"א נייע תחינה": כשנשים כתבו תפילות על נשים ועבורן 

קשה למצוא בארון הספרים היהודי ספרים שנכתבו על ידי נשים. קשה עוד יותר למצוא בספרות ההלכה היהודית דיונים הלכתיים בהן קולה של אישה הוא זה שהכריע, ועל פיו נקבעה ההלכה לדורות. ובכל זאת, בספרייה הלאומית ישנם עשרות ספרי תחינות שנכתבו על ידי ועבור נשים. מי היו הנשים הללו שכתבו אותם ועד כמה היו נפוצים? ומי הייתה האישה שעל פיה נקבעה צורת התפילה המקובלת, ועל מה היא התפללה? בואו לשמוע את קולן

Hp

ילדה מתפללת ליד הכותל המערבי, 1974. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"נשים ובתולות חביבות", כך פונה הכותבת לקוראותיה בספרון הקטן והמצהיב שאני מחזיקה בידי, אחד מיני רבים הדומים לו השמורים באוסף היהדות של הספרייה הלאומית. האותיות עבריות אבל השפה לא – הוא כתוב ביידיש, ואי אז, במאה ה-18 שבה נכתב ונדפס – עצם ההדפסה שלו הייתה כמעט חסרת תקדים. 

בתחילה לא היה דבר בין מצוות התפילה לידיעת קרוא וכתוב, מקום על מדף הספרים או הבאה לדפוס. התפילה הייתה משהו שבין אדם לבוראו. אבל האם מדובר רק באדם, או שמא גם בבת זוגו, האישה? בשונה מתחומים אחרים, כבר בתנ"ך עצמו אנחנו מוצאים אזכורים מפורשים, ברורים ומשמעותיים לתפקידן ולכוחן של נשים בתפילה. בספר בראשית, כשיצחק ורבקה מתפללים על עקרותם, תפילתה של רבקה היא זו שנשמעת. בהמשך, מרים הנביאה ודבורה אשת לפידות מובילות תפילות הודיה, ואחת מהנבואות המרגשות ביותר נוגעת לתפילתה של אחת האמהות – רחל – על גורל בניה:

"כה אמר ה', קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים. רחל מבכה על בניה" (ירמיהו, ל"א, י"ד)

אבל מכאן ועד כתיבה בפועל של ספרי תפילות שיקבלו מקום על מדף ספרי הקודש כמעט בכל בית יהודי, הדרך הייתה ארוכה. 

81800 000 61
אשה מתפללת ביום בר המצווה של בנה, 1997. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

האישה הראשונה שהשפיעה באופן מהותי על התפילה חיה עדיין בתקופת התנ"ך. שמה היה חנה. 

חנה הייתה אשתו הראשונה של אדם בשם אלקנה, ואמו (סליחה על הספוילר), של אחד הנביאים החשובים ביותר בהיסטוריה היהודית – שמואל הנביא. 

חנה הייתה עקרה. לאלקנה בעלה, שאהב אותה בכל מאודו, דווקא היו ילדים מאשתו השניה – פנינה. למרות אהבתו והיחס המועדף לו זכתה מבעלה, ליבה של חנה היה שבור והיא כמהה לילד משלה. 

"והיא מרת נפש", מספר לנו ספר שמואל, "ותתפלל אל ה' ובכה תבכה". 

במר ליבה, האופן שבו התפללה היה שונה מהמקובל באותם ימים – "והנה היא מדברת על ליבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (שמואל א, א', י"ג).  מי שמוטרד מכך הוא עלי הכהן, שצופה בה, בלי יכולת לשמוע את מילותיה. הוא מאשים אותה בביזוי המקדש ובשכרות, אבל היא עונה לו ומסבירה את עצמה. שברון ליבה משכנע את עלי, כך מסתבר, והוא נפרד ממנה בברכה שתפילתה תישמע. 

יותר מאלף שנה אחר כך, כשהתורה שבעל פה תהפוך בידיהם של חכמי ישראל לתורה כתובה, ואחרי שייקבע נוסח אחיד לתפילה, האופן שבו התפללה חנה ייכנס להלכה הפסוקה ויפוך לדרך הנכונה שבה כולם צריכים להתפלל – בלחש, ומכל הלב. 

(תלמוד בבלי, מסכת ברכות, לא, א) 

Capture1
נשים יהודיות מתפללות בכותל המערבי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

לאחר החורבן, עם התפזרות העם בכל העולם והיטמעותן ההדרגתית של קהילות יהודיות בארצות בהן ישבו, החלה להתפתח בעיה קלה ביכולתן של הנשים להתחבר לנוסח התפילה המקובל – לשון הקודש כבר לא הייתה השפה המדוברת, והנשים, ברובן המוחלט, לא ידעו אותה. 

מאז התמוטטות האימפריה הרומית ועם כניסתה של אירופה לתקופת ימי הביניים, בלטו היהודים בשיעור הגבוה של יודעי קרוא וכתוב ביניהם – ילד יהודי, לא משנה באיזו תקופה, באיזה מקום או לאיזה מעמד כלכלי הוא נולד – למד בגיל צעיר מאד לקרוא ולכתוב, בעיקר בלשון הקודש. כך יכלו הילדים להחזיק סידור בבית הכנסת, ולהתפלל מתוכו. 

אבל אלה היו רק הילדים. הילדות, מה עליהן? 

האמהות והבנות, שברוב הקהילות לא היו מרבות להגיע לבית הכנסת (פרט לחגים ולימים נוראים), ולא נדרשו ללמוד תורה, ידעו בדרך כלל רק את השפה המדוברת במדינה בה חיו, או ניבים יהודיים ששימשו את הקהילות בחיי היום יום – ברוב שטחה של אירופה הייתה זו בעיקר היידיש, "השפה היהודית". 

מאחר ואת התפילות "הרשמיות", הן לא הבינו, הן לא יכלו לספק את הצורך שלהן בפניה אמיתית וישירה לבורא עולם, ובפתיחת ליבן בבקשת רחמים או עזרה. אז הן התפללו (תוך כדי שמתנהל קצת מעל ראשן דיון הלכתי אם זה בסדר או לא בסדר) בשפתן שלהן, וביקשו את מה שהיה להן לבקש, התחננו על הדברים שנגעו לליבן ביותר. 

בשלב זה מדובר היה עדיין רק בינן לבין עצמן, תחינות שנאמרו בעל פה ואולי עברו מאם לביתה או מאישה לרעותה.

האשה היהודיה הראשונה שידוע לנו שכתבה והוציאה לאור ספר שלם, נולדה בפולין במאה ה-16 וחיה בבגרותה בפראג. רבקה בת מאיר טיקטינר הייתה דרשנית מלומדת והיא כתבה ופרסמה ביידיש ספר מוסר שיועד לנשים נשואות. לפי השמועות, הכותרת – "מינקת רבקה" – לא נבחרה על ידה אלא ניתנה לספר בהתלהבות על ידי המדפיס שהתקשה להסתיר את התפעלותו: "מי שמע או ראה חידוש כזה. האם קרה אי פעם שאישה חיברה דבר מה מראשה והקריאה פסוקים ומדרשים בבתים" (הוא אמר את זה, ככל הנראה, ביידיש).

היו אלה דברי מוסר ורעיונות, לא תפילות כתובות שהנשים יכלו להשתמש בהן בפועל, אבל היה זה ניצן ראשוני של התייחסות כתובה לצרכיה הרוחניים השונים של האישה היהודית. 

09905 001 40
נשים מתפללות בבית הכנסת הגדול, בני ברק, 1975. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כמה עשורים לאחר מכן, ב-1648, יצא לאור באמסטרדם "סדר תחינות", שהיה בעצם סידור תפילה עבור נשים. התפילות בו תורגמו כולן ליידיש, ונכתבו בקולה של אישה. העובדה שכבר מזה כמאתיים שנה אפשר היה להדפיס ספרים הביאה להפצה חסרת תקדים של הסידור הזה, בכל רחבי אירופה. 

עם הזמן החלו להצטרף לסידור ולנוסחי התפילות המקובלים והקבועים ספרי תחינות חדשים, פרטיים יותר. גם הם כתובים ביידיש אבל הפעם – אלה תפילות שנכתבו על ידי נשים, עבור נשים, ובנושאים שנגעו לליבן והעלו את דאגותיהן הקטנות או העמוקות ביותר מעל לפני השטח. 

אלה תחינות פשוטות לעיתים, חלקן יום יומיות, חלקן מוגדרות לזמנים מסוימים – תחינה לראש חודש, תחינה לערב יום כיפור וכדומה. 

באחת התחינות, "תחינת האמהות", פונה הכותבת לאמהות העם היהודי – שרה, רבקה רחל ולאה. היא מבקשת שתתפללנה עבורה ועבור כל הנשים היהודיות, לפני ה'. היא פונה לשרה אמנו, לדוגמא, שיודעת מה מרגישה אישה שבנה נלקח ממנה (בעקידת יצחק) ומבקשת שתתפלל עבורן שילדיהן לא ילקחו מהן.

0123 Fl231691658
"תחנת אמהות" שנכתבה על ידי סריל רפפורט, המחצית השניה של המאה ה-19. מתוך אסופת "תחינות ובקשות", תקפ"ו

הם עיטרו את ארון הספרים הביתי של משפחות בכל רחבי אירופה – ספרונים קטנים, לפעמים רק חוברות נטולות כריכה, שסיפקו גם ידע אבל בעיקר נחמה ופורקן רוחני לאינספור נשים ואמהות. 

לא מעט מהם שמורים כיום בארכיוני הספרייה הלאומית, במצבים שונים. חלקם הגיעו מאוספים משפחתיים והם במצב טוב יותר, וחלקם עשו סיבוב ארוך ברחבי אירופה, נבזזו על ידי הנאצים, הוצלו בדרכים שונות ורק אז הגיעו למנוחתם אצלנו, כאן זכו לטיפול מסור, לשחזור ולשימור. 

0025 Fl100969718
ספרי תחינות במצבים שונים של שימור. ספר תחינות נוסף השמור בארכיון הספרייה הלאומית.

"מסורת התחינות פותחת צוהר נדיר אל הרוחניות של נשים ואל תפיסתן את עצמן." אומר לנו ד"ר חיים נריה, אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית.

"בתחינות הללו אנחנו מגלים עולם פנימי שלם של רגשות ותקוות. הפופולריות של התחינות, ההדפסות הרבות שלהן, ואפילו הבלאי שלהן מצביעים על כך שהתחינות ענו על הצורך העמוק של נשים להביע את עצמן, בשפתן, הן ברגעי השיא של התפילות בבית הכנסת והן ברגעי היום יום בבית."

אחת הכותבות המפורסמות ביותר של הסוגה הזו היא שרה בת טובים, או, כפי שככל הנראה נקראה בהגייה אשכנזית בקהילה בה חיה ופעלה – "שׂוֹרֶה בַּס טוֹיְבִים". 

היא נולדה בעיירה קטנה, סאטאנוב, שאז הייתה בשטחה של פולין, למשפחה מיוחסת (שם המשפחה שלה מצביע על כך כמעט בבוטות), שהגיעה מבריסק. חייה ככל הנראה לא היו קלים, והיא שפכה את ליבה בתחינות. 

2 ספרים פרי עטה נשתמרו: "שקר החן", ו"שלושה שערים" – שניהם אוספי תחינות שכוללים גם דברי מוסר והתעוררות רוחנית. 

0063 Fl231691573
עמוד השער לספר "שלשה שערים" בו מפורט ייחוסה של הכותבת, שרה בת טובים.

במבוא ל"שקר החן", היא משקפת את תחושותיה בנוגע לתפקידה הרוחני של האישה: 

"נשים ובתולות חביבות, קראנה את התחינות וישמח לבכם… כן חיברתי תחינה חדשה לאמר אותה בכל שני וחמישי, בתענית ובימים נוראים: "שקר החן והבל היופי" שהרי היופי אין בו ממש ורק המעשים-טובים הם העיקר; "חכמת נשים בנתה ביתה" – העיקר שהאישה תנהל את הבית, שיוכלו ללמוד בו תורה ושתדריך את בניה בדרך-הישר לעבודת הבורא. אני אישה דלה, הייתי בחינת "מפוזר ומפורד", לא יכולתי לתת תנומה לעיני, כי לבי המה בקרבי, ונזכרתי מנין באתי ולאן אני הולכת ולהיכן אהיה נלקחת ובאתני יראה גדולה, והתפללתי לאל חי ב"ה "בדמעות שליש", שתתקבל תחינתי.
אני האישה שרה בת טובים המיוחסת והמפורסמת, לא היתה שום "מחשבה זרה" בלבי ורק באל ברוך הוא הייתי הוגה, בשעה שחיברתי תחינה זו, על מנת שיהיה לי זכר אחר מותי. ומי שיקרא את התחינה, תבוא תפילתו ותעלה לפני השם יתברך."

שנים רבות אחרי מותה, הפכה שרה בת-טובים לדמות אגדית בפולקלור היהודי. היא מופיעה כמעין פיה טובה בסיפורו של י"ל פרץ "הזיווג, או שרה בת טובים" ('דער זיווג, אָדער, שרה בת טובים'), שכולל מאפיינים מובהקים של אגדת סינדרלה, ביניהם זוג נעלי בית מוזהבות וגבר צעיר שמוצא את אהבתו. היא מבליחה לרגע גם ביצירתו של מנדלי מוכר ספרים ואפילו בספר הבדיחות של דרויאנוב, כאבטיפוס לאישה צדקנית. 

לצידה של שרה ישנן נשים נוספות שידועות לנו בשמן, שחיברו וכתבו תפילות המיועדות לנשים, ביניהן סריל רפפורט (ששמה העברי היה ככל הנראה גם שרה), מי שכתבה את "תחינת האמהות" שהוזכרה למעלה, תחינה שקיבלה בדפוס את כותרת המשנה "א נייע תחינה" – תחינה חדשה. 

והן באמת עשו משהו חדש. 

הן לא היו מהפכניות במובן המקובל של הדבר. הן לא ביקשו לערער את יסודות חיי משפחותיהן או להפר את הסדר המקובל בקהילותיהן, אבל הן היו קול עבור חברותיהן הנשים. הן העלו על הכתב, הדפיסו טקסטים שעסקו בדברים שהיו חשובים להן עצמן – אמהות, לידה, חינוך, ניהול הבית – תשוקותיהן, חלומותיהן ותחינותיהן קיבלו חיים עצמאיים באמצעות מילים, שחור על גבי לבן. 

"כה אמר ה'," מספר לנו הנביא ירמיהו על תגובתו של אלוקים לתפילתה של רחל אמנו, "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך" (ירמיהו, ל"א, ט"ו) 


לקריאה נוספת על סיפורן של הנשים המוזכרות בכתבה – "תפילת נשים" / עליזה לביא / הוצאת משכל 2005

קינות נשים בלאדינו לתשעה באב

שושנה וייך-שחק, חוקרת חשובה בתחום הלאדינו, כותבת לנו על שלושה סוגי קינות נשים לתשעה באב

אוסף אברהם שבדרון

מאת: שושנה וייך-שחק

ברפרטואר המוסיקלי העשיר בלאדינו נשמרות ברפרטואר הנשים שירים מיוחדים הקשורים לא רק למחזור החיים (לידה, חתונה ומוות) אלא גם למחזור השנה (לפסח, לטו בשבט, לשבועות וכו'). אכן קיים רפרטואר מיוחד בלאדינו לכל חג ולכל מועד בלוח העברי. מתוכם נגיש כאן מספר דוגמאות מהשירים שנשים ספרדיות נהגו לשיר בתשעה באב.

כידוע, היום התשיעי של החודש העברי אב חל בדרך כלל בחודש יולי על פי לוח השנה הגרגוריאני. זהו יום אבל לזכר חורבן בית המקדש הראשון בידי נבוכדנצר (בשנת 587 לפני הספירה) וחורבן בית המקדש השני על ידי טיטוס שהוביל לעזיבה הדרמטית של היהודים אל הגלות. זהו יום של תפילה, צום ואבל כבד. גברים התפללו בבית הכנסת, ישובים על הרצפה, קוראים מגילת איכה ושרים קינות על חורבן ירושלים. ואילו נשותיהם גם הן יושבות בבית על הקרקע כנהוג בימי אבל, בעודן שרות שירי קינה הנקראות "אנדיצ"אס (endechas). לרוב מידעניות נרתעות ואף מסרבות לשיר קינות מחוץ לתפקידן הידוע.

היחס לתשעה באב בתמלילי הקינות מובע לעיתים באופן ישיר (נושא ירושלים והחורבן) ולעתים באופן עקיף (ברומנסות על נושא המוות) ובשני המקרים ממלאים שירים אלה את תפקידם העיקרי כביטוי לעצב ולכאב ביום קדוש זה ליהדות. אכן, טקסטים מסוימים מתייחסים במפורש לכאב של נפילת בית המקדש בירושלים, ואחרים, סיפורים עצובים על טרגדיות בהיסטוריה או על מוות אשר עוררו בזמן השירה את העצב והבכי האופיינים למועד. בערב הצום נהוג היה בקהילות הספרדיות לאכול ביצים ועדשים מבושלות.

קינות תשעה באב בספרדית-יהודית כוללות בעיקר קופלאס ורומנסות. הקופלאס, כידוע, הן סוגה יהודית, על נושאים יהודים, העוסקות בחיי היהודים ובעיקר, במועדי מחזור השנה. מתוך הקינות אשר הקלטתי ואשר מקוטלגות בארכיון הצליל בספריה הלאומית, אביא רק שלוש דוגמאות.

מהנושאים האופינים לקופלאס שמשמשות כקינות לתשעה באב בולט נושא השבח לירושלים והכמיהה לעיר הקודש. לנושא זה נביא גרסה, מטורקיה, מושרת בפי בינבינידה (ברטה) אגואדו-מושבאק, ילידת צ"אנקאלה , בהקלטה שערכנו ב-1998, ( עם אבי נחמיאס ז"ל כטכנאי) בבית אחותה בנס ציונה.

כמקובל ברפרטואר הקופלאס של יהודי ספרד, בנויה קופלא זו כמקבץ של בתי שיר, כל בית בן שתי שורות. הבית השלישי בדוגמה הראשונה (מס' 1) , מדגיש את האמונה והבטחון באדון עולם. בגרסאות אחרות הוא משמש כפזמון חוזר אחרי כל בית ובית. כל בית בנוי משתי שורות חורזות. כנהוג בקופלאס של יהודי ספרד, בתמליל כלולות מילים בעברית (כמו "הכותל המערבי").

נושא עיקרי שני בקופלאס בקינות תשעה באב הוא "חורבן ירושלים". שיר קינה על החורבן, על גלות העם, וכן הסברים מפורטים על הסיבות אשר הביאו לאסון: כעסו של אלוהים על חטאי עמו (גילוי עריות ועבודה זרה), שנהגו למצא מחילה על ידי הקרבת הקורבנות. המבנה בבתים בעלי שתי שורות חורזות (בשבעת הבתים הראשונים), ובהמשך, בארבעת הבתים האחרונים, בבתי ארבע שורות (שמהן שלוש חורזות, והשורה הרביעית חורזת עם השורות הרביעיות של יתר הבתים). כמו שנהוג בסוגת הקופלאס, מצוטטת כאן אגדה על תפקידו של המלאך גבריאל אשר, למרות תחנוניו של המלאך מיכאל, חייב היה למלא את צו האל להרוס את בית המקדש. שרה פלורה בנגיו, ילידת טטואן (מרוקו) אותה הקלטתי (יחד עם אבי נחמיאס ז"ל, הטכנאי האגדי) בביתה באשדוד בשנת 1990.

לא רק קופלאס משמשות כקינות לט' באב, אלא גם כמה רומנסות המושרות על ידי הנשים ביום זה. אותו רפרטואר הקינות שרות הנשים גם בנסיבות של אבל פרטי או משפחתי, ומאמינות שיביא מזל רע לשיר אותם שלא בהקשר לארוע ממש. קשה לשכנע אישה ספרדיה שתשיר קינה למען הקלטת סקר ללא קשר פונקציונלי.

הרומנסות, כמו סוגת הבלדות בכלל, הן שירים נראטיבים, בעלות נושא ועלילה. התמליל מנוסח כרצף של שורות חורזות: כל שורה בנויה מ-16 הברות (מחולקות לשתי צלעיות של 8). את התמליל שרים במנגינה אחת, בית מוסיקלי אחד אשר חוזר לאורך כל הטקסט. לרוב המנגינה נושאת ארבע צלעיות מהתמליל. הרומנסות שמושרות כקינות הן אלו המביאות לפנינו סיפור על נושא מוות וכאב, כמתאים להרגשתן של הנשים המבצעות.

כידוע, הרומנסירו מוגדר כז'אנר שמרני למדי, המנציח את המורשת הספרדית של ימי הביניים על ידי שמירת הרפרטואר שהיה ידוע ליהודים לפני גירושם, שהם נשאו עמם ושמרו בגלותם השנייה. אכן, ניתן למצא בין נושאי הרומנסות סיפורים המשקפים את ספרד של ימי הביניים, ואפילו ארועים היסטורים ידועים. כך, בין הקינות שרות הנשים את הרומנסה על מותו של הנסיך דון חואן, שהיה בנם האהוב של המלכים הקאתולים, פרננדו ואיזבל, והם קיוו מאד שדון חואן יימלוך אחריהם. אבל, דון חואן חלה מאד בדרכו מהעיר בורגוס לכיוון סאלאמנקה, לאחר חתונתו עם הנסיכה מרגריטה, בתו של מקסימיליאן, מלך אוסטריה. בנוסח השגור בפי היהודים הספרדים מסופר על כל בני משפחתו ומתאבלים עליו ועל גורל אשתו הצעירה שהיתה אז בהריון.

מוכרות לנו גרסאות ממאורו ומטורקיה. לכן, כיוון שהארוע המתואר ברומנסה התרחש בשנת 1497, כלומר, חמש שנים אחרי צאתם של היהודים המגורשים, סביר להניח שרומנסה זו הועתקה אל שתי הגלויות (ממזרח ומערב הים התיכון) על ידי האנוסים אשר יצאו מספרד מאוחר יותר והצטרפו לקהילות אחיהם המגורשים.

הגרסה המובאת כאן מושרת מפי אליסיה בן דיין, ילידת טטואן (מרוקו), אותה הקלטתי בביתה באשקלון בשנת 1983.

 

 

 

כתבות נוספות

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

כתב יד מגניזת קהיר: ערב תשעה באב והמשיח בפתח

עגנון או הרב הרצוג? מי באמת חיבר את התפילה לשלום המדינה?




נפרדנו כך: איך נולדה עזרת הנשים בבתי הכנסת?

לחלקנו קשה להאמין, אבל בימי חז"ל לא הייתה עזרת נשים. מתי היא הפכה לחובה בבתי הכנסת, ואיך התחלנו להפריד בין נשים לגברים בתפילה?

נשים יהודיות מתפללות בכותל המערבי, 1914. מתוך ארכיון יד בן צבי

בתקופה שקדמה לחורבן בית המקדש ייסדו חכמינו את בית הכנסת, מוסד דתי מהפכני שהיה מעין מקדש מעט. מרגע הקמתו נחתה על המוסד החדש סוגיה דוחקת: האם הנשים יתפללו יחד עם הגברים? ואם כן, הכיצד? לאורך ההיסטוריה היהודית, מחורבן הבית ועד ימינו, בקהילות שונות יושמו שלל גישות בנושא ונבנו מוסדות ומבני תפילה מגוונים.

בהתבסס על הציווי המקראי "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים יא, יט), דרשו חכמים: "את בניכם ולא את בנותיכם", ובכך פטרו את הנשים מלימוד תורה. אבל היו שקראו תיגר על קביעה נחרצת זאת והסתייגו משלילת לימוד התורה לנשים.

בית הכנסת דה טורנל בפריז. התמונה מתוך פרויקט צילום עזרות נשים של הצלם אביב יצחק

 

בשונה מחוסר ההכרעה בשאלת לימוד התורה של נשים, היה ברור כי זכותו וחובתו של כל אדם יהודי – גבר או אישה – להקשיב לתפילה ולהשתתף בה. לרוב התקבלה ההנחה שהגברים מנהלים את התפילה וקוראים בתורה, אך נשים רשאיות לשמוע.

 

ימי התפילה המשותפת

המשנה והתלמוד מלאים בדוגמאות של נשים שהרבו להשתתף בתפילה בציבור, בין בקריאת התורה ובין בהאזנה לדברי הדרשן בבית הכנסת או בבית המדרש. אבל היכן שהו הנשים בבואן להתפלל ולשמוע דרשות? בכתבה זאת ננסה לאתר את מקורותיה של עזרת הנשים, האזור הנפרד בבתי הכנסת שיוחד לתפילת נשים.

המושג "עזרת נשים", המוכר לנו כל כך היום, החל את דרכו כבר בבית המקדש. אך בניגוד לעזרת הנשים המוכרת לנו כיום, מהעדויות המעטות שנותרו אנחנו למדים שלא היה זה אזור מופרד לנשים מגברים בכל ימות השנה, אלא אזור ששימש נשים וגברים בצורה שווה. רק בזמן שמחת בית השואבה הותקנו בה מרפסות מיוחדות לעמידת הנשים. מכאן שבשאר השנה התפללו נשים וגברים יחדיו.

בעולם העתיק של ימי בית המקדש שני והתקופה שלאחר החורבן, שבה נוסד בית הכנסת, לא התקיימה עזרת נשים נפרדת ואף לא כל מחיצה במבנה התפילה. כך שהנשים פקדו את בית הכנסת, ולפי ההלכה שנהגה חויבו בתפילה וישבו צד בצד עם הגברים. הימצאותם של נשים וגברים באותו חלל בתפילה תיראה היום במרבית בתי הכנסת האורתודוקסיים כחידוש פסול, אך בתקופת חז"ל הייתה זו התנהלות יומיומית.

הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני סיפר שבבתי הכנסת באלכסנדריה נשים וגברים התפללו באותו ההיכל, אך במקומות נפרדים. השתתפות נשים בתפילה הייתה מקובלת ומוסכמת ואף לא הושפעה מאיסור הופעתן בציבור (בנימוק שהדבר פוגע בצניעותן).

כדי להשתתף בתפילה נחוץ חינוך אורייני בסיסי. מסמכים בגניזת קהיר מעידים שנשים זכו לחינוך יהודי בבית ולמדו קרוא וכתוב כדי שיוכלו, בין השאר, להשתתף בתפילה. האחריות על חינוך הבת הוטלה על האב, ובמקרים נדירים מורות בוגרות לימדו כיתת בנות. עדויות נוספות מגניזת קהיר מספרות כי בחברה המצרית של ימי הביניים זכו נשים, בפרט יהודיות, לחופש עיסוק ולעצמאות כלכלית, והיו ביניהן שהתעשרו בזכות יוזמות כלכליות מוצלחות. נשים עשירות אלו תרמו לא פעם לבנייה ושיפוץ של בתי כנסת, ואפילו מימנו שמן למנורות כדי שהמתפללים יוכלו ללמוד בלילה.

 

משער הנשים לעזרת הנשים

אז מתי הועמדו המחיצות המוכרות לנו כיום? נראה שבמשך מאות בשנים המושג "עזרת נשים" כלל לא היה בשימוש. החוקר שלמה דב גויטיין הציג מספר מקורות מגניזת קהיר העוסקים ב"שער הנשים" בבתי הכנסת של מצרים, וכך הוכיח שבמאה ה־11 לכל המאוחר נוצרו כניסות מיוחדות לנשים שבאמצעותן עלו נשים אל היציע שמעל האולם, וכך יכלו להשתתף בתפילה.

במאה ה־12 הופיע ביהדות אשכנז המושג "בית כנסת הנשים". אך בעוד ש"שער הנשים" בבתי הכנסת שבמצרים היה יציע שהפריד את הגברים מהנשים באותו חלל, "בית כנסת הנשים" באשכנז היה מבנה פיזי נפרד מבית הכנסת "הכללי" והיה לו מאפיין מפתיע: התפילה אומנם התקיימה במבנים נפרדים לחלוטין, ולפעמים מרוחקים זה מזה, אך לשמיעת הדרשה בבית הכנסת הכללי הצטרפו הנשים אל אולם הגברים, וישבו ללא מחיצה או עם מחיצה שהועמדה במיוחד לדרשה.

נראה שיוצא הדופן הראשון היה בית הכנסת בוורמיזא, היא העיר וורמס שבגרמניה. בית הכנסת נבנה בשנת 1175, ובשנת 1213 נבנתה בו תוספת שנועדה לעזרת נשים. כתובת על קיר המבנה היא העדות הקדומה ביותר לקיומה של עזרת נשים כחדר נפרד ליד עזרת הגברים בבית הכנסת.

בית הכנסת בוורמס, שלו נוספה עזרת נשים. למעלה: חזית המבנה. למטה: הכתובת על קיר בית הכנסת. הצילומים של פרופ' רחל אליאור ומוצגים כאן ברשותה

 

עם הקמת "בית כנסת הנשים" בימי הביניים החל לפרוח עולם יצירתי חדש של נשים שנודעו כמשוררות, מתפללות, בעלות תפילה או חזניות, ואלו ניהלו את תפילת הנשים. על מצבתה של יהודייה אחת שכזאת, אורניאה בת החזן ר' אברהם מוורמס, שנפטרה בשנת 1275, חקוקות המילים: "האבן הזאת הוקמה לראש, זאת הגברת מרת אורניאה, הבחורה החשובה הנבחרת, בת החבר ר' אברהם ראש המשוררים תפילתו לתפארת, בקוד קולו בעד עמו בנעימת עתרת, והיא גם בקול זמרה, לנשים משוררת בפיוטים".

נשים דוגמת מרת אורניאה כונו ביידיש "זאגערקע" ו"פירזאגערין" ושימשו הקרייניות והמשוררות שקראו או שרו בעזרת הנשים את מילות התפילה עבור נשים שלא ידעו לקרוא.

במאה ה־17 נרשמה קפיצת דרך בתולדות עזרת הנשים כאשר המחיצות והיציעים שהוקמו במצרים באלף הראשון לספירה הוטמעו גם באשכנז, ובתי הכנסת של הנשים אוחדו עם אלו של הגברים. במאה זו הפכה עזרת הנשים לחלק בלתי נפרד מבניין בית הכנסת. אז גם התקבע המושג "עזרת נשים". ר' יהודה אריה ממודנה (1648-1571), בן ונציה, סיפר על עזרת הנשים באיטליה: "ובחדר מקום מיוחד מלמעלה או מצדו עם שבכה מעץ, ששם עומדות הנשים להתפלל ולראות בכל הנעשה בבית, אבל אינן נראות לעיני האנשים ואינן מתערבות עמהם בעבודת התפילה למען לא תשחת כוונת התפילה על ידי רעיוני חטא ופשע". וכך במשפט יחיד הבהיר ר' יהודה את הרציונל התיאולוגי וההיסטורי למחיצה בין גברים לנשים.

 

מתפללות במרתף

בצרפת, לעומת זאת, הוקמו עזרות הנשים, שעדיין נקראו בתי כנסת לנשים, מתחת לקומת הקרקע של בית הכנסת. התייר השוויצרי תומס פלאטר, שביקר באביניון בשנת 1599, תיאר את בית הכנסת של הנשים כמרתף שאליו חודר האור מהחדר העליון דרך חור ברצפה. וגם החיד"א, הוא ר' חיים יוסף דוד אזולאי, שביקר בצרפת יותר ממאה שנה לאחר מכן, ציין בספרו מעגל טוב: "אחר התפילה נסענו מאביניון לקאבאליון והתאכסנתי בבית ישראל הכהן… ותחת בית-הכנסת יש בית הכנסת של נשים ויש ארובות בקרקע בית הכנסת שמשם רואות ספר תורה ויש להם חזן איש שמתפלל לנשים בלעז". זהו הדין גם בעזרת הנשים בבתי כנסת בספרד, שם נוהלה התפילה ככל הנראה בשפה מקומית כמו ספרדית וקטלאנית, ולא בעברית.

עזרת נשים בבית הכנסת בקורדובה, ספרד. צילום: Tulum, מתוך ויקיפדיה

 

החיים בעולם המוסלמי בימי הביניים היו נוקשים יותר עבור נשים, ומסמכים בגניזת קהיר מוכיחים עד כמה מוגבלת הייתה זכות התנועה של הנשים. הנוסע האשכנזי ר' פתחיה מרגנסבורג, שיצא למסעותיו בארצות האסלאם בשנת 1175 לערך, סיפר בפליאה כי "בעיר בגדד אלף יהודים, והולכים בסודרים, ואין אדם רואה שום אישה שם ואין שום אדם הולך לבית חבירו, שמא יראה אשת חבירו; מיד היה אומר לו: פרוץ, למה באת? אלא מכה בבדיל והוא יוצא ומדבר עמו". ובפעמים הבודדות שאישה נראית ברחוב, ציין הנוסע, עליה להתעטף כולה "עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית". וכך, דווקא עם אימוץ "מוסד" עזרת הנשים בבית הכנסת, הפכה עזרת הנשים למקום כינוס קהילתי נשי בחברה שהגבילה את זכויות הנשים במידה כה חמורה.

אך היו מקומות שבהם הודרו הנשים לחלוטין מהתפילה. כך היה נהוג בתימן, כפי שציינה החוקרת ורד מדר: "בבתי הכנסת בתימן לא הייתה עזרת נשים. נשים הודרו באופן גורף למדי מכל שותפות בחיי הדעת ומעולם לימוד התורה בתימן".

איור מתוך כתב היד של הספר "סוד ה'". שמנו לב שבאיורי סצנות מבית הכנסת בכתבי יד עבריים הנשים נעדרות או נראות בצד. באיור שבחרנו נראה טקס ברית מילה שבו הסנדקה רשאית להגיע עם התינוק רק עד דלת אולם בית הכנסת, משום שאסור לה להיכנס להיכל ולשהות עם הגברים.
לצפייה בכתב היד בקטלוג הספרייה לחצו 

 

ומה היה המצב בארצנו? "בעזרת הנשים שוררת חשכה, נורות לא דלקו שם, ורק מעט אור חדר אליה בעד ל'רישה', סורג העץ המשמש מחיצה בין גברים לנשים", העיד החוקר והמזרחן יעקב יהושע על ילדותו בירושלים של ראשית המאה ה־20. גם בבתי הכנסת בירושלים נבנו "עליות" לעזרת הנשים, שהפרידו את המתפללות מהמתרחש בהיכל. בתקנות ירושלים מהמאה ה־19 ניכרת החמרה הולכת וגוברת ביחס להליכות הנשים בבתי הכנסת. בתחילה נאסר על אישה לשמוע "קדיש בתרא" – "קדיש תתקבל", הנאמר בסיום התפילה – כדי שנשים תצאנה מבית הכנסת לפני הגברים ולא תתערבנה ביניהם. בשנת 1854 החמירו המתקנים והוסיפו "ששום אישה פחותה מארבעים שנה לא תלך לבית-הכנסת למנחה ולמעריב […] בין בחול ובין בשבת חוץ מראש השנה ויום כיפור". כלומר נשים צעירות הורחקו מהתפילה בימי חול והורשו להשתתף רק בימים הנוראים כיוון "שבימים אלה היו מתעכבות בעזרתן על מנת לאפשר לגברים לצאת לפניהם ולהימנע מלפוגשם".

למרות ניסיונות ההדרה, גם בירושלים של היישוב הישן הצליחו נשים למצוא את דרכן "לחדור לבתי הכנסת". לדברי ההיסטוריונית מרגלית שילה בספרה על החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים, "העניות שבהן עסקו בצרכיו הפיסיים של ההיכל, כגון בהכנת פתילות, ואילו עתירות ההון הרימו תרומות, ולעתים אף מימנו בניית בתי-כנסת. בשנת תרע"ג (1913) היו בעיר הקודש שישה בתי-כנסת שנוסדו מתרומות של נשים ירושלמיות ואף נקראו על שמן".

בתקופה העות'מאנית נאסרה הקמת מחיצה בכותל, ולכן, כותבת שילה, "נשים העדיפו להתרפק על אתרים קדושים, כגון הכותל, קבר רחל וקברי צדיקים יותר מאשר לפקוד את מקומן בבתי-הכנסת משום שהיה בו ביטוי ברור להצבתן מחוץ למחנה". ואכן בגלויות ותמונות מראשית המאה ה־20 עד החלת המנדט הבריטי בארץ נראים גברים ונשים מתפללים יחדיו בכותל המערבי. בזמן המנדט אושרה ההפרדה בכותל ובקברי צדיקים כך שנשים וגברים הופרדו בזמן התפילה – כפי שנהוג גם כיום.

הכותל המערבי בירושלים בגלויה משנת 1911. מתוך אוספי ביתמונה

 

ובזמן שהמחיצה ועזרת הנשים הולכות ומשתרשות בעולם היהודי, מעניין לגלות שהמקום הראשון שבו בוטלה המחיצה ונערכו תפילות משותפות לנשים וגברים היה דווקא בית הכנסת העתיק בוורמס – הראשון שהציב את המחיצה. המהפך חל בשנת 1834, כאשר במהלך שיפוץ יסודי במבנה בית הכנסת הוסרה המחיצה ומרגע זה ישבו הגברים בצד ימין והנשים בצד שמאל של ההיכל הגדול.  כיום המתפללות והמתפללים יושבים יחדיו וללא הפרדה בבתי הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיביים.

 

סולידריות נשית־יהודית

במאה ה־20 יצקו נשים חלוציות במושג "עזרת נשים", שעד אז סימן את המחיצה הפיזית והסמלית בין נשים וגברים, משמעות חדשה שביטאה סולידריות נשית־יהודית. בתחילת המאה הקודמת הוקם "עזרת נשים", ארגון יהודי חלוצי שפעל להגנתן ולשיפור חייהן של נשים יהודיות באשר הן. בשנת 1902 נשלחה מטעמו לגליציה ברטה פפנהיים, מחלוצות העבודה הסוציאלית היהודית, כדי לבדוק את המצב החברתי באזור מוכה הפוגרומים. שם נחשפה לראשונה לתעשיית סרסרות בנשים, שבמסגרתה עשרות אלפי נערות ונשים יהודיות נמכרו לזנות בידי סרסורים יהודים שהונו אותן בהבטחות שווא לעבודה ראויה בדרום אמריקה.

בעקבות פעילותה בנושא הייתה פפנהיים לאישה הראשונה בעולם היהודי שקראה לשוויון הזדמנויות בתעסוקה ובחינוך לנשים ולגברים, והראשונה שפעלה לשילוב נשים בלימוד ותורה ובחיי הקהילה. לתפיסתה, הבורות העצומה של הנערות היהודיות ממזרח אירופה – שנבעה מהיעדר החינוך שגזרו עליהן קהילותיהן – הייתה גורם מכריע שאפשר לסוחרי אדם לנצל ולשעבד אותן.

ברטה פפנהיים בגיל 22. התמונה מתוך ארכיון Sanatorium Bellevue בגרמניה

 

ארכיון הארגון החלוצי "עזרת נשים" שמור כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. על הסיפור הטראגי של סרסור הפליטות היהודיות ממזרח אירופה תוכלו לשמוע בפרק זה בהסכת "הספרנים" שלנו.

מול שלל ניסיונות ההדרה מהשתתפות פעילה בתפילה, לאורך ההיסטוריה נשים יהודיות מצאו דרכים אחרות להנכיח את עצמן בבית הכנסת: בתרומות לבניית בתי כנסת ושיפוצם, במלאכות כמו תפירת וילונות וכיסויים או באספקת נרות. וכמו שהזכרנו, מהמאה ה־13 ועד המאה ה־20 נשים הנחו את התפילה הנשית בגרמניה, מזרח אירופה ואיטליה, ונשים אחרות חיברו המנונות ופיוטים לתפילת הנשים.

כל סקירה שעוסקת במקומן של נשים בבית הכנסת, וביהדות בכלל, תיתקל בקושי מרכזי ובולט: חייהן של נשים יהודיות זכו לרוב להתעלמות מצד הגברים שעל כתביהם אנחנו מסתמכים כמקורות היסטוריים עיקריים. ועם זאת, אם יש קול ברור שעולה מהמקורות זהו קולן של הנשים היהודיות שהתייחסו אל בית הכנסת כמקום מפגש חשוב לחייהן הדתיים והקהילתיים.

 

לקריאה נוספת

עדי אוסט, מעמד האישה בתלמוד, מתוך "הפרוטוקולים של צעירי בצלאל", 2010

רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבּוּרוּת, על השעבוד ועל החירות, ירושלים הוצאת כרמל, 2018

ש. ד. גויטיין, יציע נשים בבנין בית הכנסת בתקופת הגאונים, תרביץ לג (תשכ"ד)

בטחה הר-שפי, נשים בקיום מצוות בשנים 1350-1050 בין הלכה למנהג, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, תשס"ב

ורד מדר, שירי נשים מתימן ליולדות וקינותיהן על מתים: טקסט, גוף וקול, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 2011

שמואל ספראי, האם הייתה קיימת עזרת נשים בבית הכנסת בתקופה העתיקה, תרביץ לב (תשכ"ג)

מרגלית שילה, נסיכה או שבויה? החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים 1914-1840, (זמורה-ביתן, 2001)

Women and the Synagogue, Edited by Susan Grossman & Rivka Haut (The Jewish Publication Society, 1992)

 

וצדקה תציל ממוות: איך בתו של רבי עקיבא חמקה מנבואת מותה?

החוזים בכוכבים ניבאו לרבי עקיבא שביום חתונתה, תוכש בתו על ידי נחש ארסי והיא תמות. בפני החכם הגדול עמדה שאלה אכזרית: איך מתמודדים עם נבואה כזאת? התלמוד מספר לנו מה הוא בחר לעשות, ואיך הצילה הבת את עצמה בכוחותיה שלה. ומה הקשר ליפיפייה הנרדמת? סיפור תלמודי מיוחד לימים הנוראים

בתו של רבי עקיבא והנחש. איור: אביאל בסיל, מתוך ספרן של אילה דקל ושירלי צפת דוידאי, "חבורה לא סודית", הוצאת ידיעות ספרים

הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, עשרת ימי תשובה, הם הימים שבהם, לפי המסורת היהודית, אנחנו יכולים לשנות את גורלנו. בכל לילה אלפים יוצאים להתפלל בבתי הכנסת את הסליחות ולבקש שהשנה נחתם בספר החיים. שהשנה נזכה לפרנסה ולגאולה. שהשנה גורלנו יחתם לטוב.

דווקא בימים האלה, זה הזמן לספר את הסיפור על בתו של רבי עקיבא. מדרש תלמודי שמראה כיצד יכול אדם לשנות את גורלו, גם אם נחתם מראש.

הגורל של בתו של רבי עקיבא היה ידוע מראש, הוא נקבע מלמעלה והיה רע ומר. אבל היא, הצליחה בכוחות עצמה לשנות אותו ולשנות את המציאות שבה היא חיה. אמנם, אפילו את שמה אנחנו לא יודעים. כמו נשים תלמודיות רבות היא מופיעה בסיפור רק כבתו של החכם הגדול. אבל למרות זאת, היא מצליחה להיות דמות משמעותית שהסיפור שלה הוא כזה שמצית את הדמיון ונוגע בכל לב.

רבי עקיבא היה אחד מחכמי התלמוד הגדולים ביותר, זה שאמירותיו ממלאות את דפי התלמוד והגיגיו הצליחו לחצוב בדפי ההיסטוריה ולהגיע עד אלינו.

נספר כאן את הסיפור, שאפשר לראות בו אפילו גירסה תלמודית לסיפור היפיפייה הנרדמת היהודי:

1
הנסיך מוצא את היפיפייה הנרדמת. מתוך הספר Childhood's Favorites and Fairy Stories, ויקיפדיה

בתלמוד הבבלי, במסכת שבת, דף קנו עמוד ב, מסופר כי החוזים בכוכבים חזו לרבי עקיבא כי ביום החתונה שלה יכיש נחש את בתו והיא תמות. עכשיו רבי עקיבא היה צריך להחליט מה לעשות. האם לספר לבתו, האם לשמור עליה ולא לתת לה להתחתן ואולי פשוט לנסות להכחיד את כל הנחשים שסביבה. אבל רבי עקיבא מחליט לא לעשות שום דבר. הוא מחליט לשתוק. לא לספר לה מה יעלה בגורלה, לא להפחיד או להלחיץ אותה. אלא להמשיך בחיים כרגיל.

כבר בראשיתו מזכיר הסיפור הזה את סיפור היפיפייה הנרדמת. בשני הסיפורים יש בת ללא שם. בשניהם צפויה לה סכנה גדולה (היא תידקר ממחט של גלגל טוויה ותמות או תירדם עד לנשיקה מנסיך). בשניהם יש הורים ואבא שצריכים להתמודד עם הבשורה. שני ההורים מחליטים לשתוק ולא להזהיר את בתם. גם הוריה של היפיפייה הנרדמת וגם רבי עקיבא. אבל בעוד הוריה של היפיפייה הנרדמת מחליטים להוציא ולהרחיק את כל המחטים מהממלכה. לרבי עקיבא יש תשובה אחרת. רבי עקיבא פשוט ממשיך בחייו.

הוא לא עוצר את חיי היום יום, הוא לא משנה את מנהגיו, הוא בוחר לסמוך על הבת שלו ולהאמין שיש לה את הכוחות לגבור על הנחש ולהציל את חייה בעצמה. הוא נותן לה את העצמאות להתמודד בכוחותיה, הוא מעניק לה את היכולת לנסות ולהתנסות.

ואז הגיע יום חתונת בתו של רבי עקיבא. אני מדמיינת את כולם נרגשים בסעודה, את השמלה שהיא לבשה, את ההתלהבות שאחזה בכולם. ורק הוא שותק ודואג. הוא לא יודע אם היא תשרוד את הלילה, אם היא תגיע ליום המחרת.

1
בתו של רבי עקיבא והנחש. איור: אביאל בסיל, מתוך ספרן של אילה דקל ושירלי צפת דוידאי "חבורה לא סודית", הוצאת ידיעות ספרים

בלילה, בחסות החשיכה, בתו של רבי עקיבא מורידה מראשה את הסיכה שאוספת את שערה, את המכבנה, ונועצת אותה בקיר. באותו זמן, מבלי דעת היא פוגעת בעינו של הנחש שהיה אמור להורגה, והורגת אותו. במעשה לא מכוון זה היא הצליחה להינצל. היא שינתה את גורלה.

בבוקר כשהיא מוציאה את הסיכה מהקיר היא מגלה את והנחש המת שמשתרך מסיכתה.

לא צריך לחשוב הרבה כדי לדמיין את הלילה הזה, ליל הכלולות שלה. אבל התלמוד לא מזכיר אפילו במילה את החתן. התלמוד בוחר להתמקד בה. יש במסורת שלנו סיפור נפלא על יפיפייה נרדמת תלמודית. אבל הפעם, במקום שהנסיך יציל אותה בנשיקה, היא מצליחה להציל את עצמה.

כבר לפני יותר מאלף שנה, הרבה לפני שדיסני הגיעו למסקנה שנשים יכולות גם להיות גיבורות שמצילות את עצמן, התלמוד מניח במרכז הסיפור את האישה האמיצה הזו ואף שולח אותנו לנסות לשנות את גורלנו בעקבותיה.

כשהיא ניגשת עם הנחש המת אל רבי עקיבא, אל אבא שלה, הוא מיד מבין שהיא הצליחה לשנות את גורלה ושואל אותה – "מה עשית?". חכמנו מפרשים: לא "איך הרגת את הנחש", אלא איזה מעשה טוב עשית שבזכותו הצלחת לשנות את גורלך.

1
קופת צדקה. צילום: זאב רדובן, מתוך אוסף המרכז לאומנות יהודית, הספרייה הלאומית

והיא עונה לו – "בָּעֶרֶב בָּא עָנִי וְקָרָא עַל הַפֶּתַח, וְהָיוּ הַכֹּל טְרוּדִים בַּסְּעֻדָּה וְאֵין שׁוֹמֵעַ לוֹ. עָמַדְתִּי וְנָטַלְתִּי מָנָה שֶׁנָּתַתָּ לִי וּנְתַתִּיהָ לוֹ" (התלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף קנו עמוד ב – התרגום מתוך ספר האגדה).

בתו של רבי עקיבא מספרת לאביה שבליל החתונה, בזמן שכל האורחים היו עסוקים בסעודת החתונה, היא שמעה דפיקה בדלת. דפיקה חרישית כנראה, אולי אפילו מתנצלת, אבל היא שמעה אותה. בדלת עמד איש עני שביקש אוכל. היא לקחה את המנה שלה, את מנת האוכל שהעניקו לה לכבוד החתונה, ונתנה אותה לו. רבי עקיבא מקשיב לסיפור שלה ומיד יוצא מפיו משפט שאותו אנחנו מכירים ככזה שמככב על קופות הצדקה – "וצדקה תציל ממוות". המעשה שהיא עשתה עזר לה לשנות את גורלה, עזר לה לשנות את גורלו של אותו איש עני ורעב. המעשים שלה שינו את העולם.

רבי עקיבא ובתו מלמדים אותנו שיש למעשים שלנו השפעה בעולם, שאנחנו לא צריכים לחכות לאנשים אחרים שישנו את עולמנו. אנחנו צריכים בעצמנו לפעול כדי לשנות את המציאות.

לא יעזור אם נגרש את כל גלגלי הטוויה או הנחשים מן הממלכה. וכנראה גם לא אם ננסה להתחבא ולהתרחק מחוויות החיים. הסכנות הרי אורבות לנו בכל מקום. הדרך היחידה לצלוח את החיים האלה היא להשפיע טוב אחד על השני ואחת על השנייה, היא להקשיב לדפיקות בדלת, להקשיב לקולות שסביבנו. להתאמץ לשמוע אותם.

רק ככה, כמו בתו של רבי עקיבא, נצליח להציל גם את עצמנו.

1
עטיפת הספר "חבורה לא סודית" מאת אילה דקל ושירלי צפת דוידאי. איור: אביאל בסיל. הוצאת ידיעות ספרים

****

הסיפור המופלא הזה על בתו של רבי עקיבא אינו סיפור מוכר, לא שומעים עליו כמעט בכלל. כמו סיפורי אגדה רבים הוא חבוי בין דפי התלמוד ומילותיו הארמיות גורמות לכך שמעטים הילדים שיכולים לקרוא בו. האגדה על בתו של רבי עקיבא ואגדות תלמודיות נוספות יצאו לאחרונה לאור בספר שכתבתי יחד עם שירלי צפת דוידאי, "חבורה לא סודית" שכולו אגדות תלמודיות לילדים, שם האגדות העתיקות מסופרות אגב החיים ומתוך חיבור למציאות של ימינו. יש אוצר גדול של דמויות נפלאות שחבוי בין המילים הארמיות של התלמוד. הספר משחרר אותן מתוך האנונימיות והשכחה ומחזיר אותן לחיים בצורה מרתקת.

התלמוד לא מספר רק סיפורים יפים. יש בו סיפורים כואבים, יש בו סיפורים פצועים ופוצעים. יש בו סיפורים על אנשים שניסו לשנות את העולם ונכשלו וגם על כאלה שהצליחו למרות שלא ניסו. יש בו בני אדם. הוא לא מציג עולם אוטופי, הוא אותנטי, הוא נוגע, הוא אמיתי. בגלל זה הסיפורים שלו חודרים עמוק כל כך ללב. בגלל זה הדמויות שבו רלוונטיות עד היום.