה להשתנות באופן הגרוע ביותר שאפשר היה לדמיין. פחות משנתיים אחר כך, הלן תסיים את הכתיבה היומית ביומנה במילים: "זוועה! זוועה! זוועה!".
אלה ישארו, לנצח, המילים האחרונות שהיא כתבה בו.
בשנתיים שהפרידו בין "המופלא הוא מציאותי" של תחילת היומן לבין ה"זוועה!" שמסיימת אותו – היא, ויהדות צרפת כולה – עברו מסע של התפכחות מלאת אימה, דם וכאב.
הגרמנים הכניעו את צרפת בקיץ 1940. מהסכם הכניעה הזה נולדת צרפת חדשה, שסועה ומפולגת: החלק הצפוני תחת כיבוש מלא של הגרמנים, ובחלק הדרומי שולטת ממשלת בובות הכפופה לגרמנים. בתחילה נראה שחייהם של היהודים הצרפתיים ממשיכים כמעט כרגיל. הלן ממשיכה ללכת להרצאות בסורבון ולקונצרטים עם חבריה. הגרמנים ומשטר וישי מתנהגים באכזריות כלפי יהודים שלא מחזיקים באזרחות צרפתית, אבל עבור משפחות צרפתיות שורשיות כמו משפחת בר, ההפרעה היא מינורית, בינתיים.
כמו חלק גדול מיהודי צרפת שהתברגו בשכבות החברתיות הגבוהות עם הכרזת האמנציפציה, גם משפחת בר רואה את עצמה כצרפתייה לפני הכל. המסורת היהודית לא היוותה חלק משמעותי בחיי חמשת הילדים שנולדו לרמון ולאנטואנט בר, הוריה של הלן. הם גדלו באווירה שהייתה ספוגה בתחושת שייכות עמוקה לצרפת. עכשיו יהדותם עומדת למבחן.
ב-1 ביוני 1942 התפרסם הצו השמיני מטעם הגרמנים הכובשים שדרש מכל יהודי מעל גיל שש לענוד טלאי צהוב. הם מסומנים. הם מתויגים כאחרים, כלא שייכים. וזה שובר את ליבם.
הלן, שרואה בענידת הטלאי השפלה נוראית וחרפה של כניעה לגרמנים, מחליטה למרות הכל לענוד אותו – ובגאווה. לא לענוד אותו – היא כותבת במספר הזדמנויות ביומנה – זו פחדנות. פחדנות ובגידה בכל האחרים. היא תופרת אותו ברגשות מעורבים לדש מעילה. לצידו, במן אקט מחאתי שהיו לא מעט נשים ששילמו עליו במעצר, היא מהדקת סיכה בצבעי הדגל הצרפתי.
למרות שרוב האנשים בסביבתה הקרובה מגיבים באהדה לטלאי ולסיכה, היא מתקשה לשאת את זה:
"אלוהים, לא תיארתי לעצמי שזה יהיה קשה כל כך. הייתי מאד אמיצה כל היום, הלכתי בראש מורם והסתכלתי לאנשים בעיניים עד שהם הסבו את מבטם. אבל זה קשה…" (יומן, הלן בר)
לא חולפים ימים ספורים ולטלאי הצהוב מתחילה להתלוות משמעות מעשית: היהודים מורשים לעלות רק על הקרון האחרון במטרו. בהמשך, נסגרים בפניהם שעריהם של אולמות הקונצרטים, המסעדות, בתי הקפה והתיאטרון. אפילו השאנז אליזה "מתנקה" מנוכחות יהודית.
בצילם של האירועים הללו, הלן שעולה מתוך דפי היומן היא צעירה אוהבת אדם, מוכשרת ורגישה, אולי טיפ-טיפה מפונקת. שפתה עשירה והיא מלאת הבחנות דקות בכל הנוגע ליופי – טבעי או מעשה אדם. תיאורי הטבע שמתפרצים מפעם לפעם בין הדיווחים היומיומיים נשמעים כלקוחים מתוך הרומנים הקלאסיים הגדולים, אותם היא מצטטת לא מעט.
היא מלאת חיים, ולרגע נראה כאילו מה שקורה ליהודי צרפת נדחק הצידה. היא עסוקה בכתיבת עבודת הדוקטורט שלה, במערכות היחסים עם חבריה ובנגינה. המוזיקה תופסת מקום נכבד בחייה. מכתביו של בן זוגה, ז'ראר, מטרידים את מנוחתה מאחר והיא כבר לא כל כך בטוחה שהיא אוהבת אותו, והיא נקרעת מרגשות אשמה על הגבר האחר שמתחיל לתפוס את תשומת ליבה.
אלא שהאמת על אומץ ליבה ובחירותיה האנושיות נמצאת מחוץ לדפי היומן. הלן כנראה חששה שהיומן ייתפס. לכן, גם כאשר היא שופכת בו את ליבה בפתיחות רבה, ישנם אירועים עליהם היא לא מספרת. מעשים שהיא עושה, שגילויים יסכן אותה, את משפחתה ואנשים נוספים שעבדו איתה יחד.
אחייניתה, מרייט ז'וב, מספרת באחרית דבר שכתבה לגירסה המודפסת של יומנה של הלן, כי כבר מ-1941, כשנה לפני היום הראשון המתועד ביומן, הלן פועלת בשורות ה Entraide temporaire – ארגון מחתרתי להצלת ילדים יהודים שהקימו דניז ופרד מיו. היא לא לבד שם – אמה מסייעת בצד הכספי של הארגון ואחותה ודודניתה עובדות איתה יחד. הן מעבירות ילדים לבתי אומנה ברחבי צרפת, ומסכנות בכך את חייהן.
כל זה לא מוזכר ביומן כלל. אבל בין תיאורים מפורטים מאד של משמרות עבודה בספרייה או פיקניק בגני לוקסמבורג עם ידידים, אפשר למצוא משפטים כמו "האירוע של אתמול הטיל צל כבד על היום הזה", או "עוד לא התאוששתי ממה שקרה ביום שני". אזכורים, כמעט כלאחר יד, של משהו גדול שקורה בחייה, מחוץ לכריכת המחברת בה כתבה.
הלן הייתה צרפתייה בכל נימי נפשה. היא לא חיבבה, בלשון המעטה, את התנועה הציונית שבפעילותה ראתה סיוע למטרתם של הגרמנים, כפי שהיא ראתה אותה אז, לפני הזוועות הגדולות. היא התנגדה להחרגת היהודים, סימונם ואז העברתם למקומות אחרים, שאינם אירופה או צרפת. אבל כשהיא מבינה שבני עמה נתונים תחת מתקפה, היא קמה על שתי רגליה. סדרי עולם השתנו. היא עכשיו יהודייה – צרפתייה, בסדר הזה. היא לא מוכנה לנטוש את המערכה, לברוח או להחביא את זהותה.
היא כעסה על כל מי (ויש רבים כאלה) שהציע לה לברוח.
"הלכנו, דניז ניקול ואני, לרחוב טהרן כדי להצטרף לארגון הסיוע הזה [הכוונה לאוז'יף – "האיחוד הכללי של יהודי צרפת" – ארגון שהחליף את כל הארגונים היהודיים בצרפת והיה אחראי, בין השאר, על הסיוע שהותר להעביר לעצורים ועל בתי המחסה לילדים – מ.ז], שלושתנו נתקפנו צחוק מטורף, אבל נדמה לי שזו הייתה מין תחושת התעלות. מר כץ אמר לנו: "אין לכן מה לחפש פה! יש לי עצה אחת לתת לכן – סעו מכאן!" על כך עניתי עוד לפני שסיים את דבריו: "אנחנו לא רוצות לנסוע מכאן." אז הוא אמר: "אם כך, חייבים למצוא לכן תעסוקה"". (יומן, הלן בר)
כך הפכה הלן בר, רשמית, לעובדת סוציאלית בחסות האוזי'ף. היא עבדה במשרד ובבתי המחסה לילדים, כשהיא מנצלת את תפקידה לטובת פעילותה השנייה, הסודית. מכאן והלאה היא תספר מידי פעם כי לקחה קבוצות קטנות של ילדים "לטיול".
בינתיים, עולמם של יהודי פריז הלך והתפורר. סיפורי הזוועה השתלטו על דיווחיה היומיים של הלן: ילדים ותינוקות שהועברו למחנות הריכוז; חברים שנרצחו בדם קר ביריות חיילי אס.אס או מתו ממחלות, רעב ומכות במחנות הריכוז. היו מי שקידמו את פני הרעה והתאבדו בעצמם, לא מוכנים להתמסר לסבל שיגיע מידיים אכזריות הרבה יותר.
ב-23 ביוני 1942 נעצר רמון, אביה של הלן, והועבר למחנה דראנסי, שלאט לאט הלך והתמלא באנשים, נשים וילדים שהלן מכירה אישית. פחות מחודש אחר כך רוכזו למעלה מ-13 אלף גברים, נשים וילדים ב"איצטדיון החורף" בפריז בתנאים מחרידים, משם הם נשלחו למחנות הריכוז. רובם גורשו למזרח שם הם ימצאו את מותם. ב-30 ביולי 1943 גם תעודות האוז'יף כבר לא הועילו. כל חברותיה לעבודה נעצרו במשרדי הארגון. הלן, שלא הגיעה למשרד באותו יום במקרה, היא היחידה שניצלה.
ככל שעובר הזמן ומתגברת הזוועה, הרהוריה של הלן עוסקים פחות ופחות בשמש ובפריחת העצים, ויותר באימה ממה שעתיד להיות, ובשאלות כמו מה לעזאזל המשמעות של כל הרוע הזה. היא לא יודעת איך היא תעמוד ברעה, לכשתבוא, אבל היא מנסה להכין את עצמה.
בינתיים, עד שתגיע הרעה – לא הכל שחור. כמו פרפר חופשי ומנותק, מרופד היומן גם בסיפור האהבה של הלן עצמה. שכן באביב 1942 היא פוגשת בחור נאה בספרייה בה היא מתנדבת, והוא משנה את האופן שבו היא חווה את תקופת חייה האחרונה.
"בספרייה שוב ראיתי את הבחור אפור העיניים. להפתעתי הרבה הוא הזמין אותי לבוא ביום חמישי להאזין לתקליטים. דיברנו זמן מה על מוזיקה. כשפרנסין בקרי, שקראה את עבודת הגמר שלי, באה לומר לי את חוות דעתה, עדיין דיברנו. אני יודעת מה שמו. קוראים לו ז'אן מורבייצקי. עוד לפני שידעתי זאת, חשבתי שהוא בעל מראה סלאווי, מראה של נסיך סלאווי." (יומן, הלן בר)
בתחילה נאמנותה של הלן לבן הזוג הרחוק שלה, ז'ראר, איתו היא מחליפה גלויות מעת לעת, מונעת ממנה להתמסר לז'אן. אבל בסופו של דבר, נכתבת גלוית הפרידה ממי שהיא מבינה שאינה אוהבת יותר, ובתוך חלום הבלהות שאופף אותם, ז'אן והלן מצאו נחמה ושקט זו בזרועותיו של זה.
הם בילו שעות בהאזנה למוזיקה, בטיולים בטבע מחוץ לפריז, בשיחות ובשתיקות משותפות. אבל בדיוק כמו הלן, ז'אן לא מוכן לנטוש את בני עמו. לקראת סוף 1942 הוא התגייס לכוחות צרפת החופשית ועזב את פריז כדי להצטרף למלחמה בצפון אפריקה.
האם הרגישו בני הזוג בסתר ליבם כי הפרידה הזו, שתוכננה להיות זמנית, תהפוך לפרידה נצחית?
"בתוכי פנימה הכל נראה קודר", כתבה הלן אחרי עזיבתו של ז'אן, "ואיני רואה מולי אלא חרדה. לא מרפה ממני המחשבה שנסיון קשה עוד מצפה לי. נדמה לי שמנהרה אפלה, ארוכה לאין קץ, מפרידה ביני ובין הרגע שבו אשוב ואראה את האור, שבו ז'אן יחזור. כי שובו של ז'אן יהיה, נוסף על שובי שלי לחיים, הסמל לתחייתו של האושר". (יומן, הלן בר)
לאחר חודשים במחנה הריכוז דראנסי, רמון, אביה, שוחרר תמורת כופר עתק ששילמה חברת קולמן, בה כיהן כמנכ"ל וסגן נשיא. המשפחה אמנם התאחדה, אבל השחרור הזה לא הבטיח כלום בנוגע לעתידם. כמו כל יהודי פריז, סכנת המעצר והשילוח למזרח הייתה תלויה תמיד מעל לראשם.
"עכשיו הטראגי קיבל גוון אחיד של קדרות, והמתח הנפשי קבוע ומתמיד. הכל אפרורי, והדאגה בלתי פוסקת, חדגונית להבעית, כי זוהי חדגוניותה של החרדה". (יומן, הלן בר)
אחיה ואחיותיה של הלן ברחו ל"אזור החופשי". היא נשארה בפריז לבדה עם הוריה, והם נדדו בתקופה הזו בין בתי חברים, על מנת להתחמק ממעצר. את דפי היומן הפקידה הלן בידיה של אנדרה, הטבחית הצרפתייה של המשפחה. אם לא נשוב, היא ביקשה, יש להעביר את דפי היומן לז'אן, בתקווה שהוא בעצמו ישוב מהמלחמה.
ב- 7 במרץ, 1944 חזרו רמון, אנטואנט והלן ביתם, ללילה אחד. שם הם נעצרו, בבוקרו של ה-8 לחודש. הם הועברו לדראנסי וגורשו למזרח ב-27 במרץ, יום הולדתה ה-23 של הלן.
היומן מסתיים כמה ימים קודם לכן, במקבץ סיפורים מחרידים שמספר לה אסיר לשעבר שהגיע לבקר אותה. היא חתמה את דבריו:
"מזכיר את סיפורו של הבחור שעבד בבית החולים לילדים. זוועה! זוועה! זוועה!". (יומן, הלן בר)
וזהו.
הוריה הובלו לתאי הגזים. אמה מיד כשהגיעו לאושוויץ, אביה לאחר כמה חודשים במחנה. היא עצמה שרדה יותר משנה באושוויץ, ואז את צעדת המוות לברגן בלזן. רק בתחילת אפריל 1945, ימים ספורים לפני השחרור, מחלת הטיפוס הכריעה אותה.
כשנודע לאחיה ואחיותיה בבירור על דבר מותה, הם חיפשו את ז'אן, והפקידו בידיו את המזכרת היחידה שנשארה מאחותם – היומן היקר שלה (לפני כן, הם הדפיסו עותק שנשאר בידי המשפחה).
"אנשים כמו הלן", כתב אז ז'אן שבור הלב לאחותה דניז, "- ואינני בטוח שישנם עוד אנשים כמוה – אינם יפים וחזקים רק בגבולות עצמם. הם מפיצים את חוש היופי ונותנים כוח למי שיודעים להבין אותם. עבורי, הלן הייתה סמל הכוח – הכוח הקורן שהוא מגנטיות, יופי, הרמוניה, שכנוע, ביטחון ונאמנות. כל זה אבד. יחד עימה נעלמה האישה שאהבתי, ועוד יותר מכך – אותה נפש שהיתה כה קרובה לנפשי (קריאת היומן מוכיחה לי זאת באופן נוקב מאין כמוהו). כל מה שנתתי לה, ביטחון, אהבה, מעוף – היא לקחה איתה – איני יכול אפילו לומר: לקבר. זה הלא מחריד. היא לקחה איתה גם את מעין הכוח המופלא, שידעתי שיוכל לנבוע ממנה בעתיד, שממנו כבר לקחתי לי מעט – אבל מה הם שישה חודשים? כן, די היה בשישה חודשים כדי לקשור את קיומה וקיומי בקשר שרק המוות היה יכול להתירו, שרק המוות התיר. למרות הפרידה, הלן תפסה בליבי מקום שרק הולך וגדל! הכל נאצר ונשמר עבורה. איך יכולתי לעזוב אותה בלי לדעת שהיא בטוחה מרע!" (חיים שהופקעו, אחרית דבר ליומנה של הלן בר מאת מרייט ז'וב)
למזלנו, מעין הכוח המופלא שלה מצא את דרכו גם לשאר העולם, ואלינו.
ב-1992, 47 שנה לאחר מותה, נפגשה אחיינתה, מרייט, עם ז'אן. המפגש האחד הפך לסדרת מפגשים שבסופה הוא הפקיד בידיה את היומן המקורי ששמר אצלו כל אותן שנים.
תעבורנה עוד יותר מעשר שנים עד שמו"ל צרפתי שנכח בערב הקראת קטעים מהיומן ישכנע את המשפחה להוציא אותו לאור. רק אז, היומן, שמתורגם לעשרות שפות, יהפוך לרב מכר, בעיקר בצרפת, שם גם מודפסת גרסה לנוער עם סיכום פדגוגי לטובת לימודי שואה בבתי הספר הציבוריים.
אחייניתה מרייט ז'וב, זו שגדלה לצד זכרה של דודתה המופלאה וזו שהעבירה בסופו של דבר את היומן לנחלת הכלל, סיימה את סיפורה של הלן במילים אלה:
"מעבר לימי התופת ההם, לאכזריות הבלתי נסבלת של העובדות, מזדהרת נוכחותה החזקה של הלן, לנצח. מי ייתן והיומן הזה, מעשה של הישרדות, יעבור מדור לדור ויחייה את זיכרונם של אלה אשר מילותיהם הוכחדו". (חיים שהופקעו, אחרית דבר ליומנה של הלן בר מאת מרייט ז'וב)
יהי זכרם ברוך.
