יום שני. 19 בספטמבר 1988. 11:32. היסטוריה. מדינת ישראל שולחת לראשונה לוויין לחלל ומצטרפת ל-7 מעצמות עולמיות בלבד שהגיעו להישג הטכנולוגי האדיר הזה לפניה.
אזרחי ישראל קוראים את החדשות בהפתעה ובתדהמה.
"במשך חודשים ארוכים שמרה ישראל בסוד גמור את דבר תכנון שיגור הלוויין הישראלי", דיווח "מעריב" למחרת השיגור. "פרט למתכנני הלוויין הוכנסו בסוד העניין רק מספר אישים פוליטיים בהם ראש הממשלה וממלא מקומו".
בעצם, היו עוד "כמה" ישראלים שהוכנסו לסוד העניין. אלפים מהם בוודאי שמעו ממשפחתם על השיגור שהפך לשיחת היום ובטח מלמלו לעצמם "בוקר טוב אליהו", שכן אותה קבוצה ידעה כבר יותר משבועיים קודם לכן על הכוונה של ישראל לשגר לוויין ריגול לחלל.
ואיך הם ידעו את זה?
הם פשוט פתחו את העיתון שלהם "אצבעוני" שיצא בתחילת חודש ספטמבר של אותה שנה, וקראו על כך באותיות גדולות ומנוקדות.
כן כן. זו לא טעות. דווקא "אצבעוני" התמים זכה להקדים את כל הכתבים הצבאיים של התקשורת הישראלית ולדווח על הסקופ לפני כולם.
ואיך "אצבעוני" ידע?
אז מתברר שלמייסד ועורך מגזין הילדים הפופולרי, מיכאל שיר, היה תחביב: הוא ממש ממש אהב לקרוא עיתונים מחוץ לארץ. וזה גם לא מזיק שאתה בכיר לשעבר בחיל האוויר, עם חברים טובים בלב העשייה הטכנולוגית-צבאית של ישראל. בכל מקרה, השילוב של קריאת תקשורת זרה וחברים טובים מהתעשייה חשף בפניו סוד מדינה.
חוץ מהכתבים הצבאיים בתקשורת הישראלית שכעסו על עיתון הילדים שהקדים אותם, היה גורם נוסף שלא היה מרוצה מאותו פרסום.
הטלפון מהצנזורה לא איחר לבוא. מיכאל זומן לשיחת נזיפה, ומאותו רגע חויב להעביר אליהם כל גיליון לאישור לפני ההדפסה. גם היום, עשרות שנים אחרי, מספר בנו רמי שעורך כיום את העיתון שהמסורת נמשכת: "אנחנו שולחים שני עותקים לספרייה הלאומית, ועותק אחד לצנזורה".
הייתם חושבים שבזה נגמר הרומן שבין הצנזור ל"אצבעוני" השובב?
אז מסתבר שלא.
כמה שנים אחר כך, מיכאל קורא בעיתון אמריקאי שחיל הים הישראלי קיבל ספינות טילים חדשות. בערך באותו זמן הוא נוסע לאסוף חברים שלו מחו"ל מנמל חיפה ועיניו קולטות במקרה את הסטי"לים שעליהם קרא בעיתון בבסיס חיל הים בעיר. הוא מצלם ו… מפרסם.
גם הפעם מסתפקים בצנזורה ב… "נו נו נו".
