אוצרותיה של "הצלמניה" ניצלו במזל. הטיל שפירק את חזית החנות ההיסטורית ברחוב אלנבי נפל למרבה המזל לפנות בוקר, בשעה שהחנות הייתה ריקה. זה קרה ביום שני האחרון, ה-16.6.2025, ומאי מסארווה, מנהלת החנות, סיפרה לנו שהייתה מבועתת כשהגיעה למקום ומצאה את החנות הרוסה ומנופצת. רק במקרה החנות – ובתוכה הארכיון העשיר והדליק שלה של עשרות אלפי נגטיבים של תצלומים נדירים משנותיה הראשונות של המדינה – לא עלתה באש. הטיל נחת במרחק לא רב ממנה, אולי 50 מטר מהחנות, העריכה מאי.
אבל החנות המיוחדת לא נותרה מנופצת למשך זמן רב. חברים וקרובי משפחה שהיו באיזור הקרוב עזרו להעריך את הנזק הרב ולארגן את הבלגאן הגדול שהיה שם. חמ"ל שארגנה עיריית תל אביב בסמוך למקום, שלח אליה בזריזות אזרחים שחיפשו היכן לעזור. הם הגיעו מצוידים בכפפות ומיד החלו בפינוי הפסולת והזכוכיות שהיו פזורות בכל פינה. לשמחתה הרבה גילתה מאי כי האוצרות האמיתיים לא ניזוקו.
הצלמניה, המוכרת גם בשם "פרי-אור", היא פנינה תרבותית ששמרה על מיקומה עוד מתקופת המנדט. זוהי חנותו של הצלם האגדי רודי ויסנשטיין, והיא בית לארכיונו העצום, שאוסף ענק של מאות אלפי תצלומים היסטוריים. המבנה עצמו אמנם עבר שיפוץ במסגרת תמ"א, שהסתיים רק לפני שנתיים אך מיקומו המקורי נשמר. הצלמניה היא אוצר בלום של ההיסטוריה הישראלית, במיוחד מתקופת הקמת המדינה והעשורים הראשונים לקיומה. לפני כמה שנים התחלנו בספרייה הלאומית תהליך דיגיטציה למפעלו של ויסנשטיין, וכעת כמה עשרות אלפי תמונות מהאוסף הענף והנדיר שמורות בספרייה הלאומית ונגישות לכל.
בשנים האחרונות הצלמניה היא לא רק בית לחובבי צילום ומוצרי נייר שרוצים להכניס לביתם מעט מהייחוד שתפס רודי במצלמתו, אלא גם מרכז תרבותי, בו מתקיימות הרצאות, סדנאות, אירועים ותערוכות של יוצרים ישראלים. מי שמוביל את פעילותה של הצלמניה הוא נכדו של ויסנשטיין, בן פטר דגן. מאי, מנהלת את החנות כבר 7 שנים, והיא עבורה כמו בית שני.
***
רודי (רודולף) ויסנשטין נולד בצ'כוסלובקיה בשנת 1910. בגיל 8 קיבל מצלמה מאביו, שעסק בצילום בשעות הפנאי, ומאז לא עזב אותה. הוא למד גרפיקה וצילום בבית הספר הגבוה לגרפיקה בווינה, וכן לימודים הומניסטיים. כשהחל רודי את קריירת הצילום שלו כצלם עיתונות בביטאון משרד החוץ הצ'כי בפראג, למד להכיר את ערכו של ארכיון תשלילים ואת החשיבות של שימורו ותיעודו – מה שהנחה אותו לאורך כל הקריירה שלו, לשמחתנו הרבה. אחד היתרונות החשובים של האוסף שהשאיר אחריו רודי הוא הארכיון המסודר המפורט המספר מתי צולמו התמונות מי ומה מצולם בהן כך שאפשר להתמצא ולחפש בו בקלות.
חינוך ציוני שספג בביתו בשילוב עם תקריות אנטישמיות, הובילו את ויסנשטיין לעלות לישראל בשנת 1935, אז הכיר את אשתו מרים, שתהיה שותפתו לחיים ולעסק הצילום שפתח. נדמה כי בארבעים וחמש שנות פעילותו כצלם ארץ-ישראלי ביקר ויסנשטין בכל פינה בארץ הנבנית וליווה את התפתחותה ברגעים גדולים ובאפיזודות יום-יומיות. יומני העבודה של אוסף התצלומים שלו מעידים על חריצותו הרבה ועל רצף פעילותו משנות השלושים ועד שנות השבעים של המאה העשרים.
עיניו הטובות של ויסנשטיין כלפי כל בני דורו שחיו בארץ משתקפות בצילומיו הרבים. הזדהותו עם בוניה מכל העדות והמגזרים, וגם הכבוד שרחש לערביי הארץ ניכרים בהם. הוא תיעד בכל קצוות הארץ – לא רק את תל אביב בה חי, אלא את פיתוח כל הארץ, ניבטו קשיי היומיום של תקופת הצנע מבעד לעדשתו. הוא עבד בשירות המנדט הבריטי ואחר כך עבור גופים שונים במדינה הצעירה. אהבתו והערכתו לכור ההיתוך שהייתה המדינה החדשה ניכרות בכל פריים שצילם. גם לאחר פטירתו של רודי ב-1992 ולאחר פטירתה של מרים ב-2011, המשיכה הצלמניה להיות עסק שוקק חיים המטפח ומשמר ארכיון היסטורי ומשפחתי מפואר.
ויסנשטיין צילם רגעים שכולנו רוצים לזכור – ממעמד הכרזת המדינה, עבור בעלייתם לקרקע של קיבוצים וישובים ברחבי הארץ, ועד הקמת מפעלים חשובים בתולדות הציונות. צילומיו יוצאי דופן כי הם תופסים את רוחב היריעה שהיא מדינת ישראל הצעירה: הוא הצליח לתעד לא רק פורטרטים מרשימים של ראשי המדינה אלא גם את האנשים הפשוטים מן הישוב – הפועלים בנמל או הרוחצים בהנאה בחוף הים.
***
לפרטים נוספים על הצלמניה – הזמנות ותרומות יסייעו בשיקומה המהיר.
