התאומות ג'מאל במרתפי הספרייה הלאומית

בריקודי בטן מסעירים כבשו לילה ולאמְיָה את קהיר, ומשם – את העולם. אך מה הסתתר מאחורי שתי כוכבות זוהרות אלו, וכיצד ארכיון התצלומים שלהן הגיע אל הספרייה הלאומית? הצצה אל סיפור חייהן המופלא של האחיות ג'מאל הממחיש את נפלאות הגורל היהודי.

מי היו באמת האחיות ג'מאל?

הארכיון האישי של רקדניות הבטן המצריות, שהגיע לאחרונה לספרייה הלאומית, שופך אור חדש על דמותן המסתורית.

הן היו לילה ולאמְיָה, תאומות כמעט זהות. הן היו כוכבות הבידור הגדולות ביותר במצרים של שלהי מלכות פארוק. הן הופיעו לפני אולמות מלאים בקהל משולהב ובעשרות סרטי קולנוע. המלך המצרי העריץ אותן ועינה הפקוחה של אמן השגיחה עליהן בחרדה, מגוננת עליהן מפני הגברים הרבים שרדפו אחריהן. מה היה סוד קסמן של שתי הנערות הללו?

 

 

כוחות הצבא הזרים שהציפו את רחובות הערים הגדולות במצרים, בעקבות מלחמת העולם השנייה, הביאו גם לשינויים בתרבות הבידור המקומית. מועדוני לילה רבים נפתחו ומוסיקאים, שחקנים, רקדנים – ורקדניות – נהנו מן הרעב העצום לבידור, שהיה עליהם לספק.

אחד ממועדוני הלילה הידועים ביותר באותה תקופה היה "ארמון חלמיה" (Helmieh Palace) שבפרברי קהיר. התכנית האמנותית שהציע בעל המועדון לאורחיו היתה שונה מהרגיל. הקפדה יתירה על תלבושות, הופעות של טובי הנגנים והמוסיקאים, כוריאוגרפיה מדויקת – כל אלה הפכו את אותו מועדון לבית היוצר של תרבות מזרחית חדשה.

למעשה, מועדוני הלילה המצריים זכו אז לפריחה חסרת תקדים, שהביאה גם לשינוי ביחס לאיכות ההופעות בהם. הכוכבות הגדולות של "ארמון חלמיה" היו זוג התאומות ג'מאל, רקדניות בטן שהביאו סגנון חדש לתחום עתיק יומין זה של הריקוד במזרח. ריקוד השארקייה הים-תיכוני היה אחד מתחומי המומחיות שלהן. הנגנים שליוו את השתיים התאמנו עמן שעות ארוכות כדי להתאים את הכוריאוגרפיה שביצעו לרפרטואר המוסיקלי, שנבחר בקפידה.

 

 

אימונים מפרכים, תרגילים עד אין סוף וחזרות יום-יומיות הביאו לתוצאה יוצאת דופן. המופע של האחיות ג'מאל שפע ברק והמצאות, תיאום מופלא בין תנועותיהן של שתי הרקדניות, והחידוש הגדול: התאמה מושלמת בין הריקוד למוסיקה.

מופע המחול שלהן, שבו עשו שימוש וירטואוזי גם בחפצים ובאביזרי במה שונים, לא היה עוד ריקוד מזרחי אקסטטי של רקדנית בודדה, נראית כשקועה בתוך עצמה. הן ידעו ליצור תמונת תנועה סימטרית ולהפוך אותה בווירטואוזיות, תוך מתן מבע חי למוסיקה שהניעה אותן. הקשר בינן לבין הנגנים, מחד, והקהל, מאידך, היה חי ומרגש.

 

 

המוסיקליות של התאומות ג'מאל אינה מפתיעה כלל וכלל. שתיהן היו בנות למוסיקאים, והן למדו נגינה מינקותן. אביהן, פישל אלפרט,  היה כנר בתזמורת הסימפונית של וינה. שמו מסגיר את מוצאו: יהודי שהגיע מצ'רנוביץ לבירת אוסטריה, והיה למוסיקאי מקצועי. לא ברור מה הביא אותו להגר למצרים, בסוף שנות העשרים. ייתכן מאוד שהמשבר הכלכלי הגדול הוא שדחק אותו הרחק מאירופה, במקום בו נמצאו לו תפקיד מכובד בתזמורת ופרנסה טובה בשפע.

באלכסנדריה הוא פגש את רעייתו, ז'ני (ג'אנין) אלפרט. נוכחותה המרשימה ויופייה של זמרת אופרה זו, שהיתה בת למהגרים יהודים, כבשו את לבו. שנה לאחר שנישאו, נולדה בתם הבכורה: הלנה. אחותה הצעירה, ברטה, נולדה כשנתיים וחצי מאוחר יותר, ב-1932.

 

הלנה וברטה גדלו בבית מוסיקלי, ומגיל צעיר העניקו להן הוריהן גם שיעורי בלט. אך הסביבה שבה גדלו השפיעה כנראה על כך שמעבר לשיעורי בלט קלאסי, הן החלו ללמוד גם ריקוד ים-תיכוני. להפתעתם הרבה של מוריהן, הן גילו כישרון יוצא דופן בתנועות הריקודים המזרחיים. ההצעה כי יופיעו בציבור לא אחרה לבוא. בעבור אִמן, ההתלבטות היתה קשה. היא חששה לעתידן של הנערות הרכות, רק בנות 12 ו-14, שייחשפו לעולם שנראה לה מופקר. מאידך, הפיתוי היה רב.

באותה עת איבד בעלה את מקור הכנסתו הקבוע והמשפחה נקלעה למשבר כספי. היא לא העזה לספר לו על הופעותיהן של הבנות, והן החליטו לשמור את הדבר בסוד מפניו. לכל חזרה או מופע ליוותה האם הנאמנה את בנותיה, שומרת על תומתן בקנאות. היא הקפידה על כך עוד שנים רבות, וליוותה אותן בכל מסעותיהן ברחבי העולם.

 

 

אך שלוש הנשים לבית אלפרט לא יכלו לשמור את סודן מפני האב לאורך ימים: זוג האחיות ברוכות הכישרון הפכו ללהיט כמעט בן-לילה; ההצלחה הייתה מסחררת. בעזרת אימן ומוריהן, הן בנו תכנית אמנותית שהציגה בווירטואוזיות רבה את גמישותן ויכולותיהן כרקדניות מקצועיות.

שֵם-הבמה שנבחר להן, לילה ולאמְיָה, (או: לין וליז) הצריך גם שם משפחה וסיפור כיסוי שימשוך את הקהל. כך הפכו הלנה וברטה אלפרט, בנותיו של פישל מצ'רנוביץ, ל"תאומות ג'מאל".

 

 

מועדון הלילה של "ארמון חלמיה" היה רק קרש הקפיצה ממנו זינקו השתיים לקריירה של כוכבות בינלאומיות. הופעותיהן בסרטים מצריים רבים, שהחלו בגיחות קצרצרות ובלחץ הקהל הפכו לארוכות ומרכזיות יותר ויותר, הקנו להן שם בכל רחבי העולם הערבי. ליהדותן הן כנראה לא התכחשו, אך מאידך, הצליחו להסוות את מוצאן היטב. הכיסוי היה מושלם, וסביר להניח שאיש ממעריציהן הרבים במצרים ומחוצה לה, לא העלה על דעתו כי השתיים אינן מבנות ערב.

ההפיכה הצבאית במצרים ועלייתו של נאצר לשלטון, שינו בהדרגה את האווירה שאִפשרה את נסיקתן של שתי הכוכבות. הן הוזמנו ליותר ויותר הופעות מחוץ לארץ מולדתן, ולשיא הפופולריות זכו בסינגפור ובהודו.

 

ריקודן באחד מן הסרטים ההודיים שבהן כיכבו נפסל על ידי הצנזורה שם, בשל "חוסר צניעות". בעיני השלטונות הצבאיים במצרים, היו נסיעותיהן התכופות של האחיות ג'מאל חשודות. ייתכן שגם ידיעה על מוצאן היהודי סייעה ליחס החשדני כלפיהן.

בסוף 1957, באמצע סיור הופעות מצליח במזרח הרחוק, הגיע לפתע מברק מאביהן, שנשאר בקהיר. הוא הזהיר את בנותיו, שאליהן נלוותה, כתמיד, אִמן, כי לא יעזו לשוב למצרים. המשטרה המצרית הוציאה צו מעצר נגדן והן מתבקשות לחקירה בעוון ריגול.

 

 

לא קשה היה לאחיות ג'מאל למצוא אמרגן שיזמין אותן להופעות בארצות הברית. אמריקה קרצה להן זה מכבר, והן ראו אותה כמקום מפלט מתאים. לפניהן ניצבה רק הבעיה המטרידה: כיצד יצליחו להשיג ויזה במהירות? באותו ערב, משלחת של חברי קונגרס אמריקנים שביקרה במומבאי, פקדה את מועדון הלילה שבו הופיעו האחיות ג'מאל. התלהבותם מריקודי הבטן של ה"תאומות" לא ידעה גבול. בבוקר שלמחרת, היו בידיהן אשרות הכניסה המיוחלות.

הסצנה האמנותית הגועשת ברובע הלטיני של ניו יורק קיבלה את האחיות ג'מאל בזרועות פתוחות. משב הרוח הרענן שהביאו איתן השתיים מן המזרח, השתלב היטב במגמות שונות שהיו פופולאריות מאוד לקראת שנות החמישים בארצות הברית. גם שיתוף הפעולה שלהן עם המוסיקאי אדי קוצ'אק ("השייך") ולהקתו, תרם להצלחתן.

 

 

האם היתה זו האמא היהודייה של שתי הבנות, שלחצה עליהן להתחתן במהירות ולעזוב את עסקי השעשועים?

למרבה הצער, לא ברור בדיוק מה גרם לאחיות, שעתה נקראו בפשטות לין וליז, להפנות עורף לקריירה המצליחה שלהן. הן נישאו כמעט בזו אחר זו, זמן לא רב לאחר שהגיעו לארצות הברית. הגברים שעימם בחרו לחלוק את חייהן, אנשי עסקים מכובדים, כנראה לא אהבו את עיסוקן בריקודים "בלתי צנועים", במועדוני לילה אפלוליים.

בתוך זמן לא רב הצטמק לוח ההופעות של האחיות ג'מאל. התשוקה למחול ולמוסיקה, שעדיין בערה בהן, מצאה את ביטוייה בהוראת ריקודי הבטן במסגרות שונות. במהלך שנות השישים והשבעים, נחשבו השתיים – ובמיוחד ליז – למדריכות המקצועיות ביותר בתחום זה, במערב.

 

 

לין נפטרה בלונג איילנד ב-1992. ליז, אחותה, האריכה ימים אחריה, ונפטרה ב-2016. היא נישאה בשנית לדוד מרקס, ניצול שואה שהגיע ארצה כשנה לפני קום המדינה בספינת המעפילים "מולדת". לימים, עבר להתגורר בארצות הברית ושם היה ליצרן רהיטים מצליח.

אלבומי התצלומים, המזכרות והסיפורים מימי הזוהר של ליז רעייתו, קסמו לו תמיד. כמי שחווה את תהפוכות הגורל היהודי במאה העשרים על בשרו, הוא סבר כי גם סיפורה של רעייתו ראוי להיות חלק מן הפסיפס רב הגוונים של תיעוד העם היהודי. לפני חודשים אחדים, הוא תרם לספרייה הלאומית את ארכיונה. לילה ג'מאל, ליז, או בעצם ברטה אלפרט, תרקוד מעתה לנצח במרתפי הספרייה הלאומית.

 

 

 

כתבות נוספות:

למבוגרים בלבד: סיפורו של שיר הסקס מהמאה ה-18

הצצה ליומנו של סייד, חייל מצרי במלחמת יום הכיפורים

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

 

 

 

תגיות

גיל וייסבלאי

ד"ר גיל וייסבלאי הוא ארכיונאי וחוקר תולדות הספר העברי במאה העשרים.

לכתבות נוספות של גיל וייסבלאי >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו