בואו לתמוך: הקיקסטארט הספרותי הראשון ביהדות

זהו סיפורו של הקיקסטארט הספרותי היהודי הראשון.

בניסיון לפרוץ את חומות הגטו האינטלקטואלי שגזרו היהודים על עצמם, נתקלו סופרי ההשכלה במכשולים אימתניים: הם נאלצו להיאבק בהתנגדות מבית ומחוץ, לעקוף את הצנזורה החמורה שהטיל הממסד הרבני על חיבוריהם ולמצוא דרך להדפיס בכוחות עצמם את אותן המילים שיעוררו את התנועה שכונתה לא פעם "המהפכה הצרפתית של היהודים".

זהו סיפורו של הקיקסטארט הספרותי היהודי הראשון.

​על אף שהסינים חתומים על גרסה מוקדמת ומסורבלת יותר, מכבש הדפוס שהמציא יוהאן גוטנברג כבש את אירופה תוך שנים ספורות. תחילה הדפיס גוטנברג ניירות בודדים המכילים שירים, משחקים ויצירות קצרצרות. לאחר ששכנע משקיעים לממן את המשך הפיתוח, הוציא בשנת 1455 את המהדורה הראשונה של הספר המודפס הראשון: 180 עותקים של "ספר הספרים" – תנ"ך גוטנברג הידוע.

כשכבר הסכימו השלטונות הנוצריים להעניק ליהודים אישור להדפסת ספריהם בעצמם (ולא באמצעות בתי דפוס בבעלות נוצרים), גילו סופרים ומשוררים יהודים שעליהם להיאבק במכשולים רבים על מנת להוציא את יצירותיהם לאור: הצנזורה שהטילו רבני קהילות באירופה והמחיר הגבוה של ההוצאה לאור הניאו סופרים לא מעטים מלנסות להוציא את יצירותיהם לאור.

הנחושים שבהם אימצו פרקטיקה שפיתחו כותבי הנאורות – מקביליהם הנוצריים – כבר במאה השבע-עשרה: שימוש במימון המונים להדפסת יצירותיהם. כזה היה סיפורו של המהפכן החינוכי, צבי משה בוק.

 

מהפכה בחינוך היהודי דורשת מהפכה בספרות היהודית

"נודע בישראל, אשר זה שנה תמימה הוצאתי לאור הדפוס, הודעה לספרי זה, בשם מודע לילדי בני ישראל ובו בישרתי בקהל עדת ישראל, כי עלה על דעתי לחבר ראשית הלמוד לבניהם."

(מתוך ההקדמה לספרו של משה צבי בוק, מודע לילדי בני ישראל)

"מודע לילדי בני ישראל" מאת משה צבי בוק. לפריט בקטלוג לחצו

 

בסביבות שנת 1800 עזב משה צבי בוק את פולין והיגר לברלין – שם, באחד ממרכזי ההשכלה המרכזיים של התקופה החל לקדם את משנתו החינוכית: הוא ניהל שני בתי ספר פרטיים – האחד לנערים והשני לנערות יהודיות. בניגוד גמור לנוהג בבתי ספר יהודיים בחר המחנך ללמד בעצמו את לימודי היהדות בשני המוסדות שניהל. כחלק מניסיונו לעודד את יחסי היהודים-נוצרים, פתח את שערי בית הספר לילדים נוצריים בשנת 1809.

בעידן הנאורות הבין משה צבי בוק שהמילה הכתובה תוכל לקדם ולחשוף את משנתו החינוכית לעולם בדרך שהמילה המדוברת לעולם לא תוכל. לשם כך חיבר ספר לימוד בשם "מודע לילדי בני ישראל." הספר ראה אור בשלוש שפות במקביל: גרמנית, עברית וצרפתית. הוא ביקש לכתוב ספר שבו יוכלו ההורים, המורים והבנים "למצוא בו כל דבר חפץ המועיל להם, למען לא יפזרו עוד את הונם לקנות ספרים הרבה ללמד בניהם". לשם כך, שילב משה צבי בוק בין הדפים הרבים של ספרו פרקים על רכישת השפה העברית, ניסה לעודד קריאה בשפת הקודש באמצעות סיפורים מתורגמים, סיפק משלי מוסר, מידע על גיאוגרפיה אירופאית, תיאורים של מצב היהודים ביבשת, פרקים העוסקים ב"ראשית למודים באמונת העברים" וב"ידיעות בתורנו הקדושה", ולא שכח לעסוק בשאלה המהותית "איך ילמד המורה לתלמידיו את הלמודים האלה ולשננם להנערים".

על מנת לעקוף את הצנזורה שהטילו רבני קהילות על משנתו החינוכית ועל ספרו, אימץ משה צבי בוק אסטרטגיה חדשה שפיתחו כותבי הנאורות האירופאית – אשר נודעה בסביבתו בתור "הפרה נומרענטן" (חתימה מראש). הייתה זו פרקטיקה ספרותית חדשה לחלוטין בנוף הספרות העברית: במטרה להשיג מימון להדפסה מהדורה ראשונה ומצומצמת של ספרו, חיבר משה צבי בוק עלון בן מספר עמודים בודדים ובו תיאר את הספר המיועד.

העלון שהנפיק משה צבי בוק ובו חתימות הרוכשים מראש. העלון נמצא בספריית האוניברסיטה ברוסטוק, גרמניה

ככל הנראה נדד משה צבי בוק, כפי שנדדו סופרי השכלה אחרים, בארץ מגוריו והפיץ את העלון בין אנשי ספר יהודים אמידים בניסיון לגרום להם להתחייב באמצעות תשלום מראש לרכוש עותק אחד או יותר. היות שרשימת החותמים המופיעה בתחילת ספרו מכילה קונים ממקומות מרוחקים כמו ורשה ולונדון, בהחלט ייתכן שאלו הושגו על ידי סוכני משנה או שהכיר את הקונים בירידי ספרים שהתקיימו מעת לעת. בדרך זו הצליח משה צבי בוק להבטיח את ההוצאה לאור של ספרו.

רשימת הרוכשים מראש ("הפרה נומרענטן") מופיעה גם בתחילת ספרו של משה צבי בוק. לפריט בקטלוג לחצו

בסופו של דבר, שירתה הפרקטיקה הזאת – הדפסת עלון מקדים המכיל מספר פסקאות או פרקים מתוך הספר המיועד והשגת חתימות של קונים מראש – סופרים ומשוררים יהודים רבים מהמאה השמונה-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. בעזרתה הצליח "סוקרטס היהודי", משה מנדלסון האמיד ובעל הקשרים הרבים, לממן את הוצאת הביאור והתרגום לגרמנית של חמשת חומשי תורה.

'עלים לתרופה', העלון שהנפיק משה מנדלסון בשנת 1778 כדי להשיג מימון להדפסת הביאור והתרגום של חמשת חומשי תורה לגרמנית. העלון מכיל דוגמאות קצרות מתוך התרגום והביאור. לפריט בקטלוג לחצו

 


הכתבה חוברה בעזרתו של ד"ר סטפן ליט, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית.

פרוזה | אל תדאגי בּאבּוּלָה

"וכולם יודעים שהרגליים שלה נגמרו מהצער הגדול, הרבה לפני שמאריק נולד, כשדודה וסבא מתו זה אחר זה, ואלו העיקולים שבצידי הבהונות הם רק קצה הקרחון של הגרירה, וכלום אפשר לבקש ממנה לא לגרור דבר כזה". סיפור קצר מאת רמי מארק רום

רות שלוס, המְתנה, אקריליק על נייר, 153X109 ס"מ, 1997

.

שלוש בעשר

מאת רמי מארק רום

.

הנה מָאריק לוקח שוב את הנעליים שלה לתיקון אצל זינגר, ואתם בטח תשאלו איך היא שמעה על אותו זקן השוכן מאחורי המכולת ב"שלוש קומות" שלו, כי אם הכרתם אותה רק ממראה חטוף לא הייתם מאמינים עד כמה מהר ידיעות מגיעות אליה, ממש ביחס הפוך לאיטיות של ההליכון.

וכאן הן מחכות כמו בכל יום שעוד אחת תצטרף, שהרי תמיד נמצא מקום פנוי, ואם אין – מצרפים כיסא נוסף שצץ יש מאַיְן באורח פלא, ואז נופל שקט וזו הזקנה הטרייה תתחיל תכף לספר, בשעה שהאחרות מותחות מעט את השרירים הרופסים וממתינות באוזניים כרויות, מוכנות לקלוט מסר חדש מקצה השכונה, וכשהיא נעצרת להסדיר את נשימתה יבוא פה אחר, אף הוא מקומט בחוכמה ובעל ערך עצמי, ותכף תיראו איך שיתכווץ בסיפוק זעפני או בחשיבות ממתיקת סוד לפני שייפלט דבר מה נוסף, וגם היא כאן ביניהן, הנה שם מצד שמאל של דלת הכניסה לבניין.

וההורים לעולם אינם בבית, הם נאחזים בשיניים בעבודה שהשיגו בארץ החדשה, בידיעה שהמצב שהשתפר עלול להתדרדר בכל רגע, והעיקר שלילדים לא יהיה חסר, והילדים, מי ראה אותם, הנה הם רצים בחבורות, בועטים בכדור או מסלקים פירות הדר מהפרדס הסמוך, כך שלזקנים נותר לתפוס פיקוד על הידע, לא על הידע החיצוני או השפה, שם אין להם סיכוי, אלא על הידע של המקום: מתי מוציאים ספה במצב טוב לרחוב או מי מכיר אדם שעובד בעירייה, ואפילו ההורים שואלים: "את יודעת מאמה איפה יש להשיג בד לא ביוקר, כלומר ד'וֹשָווה?"* – "כמו כלום! שׁוּרָה מספרת שאצלה הבת עובדת בכזה מפעל… תרשמי מידות, אני אשלח כבר מישהו…"

חסר לו אם יחשוב אפילו לצייץ עד כמה לא נעים ללכת אל אותו ישיש בעל כובע הקסקט המרופט ולסחוב שוב ושוב את הנעל המעוכה ואת השטר הזהוב המקומט בכיסו, אבל רק שלא תתלונן לאמא שמאריק הבנדיט לא עושה דבר כרגיל, ורק תראי איך הנכדים של רוזה ממושמעים, אז הנה הוא הולך, הוא הולך, את מרוצה? אל תדאגי בּאבּוּלָה,* הביטו איך הוא קושר את השקית הוורודה מהשוק אל הכידון ורוכב אליו, אל השלוש קומות, ושם כתמיד אותו ריח של שְצִ'י, מרק כרוב בשמנת, מציף את חדר המדרגות והוא נושא את השקית באדיקות עד הדלת של הזקן המטליא, כי הוא היחיד בעולם שזוכר איך מטפלים בכפות הרגליים שלה ומכיר את העקמומיות בעל פה לפי נפח אצבעות כף ידו שהן כמו מלקחיים סדוקות ואלסטיות הנכנסות אל תוך הנעל כאל מערת פלאים, שאחרת איך ידע לתקן בכל פעם עם הדבק והחוטים שהוא שולף מקצה הכובע, ובתוך הכובע שלו מצוי תא נסתר לכל דבר ולא ברור איך זה אפשרי, שככה לא צריך לחפש "והכול תמיד פה", הוא אומר – מצביע על הראש וכבר מוציא מתוכו חוט שחור, סרט מדידה ושפופרונת של דבק מיוחד שסחב עימו עוד מהמולדת ותמיד נותר בו עוד קצת כשמוחצים חזק־חזק, ואומר: "תגיד מאלְצִ'יק* לסבתא, שתשתדל לא לגרור, שככה נקרע אחת ושתיים", ובעצמו מקווה בוודאי שיבוא שוב ושוב, שהיא תמשיך בשלה עם הנעל כל עוד הוא בעצמו על הרגליים ויכול לעשות קצת בשביל הצרכים של הבית, ואולי אף לשים כמה קופייקות בכיס כשכר צדדי, כי גם הוא, מה חשבתם, משתכן עם משפחת אימיגרנטים בקיטון נפרד ועודו ישן על מיטה מהסוכנות, ומהכספים שנותנים הכול נכנס לקופה המשותפת, ויש וצֵ'לוֹבֶק* אוהב שיהיה לו משהו משלו בשביל לא לבקש מהילדים, כשהלב חפץ בדבר נעים לנשמה כמו גלידה, פָּפִּירוֹסוֹת או קצת ברנדי, וכולם יודעים שהרגליים שלה נגמרו מהצער הגדול, הרבה לפני שמאריק נולד, כשדודה וסבא מתו זה אחר זה, ואלו העיקולים שבצידי הבהונות הם רק קצה הקרחון של הגרירה, וכלום אפשר לבקש ממנה לא לגרור דבר כזה, ורק מזל שמוצאים בעולם מומחה לכל ליקוי, אפילו לרגליים של זקנות מלפני המלחמה, והיא שכבר מגיל צעיר נראית זקנה (כי בלי רגליים טובות אישה מתבגרת בן רגע), אומרת לו שיתקן "קָק וְסִיקְדָה,* הוא יודע".

ולמחרת בבוקר רוזה מבקשת להוציא בשביל סבתא כיסא, וקלרה, זו הפנסיונרית שמנהלת את המשמרת מתחת לבלוק, נועצת בו מבט שאומר מה־הפכת־פתאום־לדג־פרזיט־קטן, ולא יודעים אם לצחוק או לבכות כי הן שתמיד יודעות הכול עוד לפני שהדבר התרחש, ועכשיו – – ואם אפשר, היא אומרת, שיבקש אותה לרדת ללא דיחוי כי עליהן לדון בחוצפה של בוריס שמרמה ומשתולל במחירים שלו… שהלוא אף התכנסות אינה שלמה בלי דורה המשעינה סנטרה על מעקה ההליכון ומכווצת את מצחה במבט רציני ומשהה את דיבורה עד שפוסקת לזכות או לחובה, והוא אגב בהייה בבָּלָטוֹת השבורות מבחין בשרוכיו המשוחררים ונזכר גם בנעל שנותרה אצל זינגר, שייקח אותו השד, מה יגיד לו ומה יהיה כעת על השטר הזהוב שכבר ימים מספר לא יוצא מכיס מכנסיו, והוא דואג להכניס יד כל כמה שעות, לוודא שהוא קיים, והיום בבוקר אבא מזמן אותו ואומר שצריך בשביל הזיכרון להסתכל עליה טוב־טוב לפני שלוקחים, והוא רק מסתובב מאז וחושב על הפרצוף הכתום של הזקנה בשטר ומהבוקר כבר אינו מסתפק במישוש ומביט בו בהיחבא פעם ועוד פעם, מיישר את השוליים שדבוקה עליהם חתיכת סֶלוֹטייפ שאיזה מוכר מכולת בטח הדביק וחושב אם יש סיכוי בעולם שיאמינו שאותו איור מקומט המתנוסס על השטר החל מאבד מעט־מעט מהצורה המקורית: ראשית החוטם הבולבוסי התיישר לו והפך לאף אצילי ובהמשך כל צורת ההבעה החמורה החלה להתרענן, להתרכך ולהבריא איכשהו, כמו קרחת יער לאחר הגשם, ואלו הפנים הפכו להיות דומים להפליא לפניה הצעירות, כפי שזכרם מתמונה אחת בשחור־לבן שבה היא וסבא, שלא הכיר, עומדים מחויכים תחת העץ מחוץ לפקולטה, במקום שבו הבחין בה לראשונה מחלון משרדו הגבוה וראה אותה חוצה את החצר בכל יום בשעה קבועה ברגליים בריאות ובלי זכר להליכון, ויום אחד סבא ירד למטה ונתקל בה כביכול במקרה, ורק לאחר שעלתה אליו ראתה את נקודת התצפית והבינה הכול. אך כעת הוא מוכרח למצוא דרך לשמור את השטר לעצמו, מה שלא יהיה מצויר עליו, וחשב בעיקר על קלפי הכדורגל שקונים מהם "שלוש בעשר", ואולי הפעם הוא לא יפסיד הכול בהפסקה ויישארו לו קצת קלפים לעצמו, ועוד רגע זינגר כבר ישמע מהזקנות שהתיקון מיותר ונקווה שלא יבקש תשלום אם עדיין יש לו משהו בלב או לפחות כמה גלגלים מתחת לכובע הזה עם החוטים, והן עודן בוהות בו, "כן, הכיסא, אני כבר…", ומעניין מה היא תעשה עכשיו לבד בלי זינגר, אולי תמצא לה שם נעליים מיוחדות, של פירמה המתמחה בפנסיונרים עם עצבוּת חזקה כמו אצלה, ואפשר שהיא כבר ממריאה איתן אי שם לשמיים.

.


 

* ד'ושווה – בזול.
* באבולה – סבתא'לה.
* מאלצ'יק – ילדון.
* צ'לובק – בן אדם.
* קק וסיקדה – כמו תמיד.

 

רמי מארק רום, יליד 1983, נולד ברוסיה, עלה ארצה בגיל שש וגדל בעיר לוד. עובד למחייתו כמפתח תוכנה. סיפורים פרי עטו התפרסמו בבמות שונות – המוסך, מאזניים, צריף ועוד. שוקד בימים אלו על רומן ביכורים.

 

» במדור הפרוזה בגיליון המוסך הקודם: "רציונלי־אמוציונלי", מאת ליה נירגד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מיוחד | פטנט מס' 5581X

לרגל 190 שנה לרישום הפטנט על מכונות הכתיבה, דפנה לוי ברשימה על תרומתה לשחרור האישה, ועל אלה שמעדיפים לדבוק בטכנולוגיה המתקתקת

דרורה וייצמן, סימנייה, אסמבלאז' ספר, סימנייה וכריכה, 25.5X21 ס"מ, 2018

.

מכונת הכתיבה בת מאה ותשעים

מאת דפנה לוי

.

חגיגות הפרידה ממכונת הכתיבה החלו באמצע שנות השמונים, כשנדמה היה שמעבדי התמלילים השלימו את השתלטותם ודנו את המכונות המעוצבות, המנופפות בזרועות מתכת מעוקלות ומשמיעות קולות תקתוק, למוות. ההספדים היו אולי מינוריים, בהשוואה לאזהרות שהושמעו כשהרכבת, ואחריה המכונית, החליפו את הכרכרה הרתומה לסוסים ש"ימלאו את עמקינו המוריקים באש ועשן", אבל הקינות היו ספוגות עצב וביכו את האותנטיות הנעלמת, כמקובל וכצפוי בכל פעם שטכנולוגיה אחת מפנה את מקומה לאחרת.

אלא שהשמועות על מותה – כפי שאמר מארק טוויין על עצמו – היו מוגזמות מאוד, ומוגזמות היו גם ההצהרות על "סופה של תקופה", כמו זו שהשמיעו אנשי מוזיאון המדע בלונדון לפני שבע שנים, כשקיבלו את מכונת הכתיבה האחרונה מפס הייצור של מפעל Brother שנסגר. התקופה לא ממש תמה. להפך, מכונת הכתיבה זוכה בשנים האחרונות להתעניינות מחודשת, דגמים חדשים, מעוצבים ויקרים להחריד, נמכרים בחנויות לאנינים עשירים, ובחיפוש מהיר מצאתי לפחות שש אפליקציות המשנות את צורת המקלדת בסמארטפון ובטאבלט למקשי מכונת כתיבה ישנים ומלוות את ההקלדה בצלילי תקתוק רמים.

מפתה לשייך את העדנה הזו לאותה אופנה היפסטרית שהשיבה לחיים גם את הפטיפון ותקליטי הוויניל או את מצלמות הפילם והקלטות המגנטיות, ולהתרפק על איכות הטקסטים שרק הקלדה מאומצת ואצבעות מרוחות בדיו מאפשרות. אלא שמכונת הכתיבה שייכת לז'אנר אחר של טכנולוגיה. למכונת הכתיבה היה בראשיתה תפקיד חשוב בשחרורן הכלכלי של נשים, והיום היא משמשת כלי המתריס נגד המעקב הטכנולוגי הבלתי פוסק שבו אנחנו נתונים.

לכל המכשירים הישנים הללו יש איזו הילה, כאילו רעשי הרקע, הלכלוך והקושי לתקן טעויות כמעט מכריחים את היצירות הנוצרות או נמסרות באמצעותם להיות כנות ואמיתיות יותר, ולא מזויפות כמו אלה הנולדות במה שנתפס כחטא דיגיטלי. יוצרים רבים בווידאו וסאונד מעדיפים את איכות הצליל והתמונה של המכשירים חסרי הפילטרים, המציגים את מה שנקלט בעדשה או במיקרופון בזמן אמת. צלמים רבים נשבעים כי לתערובת הכסף המתפתחת באגן כימיקלים בחדר חושך יש איכויות שלא ניתן לשעתק דיגיטלית. וכך גם שוחרי מכונת הכתיבה. בהיותה מכשיר מכני, איטי, שאפשר – אבל לא קל – לשאת אותו מקום למקום, מכונת הכתיבה מחייבת הרבה יותר מחשבה, אולי אפילו השלמה של משפטים ופסקאות בראש הרבה לפני שהם מופקדים אל הנייר. כל חרטה והתנסחות מחודשת תובעת השלכת הנייר לפח, או במקרה הטוב מריחה של נוזל מחיקה שיש להמתין שיתייבש ולקוות שהאותיות שיוקלדו עליו יהיו קריאות. יש בוודאי גם כותבים שהאפשרות לכתיבה ומחיקה, לעריכה אינסופית, בכלי כתיבה דיגיטלי, משתקת אותם. אבל אלה קשורים לאופי הכותב ולבחירותיו האישיות. כפי שנראה מיד, המכונות הצנועות והיפהפיות האלה חוללו בעולם רעש גדול בהרבה מסתם תוק־תיק־תוק.

החודש, ב־23 באוגוסט, ימלאו 190 שנה לפטנט מס' 5581X שרשם ויליאם אוסטין ברט (Burt), ממציאו האמריקני של מכשיר הטיפוגרף, סב־סבה של מכונת הכתיבה. ברט בנה דגם אחד של המכשיר – קופסת עץ מלבנית ובה חוגה של אותיות טבולות בדיו, שצריך היה לסובב, ללחוץ ולהדפיס באמצעותן על נייר שהיה מונח על רצועה עשויה מקטיפה. הדגם, וגם התיאור המלא של אופן פעולתו, הושמדו בשרפה שכילתה ב-1836 את ארכיב משרד הפטנטים בוושינגטון, ומאחר שברט לא מצא משקיעים גם לא נבנו דגמים נוספים של המכונה שלו לשיווק מסחרי. ניסיונות לבנות מכונות דפוס לשימוש אישי נודעו עוד הרבה לפני ברט, והמפורסמת ביותר בהן היא כנראה המכונה שנבנתה באיטליה בשלהי המאה השש־עשרה ונשאה את השם Scrittura Tattile. מאז והלאה ההיסטוריה של מכונות הכתיבה מעורפלת, ורצופה ממציאים מכל העולם הטוענים לכתר. אבל ברט היה הראשון שהבטיח את מעמדו רשמית. רק לקראת אמצע המאה התשע־עשרה החלו להופיע המכונות הדומות בצורתן ובקלות השימוש בהן למכונת הכתיבה שאנו מכירים, ורק בראשית המאה העשרים החלו מיוצרים דגמים ניידים. וכשמכונות כתיבה כאלה החלו מיוצרות בייצור המוני ומופצות לכל משרד וחברה מסחרית, הן תרמו תרומה משמעותית לעצמאותן הכלכלית של נשים.

.

הטיפוגרף

.

במאמר שפורסם בכתב העת Industrial and Labor Relations Review והוקדש לפמיניזציה של כוח העבודה המשרדי באמריקה בראשית המאה העשרים, מצוטט מדריך לטכנולוגיה משרדית משנת 1905, המסביר כי "בחורות" יכולות להתמחות בשימוש במכונות חישוב שיאפשרו למנהלי חשבונות ורואי חשבון להקדיש את זמנם ומרצם למשימות רבות ערך יותר. מדריכים רבים כאלה, מתברר, נכתבו כדי להרגיע גברים שחששו כי הצעירות המצטרפות לפתע לכוח העבודה ידחקו את רגליהם. לא די שנשים נשכרו לבצע כל עבודה שהיא בתקופות מלחמה, למשל, כשכוח העבודה הגברי היה מצומצם מאוד, אלא שגם כשהגברים חזרו מן החזית הנשים עדיין נחשבו למועמדות טבעיות לטיפול במכשור עדין כמו מכונות כתיבה, למשל, המצריך ידיים קטנות ותשומת לב לפרטים זעירים.

הפילוסופית הבריטית סיידי פלאנט (Plant) הקדישה את ספרה Zeroes + Ones (משנת 1997) לחלקן של הנשים בתרבות הדיגיטלית ולאופן שבו מאז ומעולם טכנולוגיות חדשות אפשרו לנשים להרחיב את גבולות עולמן. כך היה, היא אומרת, כשהומצאו הנול, מרכזת הטלפון, מכונת הכתיבה ולאחריה גם המחשב. כל טכנולוגיה כזו, כשהפכה להמונית, תופעלה על ידי נשים. כל טכנולוגיה כזו הזמינה עוד ועוד נשים לקחת חלק בתעשייה, בייצור, במסחר, בכלכלה. מכונות הכתיבה אפשרה לקלדנית אחת לתפוס את מקומם של עשרה לבלרים. איש לא נזקק יותר לכתב ידם המסולסל כשהמכונה, והצעירה שלמדה במהירות לתפעל אותה, יכלו להשלים מסמכים, רשומות ומכתבים במהירות גדולה פי עשרה. העולם עדיין נשלט בידי גברים, אבל לנשים – שעד אז עמדו בפניהן אפשרויות תעסוקה מצומצמות בהרבה משל גברים – הזדמנה דרך טבעית לצאת מגבולות הבית והמשפחה, ופלאנט משוכנעת שאלה היו צעדים ראשוניים וחשובים מאוד במהפכה הפמיניסטית הנמשכת.

מותר להניח שהפמיניזם לא עמד בראש מעיניה של משטרת ניו יורק, שהמשיכה שנים רבות מאוד להשתמש במכונות כתיבה ורק ב-2015 קיבלה החלטה גורפת לחייב את שוטריה לנטוש אותן לטובת המחשב. על פי הוול סטריט ז'ורנל גם ברבים מבתי הכלא בארצות הברית עדיין משתמשים במכונות כתיבה, והתירוץ הרשמי הוא שלחלק גדול מהטפסים שהם נדרשים למלא עדיין אין גרסה דיגיטלית. במקומות אחרים בעולם, למשל בגרמניה, אימצו מחדש את מכונות הכתיבה לכתיבת מסמכים רגישים. מאותה סיבה, גם משרדי ממשלה ברוסיה הזמינו לאחרונה מכונות כתיבה בתקציב של חצי מיליון רובל. למכשיר שאינו אלקטרוני, אינו משדר או קולט מידע וגם אינו מחובר לשום רשת, קשה הרבה יותר לצותת.

הפרטיות והאנונימיות הן המעלות הגדולות המלבות את ההתאהבות המחודשת במכונות הכתיבה גם אצל יחידים. באינספור האתרים והפורומים ברשת המוקדשים לאהבת מכונות הכתיבה, אפשר למצוא נאו־לודטים – מתנגדי טכנולוגיה המסרבים לגעת במחשב ומספרים זה לזה סיפורי אימה על עתיד מלא רובוטים רצחניים (נד לוד, האיש שעל שמו הם נקראים, ניפץ בראשית המאה התשע־עשרה נול אריגה אוטומטי במחאה על האיום שהציבו המכונות על הפרנסה). עוד אפשר למצוא באתרים את המעשיים, הבטוחים כי החיים פשוטים יותר בלי תוכנות, שדרוגים, וירוסים, האקרים ובלי חשמל, הסבורים כי הכתיבה במכונה מלמדת חסכנות מילולית והתנסחות ברורה, באין דרך פשוטה לתקן טעויות על נייר; את שוחרי האסתטיקה, שלדבריהם לא רק שהמכונות יפהפיות, גם האותיות שהן מטביעות על נייר יפות מכל גופן ממוחשב; ואת הרומנטיקנים, שמשוכנעים שכתיבה במכונה מעידה על רצינות גדולה יותר, יחס של כבוד לספרות או להגות, ומאמינים שיש במכונה משהו ש"מחובר יותר לשפה, לחיי האנשים." כמו שכותב ריצ'רד מילטון, המנהל ברשת מוזיאון למכונות כתיבה: "כל סופר היה רוצה לשבת כמו אגתה כריסטי מול מכונת כתיבה, ולכתוב רומן נפלא."

פול אוסטר הוא אחד מאלה. אוסטר משתמש במכונת כתיבה ישנה ואין לו מחשב כלל. "אני מרגיש חופשי בלי העומס והסחות הדעת של החידושים הטכנולוגיים," הוא אמר לי פעם בריאיון. ואיפה הוא מוצא סרטי דיו? "עדיין מיצרים כאלה באינדונזיה ויש חנות מחוץ לניו יורק שמייבאת אותם. קניתי מלאי שכנראה יספיק לי לכל חיי. אני כותב במכונת כתיבה מסוג "אולימפיה" שקניתי ב-1974 מחבר של חבר שלא השתמש בה, היא עלתה לי ארבעים דולר והיו בה פיסות מתכת שהחלידו, אבל קרה לי נס, אבא של חבר אחר מת והוא הביא לי עוד מכונה, זהה, ומצאתי בניו יורק את פול שוויצר שמשקם מכונות כתיבה והוא הרכיב לי משתיהן אחת שנראית חדשה לגמרי."

.

פול אוסטר (צילום: דייוויד שנקבון)

.

רשימת הכותבים שסירבו להיפרד ממכונת הכתיבה שלהם גם כשכולם סביבם עברו למעבדי תמלילים כוללת, בין השאר, את דניאל סטיל, שבכל ריאיון מזכירה את ה"אולימפיה" שלה מ-1946, שבה חיברה למעלה ממאה רומנים; ג'ורג' ר"ר מרטין, מחבר משחקי הכס; מאיה אנג'לו, שהמכונה שלה נמכרה לאחר מותה באלפי דולרים לאספן שהצהיר כי "רציתי מכונה שאנג'לו נגעה בה"; ודגלאס אדמס, האיש שספריו, המלאים בהמצאות טכנולוגיות מוזרות, נכתבו כולם על מכונה מסוג "הרמס." קוונטין טרנטינו, אגב, מצוטט בראיונות כמי שמעדיף להשתמש בטכנולוגיה קדומה עוד יותר, זמינה, פשוטה לתפעול וניידת מאוד: העיפרון. ריצ'רד פלוט (Plot), מחבר מהפכת מכונת הכתיבה, מעין מניפסט שראה אור ב-2015, מסביר כי כתיבה במכונה אינה עומדת בניגוד לשימוש במחשב. להפך. מבחינתו מחשב הוא העולם הרחב המלא אפשרויות, ומכונת הכתיבה היא הבית שבו גדל, ונעים לו לחזור אליו לביקור. המחשב (מק־בוק, במקרה שלו) משמש אותו לכתיבה ברשתות חברתיות, לכתיבת מכתבים רשמיים ולכל דבר מעשי אחר. רשימות אישיות הוא כותב במכונת כתיבה, "במכשיר שמיועד לדבר אחד בלבד, לכתיבה, ולכן מאפשר לי להתרכז בו במלוא הרצינות."

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | כל אישה מכירה את העץ שלה

תרגומים לשירה טורקית עכשווית מאת בז'אן מאטור, אפה דויאן ומוהסין ארדה

לירון אוחיון, מקננת, מתוך עבודת הווידאו־ארט "מקננת" (תיעוד של פרפורמנס הקמת קן במגרש נטוש בעפולה), 37 דק', 2018

 

שירה טורקית עכשווית

 

בז'אן מאטור (Bejan Matur)

תרגום: עידן בריר

כל אישה מכירה את העץ שלה

כְּשֶׁהִגַּעְתִּי אֵלֶיךָ
עָמַדְתִּי לִפְרֹשׂ אֶת כְּנָפַי
וְלָעוּף מָעַל הָעִיר הַנְּטוּשָׁה הַזֹּאת
הַבְּנוּיָה אֲבָנִים שְׁחֹרוֹת,
לְהִתְיַשֵּׁב עַל אֶחָד מֵעֲנָפָיו שֶׁל עֵץ שֶׁאֶמְצָא
וְלִזְעֹק בִּכְאֵב.

כָּל אִשָּׁה מַכִּירָה אֶת הָעֵץ שֶׁלָּהּ.

בַּלַּיְלָה הַהוּא עַפְתִּי,
עָבַרְתִּי בָּעִיר שֶׁאֵלֶיהָ פָּחֲדָה הַחֲשֵׁכָה לְהִכָּנֵס
וּבְהֶעְדֵּר צִלִּי, נַפְשִׁי הָיְתָה בּוֹדֵדָה. יִלַּלְתִּי.

 

קרחון

זֶה אַלְפֵי שָׁנִים אֲנִי מֵת בָּאֲגַם הַזֶּה, מֻקָּף קֶרַח.
הֵעַרְתָּ אוֹתִי.
הִתְעוֹרַרְתִּי וּמָצָאתִי עַצְמִי יָשֵׁן בְּאִבּוּכֵי יַעַר שָׂרוּף.
גּוּפִי נִצְמַד לַלַּיְלָה.

הַלֹּבֶן הַזּוֹרֵם לָעוֹר מֵאוֹר הַמַּעֲמַקִּים שֶׁל קַרְחוֹן
הִזְכִּיר לִי:

אַתָּה צָעַדְתָּ בָּאֲגַם הַזֶּה
וְהוֹתַרְתָּ אַחֲרֵיִךָ עוֹר וַעֲקֵבוֹת.

 

אם זו קינה

מְדַבְּרִים עַל אֶרֶץ לֹא קַיֶּמֶת
עַל שָׂפָה לֹא קַיֶּמֶת, עַל אַחֲוָה.
וְאֵין דְּבָרִים.
מִלִּים אַיִן.

וְאִם נוֹעַדְנוּ לְהָבִין אֶת הָעוֹלָם
מִי יַסְבִּיר אֶת הַמָּוֶת?
אֶת נְשִׁימוֹת הֶהָרִים?
אֶת הָאֲפֵלָה הַיּוֹרֶדֶת?
מִי יַסְבִּיר
מָה צוֹמֵחַ בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁל יֶלֶד,
מִי?

כַּנְפֵי צִפּוֹרִים מְרַפְרְפוֹת אֵלַי
הַיְשֵׁר מִמָּשָׁל עַתִּיק,
קִרְבַת הַגּוּף לָאֶבֶן
שֶׁעָלֶיהָ מְסַפְּרוֹת נָשִׁים זְקֵנוֹת.

אֲנִי מְקוֹנֶנֶת, אֵין כָּל שְׁאֵלָה,
וְעִם רֶדֶת אֲפֵלָה
מֵעֵבֶר לֶהָרִים
כָּל מִי שֶׁעוֹלֶה בְּזִכְרוֹנִי מַבִּיט בִּי בְּיִסּוּרִים.

אִם זוֹ קִינָה,
הַבֶּכִי טֶרֶם הֵחֵל.

 

בז'אן מאטור, משוררת טורקייה, נולדה בעיר מראש בדרום טורקיה בשנת 1968 למשפחה כורדית־אלווית. היא נחשבת לאחת המשוררות הבולטות של דור המשוררים הצעיר בטורקיה. מאטור סיימה תואר במשפטים באוניברסיטת אנקרה ופרסמה את קובץ השירים הראשון שלה, "אחוזות טרופות רוחות", בשנת 1996. מאז פרסמה עוד חמישה קובצי שירה, זכתה בפרסים רבים בטורקיה ומחוץ לה ושירתה תורגמה ליותר מ־25 שפות. שירתה מלאה בשיחות עם האל, במיסטיקה, באזכורים לסיפורים מספרי הקודש וממיתולוגיות מזרח־תיכוניות ויש בהם עיסוק רב בנושאי נשים ובטבע.

.

עידן בריר מתרגם שירה, פרוזה וספרות עיון מערבית, פורטוגזית וטורקית, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית העוסק בעיראק, בכורדים ובקהילה היזידית ומרצה במחלקות ללימודי המזרח התיכון ולפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. בין תרגומיו: "בסוף כל המסעות", קובץ משיריו של המשורר העיראקי פאדל אל־עזאווי (הוצאת קשב לשירה, 2016); "אין בבעלותי דבר מלבד החלומות: אנתולוגיה של שירה אזידית בעקבות האסון, 2014–2016" (מכתוב: ספרות ערבית בעברית בשיתוף עם הוצאת מכון ון ליר בירושלים והוצאת עולם חדש, 2107). תרגומיו לשירי המשוררת העיראקית דוניא מיכאיל הופיעו בגיליון 52 של המוסך.

 

.

אפה דויאן (Efe Duyan)

נמלה מתרוצצת

תרגום: מתי שמואלוף

סוֹף הָעוֹלָם קָרֵב
וְהָאוֹר הַבָּהִיר מִדַּי שֶׁמַּגִּיעַ מִדְּרוֹם־מַעֲרָב
הוֹלֵם בְּפָנֵינוּ, מְעוֹרֵר מִיגְרֵנָה

לִפְעָמִים חֲלוֹמוֹתֵינוּ מִתְגַּשְּׁמִים
מַשְׁאִירִים שׁוּרוֹת אֲרֻכּוֹת עַל עֶצֶם הַשּׁוֹק
מֻגְלָה כְּחֻלָּה סְמִיכָה מְמִסָּה אֶת הַתְּפָרִים וּמְטַפְטֶפֶת
כְּמוֹ מִתּוֹךְ שְׂרִיטוֹת חָתוּל שֶׁרוֹצֶה
שֶׁתִּפְתַּח אֶת הַחַלּוֹן,

כְּמוֹ טַבְלִיָּה מִתְמוֹסֶסֶת
אֲנִי מַשְׁלִיךְ אֶת כָּל מַחְשְׁבוֹתַי עַל הַמַּהְפֵּכָה
לְתוֹךְ הַמַּיִם לִפְנֵי שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לִישֹׁן
אֲנִי בֶּאֱמֶת אוֹהֵב מִשּׁוּם־מָה אֶת הַתֵּזוֹת עַל פוֹיֶרְבָּך
אַחַר כָּךְ אֲנִי דּוֹחֵס אֶת הַחֲלוֹמוֹת שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְהִזָּכֵר בָּהֶם
לְתוֹךְ בַּקְבּוּק מַיִם

אֲנִי מִתְבּוֹנֵן בַּנְּמָלָה הַמִּתְרוֹצֶצֶת
בְּטֵרוּף, רוֹשֵׁם הֶעָרוֹת
לַנְּאוּם הָאָרֹךְ
שֶׁאֲנִי מִתְכַּוֵּן לָשֵׂאת

 

נקודות דמיון בין מהפכות

תרגום: טל ניצן

גַּם מַהְפֵּכוֹת
כְּמוֹ תָּכְנִיּוֹת דְּגוּלוֹת
אִי אֶפְשָׁר לִרְקֹם לִפְרָטֵי־פְּרָטֵיהֶן

כְּמוֹ רַכָּבוֹת דַּיְקָנִיּוֹת
הֵן מַשְׁרוֹת שַׁלְוָה
וּמֵרֶגַע שֶׁיָּצְאוּ לְדַרְכָּן אַף פַּעַם לֹא יַבִּיטוּ לְאָחוֹר

כְּמוֹ הִתְאַבְּדוּת
כָּל פַּעַם הֵן קוֹשְׁרוֹת
בֵּינֵינוּ וּבֵין מָה שֶׁלֹּא אוּכַל לִנְקֹב בִּשְׁמוֹ

כְּמוֹ חֲבֵרִים קְרוֹבִים
הֵן יְעִילוֹת לְהַסְתָּרַת פְּגָמֵינוּ

כְּמוֹ תִּינוֹקוֹת צוֹוְחִים בְּשִׂמְחָה
לְעוֹלָם אֵינָן מִתְעַיְּפוֹת

כָּמוֹנִי
הֵן – לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר – לֹא אוֹהֲבוֹת הֲמוֹן אָדָם

כְּמוֹ כֻּלָּנוּ
שֶׁקֶר הוּא שֶׁהֵן שׁוֹאֲפוֹת לַטּוֹב בְּיוֹתֵר עֲבוּר כֻּלָּם

כְּמוֹ כָּל הָאֵלִים
הֵן מְשֻׁכְנָעוֹת שֶׁיּוּכְלוּ לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם בְּיָמִים אֲחָדִים

כְּמוֹ מַעַרְכוֹת יְחָסִים
אַתָּה מְגַלֶּה פִּתְאוֹם שֶׁהִשְׁתַּעְבַּדְתָּ

כְּמוֹ נָשִׁים
אַתָּה יָכוֹל רַק לְשַׁעֵר שֶׁאַתָּה מֵבִין אוֹתָן

כְּמוֹ מְאַהֶבֶת
הֵן יְכוֹלוֹת רַק לְאַכְזֵב אוֹתְךָ

כְּמוֹ אַהֲבָה אַפְּלָטוֹנִית
הֵן יָפוֹת אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל

 

מביט בך

תרגום: טל ניצן

הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה שֶׁהָפְכָה אֶת הַצָּב, נִמְלֶטֶת
בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, הַצָּב רוֹאֶה שָׁמַיִם

 

אֶפֶה דוּיָאן, משורר וארכיטקט, נולד באיסטנבול ב-1981. למד ארכיטקטורה ופילוסופיה באוניברסיטה הטכנולוגית המזרח־תיכונית ומלמד ארכיטקטורה באוניברסיטת מימאר סינאן. פרסם שלושה ספרי שירה והיה חבר מערכת בכתבי עת רבים. ספרו "עיצוב הדמויות בשירתו של נאזים חיכמת" ראה אור ב-2008.

.

מתי שמואלוף הוא משורר, עורך וסופר. פרסם עד כה שישה ספרי שירה. האחרון שבהם: "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" (פרדס, 2017; בעריכת אלון בר). ספר סיפוריו "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" ראה אור בשנת 2014 (זמורה־ביתן, בעריכת תמר ביאליק ויגאל שוורץ). תסכית פרי עטו, Das künftige Ufer, שודר ב-2018 בתחנת הרדיו הגרמנית WDR. בשנת 2019 עתידות לראות אור אסופת מאמריו (הוצאת עיתון 77) ואסופה ראשונה משיריו (הוצאת AphorismA, גרמניה). שיריו וסיפוריו תורגמו לכמה שפות – כורדית, ערבית, גרמנית, יפנית, אנגלית ועוד. ייסד את קבוצות השירה "גרילה תרבות" ו"החאפלה הפואטית" וכעת חבר ב"Anu אנו نحن: Jews and Arabs Writing in Berlin".

.

טל ניצן היא משוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת. ממקימות ועורכות המוסך.

 

.

מוהסינה ארדה (Muhsine Arda)

תרגום: דורית ויסמן

הנערה האפריקאית

הָיִיתִי נַעֲרָה אַפְרִיקָאִית

הַטֶּבַע הַנִּפְלָא שֶׁל הַיַּבֶּשֶׁת שֶׁלִּי
עָשָׂה אוֹתִי מְאֻשֶּׁרֶת

אָהַבְתִּי
אֶת שִׁבְטִי
וְגַם אֶת הָאֲחֵרִים

אַפְרִיקָה הִיא עֲצוּמָה
עֲנָקִית

כְּמוֹ הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם גְּבוּל
הִיא אֵינְסוֹפִית
עַל אַדְמָתָהּ וּפוֹרִיּוּתָהּ
עַל חֻמָּהּ וּצְחִיחוּתָהּ

יִחוּדִיִּים
אִסוּרֶיהָ וְחַיוֹּתֶיהָ

מְשֻׁלָּבִים בָּהּ
הַמִּכְרוֹת שֶׁלָּהּ וּכְאֵבֶיהָ

נִצְחִיִּים
הַחֹשֶׁךְ וְהַזְּהִירוּת שֶׁלָּהּ,
תְּמִימוּתָהּ וְחָכְמָתָהּ אֵינְסוֹפִיּוֹת
אֵינְסוֹף בְּגִידוֹת, מוּסִיקָה וְרִקּוּדִים

אָמָּנִים
יְכוֹלִים לְצַיֵּר אָפֹר
עַל יְדֵי עִרְבּוּב לָבָן וְשָׁחֹר
אוֹ הַהֵפֶךְ
עִרְבּוּב שָׁחֹר בְּלָבָן

שֶׁקֶר שֶׁקֶר שֶׁקֶר!
לָבָן הוּא לָבָן
שָׁחֹר הוּא שָׁחֹר בְּאַפְרִיקָה

הַטֶּבַע הֶעֱנִיק נָשִׁיּוּת
אֲבָל הַמְּכַשֵּׁפָה־הָרוֹפְאָה גָּדְעָה אֶת הַדַּגְדְּגָן
בְּטַעֲנָה שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ

פָּחַדְתִּי
הָיִיתִי מְבֹעֶתֶת מִלַּהַב סַכִּין הַגִּלּוּחַ שֶׁל הַמְּכַשֵּׁפָה־הָרוֹפְאָה

אִמָּא בָּכְתָה
כְּשֶׁדָּחֲפָה אוֹתִי פְּנִימָה

אִמָּא בָּכְתָה
כְּשֶׁאֲנִי צָרַחְתִּי

אִמָּא בָּכְתָה
כְּשֶׁהָרֶחֶם שֶׁלִּי דִּמֵּם

אִמָּא בָּכְתָה
כְּאִלּוּ נִפְרַדְתִּי מֵאַפְרִיקָה

הַקְשִׁיבִי, אִמִּי הָאַפְרִיקָאִית שְׁחוֹרַת־הָעוֹר:

אִשָּׁה נוֹצֶרֶת
אֲפִלּוּ אִם הַמָּסֹרֶת מַקְרִיבָה אוֹתָהּ
אֲפִלּוּ אִם הַטַּאבּוּ מַשְׁתִּיק אוֹתָהּ

הִיא תִּגָאֵל
אִם תִּלְמַד לֶאֱהֹב
אֶת עַצְמָהּ
וְאֶת כָּל הַנָּשִׁים

 

המשוררת מוּהסינֶה אַרדָה נולדה בטורקיה ב-1952. חיתה בבריטניה, גרמניה, ערב הסעודית וארה"ב, למדה באוניברסיטת ניו יורק וכיום מתגוררת בעיר מולדתה בּוּרסה. פרסמה חמישה ספרי שירה וספר סיפורים קצרים, ועליו זכתה ב-1997 בפרס Ömer Seyfettin. מאז 1999 היא עורכת וכותבת מאמרים בכתב העת הספרותי Dikili Ekin. מסותיה ראו אור בספר ב-2018. ב-2015 פרסמה את הרומן İntihar Gözyaşları והוא תורגם לשוודית ולספרדית. השיר "הנערה האפריקאית" ייכלל באנתולוגיית שירת מחאה חברתית־נשית בינלאומית, בעריכת דורית ויסמן.

.

דורית ויסמן, משוררת, מתרגמת ועורכת, הוציאה עד כה עשרה ספרי שירה וספר פרוזה וערכה את האנתולוגיה של שירת מחאה חברתית נשית, "מלכה עירומה". מבחר תרגומיה השני לשירת צ'רלס בוקובסקי, "מה יגידו השכנים", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2018. זכתה בפרס אקו"ם בעילום שם על כתב היד "דראגה קלרי", שיראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ויסמן מפיצה אחת לשבוע שיר בתרגומה מאנגלית לעברית, במסגרת הפרויקט הבינלאומי "שיר השבוע", ומייסדת ועורכת אמנותית – מאז 2013 – של המדור "מקום לשירה" בטלוויזיה, ערוץ 98.

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת המשוררת הרוסייה זויה אזרוחי, בתרגום ולרי מיכאילובסקי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן