דצמבר 1927, ביאליק וחברו י"ח רבניצקי הולכים להם ברחוב אלנבי בתל אביב בדרכם לבקר חבר במיטת חוליו, ומשוחחים ביניהם ביידיש.
פתאום מגיח לעברם צעיר וגוער בהם: "מדוע אין אתם מדברים עברית? עליכם לדבר עברית!"
ביאליק לא מתבלבל ומשיב לו בעברית צחה: "אין זה ענין שלך. אין איש שואל אותך, לך לך לדרכך לעזאזל! חוצפה!".
הצעיר, כך מתברר, הוא אדם בשם אהרן נחמני, לוחם ב"גדוד מגיני השפה", קבוצת קנאים שנלחמה למען השלטת השפה העברית ביישוב העברי.
נחמני הנעלב, מחליט לא לשתוק, ומגיש תביעה נגד ביאליק בבית המשפט בגין העלבון שנגרם לו.
אך לא אחד כמו ביאליק יוותר. הוא שולח מכתב לבית המשפט וכותב בין היתר:
"אפשר שהמילה לפני האחרונה היא חריפה קצת, לפי הפירוש הרגיל של מילה זו בשוק, אבל לפי פירושה המדויק והאמיתי הוא שם של הר במדבר לא רחוק מירושלים", ואז מוסיף המשורר עוד עקיצה קטנה: "והמקום הזה הוא לדעתי, די מכובד לטיול בשביל אותו האיש".
הצעיר, כנראה מבין שהוא התעסק עם המשורר הלא נכון, מציע למשוך את תביעתו, אם יוכח שאת "העלבון" אמר ביאליק בשפה העברית.
אל דוכן העדים עולה החבר רבניצקי ומעיד כי אכן, את דברי התוכחה אמר ביאליק בשפה העברית. נחמני מושך את תביעתו. בית המשפט פוסק כי לא הייתה לנחמני זכות להתערב בשיחה פרטית, ומטיל עליו את הוצאות המשפט בגובה של 180 פרוטות.
מסקנה: בפעם הבאה שמישהו אומר לכם ללכת לעזאזל, פשוט תודו לו על ההמלצה לטיול.
