חברת האופנה הישראלית "משכית" נודעה בעיצובים בהשראת מלאכות היד של יהדות התפוצות. מתברר שגם גדולי מעצבי האופנה של שנות השישים והשבעים נשבו בקסמה
מה עולה בראש כשחושבים על אופנה ישראלית? רוב הקוראים והקוראות יחשבו בוודאי על חלונות הראווה של מותגים ישראליים כמו "קסטרו" ו"פוקס". חלקם עשויים לחשוב דווקא על מילים כמו "פונקציונליות" או "פשטות" ולהיזכר בבגדי "אתא", או בבגדי העבודה שאפיינו את הפועלים ואת חברי הקיבוצים. סביר להניח שרק מעטים יקשרו בין אופנה ישראלית לבין שמות כמו כריסטיאן דיור ואיב סאן־לורן. אך בשנות ה-60 וה-70 קשר כזה היה קיים, ולו לפרקי זמן קצרים. והכול בזכות חלוצת עיצוב האופנה הישראלית, חברת "משכית".
חברת "משכית" הוקמה ב-1954 בידי רות דיין, מי שהייתה אז אשתו של הרמטכ"ל המהולל משה דיין. היא קיבלה השראה מעיצובים מסורתיים שהיו מקובלים בקרב נשים יוצאות תימן, בולגריה וארצות נוספות, כמו גם מעולם הפולקלור המקומי. דיין גייסה נשים יוצרות ומעצבות שהפכו את אותן מסורות לאופנה מודרנית. דיין, מצידה, תיארה בעבר בריאיון את האירועים שהובילו להקמת החברה באופן לא רומנטי בעליל:
"נשלחתי מטעם הסוכנות לכפר־אוריה… נתברר שהבולגריות [שהתגוררו במקום] יודעות לרקום והימים הם ימי 'נקודות'. בדים אי אפשר היה להשיג. קניתי מטרים על גבי מטרים של שקים, בד יוטה, והנשים החלו לרקום… בכפרים אחרים היו כאלה, שידעו לארוג או לסרוג: מכרתי למכרים, לחברות… הבינותי, שמחקלאות לא ייצא שום דבר במקומות אלה ובנסיבות אלו. ואז התעורר הרעיון, להעסיק את הנשים וגם את הגברים בעבודות שאותן הם מכירים ובמלאכות שבהן הם שולטים" ("מעריב", נובמבר 1960).
מעצבת הטקסטיל המובילה של "משכית" במשך קרוב לשלושים שנה הייתה נאורה ורשבסקי, שארכיונה האישי נסרק והונגש דיגיטלית לאחרונה בספרייה הלאומית, במסגרת שיתוף פעולה עם משרד המורשת ושנקר. ארכיונה של ורשבסקי שופך אור על תהליכי עבודה, קשרים פוליטיים ומקורות ההשראה שאפיינו את העיצוב הישראלי במאה ה-20. בין החומרים ששמרה ורשבסקי לאורך שנות פעילותה, אפשר למצוא תצלומי אופנה מרהיבים וגזרי עיתונות המעידים שתוצרי חברת "משכית" הופיעו במגזינים האופנה הנחשבים בארץ ומחוצה לה. ארכיונה של ורשבסקי כולל גם שורת הזמנות חגיגיות, שהעידו על שיתוף הפעולה הנרחב של "משכית" עם בתי האופנה הגדולים של פריז וארצות הברית.
כן, כן. חברת "משכית" המקומית, שהתגאתה בקולקציות המבוססות על דגמי רקמה תימניים, אריגה מהבלקן ועיצובים שקיבלו השראה מממצאים ארכיאולוגיים מתקופת מרד בר־כוכבא, הציגה בתצוגות אופנה נוצצות יחד עם מעצבים כמו איב סן־לורן, כריסטיאן דיור, פייר קרדן ואובר דה ז'יבנשי. מאז 1958, נערכה תצוגת אופנה עם אחד מבתי האופנה האלה כמעט בכל שנה. חלקן נערכו בארץ, וחלקן במקומות אחרים על פני הגלובוס – מפריז ועד מיאמי.
איך זה קרה? את התצוגות האלו הפיק וארגן ארגון שנקרא "מלווה העצמאות והפיתוח", או בשמו המוכר יותר: "הבוֹנדס". הבונדס היה אחראי על מכירת אגרות חוב של מדינת ישראל ליהודי התפוצות, ובדיוק למטרה זו נועדו האירועים המרהיבים בהשתתפות מעצבי האופנה המפורסמים. מלבד כרטיסי כניסה שמחירם הגיע לעיתים ל-1,000 דולר וסייעו בגיוס תרומות, נועדו התצוגות להציג את התוצרת הישראלית ולעודד את הרוכשים הפוטנציאליים להשקיע באגרות חוב שיתרמו לפיתוח מדינת היהודים. בחלוף השנים שימש הכסף שגייס הבונדס לבנייתם של המוביל הארצי, תחנת הכוח בחדרה, ועוד שורה ארוכה של מפעלים ותשתיות לאומיות.
בתצוגות אופנה אלו שיתפה ורשבסקי פעולה עם מעצבת האופנה המובילה של "משכית", פיני לייטרסדורף. השתיים עיצבו דגמים שהוצגו על המסלול בתצוגות שצברו שם ומעמד בעולם האופנה. חלק מהתצוגות היו אירועים בינלאומיים בהם השתתפו מעצבים ממדינות נוספות. מעצבי האופנה הנחשבים הוזמנו להשתמש בבדים ואריגים שיוצרו על ידי חברת "משכית" לטובת הבגדים שעיצבו במיוחד להצגה על המסלול באירוע המיוחד. גם אורחים נחשבים הגיעו לתצוגות הללו: עורכות מגזיני אופנה מובילים, מנחות טלוויזיה ודוגמניות. אחת מהתצוגות נערכה בביתו של השחקן והבדרן ג'רי לואיס, אחרת בבית משפחת רוטשילד בפריז.
ארכיונה של נאורה ורשבסקי כולל גם שורת פריטים יוצאי דופן: ורשבסקי שמרה במהלך השנים פיסה מכל אריג שעיצבה ויצרה. וכך, בארכיון ורשבסקי נמצאות גם דוגמאות מתוך האריגים ששימשו מעצבים כדוגמת פייר קרדן, לולה בר, סימונטה ופביאני, איב סן־לורן ואחרים. דוגמאות האריגים חושפות את מלאכת המחשבת הכרוכה בעיצובה של אופנת עילית.
בסופו של דבר הופסקו תצוגות האופנה של הבונדס, וגם "משכית" נסגרה סופית ב-1994. אפילו ארכיון החברה לא שרד. למרבה המזל, בזכות ארכיונה של נאורה ורשבסקי, עדיין אפשר להתרשם מההוד וההדר של האופנה הישראלית בתור הזהב שלה משנות השישים והשבעים של המאה העשרים.
התמונות והצילומים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון נאורה ורשבסקי וזמינים דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין משרד המורשת – תכנית ציוני דרך, חטיבת היודאיקה שבספריית אונברסיטת הרווארד, שנקר – הנדסה. עיצוב. אמנות, והספרייה הלאומית של ישראל.
תגובות על כתבה זו