וצדקה תציל ממוות: איך בתו של רבי עקיבא חמקה מנבואת מותה?

החוזים בכוכבים ניבאו לרבי עקיבא שביום חתונתה, תוכש בתו על ידי נחש ארסי והיא תמות. בפני החכם הגדול עמדה שאלה אכזרית: איך מתמודדים עם נבואה כזאת? התלמוד מספר לנו מה הוא בחר לעשות, ואיך הצילה הבת את עצמה בכוחותיה שלה. ומה הקשר ליפיפייה הנרדמת? סיפור תלמודי מיוחד לימים הנוראים

בתו של רבי עקיבא והנחש. איור: אביאל בסיל, מתוך ספרן של אילה דקל ושירלי צפת דוידאי, "חבורה לא סודית", הוצאת ידיעות ספרים

הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, עשרת ימי תשובה, הם הימים שבהם, לפי המסורת היהודית, אנחנו יכולים לשנות את גורלנו. בכל לילה אלפים יוצאים להתפלל בבתי הכנסת את הסליחות ולבקש שהשנה נחתם בספר החיים. שהשנה נזכה לפרנסה ולגאולה. שהשנה גורלנו יחתם לטוב.

דווקא בימים האלה, זה הזמן לספר את הסיפור על בתו של רבי עקיבא. מדרש תלמודי שמראה כיצד יכול אדם לשנות את גורלו, גם אם נחתם מראש.

הגורל של בתו של רבי עקיבא היה ידוע מראש, הוא נקבע מלמעלה והיה רע ומר. אבל היא, הצליחה בכוחות עצמה לשנות אותו ולשנות את המציאות שבה היא חיה. אמנם, אפילו את שמה אנחנו לא יודעים. כמו נשים תלמודיות רבות היא מופיעה בסיפור רק כבתו של החכם הגדול. אבל למרות זאת, היא מצליחה להיות דמות משמעותית שהסיפור שלה הוא כזה שמצית את הדמיון ונוגע בכל לב.

רבי עקיבא היה אחד מחכמי התלמוד הגדולים ביותר, זה שאמירותיו ממלאות את דפי התלמוד והגיגיו הצליחו לחצוב בדפי ההיסטוריה ולהגיע עד אלינו.

נספר כאן את הסיפור, שאפשר לראות בו אפילו גירסה תלמודית לסיפור היפיפייה הנרדמת היהודי:

1
הנסיך מוצא את היפיפייה הנרדמת. מתוך הספר Childhood's Favorites and Fairy Stories, ויקיפדיה

בתלמוד הבבלי, במסכת שבת, דף קנו עמוד ב, מסופר כי החוזים בכוכבים חזו לרבי עקיבא כי ביום החתונה שלה יכיש נחש את בתו והיא תמות. עכשיו רבי עקיבא היה צריך להחליט מה לעשות. האם לספר לבתו, האם לשמור עליה ולא לתת לה להתחתן ואולי פשוט לנסות להכחיד את כל הנחשים שסביבה. אבל רבי עקיבא מחליט לא לעשות שום דבר. הוא מחליט לשתוק. לא לספר לה מה יעלה בגורלה, לא להפחיד או להלחיץ אותה. אלא להמשיך בחיים כרגיל.

כבר בראשיתו מזכיר הסיפור הזה את סיפור היפיפייה הנרדמת. בשני הסיפורים יש בת ללא שם. בשניהם צפויה לה סכנה גדולה (היא תידקר ממחט של גלגל טוויה ותמות או תירדם עד לנשיקה מנסיך). בשניהם יש הורים ואבא שצריכים להתמודד עם הבשורה. שני ההורים מחליטים לשתוק ולא להזהיר את בתם. גם הוריה של היפיפייה הנרדמת וגם רבי עקיבא. אבל בעוד הוריה של היפיפייה הנרדמת מחליטים להוציא ולהרחיק את כל המחטים מהממלכה. לרבי עקיבא יש תשובה אחרת. רבי עקיבא פשוט ממשיך בחייו.

הוא לא עוצר את חיי היום יום, הוא לא משנה את מנהגיו, הוא בוחר לסמוך על הבת שלו ולהאמין שיש לה את הכוחות לגבור על הנחש ולהציל את חייה בעצמה. הוא נותן לה את העצמאות להתמודד בכוחותיה, הוא מעניק לה את היכולת לנסות ולהתנסות.

ואז הגיע יום חתונת בתו של רבי עקיבא. אני מדמיינת את כולם נרגשים בסעודה, את השמלה שהיא לבשה, את ההתלהבות שאחזה בכולם. ורק הוא שותק ודואג. הוא לא יודע אם היא תשרוד את הלילה, אם היא תגיע ליום המחרת.

1
בתו של רבי עקיבא והנחש. איור: אביאל בסיל, מתוך ספרן של אילה דקל ושירלי צפת דוידאי "חבורה לא סודית", הוצאת ידיעות ספרים

בלילה, בחסות החשיכה, בתו של רבי עקיבא מורידה מראשה את הסיכה שאוספת את שערה, את המכבנה, ונועצת אותה בקיר. באותו זמן, מבלי דעת היא פוגעת בעינו של הנחש שהיה אמור להורגה, והורגת אותו. במעשה לא מכוון זה היא הצליחה להינצל. היא שינתה את גורלה.

בבוקר כשהיא מוציאה את הסיכה מהקיר היא מגלה את והנחש המת שמשתרך מסיכתה.

לא צריך לחשוב הרבה כדי לדמיין את הלילה הזה, ליל הכלולות שלה. אבל התלמוד לא מזכיר אפילו במילה את החתן. התלמוד בוחר להתמקד בה. יש במסורת שלנו סיפור נפלא על יפיפייה נרדמת תלמודית. אבל הפעם, במקום שהנסיך יציל אותה בנשיקה, היא מצליחה להציל את עצמה.

כבר לפני יותר מאלף שנה, הרבה לפני שדיסני הגיעו למסקנה שנשים יכולות גם להיות גיבורות שמצילות את עצמן, התלמוד מניח במרכז הסיפור את האישה האמיצה הזו ואף שולח אותנו לנסות לשנות את גורלנו בעקבותיה.

כשהיא ניגשת עם הנחש המת אל רבי עקיבא, אל אבא שלה, הוא מיד מבין שהיא הצליחה לשנות את גורלה ושואל אותה – "מה עשית?". חכמנו מפרשים: לא "איך הרגת את הנחש", אלא איזה מעשה טוב עשית שבזכותו הצלחת לשנות את גורלך.

1
קופת צדקה. צילום: זאב רדובן, מתוך אוסף המרכז לאומנות יהודית, הספרייה הלאומית

והיא עונה לו – "בָּעֶרֶב בָּא עָנִי וְקָרָא עַל הַפֶּתַח, וְהָיוּ הַכֹּל טְרוּדִים בַּסְּעֻדָּה וְאֵין שׁוֹמֵעַ לוֹ. עָמַדְתִּי וְנָטַלְתִּי מָנָה שֶׁנָּתַתָּ לִי וּנְתַתִּיהָ לוֹ" (התלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף קנו עמוד ב – התרגום מתוך ספר האגדה).

בתו של רבי עקיבא מספרת לאביה שבליל החתונה, בזמן שכל האורחים היו עסוקים בסעודת החתונה, היא שמעה דפיקה בדלת. דפיקה חרישית כנראה, אולי אפילו מתנצלת, אבל היא שמעה אותה. בדלת עמד איש עני שביקש אוכל. היא לקחה את המנה שלה, את מנת האוכל שהעניקו לה לכבוד החתונה, ונתנה אותה לו. רבי עקיבא מקשיב לסיפור שלה ומיד יוצא מפיו משפט שאותו אנחנו מכירים ככזה שמככב על קופות הצדקה – "וצדקה תציל ממוות". המעשה שהיא עשתה עזר לה לשנות את גורלה, עזר לה לשנות את גורלו של אותו איש עני ורעב. המעשים שלה שינו את העולם.

רבי עקיבא ובתו מלמדים אותנו שיש למעשים שלנו השפעה בעולם, שאנחנו לא צריכים לחכות לאנשים אחרים שישנו את עולמנו. אנחנו צריכים בעצמנו לפעול כדי לשנות את המציאות.

לא יעזור אם נגרש את כל גלגלי הטוויה או הנחשים מן הממלכה. וכנראה גם לא אם ננסה להתחבא ולהתרחק מחוויות החיים. הסכנות הרי אורבות לנו בכל מקום. הדרך היחידה לצלוח את החיים האלה היא להשפיע טוב אחד על השני ואחת על השנייה, היא להקשיב לדפיקות בדלת, להקשיב לקולות שסביבנו. להתאמץ לשמוע אותם.

רק ככה, כמו בתו של רבי עקיבא, נצליח להציל גם את עצמנו.

1
עטיפת הספר "חבורה לא סודית" מאת אילה דקל ושירלי צפת דוידאי. איור: אביאל בסיל. הוצאת ידיעות ספרים

****

הסיפור המופלא הזה על בתו של רבי עקיבא אינו סיפור מוכר, לא שומעים עליו כמעט בכלל. כמו סיפורי אגדה רבים הוא חבוי בין דפי התלמוד ומילותיו הארמיות גורמות לכך שמעטים הילדים שיכולים לקרוא בו. האגדה על בתו של רבי עקיבא ואגדות תלמודיות נוספות יצאו לאחרונה לאור בספר שכתבתי יחד עם שירלי צפת דוידאי, "חבורה לא סודית" שכולו אגדות תלמודיות לילדים, שם האגדות העתיקות מסופרות אגב החיים ומתוך חיבור למציאות של ימינו. יש אוצר גדול של דמויות נפלאות שחבוי בין המילים הארמיות של התלמוד. הספר משחרר אותן מתוך האנונימיות והשכחה ומחזיר אותן לחיים בצורה מרתקת.

התלמוד לא מספר רק סיפורים יפים. יש בו סיפורים כואבים, יש בו סיפורים פצועים ופוצעים. יש בו סיפורים על אנשים שניסו לשנות את העולם ונכשלו וגם על כאלה שהצליחו למרות שלא ניסו. יש בו בני אדם. הוא לא מציג עולם אוטופי, הוא אותנטי, הוא נוגע, הוא אמיתי. בגלל זה הסיפורים שלו חודרים עמוק כל כך ללב. בגלל זה הדמויות שבו רלוונטיות עד היום.

מרתא בת בייתוס: האישה שמתה מללכת ברחובות ירושלים

היא הייתה יותר עדינה מהנסיכה על העדשה, ויותר מפונקת מקלואי קרדשיאן. בין אגדות החורבן התלמודיות שנקשרו לתשעה באב, מסתתר סיפור מעט מוזר על אישה עשירה שלא הורגלה במגע עם העולם החיצון. למה בחרו חז"ל לספר לנו דווקא את הסיפור הזה כדי ללמוד על חורבן בית המקדש, והאם יש פה לקח גם לימינו אנו?

1

אישה יהודיה בתלבושת ייחודית, תצלום סטודיו, תוניס. באדיבות יד יצחק בן צבי

מרתא בת בייתוס הייתה אישה עשירה שחיה בירושלים ממש בתקופת חורבן בית המקדש השני. היא הייתה בת למשפחה כהנית שהייתה מקורבת לשלטון. מרתא בת בייתוס הייתה כל כך עשירה עד שאחרי חתונתה ליהושע בן גמלא היא קנתה עבורו את משרת הכהן הגדול ישירות מהמלך.

רוב ימיה עברו עליה בבית, בין המשרתים והתפנוקים השמורים לאישה במעמדה. אבל פעם בשנה, ביום הכיפורים, היא הייתה צריכה לצאת החוצה כדי לראות את בעלה, הכהן הגדול, מנהל את הטקס מול קודש הקודשים. ביום הכיפורים יש איסור על נעילת סנדלי עור ופירוש הדבר שמרתא בת בייתוס הייתה צריכה לצאת אל הרחוב יחפה. אבל אדמת ירושלים המלוכלכת לא הייתה ראויה לכפות רגליה הענוגות. ולכן, לפי המדרש, ביום כיפור היו המשרתים פורסים שטיח בכל העיר רק בשבילה. שטיח שרק עליו היא צעדה מפתח ביתה ועד קודש הקודשים. רק כדי שכף רגלה לא תצטרך להתחכך באבני הרחוב של ירושלים.

1
"מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הייתה". סיפורה של מרתא בת בייתוס בכתב יד מן המאה ה-19 של מדרש איכה. מתוך אוסף יד בן צבי – מונגש באמצעות פרויקט כתיב, הספרייה הלאומית

אבל אז הגיע המצור הרומאי. לאט לאט נעלם כל האוכל מהשוק. גם הכסף של מרתא בת בייתוס הפך לחסר כל ערך. היא שלחה את המשרת שלה לשוק פעם אחר פעם אבל הוא חזר בידיים ריקות. לא סולת, לא קמח חיטים, לא קמח שעורים וגם לא סובין. המשרת שלה חזר הביתה בלי שום מצרך של מזון.

מרתא בת בייתוס החליטה שאין ברירה, היא תצטרך לצאת החוצה בעצמה. היא תצטרך לרדת אל העיר. היא תצטרך לפגוש את העם, לחפש בעצמה דבר מה לאכול. אם לא תצא החוצה, היא תגווע ברעב. 

היא כל כך מיהרה שיצאה החוצה ברגליים יחפות. כן, אותה אישה שכף רגלה אף פעם לא דרכה ברחובות ירושלים בלי שפרסו לכבודה שטיח, יצאה עכשיו החוצה כמו יחפנית.

1
דגם ירושלים בימי הבית השני. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אפשר לדמיין את רחובות ירושלים של אז. המצור הכביד על העיר, הכאוס שרר ברחובות. אין יוצא ואין בא, אין אוכל ואין מים לשתייה. גם הביוב זרם בסמטאות. ברגע שהיא יוצאת החוצה, דורכת מרתא בת בייתוס על צואה ומתה. "התיישב לה גלל ברגלה ומתה", במילותיו של התלמוד. 

למה מרתא בת בייתוס מתה? אולי היא מתה מגועל? אולי מחרדה? 

קודם כל, ברור שמדובר בתיאור מגמתי של חז"ל שיש בו ביקורת על הניתוק של משפחות הכהונה. ביקורת על השחיתות, על האליטיזם. על המשפחות העשירות הללו שהיו כל כך מנותקות מהעם. אלו שלא ראו את הרעב, את הסבל, את הכאב ואת העוני עד שהיה כבר מאוחר מידי. עד שאי אפשר היה להציל את העיר ואת העם. 

1
הסיפור על מרתא בת בייתוס בכתב יד מן המאה ה-19 של מדרש איכה. מתוך אוסף יד בן צבי – מונגש באמצעות פרויקט כתיב, הספרייה הלאומית

עוד בחירה מעניינת קשורה דווקא להיותה אישה. 

לפני הסיפור של מרתא בת בייתוס מובא בתלמוד הבבלי (מסכת גיטין דף נ"ו, עמוד א') סיפור על שלושה גברים עשירים – בן ציצית הכסת, נקדימון בן גוריון וכלבא שבוע. שלושת אלה בוחרים לתרום אוכל לתושבי העיר כדי שיהיה מספיק מזון והעיר תוכל לעמוד במצור. מיד אחריהם מופיע הסיפור על מרתא בת בייתוס. אבל היא, היא לא יודעת להשתמש כראוי בכסף שלה. היא שומרת אותו רק לעצמה ואולי בגלל זה הכסף לא מציל גם אותה בסוף. הכסף שלה – הכסף הנשי, הכסף של משפחת הכהנים – בעצם לא שווה כלום. 

ויש עוד נקודת מבט נשית. את הנשים הרגילו להישאר בבית. הרגל העדינה של מרתא בת בייתוס הורגלה רק למצע רך ונקי וכלל לא הייתה מסוגלת להתמודד עם המציאות כמו שהיא. היא לא פגשה את העולם.

אפשר להעריך שבסיפור הזה מסמלת הצואה את הכאב של החיים, את הקושי, את המקומות הנמוכים, המורכבים והמאתגרים שאנחנו נפגשים איתם בחיי היום יום. עם כל אלה, מרתא בת בייתוס פשוט לא ידעה איך מתמודדים.

אבל אולי יש כאן עוד רעיון שמתחבא בתוך הסיפור, רעיון שמתחבר לימים שלנו. רעיון שאולי דווקא בגללו מופיע הסיפור בתוך אגדות החורבן. מרתא בת בייתוס הייתה חשופה רק לאנשים הדומים לה וקרובים אליה. רק למגזר שלה. היא כלל לא התחככה עם העולם שבחוץ, ולא נפגשה עם אנשים ונשים שונים ממנה. לא אנשים ממעמד נמוך יותר, או עם תפיסה אמונית אחרת, או ממפלגה פוליטית אחרת.

1
שער שכם בירושלים העתיקה. גלויה צבעונית מעשה ידיו של קרל ווטקה, צייר גרמני ידוע בזכות ציורי נוף אקזוטיים. הגלויה היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

בפעם הראשונה שהיא יוצאת אל העולם האמיתי, בפעם הראשונה שהיא מתחככת בשאר החברה הירושלמית ונאלצת להיחשף לקושי שבמפגש, היא פשוט לא מסוגלת לחיות. 

חז"ל מציבים את מרתא בת בייתוס כתמרור אזהרה. 

פרשנות אפשרית של הסיפור על מרתא בת בייתוס, פרשנות שטבועה עמוקות ביום תשעה באב ובסיבות לחורבן הבית על פי חז"ל, מלמדת אותנו אולי להיפתח אל העולם, לפגוש זה את זה וזו את זו. אפשר שחז"ל קוראים לנו כאן להעז ולגעת גם במקומות הכואבים, המורכבים. לא לרפד עבורנו (ועבור ילדינו) את החיים. אם לא ניפגש, החוסן שלנו כחברה עלול להתערער, רומז לנו התלמוד. אם לא נעז להישיר מבט זה אל זה אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצור, לבד, חסרי כל יכולת התמודדות. 

מרתא בת בייתוס מציעה לנו להסיר את השטיחים המפרידים אותנו זה מזה. ללמוד איך אפשר לחיות יחד, לגלות איך אפשר פשוט להיפגש. 

מהי הפרשנות שלכן ושלכם לסיפורה של מרתא בת בייתוס? תוכלו לספר לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

כתב היד העברי שהעז לצייר את אלוהים

יצאנו להתחקות אחר כתב-היד שהפר את הציווי המפורש: לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה

לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. — ספר בראשית, פרק ב', פסוק כ"ג

הדיבר השני בעשרת הדיברות קובע כי "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה" (שמות כ, ב-ג). ההבנה המסורתית של החלק השני של האיסור הזה נוגעת קודם כל ומעל הכל לדמות האל. האם לא בכך התייחד העם הנבחר משאר העמים? ובכך התייחד המונותאיזם מדתות מרובות האלים? לאל שלנו אין פנים ואין צורה, אלא במובן מטאפורי.

כמובן שיש מי שיחלקו על הטענה הגורפת הזאת, ויראו שכבר בעת העתיקה פיסלו יהודים את אלוהיהם – רק שהכלים שלהם היו המילים. התנ"ך נפתח בהאנשת האל, מספרת לנו על חרון אפו של האל, על האדם הנברא בצלם, על משה הזוכה לראות את אחורי האל ועוד ועוד. נכון – אפשר לטעון, כפי שעשו גדולים וטובים וביניהם הרמב"ם, שזה מקרה קלאסי של "דיברה תורה כלשון בני אדם". אך כמובן שיש דוגמאות אחרות להופעת דמותו הפיזית של האל במסורת ובספרות היהודית, שאיתן נתקשה להתווכח: ספרות היכלות ומרכבה למשל, הספרות המיסטית שהחלה להיכתב ככל הנראה כבר בתקופת התלמוד, מתארת את האל כניצב מאחורי הפרגוד במרכז ההיכל השביעי שבשמיים. מטרת יורדי המרכבה היא לצפות במלך בהיכליו – משמע, באל היושב על כיסא הכבוד.

עם זאת, הטקסט בעל עזות המצח והתעוזה המופלגים מכל הוא ללא צל של ספק הספר "שיעור קומה" – חיבור שמוקדש לתיאור שיעור קומתו של האל – קומתו הפיזית והעצומה. מספר זה מתברר שרק אישון עינו הימנית של האל (הנקראת אזדייה אטטיטוס) נאמד ברבבות רבבות של פרסות, ו"כל פרסה ופרסה – ג' מילין, וכל מיל ומיל – עשרת אלפים אמה, וכל אמה ואמה – שלוש זרתות (…) וזרת שלו – מלוא כל העולם כולו“. ובמילים אחרות, לאל צורה וגוף הנאמדים בקני מידה שהשכל האנושי לא יכול לתפוס.

אך אם כך מיוצג האל במילים, כיצד התמודדו כתבי-יד עם האיסור המקראי לייצג את האל בפסל ובתמונה? והאם היו שהחליטו בכל זאת להפר את האיסור החמור? נתחיל עם דרכי עקיפת האיסור.

תמונה להמחשה בלבד

 

יש כמה מוסכמות לייצוג האל בכתבי יד עבריים, והראשית שבהן היא יד האלוהים. אותה מותר ואפשר לייצג. הסצינה שמקובל לייצג בה את יד האל בכתבי-יד עבריים יותר מכל היא ככל הנראה הצלת אברהם מכבשן האש. תיאור מוקדם יותר של יד האל מופיע באמנות בתי הכנסת, למשל בדורא אירופוס ובבית אלפא.

מחזור לייפציג | ספריית אוניברסיטת לייפציג, לייפציג, גרמניה, המאה ה-14

 

יד האל מצילה את אברהם מכבשן האש

 

אברהם הוא אמנם דמות מקראית, האב הקדמון של עם ישראל, אך סיפור הצלתו מכבשן האש שאליו נזרק בהוראת המלך נמרוד לא מופיע במקרא, אלא במדרש בראשית רבה ובתלמוד הבבלי. הסיפור המדרשי התחבב על מאיירי כתבי-יד עבריים, ואנחנו מוצאים לו מספר גרסאות מאוירות. לא בכולן אנו רואים את יד אלוהים מושכת את אברהם מן האש.

לפעמים אפילו התיאור החזותי הזה היה נועז מדי עבור המאיירים, ואת יד האל החליפו במלאכים. כמו בדוגמה הזאת מתוך הגדת ברצלונה. במקרה הזה בחרו המאיירים להדגיש היבט אחר מן המדרש על אברהם והכבשן – המספר שבעת שנזרק אברהם אל האש, לא רק שלא נשרף ממנה, אלא שישב ושוחח עם המלאכים בעודו שוהה בה.

הגדת ברצלונה | הספרייה הבריטית, לונדון, אנגליה, המאה ה-14

 

דרך אחרת לתאר את האל היא לעקוב מעט יותר קרוב אחרי הטקסט המקראי, ולייצג את "קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". באותה המאה שבה אוירו שני כתבי היד שכבר פגשנו, נכתבה ואוירה גם הגדת סרייבו. למרות שמה, משערים שההגדה המרהיבה נכתבה בברצלונה שבספרד בשנת 1350 בקירוב. ההגדה מוצגת בעיר סרייבו במוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה.

לאחר שני עמודי איורים של בריאת העולם, אנחנו פוגשים את אדם וחוה. ההתפתחות באיור מזכירה רצועת קומיקס. ראשית, חוה נוצרת מתוך צלע האדם. מייד לאחר מכן אדם וחוה אוכלים מהעץ האסור כשהנחש מביט בהם. למטה מימין הם מתכסים בעלי תאנה לאחר שהבינו שהם עירומים. ובאיור המסיים למטה משמאל אדם וחוה כבר גורשו מגן עדן: האישה לבושה בלבוש מלא, והגבר עובד בזיעת אפיו.

 

באיור הימני למטה יבחינו חדי העין בקרני אור היוצאות מעל העץ השמאלי, מדובר ככל הנראה בניסיון להמחיש את רגע גילוי אדם וחוה לאחר אכילת הפרי. זוהי פשרה אומנותית מעניינת. המקרא מספר על אדם וחוה כי "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". "אַיֶּכָּה" שואל האל את אדם, והוא מייד מצטדק ומסביר: "אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא". מדוע? "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג, ז-יב). מאייר הגדת סרייבו, שזהותו אינה ידועה, ביטא את האל כאור שמיימי. אור הוא דימוי מוכר של האל. וחוץ מזה, איך מייצגים את הקול האלוהי בציור?

 

כ-30 שנה קודם לכתיבת הגדת סרייבו, בשנת 1320 בערך, נכתבה ואוירה הגדת פסח נוספת, אף היא בקטלוניה. ההגדה מוכרת בשם "הגדת הזהב" בשל הרקעים המוזהבים המעטרים את 128 העמודים המאוירים שבה, מתוך 322 עמודיה. גם הגדה זאת נפתחת באיורי סצנות תנ"כיות.

האיור השני בהגדת הזהב מתאר שתי סצנות שכבר ראינו בהגדת סרייבו: יצירת חוה מצלע אדם ואכילת פרי "עץ הדעת טוב ורע". וכאן אנחנו מגיעים לחלק המעניין באמת. החידוש המדהים כאן נוגע לדמות האל, המוצגת יוצאת מתוך ענן לנזוף בשלושת החוטאים – אדם, חוה והנחש. מעל האיור נכתב "אדם ואשתו ערומים".

אפשר לשער שמדובר במלאך ולא באל עצמו. הבחירה במלאך – שנוזף באדם וחוה – על פני הדמות של האל היא בחירה מקובלת, מתבקשת אפילו. והיא מזכירה לנו סיפור מקראי אחר – יעקב נלחם במלאך אלוהים, שמספר לו שהוא האל.

האיור השני בהגדת הזהב: דמות השמיימית נוזפת מתוך ענן

 

והנה ממש הגענו לדוגמה המובהקת ביותר של האנשת האל בציור, שאותה איש לא יוכל לתרץ בקלות שכזאת.

מדובר בכתב-יד הנקרא "פיוטים לחתן", והוא נכתב בקורפו שביוון במאה ה-18. הוא שמור באוסף ברגינסקי בציריך וכולל בצד השירים והפיוטים הרבים, 60 איורים של סצינות שונות בספר בראשית המצוירים בגואש בידי אמן מוכשר שהתמחה בוונציה.

מלמטה נכתב: "בריאת שמים וארץ שמש וירח". לחצו על התמונה להגדלה

 

תחילה מצאנו תירוצים בעצמנו. חשבנו שהדמות המצוירת היא דמותו של דוד בן ישי העומד מול פלאי הבריאה, ככתוב "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת". ואולי, אם לא דוד, אז המשיח המיוחל, צאצא זרע דוד המלך.

ואז גילינו את האיור השלישי בכתב-היד מקורפו. המדרש היהודי אמנם מעמיק ומרחיב, אבל לא נמצא בו רמז לכך שדוד המלך הוא שיצר את חוה מצלעו של אדם. וגם לא המשיח.

"וישן ויקח אחת מצלעותיו". לחצו על התמונה להגדלה

 

ויש גם את ציור מס' 5, שחותם את הגולל על כל טענה ותירוץ אחרים. האל מנחם את אדם וחוה לאחר הגירוש מהגן.

"ויתחבא האדם ואשתו מפני האלהים". הציור משמאל

 

איך הצליחו יהודים לחיות בשלום עם הפרה כה בוטה של האיסור? בניגוד לדוגמה שנראה מיד, הבעלים של כתב-היד הזה לא עשו כל ניסיון למחוק או להסתיר את האיורים הבעייתים – שלושה במספר – שהתקיימו יחד עם 57 האיורים האחרים של סצינות מבראשית, רובם אגב מחיי יוסף. להפך, לכל איור ואיור הוצמד פסוק מקראי מתאים מתחת.

פרט מעניין נוסף שקשור לכתב-יד: האיורים והטקסט הפוכים. משמע, האיור הראשון, של האל בורא את השמים והארץ (והשמש והירח) מופיע בסוף כתב-היד במקום בראשיתו. אולי כאן נמצא את ההסבר המיוחל – סדר הדפים הלא נכון הוא סימן מובהק לכך שהמאייר היה אדם נוצרי שלא עבד בצמוד עם מחבר הטקסט. ייתכן וכתב-היד היה מאוייר בידי נוצרי ויהודים קנו אותו והוסיפו טקסטים אחר-כך. זה יכול להסביר את הכותרות בעברית מתחת לתמונות. הטקסטים עצמם בכתב-היד בכלל לא תואמים לאיורים. כל האיורים מקראיים ואילו הטקסטים הם פיוטי חתנים.

ונעבור לדוגמה של היהודים שלא הצליחו לחיות בשלום עם עשיית הפסל והתמונה. בשנת 1984 עיינה החוקרת אוולין מ. כהן באיורים התנ"כיים של כתב היד "משנה תורה" לרמב"ם השמור באוסף דוד קאופמן שבאקדמיה ההונגרית למדעים, והבחינה בפרט שאינו מסתדר. בסצנה המציגה את משה מעניק את לוחות הברית לעם ישראל, הבחינה כהן בדמות נוספת שנמחקה ונקברה תחת תיקון מאוחר יותר.

לחצו על התמונה להגדלה

 

בכתב-היד המאויר הראשון של "משנה תורה" לרמב"ם, שנכתב 90 שנה לאחר מותו של אחד מגדולי ההוגים שקמו לעם ישראל, צוירה דמות האל מעניקה למשה את לוחות הברית. קשה להבחין בדמות המחוקה, כל שנותר ממנה הוא יד האוחזת בלוחות הברית. אך מדובר בדמותו המצוירת של אלוהים בכבודו ובעצמו שהוסתרה והפכה להר. גם כאן, כמו במקרה של קורפו, אנחנו למדים ששוב היה מדובר במאייר נוצרי שלא היה מודע לאיסור על עשיית פסל ותמונה. או, מה שסביר יותר כיוון שהאיסור קיים גם בנצרות, שפירש אותו באופן אחר מהדרך שבה מפרשים אותו היהודים.

מבחינים ביד המושטת להעביר את לוחות הברית למשה?

 

אפשר תמיד לעשות הנחות: לטעון שההשפעה היא נוצרית, ושכפי שטען הפילוסוף היהודי רבי סעדיה גאון מדובר רק בכבוד הנברא של האל ולא בגופו – שכן אין ולא יכול להיות לאל גוף מוחשי. כך או כך או כך, ראינו כמה מקרים שבהם אמנם לא פוסל פסל של דמות האל, אך בהחלט נעשה תמונה.

ובעצם, במובן מסוים תמיד נעשו הנחות בייצוג דמות האל באיור, ככל שמדובר באיורים המושפעים מתורת הקבלה. מה שמותר ומוכר ומאושר במסורת היהודית הם ייצוגים חזותיים של אילנות הספירה, גם אם הם כוללים בתוכם את דמות האדם הקדמון – שעל פי הקבלה הוא הדרגה הראשונה שהשם ברא, ובעצם האציל מתוך האין-סוף. משמע, מדובר בחלק מהאלוהות, ולא בבריאה נפרדת מהאל. ולכן, אם נסתכן בהפשטה נוראית, מדובר בדימוי של האל יתברך. לא?

קמע להוצאת דיבוק, שמור בבית המדרש לרבנים באמריקה, ניו יורק. לחצו על התמונה להגדלה

 

 

תודה לדניאל פרנק ולשרה אופנברג על עזרתם בחיבור הכתבה

 

עותק מודפס של משנה תורה, יד שלישית לרמב"ם

הכי קרוב לרמב"ם: עותק של המשנה תורה מהמאה ה-16 עם הערות שמעידות על כתב ידו של הרמב"ם הגיע לידי הספרייה הלאומית

יש יצירות שהיו ואינן עוד – כמו מרבית הספרים של אריסטו. ויש כאלה שעוד איתנו, אך נתקשה למצוא להן עותק מוסמך שלא נפלו בו שגיאות מעתיק. זהו המקרה של משנה תורה לרמב"ם, שעותק שלם מקורי ממנו בכתב ידו של המחבר לא נשמר. ספר משנה תורה הוא אחד מחיבורי ההלכה המרכזיים של העם היהודי המכונה גם 'היד החזקה' והוא מהווה את החיבור ההלכתי המרכזי ביותר שכתב הרמב"ם בבגרותו.

הכי קרוב שנגיע אליו הוא עותק של ספר משנה תורה שהודפס בוונציה בשנת  1524 (רפ"ד) בדפוס דניאל בומברג. ייחודו של הספר הוא שבספר ישנן הגהות ותיקונים שנעשו על פי כתב היד המפורסם והמהימן ביותר של המשנה תורה, כפי שנכתב במקור ע"י הרמב"ם, וליתר דיוק – מדובר בגלגול שלישי של אותו כתב יד. את העותק הזה רכשה הספרייה הלאומית לאחרונה.

ברבות השנים נעשו עוד ועוד העתקות נוספות של המשנה תורה, וככל שנקפו השנים יותר ויותר טעויות נכנסו לכתבי היד. אומנם המדפיסים בוונציה של במאה ה-16 הדפיסו את הספר משנה תורה עם טקסט מדויק ככל שיכלו, אך מטבע הדברים הספרים המודפסים יצאו עם לא מעט שינויי נוסח וטעויות. תופעה זו גרמה לניסיונות של קוראים לתקן ולשפר את הנוסח על ידי הוספת הערות ותיקונים בכתב יד בשוליים של הספרים המודפסים. כלומר, אנשים תיקנו ושינו את הטקסט המודפס על מנת לחזור ככל הניתן לנוסח הנכון.

לאחרונה הספרייה הלאומית רכשה אחד מהעותקים האלה – עותק שהודפס בוונציה בשנת 1524 שיש עליו תיקונים וההגהות רבות בכתב יד, כך שבפועל זוהי העדות הטובה ביותר שיש כיום לנוסח המדויק של "משנה תורה", כפי שהרמב"ם עצמו כתב.

מדובר בספר מיוחד מאוד כיוון שיש בו הערת סיום (קולופון) בכתב ידו של המגיה – אברהם אבן ראובן – שמאשר שהתיקונים נעשו על בסיס כתב יד של הרב ניסים ביבש שהעתיק מתוך כתב היד 'כתב-יד ארם צובא.' עם חתימת ידו של הרמב"ם עצמו

וזהו תוכן הקולופון:

 

בהיות שמצאתי אני אברהם ן' ראובן ביד החכם השלם כה"ר נסים ביבאש יצ"ו ספר רבינו משה מוגה, שהגיה אותו החכם הנזכר מהספר שנמצא היום במדינת חלב מכתיבת יד רבינו משה עצמו, כפי מה שהוא מקובל לאנשי הארץ ההיא, לכן חליתי פניו שיתן לי הספר שהגיה, והגהתי זה הספר עליו כפי האפשר לי בכל יכלתי, ומה שהוקשה לי בענינים שהיו מוגהים לא כתבתי אותם עד שנתישבו לי מפי החכם הנזכר.

 

אין ספק שההגהות שמופיעות בעותק שהספרייה הלאומית רכשה מעידות על נוסח הטקסט הקרוב ביותר למה שמופיע בכתב יד ארם צובא, וכעת הספר נחשף בפעם הראשונה.

ההגהות בעותק הזה מהוות עדות חשובה ויחידה לספרי טהרה ונזיקין של הרמב"ם, ולכן מדובר בעותק שהוא למעשה 'גלגול שלישי' לכתב יד ארם צובא. כלומר, עותק שהוגה מספר שהרב ביבאש תיקן וערך מאותו כתב יד ארם צובא שהרמב"ם עצמו חתם עליו כנוסח המוסמך.

 

הלכות טומאה