הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, עשרת ימי תשובה, הם הימים שבהם, לפי המסורת היהודית, אנחנו יכולים לשנות את גורלנו. בכל לילה אלפים יוצאים להתפלל בבתי הכנסת את הסליחות ולבקש שהשנה נחתם בספר החיים. שהשנה נזכה לפרנסה ולגאולה. שהשנה גורלנו יחתם לטוב.
דווקא בימים האלה, זה הזמן לספר את הסיפור על בתו של רבי עקיבא. מדרש תלמודי שמראה כיצד יכול אדם לשנות את גורלו, גם אם נחתם מראש.
הגורל של בתו של רבי עקיבא היה ידוע מראש, הוא נקבע מלמעלה והיה רע ומר. אבל היא, הצליחה בכוחות עצמה לשנות אותו ולשנות את המציאות שבה היא חיה. אמנם, אפילו את שמה אנחנו לא יודעים. כמו נשים תלמודיות רבות היא מופיעה בסיפור רק כבתו של החכם הגדול. אבל למרות זאת, היא מצליחה להיות דמות משמעותית שהסיפור שלה הוא כזה שמצית את הדמיון ונוגע בכל לב.
רבי עקיבא היה אחד מחכמי התלמוד הגדולים ביותר, זה שאמירותיו ממלאות את דפי התלמוד והגיגיו הצליחו לחצוב בדפי ההיסטוריה ולהגיע עד אלינו.
נספר כאן את הסיפור, שאפשר לראות בו אפילו גירסה תלמודית לסיפור היפיפייה הנרדמת היהודי:

בתלמוד הבבלי, במסכת שבת, דף קנו עמוד ב, מסופר כי החוזים בכוכבים חזו לרבי עקיבא כי ביום החתונה שלה יכיש נחש את בתו והיא תמות. עכשיו רבי עקיבא היה צריך להחליט מה לעשות. האם לספר לבתו, האם לשמור עליה ולא לתת לה להתחתן ואולי פשוט לנסות להכחיד את כל הנחשים שסביבה. אבל רבי עקיבא מחליט לא לעשות שום דבר. הוא מחליט לשתוק. לא לספר לה מה יעלה בגורלה, לא להפחיד או להלחיץ אותה. אלא להמשיך בחיים כרגיל.
כבר בראשיתו מזכיר הסיפור הזה את סיפור היפיפייה הנרדמת. בשני הסיפורים יש בת ללא שם. בשניהם צפויה לה סכנה גדולה (היא תידקר ממחט של גלגל טוויה ותמות או תירדם עד לנשיקה מנסיך). בשניהם יש הורים ואבא שצריכים להתמודד עם הבשורה. שני ההורים מחליטים לשתוק ולא להזהיר את בתם. גם הוריה של היפיפייה הנרדמת וגם רבי עקיבא. אבל בעוד הוריה של היפיפייה הנרדמת מחליטים להוציא ולהרחיק את כל המחטים מהממלכה. לרבי עקיבא יש תשובה אחרת. רבי עקיבא פשוט ממשיך בחייו.
הוא לא עוצר את חיי היום יום, הוא לא משנה את מנהגיו, הוא בוחר לסמוך על הבת שלו ולהאמין שיש לה את הכוחות לגבור על הנחש ולהציל את חייה בעצמה. הוא נותן לה את העצמאות להתמודד בכוחותיה, הוא מעניק לה את היכולת לנסות ולהתנסות.
ואז הגיע יום חתונת בתו של רבי עקיבא. אני מדמיינת את כולם נרגשים בסעודה, את השמלה שהיא לבשה, את ההתלהבות שאחזה בכולם. ורק הוא שותק ודואג. הוא לא יודע אם היא תשרוד את הלילה, אם היא תגיע ליום המחרת.

בלילה, בחסות החשיכה, בתו של רבי עקיבא מורידה מראשה את הסיכה שאוספת את שערה, את המכבנה, ונועצת אותה בקיר. באותו זמן, מבלי דעת היא פוגעת בעינו של הנחש שהיה אמור להורגה, והורגת אותו. במעשה לא מכוון זה היא הצליחה להינצל. היא שינתה את גורלה.
בבוקר כשהיא מוציאה את הסיכה מהקיר היא מגלה את והנחש המת שמשתרך מסיכתה.
לא צריך לחשוב הרבה כדי לדמיין את הלילה הזה, ליל הכלולות שלה. אבל התלמוד לא מזכיר אפילו במילה את החתן. התלמוד בוחר להתמקד בה. יש במסורת שלנו סיפור נפלא על יפיפייה נרדמת תלמודית. אבל הפעם, במקום שהנסיך יציל אותה בנשיקה, היא מצליחה להציל את עצמה.
כבר לפני יותר מאלף שנה, הרבה לפני שדיסני הגיעו למסקנה שנשים יכולות גם להיות גיבורות שמצילות את עצמן, התלמוד מניח במרכז הסיפור את האישה האמיצה הזו ואף שולח אותנו לנסות לשנות את גורלנו בעקבותיה.
כשהיא ניגשת עם הנחש המת אל רבי עקיבא, אל אבא שלה, הוא מיד מבין שהיא הצליחה לשנות את גורלה ושואל אותה – "מה עשית?". חכמנו מפרשים: לא "איך הרגת את הנחש", אלא איזה מעשה טוב עשית שבזכותו הצלחת לשנות את גורלך.

והיא עונה לו – "בָּעֶרֶב בָּא עָנִי וְקָרָא עַל הַפֶּתַח, וְהָיוּ הַכֹּל טְרוּדִים בַּסְּעֻדָּה וְאֵין שׁוֹמֵעַ לוֹ. עָמַדְתִּי וְנָטַלְתִּי מָנָה שֶׁנָּתַתָּ לִי וּנְתַתִּיהָ לוֹ" (התלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף קנו עמוד ב – התרגום מתוך ספר האגדה).
בתו של רבי עקיבא מספרת לאביה שבליל החתונה, בזמן שכל האורחים היו עסוקים בסעודת החתונה, היא שמעה דפיקה בדלת. דפיקה חרישית כנראה, אולי אפילו מתנצלת, אבל היא שמעה אותה. בדלת עמד איש עני שביקש אוכל. היא לקחה את המנה שלה, את מנת האוכל שהעניקו לה לכבוד החתונה, ונתנה אותה לו. רבי עקיבא מקשיב לסיפור שלה ומיד יוצא מפיו משפט שאותו אנחנו מכירים ככזה שמככב על קופות הצדקה – "וצדקה תציל ממוות". המעשה שהיא עשתה עזר לה לשנות את גורלה, עזר לה לשנות את גורלו של אותו איש עני ורעב. המעשים שלה שינו את העולם.
רבי עקיבא ובתו מלמדים אותנו שיש למעשים שלנו השפעה בעולם, שאנחנו לא צריכים לחכות לאנשים אחרים שישנו את עולמנו. אנחנו צריכים בעצמנו לפעול כדי לשנות את המציאות.
לא יעזור אם נגרש את כל גלגלי הטוויה או הנחשים מן הממלכה. וכנראה גם לא אם ננסה להתחבא ולהתרחק מחוויות החיים. הסכנות הרי אורבות לנו בכל מקום. הדרך היחידה לצלוח את החיים האלה היא להשפיע טוב אחד על השני ואחת על השנייה, היא להקשיב לדפיקות בדלת, להקשיב לקולות שסביבנו. להתאמץ לשמוע אותם.
רק ככה, כמו בתו של רבי עקיבא, נצליח להציל גם את עצמנו.

****
הסיפור המופלא הזה על בתו של רבי עקיבא אינו סיפור מוכר, לא שומעים עליו כמעט בכלל. כמו סיפורי אגדה רבים הוא חבוי בין דפי התלמוד ומילותיו הארמיות גורמות לכך שמעטים הילדים שיכולים לקרוא בו. האגדה על בתו של רבי עקיבא ואגדות תלמודיות נוספות יצאו לאחרונה לאור בספר שכתבתי יחד עם שירלי צפת דוידאי, "חבורה לא סודית" שכולו אגדות תלמודיות לילדים, שם האגדות העתיקות מסופרות אגב החיים ומתוך חיבור למציאות של ימינו. יש אוצר גדול של דמויות נפלאות שחבוי בין המילים הארמיות של התלמוד. הספר משחרר אותן מתוך האנונימיות והשכחה ומחזיר אותן לחיים בצורה מרתקת.
התלמוד לא מספר רק סיפורים יפים. יש בו סיפורים כואבים, יש בו סיפורים פצועים ופוצעים. יש בו סיפורים על אנשים שניסו לשנות את העולם ונכשלו וגם על כאלה שהצליחו למרות שלא ניסו. יש בו בני אדם. הוא לא מציג עולם אוטופי, הוא אותנטי, הוא נוגע, הוא אמיתי. בגלל זה הסיפורים שלו חודרים עמוק כל כך ללב. בגלל זה הדמויות שבו רלוונטיות עד היום.