נערה צעירה רוקדת על הבמה. אור הזרקורים כמעט שחורך את עורה. היא לבושה בשמלת בלרינה מרהיבה, ורודה. העץ החלק, הקריר, של הבמה מלטף את כפות רגליה היחפות. היא נותנת למוזיקה לעטוף אותה, האם זו "הדנובה הכחולה", או "רומיאו ויוליה"? היא נסחפת בתנועת הריקוד. היא רוקדת לאהובה. היא מספרת סיפור. לעולם. לעצמה.
כשהיא פותחת את העיניים, מבטו של התליין פוגש במבטה. רגליה היחפות רועדות על רצפה חשופה, מזוהמת ומחוספסת של צריף אסירות מצחין וקפוא. הקהל, שאינו מריע, מורכב מחברותיה ומנשים זרות. גם אחותה שם. גלוחות ראש, הן נראות כצללים מזויפים של מי שהיו פעם נשים אמיתיות. היא רוקדת בגיהנום.
זוהי אדית אלפנט, שלימים תיקרא אגר. היא רק בת 16.
היא נולדה וגדלה בעיר קושיצה, כשזו עדיין הייתה שייכת לצ'כוסלובקיה. כשהייתה בת 11, העיר עברה לשליטה הונגרית, ומאז ראו עצמם בני המשפחה כהונגרים לכל דבר ועניין.
משפחת אלפנט הייתה משפחה יהודייה מהמעמד הבינוני. הם לא נמנו עם השכבה הגבוהה והעשירה של הקהילה היהודית ההונגרית, אבל כולם בקושיצה הכירו את אביה החייט, שהיה טיפוס חייכן ושובב, תמיד נינוח ומלא חיים.
דיצוקה, ככה הם קראו לה בבית, בשם החיבה שאמה המציאה. אחרי שתי בנות, אביה רצה בכלל בן, אבל עם הזמן היא הפכה לבת המועדפת, זו שבאוזניה הוא היה לוחש, חצי בצחוק וחצי ברצינות, סודות כמו "אמא שלך חושבת שאני אכזבה".
אלו היו חיים רגילים, עם בעיות רגילות של משפחה חמה ועוטפת. למרות שאביה היה "רק חייט", הוריה דאגו לבנותיהם לחינוך הטוב ביותר שיכלו, ותמכו בחלומותיהן ושאיפותיהן האמנותיות. קלרה, הבכורה, הייתה כנרית מוערכת, מגדה, השנייה, ניגנה בפסנתר.
ואדית? אדית רקדה. בתקופה מסוימת היא גם הייתה חברה בנבחרת ההתעמלות האמנותית ובמשלחת האולימפית ההונגרית, אבל החוקים האנטי יהודיים שחוקקה ממשלת הונגריה הובילו להדחתה המשפילה מהנבחרת.
שנות המלחמה היו מורד חלקלק בו הפכו חייה הנוחים של משפחת אלפנט, יחד עם יהודי הונגריה כולם, לנוראים יותר ויותר, עד לסיום בקרונות הרכבת בדרך למחנות המוות בפולין או בגרמניה עצמה.
שם, בין מאות אסירים ואסירות יהודיים דחוסים ומצחינים בקרון הבקר נטול החלונות, קיבלה אדית מאמה את המתנה האחרונה, שאותה עמדה לנצור עד סוף חייה.
"דיצוקה", היא אמרה לה בחשכה, "תקשיבי. אנחנו לא יודעים לאן אנחנו נוסעים. אנחנו לא יודעים מה יקרה. רק תזכרי, אף אחד לא יכול לקחת ממך את מה שהכנסת לתוך הראש שלך".
זמן לא רב אחר כך אביה ואמה כבר אינם בין החיים, והיא רוקדת, בעל כורחה, מול השטן מאושוויץ. וזה הרגע בו היא מבינה משהו. הרגע בו היא לוקחת את דבריה של אמה והופכת אותם לכלי נשק עוצמתי, שבעזרתו היא עומדת לשרוד את כל הזוועות שעוד תגענה.
"ראיתי ברגע הזה", היא סיפרה לימים, "שד"ר מנגלה, הרוצח המיומן שרק הבוקר רצח את אימי, עלוב ונקלה יותר ממני. אני חופשייה ברוחי, והוא לעולם לא יוכל להיות חופשי. הוא תמיד יצטרך לחיות עם מה שעשה. הוא אסיר יותר ממני. בזמן שאני מסיימת את המחול בשפגט אחרון ורב חן, אני מתפללת. אבל לא בשבילי אני מתפללת, אני מתפללת בשבילו. אני מתפללת, בשמו, שהוא לא יחוש צורך להרוג אותי".
הוא לא הרג אותה. במקום זה, הוא זרק לעברה כיכר לחם מעופשת, ועזב את הצריף. היא לא אכלה את כיכר הלחם לבדה, היא חלקה אותה עם חברותיה.
חודשים רבים אחר כך, בצעדת המוות שגבתה חיים רבים כל כך, רגע לפני סיומה של המלחמה, היא תספר שחלוקת הלחם הזאת הצילה את חייה – אותן בנות להן העניקה את החסד הזה, העניקו לה, בשארית כוחותיהן הדלים, חסד גדול משלהן – הן נשאו אותה בזרועותיהן, מפני שהיא כבר לא יכולה הייתה ללכת. וכך, במקום למצוא את מותה זרוקה בתעלה לצד הדרך, היא הגיעה יחד איתן לסוף הצעדה, ושרדה.
אבל האם באמת היה מדובר רק באותה פיסת לחם, או שאלה היו אינספור חסדים קטנים, חיוכים, מילים של תקווה ואור שהיא העניקה לחברותיה באושוויץ?
"לשרוד", היא כותבת שנים רבות אחר כך, "פירושו להתעלות מעל צרכיך שלך, ולהתמסר למישהו או למשהו שאינו אתה".
בדומה לאדם אחר, ויקטור פרנקל, שהיא עוד תפגוש בהמשך הדרך ותקבל ממנו השראה, היא מפתחת שיטת הישרדות. בתחילה בלי להבין שזה מה שהיא עושה. היא מוצאת דרך טיפול – קודם כל בעצמה, ובהמשך תעביר אותה גם לאחרים, את היכולת לבחור איך אני חיה את חיי, איך אני רואה את עצמי, בלי קשר למה שקורה מסביב.
המלחמה הסתיימה. בניגוד לכל הגיון, היא ומגדה, אחותה, שורדות. הן חוזרות לעיר הולדתן, ואז מגלות, בלבבות הומים מהתרגשות – מודעת פרסום לקונצרט. הכנרת היא קלרה. אחותן הבכורה, שגם שרדה בזכות עזרתו של המורה שלה למוזיקה.
הוריהן וארוסה של אדית לא שרדו, אבל שלוש אחיות ממשפחה אחת? זו הטבה שזכו לה מעט מאוד משפחות יהודיות באותו זמן.
כשהן תומכות זו בזו, הן חוזרות לאט לאט לחיים. אדית פוגשת בבית החולים את בלה אגר, פרטיזן יהודי לשעבר, ונוצר ביניהם קשר. האם זאת אהבה? היא בעצמה לא בטוחה בכך, אבל הם מעניקים נחמה ושקט זו לזה. הם נישאים, ואדית יולדת את בתם הבכורה, מריאן.
אבל חייה של המשפחה הקטנה אינם שקטים. הקומוניסטים מאיימים על בלה ועל מקור פרנסתו, והם מוצאים את עצמם שוב במנוסה מפני לובשי מדים.
הפעם, הם חוצים את האוקיינוס. לאמריקה.
בתחילה, הם נאבקים על הגשמת החלום האמריקאי – בית. ביטחון כלכלי. משפחה. נולדים להם עוד שני ילדים, ואדית מונעת מהם ככל יכולתה את המידע אודות ההיסטוריה המשפחתית והפרטית שלה. היא רוצה לגדל אותם לאור השמש, הרחק מאפילת אושוויץ, אבל זו שבה מדי פעם ומבצבצת מעל פני השטח.
היא מחליטה לחזור למה שלא הספיקה לסיים כראוי – ללמוד.
יום אחד, בשלהי שנת 1966, כשהיא סטודנטית לפסיכולוגיה בתחילת דרכה באוניברסיטת טקסס, מתיישב לידה באולם ההרצאות בו היא מחכה לתחילתו של שיעור במדעי המדינה סטודנט לא מוכר. הוא שואל אותה בלי הקדמות מיותרות: היית שם, נכון?
כשהיא מחווירה, מתבלבלת ומגמגמת בתגובה, הוא מדייק את השאלה: באושוויץ. את שורדת, נכון?
למרות רתיעתה, הוא מגלגל איתה שיחה, ומראה לה ספר קטן בכריכה רכה: "האדם מחפש משמעות". היא לוקחת את הספר בפחד, ועובר זמן מה עד שהיא מעזה לפתוח אותו. כשהיא עושה זאת, סוף סוף, הוא מחזיר אותה. כאילו מוציא אותה מאפלה על ידי כך שהוא מחזיר אותה אליה – למה שהיא עצמה ידעה אז, במקומות וברגעים החשוכים ביותר.
היא יכולה לבחור. הבחירה היא הדבר החזק ביותר שיש לה, הבחירה היא שיכולה להציל אותה.
היא יכולה להציל אחרים בעזרתה.
היא כותבת, לעצמה, מאמר שמסכם את תובנותיה, לו היא נותנת את הכותרת "ויקטור פרנקל ואני".
"בביישנות, בתקווה זהירה לזכות באפשרות לצמיחה אישית", היא סיפרה לימים, שלחה אותו לכמה עמיתים, שהתרשמו עמוקות. המאמר הגיע לפרסום פנימי של האוניברסיטה, ומישהו גזר אותו ושלח, באנונימיות, למחבר הספר, ויקטור פרנקל.
שנתיים אחר כך, היא מצאה בתיבת הדואר שלה מעטפה שהייתה מסומנת רק בראשי התיבות "ו.פ.", ועליה הכתובת: "משורד אחד, לאחרת".
זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. פרנקל היה מבוגר ממנה בעשרים ושלוש שנים. הוא היה כבר פסיכיאטר נודע כשנשלח לאושוויץ, והיכולת שלו לתת מסגרת רעיונית מסודרת לחוויותיו הייתה אחרת משלה. היא הייתה כמעין פרח סגור בכל השנים הללו, ועכשיו החלה, בזהירות, להיפתח.
פרנקל הפך למנטור שלה, באמצעות חליפת מכתבים ארוכה. כשהגיע להרצות בסן דייגו היא נסעה לפגוש אותו, בהתרגשות רבה.
הוא עזר לה לטפח את הזרע שניבט בה כבר קודם: תחושת השליחות, ההבנה שהיא יכולה להחלים על ידי ריפוי אחרים.
בגיל 51, היא מקבלת דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת טקסס באל פאסו, ואז גם רישיון מטפלת. היא פותחת קליניקה, ומצטרפת לסגל ההוראה באוניברסיטת קליפורניה.
היא מטפלת בעיקר בטראומות מורכבות. חיילים שחזרו בגופם משדה הקרב בוויטנאם, אבל השאירו חלקים מנפשם שם. היא הופכת למרצה מבוקשת, והסטודנטים והסטודנטיות שלה מתחילים לשים לב גם למלתחתה האלגנטית. צעיפיה היקרים (אותם היא יכלה סוף סוף להרשות לעצמה אחרי שנים רבות של מאבק כלכלי קשה), הופכים לאחד מסמליה.
גיל הפנסיה מגיע וחולף לידה בלי שהיא תטרח להתייחס אליו. היא ממשיכה ללמד ולהרצות, ולפרסם מאמרים שנקראים בשקיקה. היא ממשיכה להתפרסם כשדמויות בתקשורת האמריקאית, דוגמת אופרה ווינפרי, מקבלות אותה כמודל לחיקוי והערצה.
"את יודעת משהו", היא אומרת לאופרה באחד הראיונות הטלוויזיוניים היותר מפורסמים שלה, "אני ואת? לעולם לא מפסיקות לטפס. זה העניין".
בגיל תשעים היא מפרסמת את ספרה הראשון – "הבחירה", אותו היא מקדישה לבני משפחתה, המתים מהעבר והחיים המייצגים את העתיד. בספר היא מספרת על חייה, ופורשת את משנתה הפסיכולוגית ושיטת הטיפול שלה.
הספר הפך לרב מכר בינלאומי, ושנתיים אחר כך היא מפרסמת ספר נוסף, ואז עוד אחד שמנגיש את סיפורה גם לבני נוער.
***
אדית אגר נפטרה ב-27 באפריל, 2026, כשהיא בת 98.
את התשובה לשאלה "מהי המורשת החשובה ביותר שהשאירה אחריה", היא ענתה בעצמה, בהקדשה לספרה הראשון: שלושה ילדים. חמישה נכדים. שבעה נינים. זו הנקמה האמיתית, היא נהגה לומר, בעדינות, לא בזעם. הבחירה בחיים.
כל ספריה של ד"ר אדית אגר יצאו לאור בישראל בהוצאת "מטר": "הבחירה", בתרגומה של דנה אלעזר הלוי, 2017, "המתנה", בתרגומה של דרורה בלישה, 2020, "הבלרינה מאושוויץ", בתרגומה של כרמית גיא, 2025.
