אפשר ממש לדמיין את מפת העולם על הקיר, עם חוטים אדומים שמתחה ממקום למקום הצלמת אנה ריבקין-בריק (או חנה, אם תרצו). היא המוקד של סיפור שהתגלגל לכמה ספרים, שחיבר בין יוצרות במרחק אלפי קילומטרים זו מזו, שחשף ילדים לתרבויות זרות, ושהותיר את חותמו התרבותי עוד עשרות שנים אחר כך. או, כמו באגדות, עד עצם היום הזה.
ריבקין-בריק נולדה למשפחה יהודית ברוסיה, והיגרה עם הוריה לשוודיה ובה חיה רוב ימיה. היא צילמה רבבות תצלומים לאורך שנות חייה הקצרות, בהם כאלה שעסקו בתחום המחול שבו עסקה בצעירותה, פורטרטים של אושיות תרבות וגם סצינות מחיי היום-יום. בין השאר היא הספיקה לצלם את דוד בן גוריון, את גולדה מאיר, את השחקנית אינגריד ברגמן ואפילו את סלבדור דאלי. אבל עיקר פרסומה הגיע מהצילומים שצילמה במסעותיה ברחבי העולם. פה בישראל זוכרים אותה בעיקר בזכות סדרת ספרי "ילדי העולם", שמתארים את חייהן של אלה-קרי, נוריקו-סאן וילדים אחרים. ובעיקר אחרות.
ריבקין-בריק נסעה וצילמה בעולם עבור כמה מגזינים. לא היו לה תוכניות לצלם ספרי ילדים, אבל הכול השתנה בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים, אז נשלחה ליצור ספר תמונות על חיי הסאמים החיים בלפלנד השוודית. ריבקין-בריק התארחה בבית הוריה של אלה-קרי הקטנה, ושם פגשה לראשונה את הילדה כשהייתה בת שלוש וחצי. היא התאהבה בילדה הקטנה, צילמה אותה, ובשובה לשטוקהולם הבינה שיש לה ספר ילדים ביד. כך נולד הספר הראשון בסדרה, "אלה-קרי הילדה מלפלנד".
הספר היה לסיפור הצלחה; הוצאת הספרים התלהבה, וריבקין-בריק המשיכה משם לעוד שורה של ספרי תצלומים שהציגו את תרבותם ואורח חייהם של ילדים ברחבי העולם. העלילה פשוטה: בספר "נוריקו-סאן הילדה מיפן", למשל, נוריקו-סאן מספיקה לאכול, להתרחץ באמבט עץ ולרצות לשחק בבובות לפני שמגיע הרגע הגדול, ביקור של ילדה מן הקצה השני של העולם – אווה משוודיה.
ריבקין-בריק לא הייתה בודדה במלאכה. תשעה מספרי "ילדי העולם" נכתבו על ידי אסטריד לינדגרן, סופרת הילדים הנודעת ("בילבי", "מדיקן", סדרת "אלוף הבלשים"). לפופולריות של הספרים בישראל תרמה בוודאי העובדה שלנוסח העברי של רוב הספרים אחראית חברה קרובה של ריבקין-בריק: לא אחרת מאשר לאה גולדברג.
לא ברור איך בדיוק התנהל תהליך העיבוד העברי של הטקסט. השתיים היו, כאמור, חברות טובות, וברור שמערכת היחסים בין השתיים חרגה מזו של יוצרת ומתרגמת. הספרים תורגמו לעשר שפות לפחות, כך שייתכן שגולדברג הסתמכה על התרגום לאנגלית או לגרמנית. נוסף על כך, "ריבקין-בריק וגולדברג דיברו שתיהן רוסית מהבית, וסביר שבשפה זו התקיימו מפגשיהן. אולי בחלק מהספרים ריבקין-בריק העבירה לגולדברג את הסיפור בשפתן המשותפת, וגולדברג תרגמה וערכה. על כל פנים, נראה שגולדברג הוציאה תחת ידה יותר מסתם 'תרגום'", משערת דבורית שרגל, שביימה טרילוגיית סרטי תעודה על הילדים שבספריה של ריבקין-בריק ועל הצלמת עצמה.
ריבקין-בריק וגולדברג יצרו יחדיו גם כמה ספרים בישראל על ילדי הקיבוצים. ריבקין-בריק צילמה וגולדברג כתבה את "הרפתקה במדבר", שתיאר את חיי הילדים בקיבוץ רביבים, ואת הספר "מלכת שבא הקטנה", שיצא בשנת 1956 ותיעד את חייה של עולה חדשה בקיבוץ. ריבקין-בריק צילמה עוד ספר אחד, שלישי במספר, על הקיבוץ (וכתבה קורדליה אדוארדסון) ושמו "מרים גרה בקיבוץ". הספר יצא בשוודית, באנגלית, ובשפות אחרות, אך מעולם לא תורגם לעברית. זה היה הספר האחרון שצילמה ריבקין-בריק. את שלושת הספרים אפשר לשייך באיזשהו אופן לסדרת "ילדי העולם", על אף שלא יצאו במסגרתה. ספר רביעי שכתבו וצילמו ריבקין-בריק וגולדברג – שוב על חיי הקיבוץ – מעולם לא יצא לאור.
בטרילוגיה של שרגל ("איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", "אפריקה! – סיאה מהקילימנג'רו" ו-"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?") חזרה הבמאית אל הילדים שכיכבו בספרים, ובהם גם אל הילדים הישראליים שצילמה אנה ריבקין-בריק. איך הם מסכמים את החוויה? העמדות חלוקות.
קשה אולי לצפות מילדים שהיו בני 6-5 בעת הצילומים שיזכרו בפרטי פרטים את עבודת הצילום לספר שבכיכובם. חלקם זכרו שהצילומים ארכו רק ימים בודדים, בעוד שאחרים זכרו – כפי שהיה באמת – שהצילומים עבור כל ספר ארכו חודשים ארוכים. בעוד שחלק מהילדים זכרו את ימי הצילומים לטובה, דווקא ילדי ישראל התחברו פחות. ימי הצילום הארוכים, הדרישות והחזרות התישו ודאי את כולם. באחד מהסרטים מספרת אחת הילדות, שצולמה לספר שעסק בחיי הקיבוץ, כיצד בעקבות החוויה השלילית סירבה להצטלם במשך שנים.
העבודות, כאמור, נמשכו חודשים ובמהלכם שהתה ריבקין-בריק ביעד. היא התגוררה, כפי שהוזכר, במשך תקופה ארוכה בבית משפחתה של אלה-קרי מלפלנד ותיעדה את אורח חייהם. עבור כמה עשרות תמונות בספר צולמו מאות ואלפים. על אף העבודה הקשה, לילדים ולמשפחותיהם לא שולם שכר. לאחר העבודה הם קיבלו מתנות או נהנו מארוחות פאר שאירגנה ריבקין-בריק, וכמובן: היא שלחה לכל אחד מהילדים המשתתפים – לא משנה איפה בעולם – עותק של הספר המודפס בכיכובו. על הקשיים שחוו המצולמים עשויות אולי לרמז חלק מהתמונות בספרים שבהן נראים ילדים בוכים או עצובים. לכל הפחות הן מוסיפות לתחושת הטבעיות העולה מן הספרים.
בעקבות סרטיה של שרגל (שבשני האחרונים שבהם אפשר לצפות בארכיון הסרטים של סינמטק ירושלים), ובעקבות תערוכת "איזה עולם קטן" של מוזיאון ישראל, הודפסה מהדורה מחודשת לשמונה מספרי סדרת "ילדי העולם" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. למעשה, כבר בעת יציאת הסרט הראשון בטרילוגיה הייתה ישראל המדינה היחידה בעולם שבה עדיין הודפסו הספרים הללו. ייתכן שבעין מודרנית הטקסט נדמה קצת מיושן, אך ילדים בישראל עדיין נהנים מהתמונות היפהפיות של ריבקין-בריק ומהעברית משופעת הרבדים של גולדברג.
אלפי צילומים מארכיונה של ריבקין-בריק שמורים במוזיאון לאמנות מודרנית בשטוקהולם, שוודיה. 22,500 תצלומים נוספים שצולמו בארץ ישראל לאורך השנים, תרמה ריבקין-בריק לארכיון הציוני שבירושלים. ריבקין-בריק עצמה בחרה לסיים את המסע חובק העולם של חייה, כאן, בישראל, והיא קבורה בבית העלמין בחולון.
מרבית התמונות המופיעות בכתבה זו הן חלק מאוסף אנה ריבקין-בריק השמור בארכיון הציוני בירושלים. תודה רבה לאנשי הארכיון על העזרה.
תודה מיוחדת נמסרת לדבורית שרגל, שבלעדיה כתבה זו לא הייתה רואה אור.
