במשך 24 שעות החליפו המפתחים את הספרנים, ובמקום להשאיל ספרים טובי המוחות של ישראל פיתחו לנו מוצרים חדשניים ומקוריים שיאפשרו לנו לפתוח את האוצרות שלנו לציבור כולו. היה מרתק!
בשבוע שעבר, במהלך הימים חמישי ושישי (23-24.11.2017), התקיים בספרייה הלאומית האקתון רב משתתפים. מה זה בעצם האקתון? מקור המילה באנגלית (hackathon) והיא למעשה חיבור של שתי מילים: "האק", אשר מייצגת את תחום הפיתוח הטכנולוגי, ו"מרתון", שמייצגת את העובדה שמדובר במין מרוץ. בפועל מדובר במפגש של אנשי טכנולוגיה ודיגיטל בעיקר, שמתכנסים יחד ל-48-24 שעות כדי להמציא ולפתח כלים ומוצרים טכנולוגיים שייתנו מענה לצורך מסוים. במקרה של ההאקתון שלנו בספרייה הלאומית, הצורך הוא הנגשת התכנים הנמצאים בספרייה לקהל הרחב.
בפני המתמודדים עמדו שני אתגרים טכנולוגיים שאיתם היה עליהם להתמודד. האחד הוא אתגר הקריאייטיב (Creativeׂ) שבו היה על הצוותים למצוא דרכים יצירתיות להנגיש את התכנים שבספרייה, והשני הוא אתגר הדאטה (Dataׂ) שבו היה על הצוותים לפתח כלים לשיפור המטא-דאטה (Metadata) של הפריטים המצויים בספרייה.
'לגעת בהיסטוריה'
במקום הראשון במסלול הצוותים העצמאיים ניצח צוות Pi: צוות של ארבעה חברים, מומחי מוצר, דאטה ותכנות ווב, מחברות שונות במשק: עומר זומריך, מנהל מוצר בגוגל. מתן ליאון, חוקר בינה מלאכותית באימפרבה. עידן כהן, מהנדס ווב בטוטנגו. גיא שטר, דוקטורנט באוניברסיטת בן גוריון.
צוות Pi
צוות Pi הציג מוצר חינוכי אינטרקטיבי המאפשר לילדים בכלל ולתלמידים בפרט לבצע מחקר אסוציאטיבי דרך סרטונים וקבצי שמע. המוצר מנגיש פריטי היסטוריה מהאוספים השונים של הספרייה הלאומית בהתאם להקשר הנחקר וכך מאפשר ׳לגעת בהיסטוריה׳ ולהמשיך את המחקר באמצעים מוחשיים בספרייה עצמה.
בבסיס המוצר כמה טכנולוגיות בינה מלאכותית ולמידת מכונה אשר חושפות סוגי מידע חדשים לחלוטין עבור הספרייה, משפרות משמעותית את המידע הקיים ופותחות אפשרויות מוצר חדשות. טכנולוגיות אלו יפתחו הזדמנויות חדשות להנגשת הספרייה לקהלים חדשים וישפרו את יכולות המחקר של חומרי הספרייה. הטכנולוגיות בבסיס המוצר כוללות זיהוי קול מסרטים וקבצי שמע, זיהוי מושגים משמעותיים בקבצים אלו ודירוגם לפי סדר חשיבות, התאמתם לפריטים אחרים באוספי הספרייה ולמידה על קשרים בין פריטים שונים לאורך זמן ובהתאם להקשרים ספציפיים על ידי הבנת המשתמשים בהם.
במקום הראשון במסלול החברות זכה צוות "ויקימדיה-ישראל". צוות המפתחים של ויקימדיה, הפועל בתמיכתה של עמותת ויקימדיה ישראל, מורכב מאנשים שמתעניינים באתר ויקיפדיה. נוסף על כתיבת ערכים אנציקלופדיים הם גם משפרים את התוכנה של האתר, וכך מגשימים את הגדרתה של ויקיפדיה כ"אנציקלופדיה חופשית” – חופשית הן מבחינת התוכן שלה והן מבחינת התוכנה שמפעילה אותה. המפתחים עובדים בעיקר מהבית בזמנם הפנוי. פעם בחודש מפתחי ויקימדיה ישראלים עורכים מפגשים במשרדי עמותת ויקימדיה ישראל בתל־אביב. בשנת 2016 עמותת ויקימדיה ישראל אף קיימה האקתון בינלאומי בירושלים, שבו לקחו חלק ממפתחי ויקימדיה מכל רחבי העולם.
צוות ויקימדיה ישראל
בהאקתון הספרייה הלאומית הצוות שכלל את ערן רוז, דפנה הירשפילד, אמיר א' אהרוני, אושר ילון, חיים כהן ואורן בוצ'מן, פיתח כלי שמאפשר לזהות על פי התמונה בלבד דמויות מוכרות, כך שגם בהיעדר תיאור טוב של התמונה ניתן למצוא תמונות של אישים חשובים במאגרי הספרייה.
כלי זה יסייע לעורכים בוויקיפדיה לאתר תמונות בעלות ערך היסטורי במגוון הרב של התמונות במאגרים. בנוסף פותח כלי לטובת ויקיטקסט שמאפשר לחלק כתבי יד, שעבורם תוכנות OCR (זיהוי תווים אופטי) אינן עובדות היטב, למקטעים של מספר מילים או שורות בודדות, כאשר בעזרת צ'ט-בוט יוכלו עורכים להקליד את המקטעים דרך טלגרם או פייסבוק, ולאחר מכן להעלות זאת לויקיטקסט. כלי זה יאפשר לחוקרים ולקוראים לחפש בכתבי יד שנסרקו אך לא עברו דיגיטציה מלאה.
"עטור מצחך זהב שחור. מילים אברהם חלפי. מנגינה יוני רכטר. אני רוצה להזמין את קורין אלאל, יהודית רביץ ואבנר קנר שנשיר ביחד", כל מי שצפה בקליפ משנת 1977, יודע מה מגיע אחרי שמציג אריק איינשטיין את העוסקים במלאכה. המילים השורטות של המשורר אברהם חלפי מוצמדות למנגינה הנפלאה של יוני רכטר וממלאת את מילותיו של האהוב הנכזב באותה אווירת קדושה ממנה ביקש להתקרב ולהתרחק בו זמנית בשיר (לֹא נָזִיר מִתְפַּלֵּל לִדְמוּתוֹ שֶׁל מַלְאָךְ).
יש להניח שבפעם הראשונה ששמענו את השיר הייתה זו המנגינה הנפלאה של רכטר שמשכה אותנו פנימה. קולותיהם של אריק איינשטיין, קורין אלאל ויהודית רביץ הן שדחפו אותנו להעמיק, אך המילים – המילים ה"כאילו" פשוטות – הן שאחזו בנו ולא נתנו לנו לעזוב. לא שבאמת רצינו.
חוקר הספרות דן מירון כבר הבחין שמה שנדמה מקריאה/שמיעה ראשונה כשיר פשוט וצלול, הוא בעצם שיר ש"אינו חסר תחכום ומודעות עצמית". פעמיים בשיר בן חמשת הבתים הזה מעלה האהוב את האפשרות שמילותיו הופיעו כבר בשירים אחרים. שתיהן מופיעות כבר בבית הראשון (אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם כָּתְבוּ כָּךְ בְּשִׁיר" ומקץ השורה הבאה, "אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם חָרְזוּ כָּךְ בְּשִׁיר"). אנחנו לא מכירים את כל השירים שכתבו אהובים נכזבים לאורך הדורות, אך נוכל לשער בביטחון שאיש מהם לא עטר את מצחה של אהובתו בשיער צבוע זהב שחור, או חרז את אותו המצח עם עיניים ואור.
אברהם חלפי בתפקיד "התך" בהצגת מגילת פורים, האהל, 1938
הפשטות של אברהם חלפי הסתירה מאחוריה מורכבות גדולה, וייתכן שכאן טמונה הסיבה לכך שדווקא חלפי – מגדולי המשוררים שקמו לעברית החדשה, מעולם לא זכה להתייחסות רצינית מצד הביקורת במהלך חייו. המבקרים המעונבים ראו בו את דמות השחקן מחבר השירים, דמות שונה כל כך מהמשורר הבודד חמור הסבר שידעו להתמודד איתה.
ב-8 ביוני 1980 נפטר חלפי והותיר את כולנו עם שאלה גדולה: מי היא מושא האהבה של משורר "עטור מצחך"? כל המעיין בשיר מזדעק מיד: הרי חייבת להיות אישה בשר ודם מאחורי המילים, אישה שעל פניו אפשר היה לגעת ולממש (גם אם לא צלח הדבר בייי אהובנו). החיפוש אחר האישה הארצית, החיה, לובשת החלוק הוורוד הצמרירי והרך נמשך מאז חיבור השיר בסוף שנות החמישים.
בשנת 2011 נפתרה התעלומה. בהלוויתה של זהבה ברלינסקי, אשת השחקן זאב ברלינסקי, חשפו בני משפחה את העובדה שחלפי, שהיה מיודד עם בני הזוג ברלינסקי, היה מאוהב באשת חברו. השיר "עטור מצחך" הושר בהלוויה, ולבקשת הנפטרת נחקקו מילותיו על מצבתה.
הכיתוב על מצבתה של זהבה ברלינסקי, עליה נטען כי נכתב השיר
מה היה טיב היחסים בין זהבה ברלינסקי לאברהם חלפי? בתה של זהבה סיפרה לימים שלטענת זהבה אמה – אהבה זו לא מומשה מעולם.
את אהבתו של חלפי לברלינסקי אשת חברו תיאר גם בשירו "אשר טייל עמך":
כשאנחנו חושבים על השיר כלניות מיד קופצת לראשנו דמותה המהפנטת של הזמרת שושנה דמארי. אלו מאתנו שלא מכירים את הסיפור שמאחורי השיר ודאי יופתעו לגלות שדמארי, שהשיר 'כלניות' היה לה בהמשך הקריירה לסמל, סירבה בתחילה לשיר את השיר בטענה שהמילים והמנגינה "לא אומרות לה שום דבר".
ה"לי-לה-לו" מחפש שיר נושא
משה ואלין, ככל הנראה תמונה משנות הארבעים של המאה הקודמת. התמונה לקוחה מתוך ספר זיכרונותיו של ואלין, 'ימים של חול וכוכבים'
המארגן ואיש התיאטרון, משה ואלין, התגאה כל חייו בדבר עיקרי אחד: יכולתו הבלתי מעורערת לקלוע לטעמו של קהל הצופים. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, וואלין החליט להקים תיאטרון מתחרה לתיאטרון הסאטירי השלט – "המטאטא". בניגוד לרוח הסאטירית והסוציאליסטית של "המטאטא", ביקש ואלין להקים תיאטרון שיחמיא לכל הקשת הפוליטית ביישוב ויכלול פזמונים ושירי בידור קלילים. השם שניתן לתיאטרון היה אמור לסמל את רוח השטות הכללית שתשרה על מופעיו, תיאטרון ה"לי-לה-לו".
כרזה המפרסמת של ההופעה הראשונה של תיאטרון ה"לי-לה-לו", מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית
התכנית הראשונה עלתה בנובמבר 1944. אחת המשתתפות הבולטות באותה תכנית הייתה זמרת בת 20, ושמה היה שושנה דמארי. אף על פי שיועד לזמרת המתחילה רק תפקיד משני בהצגה, היה זה בין היתר השילוב בין קולה הייחודי, המילים הקלילות שחיבר נתן אלתרמן והלחנים הנעימים שסיפק משה וילנסקי שסייעו בהפיכת ההצגה להצלחה מסחררת.
האגוז הקשה לפיצוח, 'ראיון ב"לי-לה-לו"'
כשנה מאוחר יותר התגלתה התכנית השנייה של התיאטרון הקליל, "ראיון בלי-לה-לו", בתור אגוז קשה יותר לפיצוח. ככל שהלך והתקרב מועד העלאת המופע הראשון, גברה חרדת העוסקים בדבר: הסיבה לכך הייתה פשוטה – מחסור בשיר המרכזי, עליו יקום או ייפול המופע.
על נסיבות כתיבת אותו השיר מספר האמרגן ואיש התאטרון משה ואלין בספרו:
"עמדנו ימים מספר לפני הפרמיירה של "ראיון בלי-לה-לו" וחסר היה שיר מרכזי, "שלאגר" (להיט) עבור שושנה דמארי, שרק אני האמנתי בהצלחתה. הפצרתי באלתרמן שלא יאכזב אותי בעת צרה והוא נזכר בשיר שכתב בשעתו על כלניות. ברגע שנקב בשם הפרח האדום והיפה הזה, נדלקה נורית אדומה בראשי: הילדים כינו בשם "כלניות" את חיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית (הכוונה לחיילי החטיבה המוטסת השישית, חטיבת הצנחנים של הצבא הבריטי), שהפליאה את מכותיה בצבא הנאצי ועכשיו היתה מוצבת בארץ-ישראל כדי לתגבר את כוחות הביטחון נגד המחתרות שלנו. כינו אותם "כלניות" בגלל כומתות הצנחנים האדומות שלהם. לא אמרתי זאת לאלתרמן כאשר לקחתי מידו את מילות השיר, ולא אמרתי זאת למלחין שעליו הטלתי לחבר לחן לשיר הזה – מקס-משה וילנסקי, הפסנתרן הצעיר, הביישן והשתקן, שהיכרתי באחד הערבים בבית-קפה בתל-אביב שהתפרנס בעיקר כפסנתרן וכמנצח תזמורת ריקודים ב"קפה נוגה" שברחוב פינסקר 2 בתל-אביב. מדי פעם עשה כמה לירות מהלחנת שירים ופזמונים בשביל "מטאטא".
(…)
למחרת הביא לנו וילנסקי את "כלניות" שלו. אלכסנדר גרונובסקי, שהיה נוכח בחזרה הראשונה, אמר לי שלמיטב זיכרונו זו מנגינה ישנה שהוא מכיר מפולין. כנראה שווילנסקי התאים אותה למילות השיר. אולם בעיני מצאה חן המנגינה ולא היה אכפת לי מהיכן ינקה את השראתה.
ואז התחילו הצרות עם שושנה דמארי. היא אמרה כי בשום אופן לא תשיר את השיר המוזר הזה, מפני שהמילים והמנגינה לא אומרות לה שום דבר. נאלצתי לאכוף עליה את רצוני כמנהל התיאטרון. בחזרה כללית קיבל קהל המוזמנים את השיר בצינה ולא נשמעה באולם אפילו מחיאת-כפיים אחת. שושנה נשבעה שלא תשיר את "כלניות", אבל עד להצגת הבכורה לא היה לנו תחליף.
בהפסקה נכנסתי לחדרה ואמרתי לה בלב כבד ובלחש, שעליה להתלבש ולעלות בעוד דקות מספר על הבמה ולשיר "כלניות".
"מצטערת! לא בא בחשבון! השיר הזה לא מצלצל טוב," אמרה לי ונעצה בעיני מבט יוקד. באין ברירה הרמתי את קולי ופשוט פקדתי עליה לשיר.
וראה זה פלא! הקהל הסנובי שישב באולם יצא מכליו מרוב התלהבות. בסיום השיר רעדו קירות האולם ממחיאות כפיים סוערות. הקהל הכריח את שושנה לחזור לבמה ארבע פעמים ולהשמיע את "כלניות" פעם נוספת."
מתברר שהשיר זכה להצלחה כה מסחררת, עד שהפך למזוהה – בניגוד לרצון או לכוונה של כותבו (אלתרמן) או של מזמינו (ואלין) – כשיר מחאה אנטי-בריטי. באחד מערבי המופע כיתרו את התיאטרון חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית, חמושים בכומתות אדומות, והפסיקו בכוח את ההצגה. הסיבה לאותו אקט לוחמני לא התבררה מעולם: ואלין מעלה שתי אפשרויות בזיכרונותיו: אפשר שהיה זה אחד מהעובדים בצנזורה הבריטית שמצא בין שורות השיר ביקורת שלא התחבאה שם, ואפשר שהחיילים הבריטים מאסו בלעגם של ילדי היישוב המזמרים את השיר בכל עת שכומתה אדומה מזדמנת למקום. כך או כך, מצא עצמו ואלין נלקח למעצר ברמלה, כשהוא אזוק בתוך טנק בריטי. רק בזכות התערבות של חברו המשפטן יהושע טרכטינגוט-חשביה שוחרר ואלין, והאיסור על השמעת "כלניות" בוטל. התיאטרון חזר לפעילות רגילה.
גם התקרית הזאת לא הצליחה לפגוע בטעם הניצחון שבהעלאת השיר על בימות התיאטרון: "מאותה הצגה היה אלתרמן לספק הראשי של פזמוני "לי-לה-לו" ומקס-משה וילנסקי היה למלחין מבוקש. "כלניות" הפך ללהיט "נצחי" והוא מושמע עד לעצם היום הזה ב"קול ישראל", בפסטיבלים שונים וכמעט בכל חג", כתב ואלין בספרו.
(כל הציטוטים לקוחים מתוך ספרו של משה ואלין, ימים של חול וכוכבים: אימפרסריו עברי בארצנו הקטנטונת. יצא לאור בהוצאת ירון גולן בשנת 1998)
שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"
הצצה ראשונה אל השירים הלא ידועים שחיבר הרב יצחק ברזאני בכורדיסטן: שירים המלמדים על תמיכתו הנלהבת של הרב בציונות ותמיכה המהולה בדאגה לגורל אחיו ואחיותיו באירופה שתחת הנאצים.
כבן למשפחה שהעמידה שורה ארוכה של רבנים ושוחטים במשך ארבע מאות שנה ויותר (ואפילו את ראשת הישיבה הראשונה בהיסטוריה היהודית), זכה הרב יצחק ברזאני להשכלה תורנית רחבה. הוא נולד בשנת 1892 בכורדיסטן שבשליטת העות'מאניים, הוסמך לרב, שוחט ובודק בשנת 1910 ושירת בתור רב הקהילות עקרא וכוי סנג'ק. עם פרישתו של הרב יצחק נח מונה הרב יצחק ברזאני לרבה הראשי ולאב בית הדין של ארביל – כיום בירת חבל כורדיסטן העיראקית. הפרטים המעטים הידועים לנו על חייו של הרב יצחק ברזאני כמעט שלא משרתים אותנו בעת שאנו ניגשים לעסוק בשירים שחיבר.
החברה הכורדית הייתה מעורבת במלחמת העולם השנייה, אך ממקום מושבו, עקב הרב יצחק ברזאני בעניין מהול בחרדה, בעיקר אחר המאורעות האדירים המתרחשים ביבשת אירופה ובארץ ישראל. באמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת, חיבר הרב שני שירים הסוקרים את קורות הציונות ואת ההתפתחויות והתפניות של המלחמה שהסתיימה לא מכבר – היא מלחמת העולם השנייה. ההסברים שמספק הרב למאורעות הללו אמנם נטועים בעובדות היסטוריות, אך את עובדות אלה מעבד ומפרש הרב באמצעות השקפתו הדתית.
כתבה זו מספקת הצצה ראשונה לשני השירים הלא ידועים הללו, אשר נתרמו לספרייה הלאומית לאחרונה מעיזבונו של פרופסור יוסף יואל ריבלין.
תשובת הרב לשאלת הרוע האנושי
ההקדמה של הרב יצחק ברזאני לשיר 'קץ חי'
את השיר בן 48 העמודים, המוקדש למאורעות מלחמת העולם השנייה, פותח הרב בהקדמה בת ארבעה עמודים, ובה הוא מספק רקע תיאולוגי והיסטורי לפרוץ המלחמה. בשיר מפגין הרב ברזאני בקיאות עמוקה במהלכי המלחמה, בחזיתות הקרב השונות ובמאמצים הדיפלומטיים של המדינות הלוחמות.
לדעת הרב, "ראוי ונכון לכל נברא לחקור ולדרוש לחפש ולנסות בעין שכלו לידע גדולת בוראו ויכולתו והנהגתו עם בריותיו". בראש היצורים החקרניים ניצב האדם, היות שלו נתן האל "כבוד ויקר וחלק לו מחוכמתו". בנקודה זו מתמודד הרב עם שאלה מהותית לכל תיאולוגיה דתית: בהנחה שהאל הוא טוב ומיטיב, כיצד מתאפשר רוע עצום שכזה בעולמנו? זאת מסביר הרב באותה הדרך בה הסביר את הבריאה.
אותו שכל נעלה שהעניק הבורא לאדם, הוא גם זה המדיח אותו למעשים נפשעים. "אבל בני האדם השובבים מהפכים את הקערה על פניה ומשימים את האור לחושך ואת המתוק למר", מסביר הרב, "גוזלים ועושקים זה את זה". וכמו הקדמונים שהתנשאו והתכחשו לקיומו של האל, כך עשה בימינו הרודן והצורר אדולף היטלר.
"בשנת אלף ותשע מאות ושלושים ושלש לסה"נ (לספירת הנוצרים) היא שנת ה" תרצג היטלר עלה לגדולה ונעשה דיקטטור לגרמניה ולעם האלמני, כתב את ספרו מלחמתי, כפר במציאות הבורא ופסל את תורת הנוצרים ואמר שהוא אלוה לעם הגרמני". תחילה פנה היטלר נגד היהודים, "ואחר כל איומיו וגדופיו שהרעיש בהם את העולם גזר אומר שיגרש את כל היהודים מארצו ולירש את נכסיהם ונחלתם, ומעמים אחרים שמי שימרה על פיו חייב מיתה". משעה שתכניתו התממשה, ביקש שכל עמי העולם יעבדו "את עם האלמני כי הוא עם הנבחר".
עם פרוץ המלחמה ותנופת הכיבושים, לא שכח היטלר את שנואי נפשו, ובמהלך אותה מלחמה פקד "להרוג את כל היהודים אשר ימצאו באותם מקומות שנכבשו".
לנוכח הזוועות שפקדו את עם ישראל, השתכנע הרב כי גזרתו של היטלר "קשה יותר מגזרת המן כי זה הוא המן האחרון ודומה גם לגוג ומגוג". רוב "העולם תעו אחריו והמושלמים (המוסלמים) גם כן". בנקודה זו קושר הרב בין מאורעות הפרהוד ובין התמיכה הערבית בנאצים וקובע כי "רובם דרשו הצלחתו ואשר על כן גם אנחנו העברים יושבי עיראק נפלנו בסכנה ובעיר בגדאד הרגו את היהודים ושללו את בתיהם". אך היו אלה לבסוף דווקא "תפלות ישראל וצעקתם עד למרום" אשר "שברו גאונו" של היטלר "אחר שלוש שנים לנצחונתיו". כדי לחגוג הצלה פלאית זו, "עשיתי חרוז משולש מיום עלות היטלר לגדולה ומלחמותיו וקראתי את שם החרוז הזה בשם קץ חי".
קץ חי וקץ הימים
"והשטן עומד למשטמה"
בשיר 'קץ חי' מדגים הרב יצחק ברזאני את בקיאותו בקורות המלחמה שזה עתה הסתיימה: הוא סוקר את מהלכיה, כשהוא מייחס להיטלר ולעוזריו את מלוא האשמה בפריצתה ובאכזריותה חסרת התקדים ("בכל הזדמניות פוהרר נואם ומאיים; על כל ארץ אשר את דבריו לא תקיים… והשטן עומד לימינו למשטמה"). עם זאת, כפי שהוכיח בהקדמה לשיר, הרב לא מסיר את האשמה מן המנהיגים ומן העמים הרבים שאפשרו לנאצים לצבור כוח ונשק ("שנים על שנים תחמושת צבר; עד אין חקר ועד אין מספר"), והגיבו ביד נרפית על האיום שהציב לשלום העולם – אם מתוך תמיכה בשאיפותיו ואם מתוך פחד להמרות פיו.
"שועת יושבי פולניה היתומים ושכולים"
בשנות המלחמה הראשונות נדמה היה שהרע מכל התגשם והדרך לשלטון עולמי פתוחה בפני הצורר הגרמני. שלטון זה המיט אסון, אותו מכנה הרב יצחק "שועת יושבי פולניה היתומים ושכולים; עם העברי ועם הפולני הנאנחים והאומללים; בוקעת ועולה עד שמי שרפים ואראלים."
"גזר היטלר אומר על גדודיו הפֻלשים; לכבוש את רוסיה כולה בשני חודשים; לא הועילה תקנתו למרות כל התקפותיו הקשים; ולא עלתה לו".
המשגה הגדול ביותר של היטלר במלחמה הוא גם זה שסימן את תחילת הסוף עבורו ועבור ממלכת הרשע שהקים: "תֹאַר פלוש הנאצים לארץ רוסיה אין לו דמיון; טועה המשוה אותו לפלוש נאפליון".
"ידידים וניסתון ופרקלין התכנסו לחצר הלבן באפריקא והחליטו לדון את אוייב בסקילה … ולכרות מהם שורש ויניקה"
רק כשהתאחדו הרוסים, הבריטים והאנגלים, שינתה המלחמה את מסלולה. בפי בעלות הברית שם הרב את המילים: "צרינו לוחמים למשול על כל הר ובקעה תל ורגב… ומטרתינו להרים קרן החרות ולשגב". ועתה, מי ש"המטירו על חיפה ותל אביב אש גומלין; היום אש מתלקחת בשכונות רומה וברלין".
גם לנוכח האיומה שבמלחמות שומר הרב על תקווה זהירה, בבחינת אומר: גם אם הצליח היטלר ברבים ממעשיו, האל גמל לו גמול ראוי. וכך תמיד לרשעים.
פתיחת השיר 'קץ הימין', הסוקר את תולדות הציונות
אפשר שגרירת האנושות אל פי תהום שכנעה את הרב יצחק ברזאני לחזק את תמיכתו הנלהבת, ואף המשיחית, בתנועה הציונית המבקשת להחזיר את עם ישראל לארצו. בשיר נוסף שחיבר הרב שנה קודם לכן, שיר לו העניק את השם 'קץ הימין' (הימים), שוטח הרב את ההיסטוריה של הציונות מראשיתה ולאורך שלביה המפותלים ושביליה המתפצלים.
הרצל, פינסקר, אחד העם ("חווה דעתו אחד העם המפורסם בכלכלה; המשקיף והמפקח על העולים מגולה; ואמר הארץ אינה קולטת ולואי בקיאותי תהיה לכסלה"), העליות השונות ואופיין ("הייתה עליה זו עליה שלישית אל ארץ אבות; לקומם חורבות עולם ולבנות מושבות; לחרוש וזרוע ארצות העזובות"), החיכוכים עם בריטניה – נדמה שאין מאורע או דמות מרכזית שלא קיבלו ביטוי בשיר זה. יתכן שהאידיאולוגיה הציונית מצליחה לזלוג גם לשיר דתי זה, והרב – שבשיר הקודם העניק לאל את הבכורה בכיוון מעשי הלוחמים בהיטלר, מעניק עתה כוח רב דווקא לפעילים הציוניים בתקומת הארץ, שהיא – למרות הכל – תוכניתו הגדולה של האל.
תם ולא נשלם
מחברת השירה של הרב יצחק ברזאני
ביקור במרכז מורשת יהדות בבל הממוקם באור יהודה הבהיר לנו שהיצירות שהגיעו לאחרונה לספרייה הלאומית הן רק טיפה בים היצירות של הרב יצחק ברזאני. מעל לעשר יצירות נוספות של הרב נמצאות בספריית המרכז, והן מסייעות לנו בשפיכת מעט אור על נסיבות חיבור שני שיריו של הרב ברזאני.
כתב יד מרתק נוסף שנמצא בספריית המרכז מספק תשובה אפשרית לשאלה: כיצד השיג הרב ידע מפורט כל כך על התפתחויות מלחמת העולם השנייה ועל ההיסטוריה הסבוכה של התנועה הציונית? בספר החזיונות והחלומות שניהל הרב מגיל 12 ועד הגיעו לגיל 46 (אותו סיים לכתוב בדצמבר 1947) מספר הרב, בין היתר, שהיה קורא ומעתיק ידיעות רבות מתוך עיתון "העולם" – הגרסה העברית של עיתון די ולט שהקים בנימין זאב הרצל בשנת 1897.
פתיחת ספר החזיונות והחלומות השמור במרכז מורשת יהדות בבל
גם בכתב יד זה מתאר ברזאני את הציונות במונחים כמעט משיחיים, וטוען שפעולות מנהיגיה (ובראשם, בנימין זאב הרצל) הן שהניעו את גלגלי הגאולה והשיבו את הבנים לאדמתם. אפשר שזו הסיבה לאופטימיות האדירה של ברזאני לגבי עתידו של עם ישראל גם לנוכח מלחמת העולם השנייה והשואה. גם אם השערתנו נכונה, שאלות חשובות נוספות הנוגעות ליוצר הפורה והמקורי הזה נותרו לא פתורות.
מחברת השירה של הרב ברזאני, בה כתב את שני השירים הללו ויצירות נוספות, צפויה בימים אלו לעבור דיגיטציה ולעלות לרשת. כולנו תקווה שהעמדת יצירות אלה לציבור הרחב תניב מחקרים מעמיקים יותר אודות השירים הלא ידועים שחיבר הרב יצחק ברזאני.
