"נשים ובתולות חביבות", כך פונה הכותבת לקוראותיה בספרון הקטן והמצהיב שאני מחזיקה בידי, אחד מיני רבים הדומים לו השמורים באוסף היהדות של הספרייה הלאומית. האותיות עבריות אבל השפה לא – הוא כתוב ביידיש, ואי אז, במאה ה-18 שבה נכתב ונדפס – עצם ההדפסה שלו הייתה כמעט חסרת תקדים.
בתחילה לא היה דבר בין מצוות התפילה לידיעת קרוא וכתוב, מקום על מדף הספרים או הבאה לדפוס. התפילה הייתה משהו שבין אדם לבוראו. אבל האם מדובר רק באדם, או שמא גם בבת זוגו, האישה? בשונה מתחומים אחרים, כבר בתנ"ך עצמו אנחנו מוצאים אזכורים מפורשים, ברורים ומשמעותיים לתפקידן ולכוחן של נשים בתפילה. בספר בראשית, כשיצחק ורבקה מתפללים על עקרותם, תפילתה של רבקה היא זו שנשמעת. בהמשך, מרים הנביאה ודבורה אשת לפידות מובילות תפילות הודיה, ואחת מהנבואות המרגשות ביותר נוגעת לתפילתה של אחת האמהות – רחל – על גורל בניה:
"כה אמר ה', קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים. רחל מבכה על בניה" (ירמיהו, ל"א, י"ד)
אבל מכאן ועד כתיבה בפועל של ספרי תפילות שיקבלו מקום על מדף ספרי הקודש כמעט בכל בית יהודי, הדרך הייתה ארוכה.

האישה הראשונה שהשפיעה באופן מהותי על התפילה חיה עדיין בתקופת התנ"ך. שמה היה חנה.
חנה הייתה אשתו הראשונה של אדם בשם אלקנה, ואמו (סליחה על הספוילר), של אחד הנביאים החשובים ביותר בהיסטוריה היהודית – שמואל הנביא.
חנה הייתה עקרה. לאלקנה בעלה, שאהב אותה בכל מאודו, דווקא היו ילדים מאשתו השניה – פנינה. למרות אהבתו והיחס המועדף לו זכתה מבעלה, ליבה של חנה היה שבור והיא כמהה לילד משלה.
"והיא מרת נפש", מספר לנו ספר שמואל, "ותתפלל אל ה' ובכה תבכה".
במר ליבה, האופן שבו התפללה היה שונה מהמקובל באותם ימים – "והנה היא מדברת על ליבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (שמואל א, א', י"ג). מי שמוטרד מכך הוא עלי הכהן, שצופה בה, בלי יכולת לשמוע את מילותיה. הוא מאשים אותה בביזוי המקדש ובשכרות, אבל היא עונה לו ומסבירה את עצמה. שברון ליבה משכנע את עלי, כך מסתבר, והוא נפרד ממנה בברכה שתפילתה תישמע.
יותר מאלף שנה אחר כך, כשהתורה שבעל פה תהפוך בידיהם של חכמי ישראל לתורה כתובה, ואחרי שייקבע נוסח אחיד לתפילה, האופן שבו התפללה חנה ייכנס להלכה הפסוקה ויפוך לדרך הנכונה שבה כולם צריכים להתפלל – בלחש, ומכל הלב.
(תלמוד בבלי, מסכת ברכות, לא, א)

לאחר החורבן, עם התפזרות העם בכל העולם והיטמעותן ההדרגתית של קהילות יהודיות בארצות בהן ישבו, החלה להתפתח בעיה קלה ביכולתן של הנשים להתחבר לנוסח התפילה המקובל – לשון הקודש כבר לא הייתה השפה המדוברת, והנשים, ברובן המוחלט, לא ידעו אותה.
מאז התמוטטות האימפריה הרומית ועם כניסתה של אירופה לתקופת ימי הביניים, בלטו היהודים בשיעור הגבוה של יודעי קרוא וכתוב ביניהם – ילד יהודי, לא משנה באיזו תקופה, באיזה מקום או לאיזה מעמד כלכלי הוא נולד – למד בגיל צעיר מאד לקרוא ולכתוב, בעיקר בלשון הקודש. כך יכלו הילדים להחזיק סידור בבית הכנסת, ולהתפלל מתוכו.
אבל אלה היו רק הילדים. הילדות, מה עליהן?
האמהות והבנות, שברוב הקהילות לא היו מרבות להגיע לבית הכנסת (פרט לחגים ולימים נוראים), ולא נדרשו ללמוד תורה, ידעו בדרך כלל רק את השפה המדוברת במדינה בה חיו, או ניבים יהודיים ששימשו את הקהילות בחיי היום יום – ברוב שטחה של אירופה הייתה זו בעיקר היידיש, "השפה היהודית".
מאחר ואת התפילות "הרשמיות", הן לא הבינו, הן לא יכלו לספק את הצורך שלהן בפניה אמיתית וישירה לבורא עולם, ובפתיחת ליבן בבקשת רחמים או עזרה. אז הן התפללו (תוך כדי שמתנהל קצת מעל ראשן דיון הלכתי אם זה בסדר או לא בסדר) בשפתן שלהן, וביקשו את מה שהיה להן לבקש, התחננו על הדברים שנגעו לליבן ביותר.
בשלב זה מדובר היה עדיין רק בינן לבין עצמן, תחינות שנאמרו בעל פה ואולי עברו מאם לביתה או מאישה לרעותה.
האשה היהודיה הראשונה שידוע לנו שכתבה והוציאה לאור ספר שלם, נולדה בפולין במאה ה-16 וחיה בבגרותה בפראג. רבקה בת מאיר טיקטינר הייתה דרשנית מלומדת והיא כתבה ופרסמה ביידיש ספר מוסר שיועד לנשים נשואות. לפי השמועות, הכותרת – "מינקת רבקה" – לא נבחרה על ידה אלא ניתנה לספר בהתלהבות על ידי המדפיס שהתקשה להסתיר את התפעלותו: "מי שמע או ראה חידוש כזה. האם קרה אי פעם שאישה חיברה דבר מה מראשה והקריאה פסוקים ומדרשים בבתים" (הוא אמר את זה, ככל הנראה, ביידיש).
היו אלה דברי מוסר ורעיונות, לא תפילות כתובות שהנשים יכלו להשתמש בהן בפועל, אבל היה זה ניצן ראשוני של התייחסות כתובה לצרכיה הרוחניים השונים של האישה היהודית.

כמה עשורים לאחר מכן, ב-1648, יצא לאור באמסטרדם "סדר תחינות", שהיה בעצם סידור תפילה עבור נשים. התפילות בו תורגמו כולן ליידיש, ונכתבו בקולה של אישה. העובדה שכבר מזה כמאתיים שנה אפשר היה להדפיס ספרים הביאה להפצה חסרת תקדים של הסידור הזה, בכל רחבי אירופה.
עם הזמן החלו להצטרף לסידור ולנוסחי התפילות המקובלים והקבועים ספרי תחינות חדשים, פרטיים יותר. גם הם כתובים ביידיש אבל הפעם – אלה תפילות שנכתבו על ידי נשים, עבור נשים, ובנושאים שנגעו לליבן והעלו את דאגותיהן הקטנות או העמוקות ביותר מעל לפני השטח.
אלה תחינות פשוטות לעיתים, חלקן יום יומיות, חלקן מוגדרות לזמנים מסוימים – תחינה לראש חודש, תחינה לערב יום כיפור וכדומה.
באחת התחינות, "תחינת האמהות", פונה הכותבת לאמהות העם היהודי – שרה, רבקה רחל ולאה. היא מבקשת שתתפללנה עבורה ועבור כל הנשים היהודיות, לפני ה'. היא פונה לשרה אמנו, לדוגמא, שיודעת מה מרגישה אישה שבנה נלקח ממנה (בעקידת יצחק) ומבקשת שתתפלל עבורן שילדיהן לא ילקחו מהן.

הם עיטרו את ארון הספרים הביתי של משפחות בכל רחבי אירופה – ספרונים קטנים, לפעמים רק חוברות נטולות כריכה, שסיפקו גם ידע אבל בעיקר נחמה ופורקן רוחני לאינספור נשים ואמהות.
לא מעט מהם שמורים כיום בארכיוני הספרייה הלאומית, במצבים שונים. חלקם הגיעו מאוספים משפחתיים והם במצב טוב יותר, וחלקם עשו סיבוב ארוך ברחבי אירופה, נבזזו על ידי הנאצים, הוצלו בדרכים שונות ורק אז הגיעו למנוחתם אצלנו, כאן זכו לטיפול מסור, לשחזור ולשימור.

"מסורת התחינות פותחת צוהר נדיר אל הרוחניות של נשים ואל תפיסתן את עצמן." אומר לנו ד"ר חיים נריה, אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית.
"בתחינות הללו אנחנו מגלים עולם פנימי שלם של רגשות ותקוות. הפופולריות של התחינות, ההדפסות הרבות שלהן, ואפילו הבלאי שלהן מצביעים על כך שהתחינות ענו על הצורך העמוק של נשים להביע את עצמן, בשפתן, הן ברגעי השיא של התפילות בבית הכנסת והן ברגעי היום יום בבית."
אחת הכותבות המפורסמות ביותר של הסוגה הזו היא שרה בת טובים, או, כפי שככל הנראה נקראה בהגייה אשכנזית בקהילה בה חיה ופעלה – "שׂוֹרֶה בַּס טוֹיְבִים".
היא נולדה בעיירה קטנה, סאטאנוב, שאז הייתה בשטחה של פולין, למשפחה מיוחסת (שם המשפחה שלה מצביע על כך כמעט בבוטות), שהגיעה מבריסק. חייה ככל הנראה לא היו קלים, והיא שפכה את ליבה בתחינות.
2 ספרים פרי עטה נשתמרו: "שקר החן", ו"שלושה שערים" – שניהם אוספי תחינות שכוללים גם דברי מוסר והתעוררות רוחנית.

במבוא ל"שקר החן", היא משקפת את תחושותיה בנוגע לתפקידה הרוחני של האישה:
"נשים ובתולות חביבות, קראנה את התחינות וישמח לבכם… כן חיברתי תחינה חדשה לאמר אותה בכל שני וחמישי, בתענית ובימים נוראים: "שקר החן והבל היופי" שהרי היופי אין בו ממש ורק המעשים-טובים הם העיקר; "חכמת נשים בנתה ביתה" – העיקר שהאישה תנהל את הבית, שיוכלו ללמוד בו תורה ושתדריך את בניה בדרך-הישר לעבודת הבורא. אני אישה דלה, הייתי בחינת "מפוזר ומפורד", לא יכולתי לתת תנומה לעיני, כי לבי המה בקרבי, ונזכרתי מנין באתי ולאן אני הולכת ולהיכן אהיה נלקחת ובאתני יראה גדולה, והתפללתי לאל חי ב"ה "בדמעות שליש", שתתקבל תחינתי.
אני האישה שרה בת טובים המיוחסת והמפורסמת, לא היתה שום "מחשבה זרה" בלבי ורק באל ברוך הוא הייתי הוגה, בשעה שחיברתי תחינה זו, על מנת שיהיה לי זכר אחר מותי. ומי שיקרא את התחינה, תבוא תפילתו ותעלה לפני השם יתברך."
שנים רבות אחרי מותה, הפכה שרה בת-טובים לדמות אגדית בפולקלור היהודי. היא מופיעה כמעין פיה טובה בסיפורו של י"ל פרץ "הזיווג, או שרה בת טובים" ('דער זיווג, אָדער, שרה בת טובים'), שכולל מאפיינים מובהקים של אגדת סינדרלה, ביניהם זוג נעלי בית מוזהבות וגבר צעיר שמוצא את אהבתו. היא מבליחה לרגע גם ביצירתו של מנדלי מוכר ספרים ואפילו בספר הבדיחות של דרויאנוב, כאבטיפוס לאישה צדקנית.

לצידה של שרה ישנן נשים נוספות שידועות לנו בשמן, שחיברו וכתבו תפילות המיועדות לנשים, ביניהן סריל רפפורט (ששמה העברי היה ככל הנראה גם שרה), מי שכתבה את "תחינת האמהות" שהוזכרה למעלה, תחינה שקיבלה בדפוס את כותרת המשנה "א נייע תחינה" – תחינה חדשה.
והן באמת עשו משהו חדש.
הן לא היו מהפכניות במובן המקובל של הדבר. הן לא ביקשו לערער את יסודות חיי משפחותיהן או להפר את הסדר המקובל בקהילותיהן, אבל הן היו קול עבור חברותיהן הנשים. הן העלו על הכתב, הדפיסו טקסטים שעסקו בדברים שהיו חשובים להן עצמן – אמהות, לידה, חינוך, ניהול הבית – תשוקותיהן, חלומותיהן ותחינותיהן קיבלו חיים עצמאיים באמצעות מילים, שחור על גבי לבן.
"כה אמר ה'," מספר לנו הנביא ירמיהו על תגובתו של אלוקים לתפילתה של רחל אמנו, "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך" (ירמיהו, ל"א, ט"ו)
לקריאה נוספת על סיפורן של הנשים המוזכרות בכתבה – "תפילת נשים" / עליזה לביא / הוצאת משכל 2005