מהונולולו ועד לפלנד: מסע מסביב לעולם עם צלמת אחת מופלאה

איך נוצר "מסע" חובק עולם בין שוודיה, יפן והונולולו? מהו החוט המקשר בין אפריקה, לפלנד וישראל? מהו הקשר בין אסטריד לינדגרן ולאה גולדברג? התשובות אצל אנה ריבקין-בריק, אישה אחת יוצאת דופן

1

אפשר ממש לדמיין את מפת העולם על הקיר, עם חוטים אדומים שמתחה ממקום למקום הצלמת אנה ריבקין-בריק (או חנה, אם תרצו). היא המוקד של סיפור שהתגלגל לכמה ספרים, שחיבר בין יוצרות במרחק אלפי קילומטרים זו מזו, שחשף ילדים לתרבויות זרות, ושהותיר את חותמו התרבותי עוד עשרות שנים אחר כך. או, כמו באגדות, עד עצם היום הזה.

1
אנה ריבקין-בריק והמצלמה. מתוך העיתון "למרחב", 10 בפברואר 1969

ריבקין-בריק נולדה למשפחה יהודית ברוסיה, והיגרה עם הוריה לשוודיה ובה חיה רוב ימיה. היא צילמה רבבות תצלומים לאורך שנות חייה הקצרות, בהם כאלה שעסקו בתחום המחול שבו עסקה בצעירותה, פורטרטים של אושיות תרבות וגם סצינות מחיי היום-יום. בין השאר היא הספיקה לצלם את דוד בן גוריון, את גולדה מאיר, את השחקנית אינגריד ברגמן ואפילו את סלבדור דאלי. אבל עיקר פרסומה הגיע מהצילומים שצילמה במסעותיה ברחבי העולם. פה בישראל זוכרים אותה בעיקר בזכות סדרת ספרי "ילדי העולם", שמתארים את חייהן של אלה-קרי, נוריקו-סאן וילדים אחרים. ובעיקר אחרות.

1
דוד בן גוריון

ריבקין-בריק נסעה וצילמה בעולם עבור כמה מגזינים. לא היו לה תוכניות לצלם ספרי ילדים, אבל הכול השתנה בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים, אז נשלחה ליצור ספר תמונות על חיי הסאמים החיים בלפלנד השוודית. ריבקין-בריק התארחה בבית הוריה של אלה-קרי הקטנה, ושם פגשה לראשונה את הילדה כשהייתה בת שלוש וחצי. היא התאהבה בילדה הקטנה, צילמה אותה, ובשובה לשטוקהולם הבינה שיש לה ספר ילדים ביד. כך נולד הספר הראשון בסדרה, "אלה-קרי הילדה מלפלנד".

1
מתוך כריכת הספר "אלה קרי הילדה מלפלנד". הוצאת הקיבוץ הארצי

הספר היה לסיפור הצלחה; הוצאת הספרים התלהבה, וריבקין-בריק המשיכה משם לעוד שורה של ספרי תצלומים שהציגו את תרבותם ואורח חייהם של ילדים ברחבי העולם. העלילה פשוטה: בספר "נוריקו-סאן הילדה מיפן", למשל, נוריקו-סאן מספיקה לאכול, להתרחץ באמבט עץ ולרצות לשחק בבובות לפני שמגיע הרגע הגדול, ביקור של ילדה מן הקצה השני של העולם – אווה משוודיה.

ריבקין-בריק לא הייתה בודדה במלאכה. תשעה מספרי "ילדי העולם" נכתבו על ידי אסטריד לינדגרן, סופרת הילדים הנודעת ("בילבי", "מדיקן", סדרת "אלוף הבלשים"). לפופולריות של הספרים בישראל תרמה בוודאי העובדה שלנוסח העברי של רוב הספרים אחראית חברה קרובה של ריבקין-בריק: לא אחרת מאשר לאה גולדברג.

1
לאה גולדברג כפי שנלכדה בעדשתה של חברתה

לא ברור איך בדיוק התנהל תהליך העיבוד העברי של הטקסט. השתיים היו, כאמור, חברות טובות, וברור שמערכת היחסים בין השתיים חרגה מזו של יוצרת ומתרגמת. הספרים תורגמו לעשר שפות לפחות, כך שייתכן שגולדברג הסתמכה על התרגום לאנגלית או לגרמנית. נוסף על כך, "ריבקין-בריק וגולדברג דיברו שתיהן רוסית מהבית, וסביר שבשפה זו התקיימו מפגשיהן. אולי בחלק מהספרים ריבקין-בריק העבירה לגולדברג את הסיפור בשפתן המשותפת, וגולדברג תרגמה וערכה. על כל פנים, נראה שגולדברג הוציאה תחת ידה יותר מסתם 'תרגום'", משערת דבורית שרגל, שביימה טרילוגיית סרטי תעודה על הילדים שבספריה של ריבקין-בריק ועל הצלמת עצמה.

ריבקין-בריק וגולדברג יצרו יחדיו גם כמה ספרים בישראל על ילדי הקיבוצים. ריבקין-בריק צילמה וגולדברג כתבה את "הרפתקה במדבר", שתיאר את חיי הילדים בקיבוץ רביבים, ואת הספר "מלכת שבא הקטנה", שיצא בשנת 1956 ותיעד את חייה של עולה חדשה בקיבוץ. ריבקין-בריק צילמה עוד ספר אחד, שלישי במספר, על הקיבוץ (וכתבה קורדליה אדוארדסון) ושמו "מרים גרה בקיבוץ". הספר יצא בשוודית, באנגלית, ובשפות אחרות, אך מעולם לא תורגם לעברית. זה היה הספר האחרון שצילמה ריבקין-בריק. את שלושת הספרים אפשר לשייך באיזשהו אופן לסדרת "ילדי העולם", על אף שלא יצאו במסגרתה. ספר רביעי שכתבו וצילמו ריבקין-בריק וגולדברג – שוב על חיי הקיבוץ – מעולם לא יצא לאור.

1

בטרילוגיה של שרגל ("איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", "אפריקה! – סיאה מהקילימנג'רו" ו-"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?") חזרה הבמאית אל הילדים שכיכבו בספרים, ובהם גם אל הילדים הישראליים שצילמה אנה ריבקין-בריק. איך הם מסכמים את החוויה? העמדות חלוקות.

קשה אולי לצפות מילדים שהיו בני 6-5 בעת הצילומים שיזכרו בפרטי פרטים את עבודת הצילום לספר שבכיכובם. חלקם זכרו שהצילומים ארכו רק ימים בודדים, בעוד שאחרים זכרו – כפי שהיה באמת – שהצילומים עבור כל ספר ארכו חודשים ארוכים. בעוד שחלק מהילדים זכרו את ימי הצילומים לטובה, דווקא ילדי ישראל התחברו פחות. ימי הצילום הארוכים, הדרישות והחזרות התישו ודאי את כולם. באחד מהסרטים מספרת אחת הילדות, שצולמה לספר שעסק בחיי הקיבוץ, כיצד בעקבות החוויה השלילית סירבה להצטלם במשך שנים.

1

העבודות, כאמור, נמשכו חודשים ובמהלכם שהתה ריבקין-בריק ביעד. היא התגוררה, כפי שהוזכר, במשך תקופה ארוכה בבית משפחתה של אלה-קרי מלפלנד ותיעדה את אורח חייהם. עבור כמה עשרות תמונות בספר צולמו מאות ואלפים. על אף העבודה הקשה, לילדים ולמשפחותיהם לא שולם שכר. לאחר העבודה הם קיבלו מתנות או נהנו מארוחות פאר שאירגנה ריבקין-בריק, וכמובן: היא שלחה לכל אחד מהילדים המשתתפים – לא משנה איפה בעולם – עותק של הספר המודפס בכיכובו. על הקשיים שחוו המצולמים עשויות אולי לרמז חלק מהתמונות בספרים שבהן נראים ילדים בוכים או עצובים. לכל הפחות הן מוסיפות לתחושת הטבעיות העולה מן הספרים.

1

בעקבות סרטיה של שרגל (שבשני האחרונים שבהם אפשר לצפות בארכיון הסרטים של סינמטק ירושלים), ובעקבות תערוכת "איזה עולם קטן" של מוזיאון ישראל, הודפסה מהדורה מחודשת לשמונה מספרי סדרת "ילדי העולם" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. למעשה, כבר בעת יציאת הסרט הראשון בטרילוגיה הייתה ישראל המדינה היחידה בעולם שבה עדיין הודפסו הספרים הללו. ייתכן שבעין מודרנית הטקסט נדמה קצת מיושן, אך ילדים בישראל עדיין נהנים מהתמונות היפהפיות של ריבקין-בריק ומהעברית משופעת הרבדים של גולדברג.

אלפי צילומים מארכיונה של ריבקין-בריק שמורים במוזיאון לאמנות מודרנית בשטוקהולם, שוודיה. 22,500 תצלומים נוספים שצולמו בארץ ישראל לאורך השנים, תרמה ריבקין-בריק לארכיון הציוני שבירושלים. ריבקין-בריק עצמה בחרה לסיים את המסע חובק העולם של חייה, כאן, בישראל, והיא קבורה בבית העלמין בחולון.

מרבית התמונות המופיעות בכתבה זו הן חלק מאוסף אנה ריבקין-בריק השמור בארכיון הציוני בירושלים. תודה רבה לאנשי הארכיון על העזרה.

תודה מיוחדת נמסרת לדבורית שרגל, שבלעדיה כתבה זו לא הייתה רואה אור.

סיפורם של לילא ומג'נון: "רומיאו ויוליה של המזרח"

מאז פרסום שירו של ניזאמי פרץ סיפורם של לילא ומג'נון את גבולות המזרח

מג'נון הצעיר מחבק איילה תכולת עיניים, הועתק בידי מוחמד איבן מולא בשנת 1603 בקירוב

בשנת 1192, המשורר הפרסי ניזאמי מחבר שיר על סיפורו הטרגי של משורר צעיר בשם קייס אל-עאמרי שדעתו נטרפת מרוב אהבתו ללילא. שנים רבות קודם לכן, התאהב קייס בבת כיתתו לילא, והיא בו, אך הורי הנערה התנגדו לקשר בין השניים. גם בהתערבות חבריו ומכריו לא הצליח האוהב להתאחד עם אהובתו. הוא סירב לקבל את רוע הגזרה. לאן שלא פנה ומי שלא פגש בדרכו הזכירו לו את לילא, והוא החל לשיר על אהבתו כלפיה בכל מקום שאליו הזדמן. כך זכה בכינוי מג'נון (אחוז דיבוק, בערבית).

מג'נון שבור הלב נמלט אל המדבר. שם, הוא המשיך לחבר שירים לאהובתו, רושם אותם בחול הנישא ברוח המדבר לארבע כנפות תבל. ערום ואובד עצות, המחשבה על לילא הדירה שינה מעיניו. בעוד הוא מתרחק מחברת בני אדם, שמרה גם לילא על נאמנותה למג'נון. הוריה השיאו אותה לאחר, אך היא סירבה להתאחד עם בעלה ודחתה את חיזוריו. בעזרתו של אציל פרסי (בן דמותו של הקדוש אל ח'דר שחוזר ומופיע בסיפורים שונים במסורת הפרסית) הצליחה לילא לארגן פגישה עם מג'נון. שום מגע פיזי לא נוצר ביניהם באותו מפגש אחרון. במקום זה, הקריאו השניים שירי אהבה זה לזו ממרחק, ומג'נון, שקוע בדימוי האידיאלי של האהובה שיצר בדמיונו, נמלט בחזרה אל המדבר. משנפטר בעלה של לילא, היא סוף סוף הייתה חופשייה להתאבל בפומבי. לסובביה נדמה כי היא מתאבלת על מות בעלה, אך למעשה היא התאבלה על הפירוד הממושך מאהובה, מג'נון. זמן קצר לאחר מכן היא מתה מיגון, ונקברה בשמלת כלולות, על פי בקשתה. מג'נון מיהר אל קברה, ומת ברגע שראה אותו. כך נקברו השניים זה לצד זה, וקברם הפך למקום עלייה לרגל – סמל לאיחוד שנוצר רק במותם. השיר של ניזאמי מסתיים בחלום של חבר משותף של השניים הרואה את האוהבים מאוחדים ומאושרים סוף סוף בגן העדן, חיים כמלך ומלכה.

 

לורד ביירון קרא לזוג האוהבים הפרסיים "רומיאו ויוליה של המזרח". ובדומה לזוג האוהבים הנצחי מוורונה, עוד לפני שהונצחו בכתב בידי משורר גדול – במקרה שלהם המשורר הפרסי ניזאמי, הופיעו עדויות בעל-פה ופרגמנטים בכתב המספרים על אהבתו של מג'נון ללילא.

שורשיו של הסיפור ערביים ולא פרסיים, והוא נוצר ככל הנראה במאה השמינית לספירה. ב"ספר השירים" (כיתאב אל-אע'א'ני) שחיבר אבו אל-פראג', מספר המשורר והלקסיקוגרף הערבי בן המאה התשיעית על משורר מתקופת הח'ליפות האסלאמית של בית אומיה שאימץ לעצמו את שם העט מג'נון. בכך יכול היה המשורר האנונימי להביע ללא חשש את אהבתו הלא ממומשת לבת דודתו – שלה חיבר שירי אהבה על כאב הפרידה והמרחק.

תיאורים קצרים, אנקדוטאליים של סיפור לילא ומג'נון, הופיעו בספרות ובשירה הערבית והפרסית, והם מאירים בכל פעם זווית חדשה בחייהם ובמותם של האוהבים. היו שהפגישו בין האוהבים במרעה ולא בבית הספר, היו שהרחיבו על יחסי הידידות שהתפתחו בין מג'נון וחיות הפרא שפגש בזמן התבודדותו במדבר, והיו שסיפרו על תוכן המכתבים שהחליפו לילא הנשואה ומג'נון המיוסר.

 

מאות שנים לפני שהעניק ניזאמי צורה מלוכדת ואחידה לסיפורם של לילא ומג'נון, הסתובבה האגדה על השניים במזרח התיכון. סיבה אחת לפופולריות הגדולה של סיפור האהבה הזה היא דווקא הקשרו המיסטי. קייס/ מג'נון נתפס כמודל לחיקוי עבור המיסטיקה הסופית. כפי שסיפרה לנו החוקרת מיכל חסון, "על פי הסופיות, האדם שואף להגיע לקרבה ולאיחוד עם האל והיחסים עם האל מתאפיינים באהבה עזה וגעגוע. גם עבור בעלי המעלה הרוחנית הגבוהה ביותר, אלו שהגיעו בימי חייהם לקרבה גדולה לאל, האיחוד השלם עימו הוא רק בשעת המוות, על כן חוגגים מדי שנה את יום מותו של הקדוש הסופי, יום המכונה עורס, כלומר חתונה. על כן מג'נון שבילה את כל ימיו בחיפוש אחר אהובתו וגעגועים אליה, אך התאחד עימה רק לאחר מותו, נתפס כמייצג האולטימטיבי של האהבה והתשוקה לאל, ואילו לילא נתפסה כייצוג של האהוב האלוהי״.

בשנת 1188 (היא שנת 566 להג'רה) חיבר המשורר הפרסי ניאזמי את שירו שבו 4,600 שורות בקירוב. ניזאמי החליף את התפאורה הערבית-בדואית של האגדה המקורית בתפאורה פרסית-עירונית, ושינה בתוך-כך את דמויות המשנה שמלוות את האוהבים – המושל ממכה שמנסה לסייע באיחוד האהובים הפך לאציל פרסי; והאוהבים הצעירים שנפגשו באגדה המקורית במדבריות ערב בינות גמלים וסוחרים כשני פשוטי-עם, נפגשו בתחילת השיר הפרסי בבית ספר – הפעם כשני בני אצילים.

 

מאז פרסום שירו של ניזאמי פרץ סיפורם של לילא ומג'נון את גבולות המזרח. הוא עובד בגרסאות נוספות, והפך להיות הסיפור הכי "מועתק" בספרות הפרסית לדורותיה. עוד בטרם תורגם הסיפור לשפות אירופה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, משוררים ערביים ופרסיים רבים שרצו להציב עצמם בשורה אחת עם ניזאמי חיברו פואמת לילא-מג'נון משלהם. התופעה הזו התגלגלה גם לחיבורים בתורכית, באורדו, ובשפות רבות אחרות. מיכל חסון מספרת לנו ש"אפשר למצוא, על כן, את לילא ומג'נון בציורי קיר מראג'סטאן מהמאה ה-17, במיניאטורות מוגוליות, בשירה הערבית והפרסית כמובן, ובאינספור חיבורים בשפות שונות. יש לאוהבים גם "מבנה קבר" בעיירת גבול קטנה בין הודו לפקיסטן״. אוהבי רוקנרול ודאי מכירים את השיר "לילא" שחיבר אריק קלפטון.

 

חמש גרסאות שונות של יצירת ניאזמי הגיעו אפילו אל הספרייה הלאומית שלנו. אחת מהן היא כתב היד המאויר והיפהפה של "לילא ומג'נון" שנמצא בספרייה, שהועתק בידי מוחמד איבן מולא בשנת 1603 בקירוב. מופיעות בו שלל תמונות מרהיבות כמו התמונה הזאת, המציגה את מג'נון הצעיר מחבק איילה תכולת עיניים, סמלה של אהובתו היחידה והאבודה – לילא.

 

נוסף על כתב-יד זה שמור בספרייה גם כתב-יד קשמירי משנת 1798, ובו אנו נתקלים בין השאר באיור הפגישה של לילא ומג'נון.

 

 

ב-2018 תירגם יובל שילוח את סיפורם של לילא ומג'נון לראשונה לעברית. התרגום זה לא נעשה מהפרסית המקורית, אלא מהתרגום האנגלי של רודולף גלפקה שראה אור ב-1966.

 

לקריאה נוספת

הערך לילא ומג'נון באנציקלופדיה איראניקה

 

תודה לד"ר מיכל חסון ולד"ר סם טרופ על עזרתם בחיבור הכתבה.

עולם נמלה, נשמת ציפור

תחושה עזה של קִרבה לטבע ליוותה את רחל המשוררת בשיריה ובמכתב עידוד אישי שכתבה

מאז ומעולם הייתה רחל אחת המשוררות הקרובות ביותר לטבע – גם באורח חייה (עד מחלתה) וגם בנושאים שבחרה לעסוק בהם. כך, למשל, באחד משיריה המפורסמים, "רק על עצמי", היא ממשילה את עצמה לנמלה:

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי

צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

גַּם אֶת דַּרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –

דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,

יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,

יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.

כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע

פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים.

לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא?

לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים?

טיוטת "רק על עצמי". באדיבות מכון לבון לחקר תנועת העבודה.

בשיר משתקפים ייאוש גדול וחוסר נחמה, והוא מסתיים בהאשמה חריפה. על פי השיר, כוחות כוזבים גרמו למשוררת לקוות ולהתאכזב, והם הופכים את מסעה לסיזיפי. יותר מכך, ההתבדחות של אותה יד מהתלת באה על חשבונה.

מכתבה של רחל אל משה עוזיאלי. באדיבות מכון לבון לחקר תנועת העבודה.

במכתב של רחל מ-1908 שמוען אל משה עוזיאלי משתקפת תמונה דומה מאוד – תמונה של פרט יחיד שנאבק בטיפוסו במעלה ההר אל מול גורל שאינו מתחשב בו. רחל ביקשה לכתוב דברי עידוד אל ידידה וניסחה אותם כך:

"מה לאחל לך משה? הֱיה חזק! לעתים שתוכל (בזמן) לעמוד בפני הגורל, בפני סערת הגורל, אף פסיעה אחורה לא לעשות!..

שתוכל ברגע קשה בחיים להכריז בגאון: אנחנו עוד נִלָּחם, אל ההר!"

בדברי העידוד האלה הצליחה רחל למסוך את המרכיב החסר ב"רק על עצמי": תחושת מטרה אמיתית ומשמעות שאינה נכזבת. הדרך שהיא מתווה לידידה – "אל ההר!" – ב-1908 והעידוד להילחם נעדרים מן השיר שכתבה בתר"ץ (1929), שנתיים לפני מותה, כשהיא כבר למודת אכזבות והתפכחויות. בַּשיר "חופי הפלא" מכזיבים, והאורות הרחוקים קורצים באופן שקרי, ובמילים אחרות, המטרה שאליה חותרים מתגלה כריקה וחסרת תוחלת.

הקשר של רחל לטבע נמצא בשיאו בשיר נוסף שלה, "באחד גלגוליי", שבו היא תוהה על פשר תחושת הקִרבה החזקה שלה לעולם החי:

באחד גלגוליי

הֶהָיִיתִי חַיָּה בֵּין חַיּוֹת הַשָּׂדֶה
בְּיָמִים רְחוֹקִים, בְּאַחַד גִּלְגּוּלַי?
וּמֵאָז לִי קִרְבַת הָאָחוֹת לְחַי
וְאֵימַת הָאָדָם הָרוֹדֶה?

אֲפֹרַת הַנּוֹצָה וְחַסְרַת הַמָּגֵן
גֻּלְגְּלָה-פִּרְפְּרָה בִּי נִשְׁמַת צִפּוֹר?
מַנְגִּינָה עַגְמוּמִית, אַהֲבַת הַדְּרוֹר –
הֵן מִמֶּנָּה, מִמֶּנָּה שְׁתֵּיהֶן.

וְאוּלַי בַּגִּלְגּוּל הָרָחוֹק-קָדוּם
הָיִיתִי גִבְעוֹל-עֲשָׂבִים יְרַקְרַק?
וְלָכֵן בְּאִמִּי-אֲדָמָה אֶדְבַּק,
וּמְנוּחַי בְּחֵיקָהּ הַשָּׁחוּם.

השיר בנוי משאלות רטוריות חוזרות ונשנות המשקפות רעיון אחד – בגלגוליה הקודמים הייתה המשוררת ברייה קטנה שאינה אדם. בסופו של כל בית מגיעה המסקנה הגוזרת מרעיון הגלגול את התחושות העכשוויות של המשוררת. שלושת הגלגולים שרחל מונה: חיית השדה, ציפור, גבעול עשב, הם כולם של גורמים קטנים וחלשים, ומִקנה המידה הקטן שלהם נגזרות התחושות: אימה מפני בני אדם מתאכזרים, עגמומיות ולבסוף גם קרבה יתרה לאדמה.

הנחמה הגדולה שהאדמה מעניקה למשוררת אינה נעוצה לא במובן הגיאוגרפי או הלאומי (מולדת), לא במובן הנדל"ני (בית לגור בו) ולא במובן הסמלי (חלקת קבר), אלא קשורה במגע פיזי ממש – עבודת אדמה יומיומית, מצד אחד, ומנוחה רוגעת על הקרקע, מצד אחר. הבחירה במילים כמו "אדבק" ו"חֵיקה" מעוררת הקשר של חיבוק חם ומלא רגש. כך גם באין נוכחות של אדם אחר בשיר, בכל זאת שורה עליו שלמות מתוך הידיעה של סדרי העולם והחיבור לכדור הארץ כולו.

שמורת טבע. אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית. מס' מערכת: 997002558150405171

למרות הקטנוּת וחוסר האונים השיר נותן תחושה מלאה של השלמה, של הבנת מחזוריות הטבע, שרשרת המזון והכליה ושל היווצרות ומוות, ותחושה זו מנהלת את העולם. יותר מזה, הרעיון של גלגולי נשמה צופן את האפשרות של תיקון ושיפור או, לפחות, של הבנה עצמית עמוקה.

חלק מן הסדר הגדול של העולם

בשני השירים המשוררת מגדירה את מקומה בעולם כחלק זעיר מהטבע, ובכל זאת יש הבדל עקרוני בין שניהם. ב"באחד גלגוליי" מודגש היותה של המשוררת חלק מן הסדר הגדול של העולם, אחת מבריות רבות המרכיבות את הלמות ליבו; גם כגוזל או כעלה עשב היא מחוברת לקצב האירועים הטבעי שבו. למרות תחושות כמו אימה ועגמומיות המשוררת מסוגלת לראות ולתאר את התמונה הגדולה הזו, לדלג מעלי עשב אל מעוף ציפורים, לשכון בשדה כחיה חופשייה, ובעיקר, בסוף השיר, למצוא לה מנוחה; גם אם היא חסרת חשיבות בפני עצמה, עדיין תמצא שלווה בחיקה של אימא אדמה, תשתלב באופן מוחלט בכדור הארץ ותיטמע בתוכו.

רחל בלובשטין. צילום: הלה רייכמן. מתוך ארכיון הספרייה הלאומית, מס' מערכת: 990027650610205171

כנגד זאת, ב"רק על עצמי" מושם דגש חזק יותר על חוסר האונים המצמית של המשוררת – כמוה כנמלה העומסת משא על גבה וכורעת תחת הנטל, שיד הגורל מסכלת את מעשיה. כמה שונָה  התמונה הסמלית הזו – יד אנוש או יד גורל המשחקת בנמלה – מן התמונה המוחשית רווּית הצבעים בחום ובירוק של בעלי חיים וציפורים המשלימים את גלגולם בשיר הראשון שהובא כאן.

טיוטת "באחד גלגולי". באדיבות מכון לבון לחקר תנועת העבודה.

בטיוטה הנראית כאן נמצאת גרסה אחרת, ראשונית, לשני הבתים האחרונים של "באחד גלגוליי" אשר נפסלה לבסוף: (קרדיט – מכון לבון לחקר תנועת העבודה)

אפורת הנוצה וחסרת המגן
גלגלה-פרפרה בי נשמת צפור
השירה התמה, אהבת הדרור –
הן ממנה, ממנה שתיהן

או הייתי גבעול דשאים ירקרק
באחד גלגולי הרחוק-קדום
ומאז באמי-אדמה אדבק
וטובה לי מנוחה בחיקה השחום.

אפרוח בוקע בחוות היענים בקיבוץ האון. אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית. מס' מערכת: 997000874250405171.

באמצעות הפיכת "השירה התמה" שבגלגול הקודם של השיר ל"מנגינה עגמומית" הדגישה רחל את העצב המשוך על חיי הדוברת בשיר במקום את התום ויצרה רושם מוגבר של פגיעוּת וצער. נוסף על כך החרוז בבית האחרון השתנה, וכעת, כאשר הנושא הוא התרפקות על אימא אדמה, האפקט ה"חובק" של החריזה מובן ורב-משמעות.

כל אחד משני השירים המובאים כאן מתייחס באופן שונה לתהפוכות הגורל. "רק על עצמי" מפנה אצבע מאשימה כלפי כוחות עלומים המתנכלים לדוברת, ואילו ב"באחד גלגוליי", שבו מופיעה גם כן "אימת האדם הרודה", אין האשמה, ואין מרירות, לכל היותר הסתגרות והשלמה עם חוסר היכולת להשפיע במידה ניכרת. מנגד, המכתב שרחל כתבה לידידה שופע להט ומוכנות להתגבר על כל קושי.

אם כך, האם הייתה המשוררת עזת הביטוי קורבן מאשים, או שמא אדם נחוש המוכן לכל מאבק? נראה כי היא נעה ונדה בין התחושות הללו של האשמה כלפי אורחות היקום, מצד אחד, ושל השלמה ומציאת מקום בעולם, מצד אחר.

 .

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

"שלום רב לאוהבי!", הרב אברהם ביג'אג'ו כותב לידידו הרב שמעון אשריקי

לפני האינטרנט והטלוויזיה: היחס הרציני והמחשבה שהושקעו בכתיבת אגרת וההמתנה בקוצר רוח להגעת התשובה

אין כעיון במכתבים ישנים כדי להמחיש לנו את גודל השינוי התרבותי שחוללו אמצעי התקשורת המודרניים. דרכם אתה מתוודע לעולם שבו תקשורת בין אנשים מתקיימת באמצעים ממשיים ובקצב משלה. התקשורת בימי קדם התבצעה על ידי העברה ממשית של חומר כתוב בין הצדדים, וההמתנה להגעת המסרים ליעדם עשויה לארוך ימים ושבועות. המצאת הטלגרף והטלפון וצאצאיהם המתקדמים יותר ייעלו אמנם את העברת המסרים, אבל פגמו כנראה באיכות ניסוחם ובערכם הספרותי. בשני מכתבים ששלח הרב אברהם ביג'אג'ו בשנת תרס"ב (1901-1902) מהעיר פארו (Faro) בפורטוגל אל ידידו הרב שמעון אשריקי, ששהה כשד"ר בעיר טנג'יר (Tangier) במרוקו, יש ייצוג אוטנטי של אופי התקשורת בתחילת המאה העשרים. אפשר ללמוד מהם על תהליך כתיבת המכתבים ומסירתם ליעדם, וגם למצוא בהם כמה מאפיינים תרבותיים וחברתיים של התקופה. בולטים בהם היחס הרציני והמחשבה שהושקעו בכתיבת אגרת; ההמתנה בקוצר רוח להגעת התשובה; תופעת השדרו"ת על שלל מאפייניה; ואולי המפתיע מכל הבעת רגשי ידידות ואהבה בחופשיות באופן שהיה נתפס היום כמביך. סגנון כתיבתו של ביג'אג'ו דרמטי, ושני מכתביו נקראים כסיפורים קצרים. המכתבים נמצאים היום באוסף בניהו –  Ms. TEU 44.8.

כותב המכתבים הרב אברהם ביג'אג'ו נולד בקושטא בשנת תרי"ח, עלה בילדותו לירושלים, שימש כרב בעיר פארו, ונפטר בירושלים בליל שבת פרשת ראה – כ"ט באב תרפ"ג. הנמען הרב שמעון אשריקי נולד במרוקו בשנת תר"ך, עלה בגיל חמש לארץ ישראל, היה שד"ר כוללות ירושלים ואב"ד העדה המערבית, ונפטר בכ"ו בסיון תר"ץ. מידע נוסף על שני האישים יובא אחרי העתקת המכתבים.

המכתבים

היום יום ז"ך לחדש כסלו התרס"ב ליצירה,

אל מול מעלת רב אחאי ורב רחומאי, היינו כולי גופאי, ידי"ן ואור עיני אוהב דבק מאח, ה"ה מע' הרב המובהק ואח לברך, מר שד"ר כמוהר"ר שמעון אשריקי יצ"ו ה' את הברכה, את ברכת אברהם, כיר"א.

יום ערב ש"ק לעת ערב, עת הייתי מחליף שמלותי לכבוד השבת, והנה איש זקן ונשוא פנים מנכבדי העיר נגש אל פתח ביתי. רבי אברהם, קרא אותי. מה אדוני מבקש את עבדו בעת ובעונה הזאת? אמרתי לו. מכתב הבאתי לך ענני, כי באה בת סי' אברהם לוי הי"ו מליזבואה [=ליסבון] והביאה עמה את המכתב הזה. ויראה לי לאמר למי זאת? ואנכי ידעתי כי לך הנה, ועתה הכר נא הלך היא אם לא? ואומר לו: לי, לי, לי היא. ואחר תני את תודותי לו לקחתיה מידו והלך לו. מתחילה נדמה לי כי המכתב מכתב אנשי ביתי הנה. אך! מה להם לשולחה ליזבואה? ולשם מי? לשם סי' אברהם לוי. מאין ידעוהו לסי' אברהם לוי? ומיום בואי פארו עד היום הזה לא שלחו לי מכתב בדרך הזה, כ"א על הפוסט. ומה להם לעשות כן? אין זאת. לא ולא. ואם אין זאת, מאין היא? ומי שלחה אלי? כבר הייתי מתפלסף איזה רגעים, בעוד הייתי יכול לידע את הכל ברגע בפותחי את המעטפה ולראות את שם השולחה. כאשר עשיתי באמת לבסוף כי פתחתי את המעטפה להוציא החוצה את הטמון בתוכה. וטרם כל שלחתי את עיני אל החותם בה, לראות מי הוא זה האיש השולחה. ומה ראיתי? שם אלופי ומיודעי חרות עליה. האח, האח. מה גדלה שמחתי עד מרום קיצה? כי בעוד הוא עמוס התלאות ועוד לא נח מדרכו הארוך, זכרוני בא לפניו ויפקדני במכתבו לשלום. הבא נא אבוא אליה לראות את הכתוב בה. מה ראיתי? דברי ידידות, דברי אהבה, דברים היוצאים מקירות לבו, דברים המתוקים מדבש ונופת צופים. זאת לא זאת, כי מבשר ואומר כי בקרב ימים אראה את נועם פ"ק. האח, אנכי, אנכי, המאושר מכל האדם עלי אדמות. אין כח בעטי לתאר לפני אדוני את רגשות נפשי והגיון לבי, כי את אשר לא דמיתי ולא עלה על לבי לראות, ראו עיני. מכתב מידיד נפש, ועוד מעט יראו עיני את עיניו ופיו המדבר אלי. דעת לנבון נקל כי לא מעט שמחתי ויעלוז לבי, מה אשיב תודה לאדוני. אין לי פה לדבר, ותאלמנה שפתי מהביעי תודות לאדוני. רק את זאת אשלח לו את ברכתי ברכת הדיוט קלה, כי אלקים משמים יאמר די לצרותיו, ויחזירהו למחוז חפצו לחטו"ל שלם בגופו וכו', בשובע שמחות ורב ההצלחות, כחפצו ורצונו, וכחפץ ורצון אהובו. אכי"ר.

עתה באתי להודיע לאדוני כי תכף באותו עת שקבלתי המכתב הלכתי אצל סי' אברהם עמרם הי"ו, ומסרתי המכתב אשר היתה לוטה תוך מכתבו לו. וקימתי שפיר גזרתו לבאר לו את כל הכתוב, בתוספת נופך משלי, ויותר ממה שכתוב שם קראתי לפניו. ויען ויאמר כי הנו מתאוה לראות פ"ק, מתי יבא וישתעשע עמו. ולבקשת חכמי הישיבה הנו מוכן לעשות מבוקשם, ולשלוח להם את כספם.

ועתה אגיד לאדוני את אשר דברתי עמו אודות הישיבה זה כמה פעמים, כמו שציוני הר' המופלא וכו' כמוהר"י אשכנזי נר"ו. בתחילת בואי אמרתי לו הלא ידעת שימי החג קרבו ויאתיון, וחכמי הישיבה מצפים לקבל את החג בשמחה עם משלוח ידך כפי חיובך. וישב אלי לאמר טוב הדבר. אכן אנכי חפץ לבטל את הישיבה עבור כי בעונותי לעת עתה אין ידי משגת לתת את הסך הזה. וכשומעי זאת קפצתי ממקומי ברתת ויתר לבי, ואמרתי לו מה אדוני מדבר אל עבדו? את אשר לא פללתי לשמוע, שמעו אזני. כי זה דבר נמנע כי הוא נדר, ואיסור גדול יש בדבר, ואינו טוב לך לעשות כדבר הזה. ויהי כמשיב, ומה לעשות אם אין ידי משגת? כי זה שלש שנים שההצלחה פנתה שכמה מאצלי, ולא מצאתי רק את חסרו"ן. אז אמרתי הטוב בעיניך עשה ואין אני מכריחך בדבר. רק ידוע תדע כי לא טוב הדבר אחר שנדר גדול נדרת, וקימת את נדרך זה כמה שנים, ועתה אתה חפץ לבטלו. חוששני לך מחטאת, בעבור חומר נדרים. ואם אין לאל ידך לכל ההספקה, לכל הפחות תשלח להם עד החצי (כי כן אמר לי מהרי"א נר"ו לומר לו). ויהי כמחריש ולא ענה עוד. אמרתי אני בלבי כנראה שדברי עשו פירות, ואילו לא אתינא פה פארו כ"א לקיים את הישיבה הזאת די. אך! לא כאשר דימיתי כן היתה, כי בעבור איזה ימים כתב לי מוהרי"א לדבר על לבו שישלח להם הספקתם. ויהי כדברי אליו חזר וניעור כחמץ בפסח כי רצונו לבטלה. וכל מה שדברתי עמו אך למותר, והוא באחת כי אין לאל ידו עתה!

אמרתי לו שישיב לו תשובה. טוב טוב ענני, בשבוע זאת אכתוב לו. עבר כמה שבועות ולא כתב מאום, עד שכתב לו ה"ר מוהרי"א שנית ושלשית לעוררו. ובכל פעם היה מבטיח אותי לכתוב, ולא היה כותב. עד שלבסוף כתב לו דברי תלונות רבות ודברים קשים על שאינו משיב, ואף אני הוספתי מדעתי דברים הדברים, ובכל זאת לא כתב. וידעתי זאת עתה כי בעת תיתי את מכתב אדוני לו שאלתיהו אם כתב לירושלם, ויען ויאמר שלא כתב עדיין, עבור כי אין רצונו לשלוח מכתב רקנית. רק עד שיזדמן המעות בידו לשולחם ואזי יכתוב לו כאשר עם לבבו. ומי יודע איזה יום הוא היום ההוא? רק בבא אדוני פה וידבר עמו פה אל פה אולי יעשה איזה רושם. ואף אם אין ברצונו לבא פארו עבור הנדבה, יבא עבור הדבר הזה, כי פני אדם פני אריה. זהו קיצור הדברים אשר עבר בינינו, ולה"ר כמוהרי"א נר"ו כתבתי לו בארוכה. ולהיות כי אנכי מקוה לביאתו פה לחטו"ל ואדבר עמו כל פרשת העבור פא"פ, מנעתי את עטי להאריך. ואל יבטיחו לבו לאמר כי ע"י מכתבים יעשה פועל, כי לא ישיבנו אחת מני אלף. רק בבואו פה פיו יפתח בחכמה, וידבר על לבו. וכולי האי ואולי יעשה פועל. רק אין דבר זולת שנשארתי דשו"ט באה"ר ובחי"ן כנה"ר וכנא"ה ברב עז ושלום.

כ"ד המיחל לקראת בואו לחטו"ל לחזות את נועם פ"ק בכליון עינים, הצעיר אברהם ביג'אג'ו הי"ו.

 

האגרת הראשונה ששלח הרב אברהם ביג'אג'ו, לחצו להגדלה

 

אגרת 2

 היום יום 20 שבט התרס"ב ליצירה

אל מול מעלת המנורה הטהורה, זכה וברה, ה"ה המובהק, ונוגה לו ברק, כמוהר"ר שמעון אשריקי נר"ו ויחשל"א [=ויחי שמו לעד אמן].

שלום רב לאוהבי! אצל היאודים כל דבר יכנה על קו תוהו ואנדני בוהו, וגם אנכי עברי הנני כמוהם וקו אחד ינטה גם עלי. היאודי דרכו לחקור ולדרוש, לידע כל דבר מראשיתו, כאלו רק זאת ישעו וחפצו בארצות החיים. ככה המה דרכי היאודים בלי כל יסוד מוסדי! טרם קבלי מכתבו הנעים יצאתי גם אנכי בדרכי לתור ולעמיק שאלה, מדוע לא קבלתי מענה על מכתבי מאת בחיר נפשי? דומייתו תעיק מאד אל לבי. אין זה כי אם מכתבי לא מצא חן בעיניו, או עצתי אשר יעצתיהו לא נכון לפניו, או הודעתי אשר הודעתי לו רע בעיניו. ככה אמרתי אני אל לבי, כאלו קלעתי אל המטרה. אבל איזה דבר אשר לא כדת האהבה יצא מאת פני עטי אשר החרידהו ממנוחתו? הלא אהבת נפשי אהבתיהו. וגם הוא כתב לי טרם כותבי אליו דברי ידידות ואהבה, ואיך מלאני לבי להעיב את שמיה הטהורים? הלא גמול אהבה, אהבה? ואם יתן איש את כל ביתו באהבה…! לא זו אף זו, השיבוני כליותי, ואולם עליך לזכור כי עלג לשון אתה ובלעגי שפה תדבר, ודקות ההרגשה ועומקה לא חוננת בה מאת יוצר כל בורא הטבע. האדם אשר חונן מאת אביר הטבע בהשתפכות הנפש אשר מלא מוכן המלא, הרגשה שוטפת ומעמקת אל תוך פנימיותו של דבר. וגם אם גם כחו בפיו, ואונו בעטו, יתפרצו החוצה כל התפעלות נפשו. ובבתי נפש הקורא ירגיש איזה עקיצה חודרת פנימה. לא כן אנכי עמדי, העקרים הראשיים האלה יחסרו לי! דברי אמת ניכרים, עניתי אף אני חלקי, וזאת היא הדעה האמיתית החלטתי כמתפלסף. ככה עברו איזה ימים במחשבות דקות וצנומות! אבל לשמחתי נגלה פני הלוט הלוט, שתמול קבלתי מכתב ידידי מאת האדון סי' אברהם הי"ו, אשר זה כט"ו ימים היתה טמונה בבית מסחרו. ובהיות כי לא נתראיתי עמו זה כמה לא עלה בזכרונו לשולחה אלי. והיה כראותו אותי תמול ברחוב העיר ושאל בשלומי, אז זכרונו בא לפניו ואמר לי יש לך מכתב אצלי. חושב מחשבות נשארתי ממי היא זאת? כי מאנשי ביתי איני מצפה מכתב, כי זה מעט קבלתי את פני נב"ה [=נוות ביתי היקרה]. אין זאת רק מכתב אהובי וריעי. רצתי אחריו כאיל קל המרוץ אל בית מסחרו, ולקחתיה ממנו. ואראה כי המכתב מכתב ידידי בנפש היא, אשר מבין שורותיו הצהירה אלי אהבתו כתמול שלשום. ואולם עוד יותר, אין קץ לשמחתי אשר שמחתי בהכירי את תכונת נפשו היקרה והטהורה, אשר שם שפלים למרום. זאת ידעתי מקדם מאז מנעורינו ועד עתה, ומחליפות מכתבים אשר ערוכים כסדרן. ומקרב ולב עמוק אברכהו על אהבתו הטהורה, ועוד לו תשלום גמול ברכותיו אשר ברכני אדוני. הממלא משאלות עמו ישראל לטובה הוא ימלאנה, ומברכתו יבורך בית עבדך לעולם. כן אברכהו גם אני ברכת הדיוט קלה, אלקים משמים ישלח את ברכתו לאדוני, ויריק לו שפע טובה וברכה מאוצרו הטוב עד בלי די, ויחזירהו למחוז חפצו בקרוב שלם בגופו. בצלח העודף אנס"ו [=אמן נצח סלה ועד]!

אודות סי' אברהם הי"ו והישיבה אשר יעצתיהו לבא הנה, ואדוני כתב אלי שלא הכריע מדברי אם יתוקן ע"י בבואו הנה או לא. עצתי לבא הנה לא היה שיבא רק עבור הדבר הזה, כי ידעתי ברור כי זהו ספק ספיקא. ואולי קרוב לודאי שלא יתקן מאום. כי חפצו של סי' אברהם ה"יו בביטולה אינינו מחפצו ורצונו, רק כי הזמן הוא בעוכריו. ואומר כי אין לאל ידו עתה, וחמסו על הזמן אשר בגד בו. אולם עצתי היתה כי אחר שמוכרח לבא ליזבואה עבור נדבתו, יבא גם פה אף אם יהיה ללא צורך הנדבה רק לתקן הדבר הזה. אולי יהיה שעת רצון וסיעתא דשמיא. ועתה שאומר אדוני שאין מניחים לו לבא ליזבואה כי נדבתו ישלחוה אליו שמה, לפי דעתי אינו שוה הוצאת ממונו בודאי וגם איבוד זמנו עבור הספק וספק ספיקא. זהו דעתי. ואולם אדוני יתיעץ בשכלו כי חכמת אלקים בקרבו ויעשה את הישר בעיניו!

אחר שלשת ימים שכתבתי את כל אשר רואות עיני אדוני, נמצאתי עם סי' אברהם הי"ו, ואמרתי עת לדבר עמו על דנא פתגם כי עד כה לא מצאתי שעת הכושר לדבר עמו שהיה טרוד הרבה. איני יכול לתאר לפני אדוני איך היו דברי עמו כי סובל אריכות הרבה, ואיני חפץ להלאותו. רק בקיצור אגיד את תשובתו, וכמדומה לי שבפעם הזאת הגיד לי את כל לבו. וכה היו דבריו. באמת שהייתי משתוקק הרבה לביאתו של סי' חכם ר' שמעון הי"ו, ולראות את פניו הנעימים ולהשתעשע עמו. אך ורק אם יהיה ביאתו רק עבורי אין לי חפץ שיגיע לו נזק ממון חינם, כי יצטרכו לו הוצאות רבות לבא הנה ולשוב שנית. ועל שאלתך מה תשיב לשולחיך דבר? תדע נאמנה כי הנני עומד זה כמה ימים למכור איזה סחורות, ומאותם המעות טרם כל אשלח להם לפי שעה חמשים ליבראס. ואכתוב להם ואכתוב להם כי עוד לא ילמדו בישיבה עבורי כי אין ביכולתי כעת לשלם להם מאום. עד אשר ישקיף ד' משמים לטובה ואחזרנה כמאז, כי באמת רע עלי מאד ביטולה. אך מה אעשה אם ההצלחה פנתה שכמה ממני? ואחר זמן כשאתישב מעט אראה בפנקס חשבונותי, ואם שואלים ממני עוד יהיה כמה שיהיה אשלח להם גם את השאר. זהו תשובתו בלב מלא יגון ואנחה, ודברי אמת ניכרים!

לא יום בשורה הוא היום הזה, ולכן חשבתי בתחילה למנוע את עטי מלהודיעו שמץ דבר מזה, כי מה לי לצער את מחמד נפשי ודיה לצרה בשעתה. אכן כאשר נתהפכתי במחשבותי אמרתי הגם שיצטער לפי שעה, אולי אוכל לעשות לו טובה מצד אחר כי יפגוש את רודפו ויביאנו למשפט ויוציא את בולעו מפיו! והוא כי בשבוע החולפת נסעתי ליזבואה לקבל את נב"ה שבאה מירושלים, ונתעכבתי שמה כחמשה ימים. ופעמים רבות הזמין אותי סי' אברהם לוי הי"ו. ובהיותי יושב עמו על שולחנו נזכרתי כי אדוני הגיד לי כי עוד יתמהמה איזה ימים שיש בהם ירחים, עבור שמוהר"י ן' עטר זה מעט יצא משם. אמרתי אנסה נא את כחי לדבר עמו אודותיו, אולי יהיה שעת רצון ויסכים שיבא עתה תכף, ואודיעהו לאדוני ואשמח משנה שמחה עבור הצלחתו. אך! לא כאשר דימית כן היה. כי עוד לא פציתי פה לדבר, טרם ישמע שאלתי, רק הזכרתי את שמו הטוב לפניו, קפץ ממקומו ואמר שזה הוא דבר דלא אפשר שיבא פה בשום אופן שבעולם. לא עתה ולא אחר זמן. ואם יבא מלבד שלא יקבל שום נדבה, זאת לא זאת, כי יעשה חילול ד' גדול, וחילול הארץ, וחילול חכמי הארץ. ואנכי כשומעי זאת נשארתי משתומם על מענהו ופני קבצו פארור, כי לא ידעתי מה כל החרדה הזאת, כי מעולם לא נשמע עליו דבר דופי חלילה. ומדוע יהיה כל החילולים האלה. שאלתיהו מדוע? אספר לך כל הענין מתחילה ועד סוף, ענני. ויען ויאמר לי הלא תדע כי זה האיש מהר"י ן' עטר הוא ממכירי מזה זמן רב, ועל ידו יסדתי ישיבה אחת בירושלים ביודעי כי הוא אחד מן החכמים החשובים שבירושת"ו, והוא מהחסידים שבבית אל יכב"ץ [=יכוננה בצדק]. ובבואו הנה בא אצלי ואמר שהוא בא לקבץ נדבה חדשה עבור בנין בתים לעדת המערבים שבירושת"ו. אמרתי לו שזה לא יתכן עבור שפה עשו הועד הסכמה שלא לקבל שליח מנדבה חדשה, רק הנהוגים מאז ומקדם. ואני הגם שאיני מאנשי הועד שכבר זקנתי ושבתי, עכ"ז איני מסכים בזה. ועכ"ז לך אך הועד ודע וראה מה ישיבו לך. הלך אל הועד ולא עלה בידו מאומה, רק מרוב ההפצרה אמרו לו עתה כבר הגיע זמן הנדבה הנהוגה של המערבים, ועוד השד"ר לא בא. אם תחפוץ תן לנו דיבור וגם כתב ידיך שלא יבא אחריך השד"ר הנהוג עד בא זמן חליפתו, אזי נעשה לך הנדבה הנהוגה. ויהי כראותו כי יהיה ביאתו רקנית ענה אמן בע"כ שלא לעשות נדבה חדשה, כי אם הנדבה הנהוגה. וישב פה כמשלש חדשים ולא הניח פינה וזוית, עד אשר קבץ נדבה חשובה עד מאד. כמעט זה כמה לא ראינו כנדבתו. זהו גופא דעובדא. ועתה אם יבא השד"ר הנהוג מלבד שלא יתנו לו מאום, עוד זאת כי יהיה חילול ד' באומרם ראו החכמים של ירושת"ו איך גונבים וחומסים זה מזה! ואנכי כשומעי את כל זאת רעדה אחזתני ולא משתי ממקומי ונשארתי כאבן דומם, כי לא ידעתי מה לעשות. אם אודיע את כל זה לאדוני ודאי שיצטער, ואנכי ידעתי כמן תלאות מצאוהו בשליחות הזה, ונוסף גם זאת. ואם לא אודיעהו יבא פה ויצא בפחי נפש ויהיה חילול ד', אחר שיעשה כמה הוצאות חינם. וסערת לבי היתה כסיר נפוח, עד אשר יעצוני כליותי להודיעו לטוב לו מלבד כל הסיבות האמורות עוד זאת כי יפגעהו באחת הערים בטאנכיר או בג'יבראלטאר ויביאהו למשפט וכתורה יעשה!

נא גבור לעשות את שאלתי להרבות מחול על כי ציערתיהו, ואלקים משמים ישלח לו את שלומו ממקום אחר. מעתה נשארתי דשו"ט באה"ר ובחי"ן כנה"ר וכנא"ה ברב עז ושלום. כ"ד נאמן אהבתו הצעיר אברהם ביג'אג'ו הי"ו.

 

האגרת השנייה ששלח הרב אברהם ביג'אג'ו, לחצו להגדלה

 

מידע נוסף על המתכתבים

על אברהם ביג'אג'ו כתב ידידו חיים מיכל מיכלין בהספדו: "בליל ש"ק ראה, גוע וימת פתאום אחד מחשובי החכמים שבעדת הספרדים, הרב מוהר"ר אברהם ביג'אג'ו זצ"ל. דיין ומו"ץ, חזן ודרשן, שו"ב מומחה מאד, מוהל ראשי כמעט יחידי בעדת הספרדים, סופר מהיר, עסקן חרוץ ורב פעלים, גבאי פעיל בבית החולים "משגב לדך" […] דבר מותו הפתאומי פשט בעיר ויגדל הצער, כי אהוב וחביב היה הרב הזה בכל חוגי העיר. כמעט רוב העסקים היו נחתכים על פיו, כי היה דבורו נאה, ומשאו ומתנו עם בני אדם בנחת. ידע לפשר ולפייס בין בעלי ריב. ידע לנתח כל עסק ולסדרו היטב, כי הרבה נסיונות רכש לו במשך ימי חייו על ידי נסיעותיו המרובות אשר נסע לארצות שונות. ויסבב כל המזרח, כל חצי-אי ערב ופרס, וערי בבל ומדי. ויהי שנים רבות משמש בתור רב ראשי ושו"ב בפורטוגל בעיר פ'ארו. גם היה בהודו ובסביבות סין. ובכל מקום הניח שם טוב ורושם מצוין על ידי פניו המאירות ואמרותיו המחוכמות […] הרב המנוח נחשב בין המוהיקנים האחרונים של חכמי העדה. לא הניח אחריו תמורתו, והעדרו נגע עד כל לב" (דאר היום, 14 באוגוסט 1923).

ועד עדת המערביים כתב על הרב שמעון אשריקי בהספדו: "נעלם מעל במת החיים אחד הטפוסים היפים והאהודים של הדור הישן […] איש ששכלל בקרבו את כל המעלות הטובות והמדות הנאות שבהם מצטיין תלמיד-חכם: הדרת פנים, קול ערב, עמקנות ושיטה בלימודים, גדולה בתורה וביראה, מקבל כל אדם בסבר פנים, ומסור מלב ונפש לכל עבודה צבורית שנמסרה לידו […] בהדרת פניו ובנועם קולו ובמתק מדותיו ובחן שפתותיו ובגודל למדנותו היה מצליח לענין את יהודי הגולה בכל מוסדות א"י ומפעליה, ולחבב את שם ירושלים על כל שומעי שמה" (דאר היום, 22 ביולי 1930). באותו גיליון של העיתון 'דאר היום' כתב גם יוסף יואל ריבלין דברי פרידה מהרב אשריקי. בתוך דבריו מבכה ריבלין את היעלמותם של סימני הייחוד של שבטי היהדות, ואת הפיכת הציבור היהודי בארץ ישראל לחדגוני. מעניין להשוות דברים אלו אל רוחו של 'נאום השבטים' המפורסם של בנו ראובן (רובי) ריבלין. וכך כתב י"י ריבלין: "זרם הישוב שאינו פוסק וסגנון החיים החדשים בולעים אל תוכם את כל גוני שבטי היהדות. בית הספר העברי ומגע-החיים התדיר מטשטשים את הצורות השונות, ומהפכים את הכל לעור-אחד. בני אותם אצילי-ספרד האידלגוס [=האבירים] הספרדים התנצלו יחד עם עדי תלבשתם המזרחית גם את אצילות המזרח שהיתה חופפת על הוריהם. נגואלו מן האצילות עם שנוי שמותם ובגדיהם. מי שהיה רגיל עוד באותן הדמויות הספרדיות האצילות והנעלות, שלפני שתי עשרות בשנים היו עוד פוגשים בהם בשוקי ירושלים, וכאב לבו תמיד בלכת אחת האישיות המסמלות תקופות שלמות של עדינות ואצילות, של ישוב-דעת מרבה ומתינות, של "גדלות" ממין מיוחד שאי-אפשר לנו כמעט לתפסו ומכל-שכן לבטאו, מפאת זה שלא עמדנו עליה. היינו נהנים מהופעתם של אלו בראיה בלבד מבלי חדר לתוכה. רחוקים הננו יותר מדי מכדי להגדירם […] אחד השרידים היחידים מאלה נושאי תפארת העבר היה הרב שמעון אשריקי ז"ל ראב"ד לעדת המערבים בירושלים […] עם מות הרב שמעון אשריקי בטלה כמעט הדרת ותפארת האצילות הספרדית".

לסיפורים נוספים על כתבי יד 

לצפייה במכתבים לחצו על הקישור