"אוסישקין רחב האחוריים יושב על שלשה כסאות בבת אחת": לחיים נחמן ביאליק, שמילותיו מלוות אותנו כלפיד של השראה ונחמה, היה גם צד פחות מעונב. משוחרר יותר, בוטה ועוקצני. מכתביו הלא מצונזרים לידידיו מוצגים כאן לראשונה וחושפים צד אחר של המשורר הלאומי.
ביאליק בבזל, בימי הקונגרס הציוני ה 17, יולי 1931. התמונה מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
"לא קונגרס היה זה כי אם ביצה עמוקה וסרוחה אשר כל שוקעיה לא ישובון"
לשונו החדה והשנונה של ביאליק לא שימשה אותו רק לכתיבת שירים בלתי נשכחים. ביאליק, שזכה למעמד גבוה מאוד בקהילה היהודית בעולם ובארץ ישראל, לא חשש לעמוד על דעתו ולבטאה בתקיפות, גם אם שמר על ממלכתיות ועל איזון בכתביו הציבוריים.
במכתביו לידידיו הקרובים אפשר לראות צד אחר של המשורר הלאומי. משוחרר יותר, בוטה ועוקצני. המכתבים הללו, השמורים ב"בית ביאליק", מונגשים כעת, לראשונה, לכולם ובאופן דיגיטלי, באמצעות אתר הספרייה הלאומית במסגרת פרוייקט רא"י.
בפרסומים קודמים צונזרו המכתבים הללו בקפידה, צנזורה שהשאירה למרבה הצער את חותמה על המכתבים המקוריים עצמם, שהוכתמו במחיקות והערות גסות בעט.
לכבוד חשיפת מכתביו של ביאליק, חזרנו אל רשמיו הלא מצונזרים מאחד האירועים החשובים של אותה עת: הקונגרס הציוני ה-17.
הקונגרס הציוני ה-17 התקיים ביולי 1931, פחות משנתיים לפני עליית היטלר לשלטון וקצת פחות משלוש שנים לפני פטירתו של ביאליק עצמו. לקונגרס הזה, שעמד בצל הספר הלבן השני והדחתו של וייצמן מנשיאות ההסתדרות הציונית, ביאליק הגיע ברגשות מעורבים, בעיקר כדי לקדם אינטרסים ספרותיים.
"אני הייתי עוזב את הקונגרס ובורח מבזל אחרי הפתיחה, אבל טברסקי עכבני", כך הוא כותב לרבניצקי, מי שהיה ידידו הקרוב ושותפו למיזמים ספרותיים רבים.
והוא אכן נשאר (אפילו התפרץ לאחת הישיבות), והעלה את רישומיו על הכתב.
המכתבים הראשונים היו למאניה, אשתו, שחיכתה לסיום הקונגרס בברלין.
לעיניה הוא מתלונן בנימה חצי רשמית וכמעט מנומסת על הקונגרס שהוא "שערורייה" ועל כך ש "על תכלית אין מדברים בכלל, מתקוטטים ומתרתחים".
אבל במכתביו לידידיו הוא מתיר את חרצובות מכונת הכתיבה שלו, ונותן לעצמו חופש כמעט מוחלט בתיאור גועל הנפש שאחז אותו:
"בבאזל הייתי כמתהלך בעולם התוהו, תעיתי בין הצירים כ "נפיחה בציר" – ווי א פארץ אין ראסיל. ולא ידעתי את נפשי, ולא מצאתי את ידי ואת רגלי ואת כפתורי מכנסי".
הוא לא חסך את שבט לשונו גם מהצירים עצמם באופן אישי:
על זאב ז'בוטינסקי הוא כותב: "הפרצוף הנפלא של 'זינוביה ייניטש' פאר את הנשיאות של הקונגרס מצד הריביזיוניסטים. הלא ידעת תכשיט זה מימי קושטא. הלא זהו זינוביה אשר קרנו בדרך בצאתנו מרוסיה ויזנב אותנו, עתה נעשה ראש לזנבות ה"שועלים" של הריביזיוניסטים."
אריה בבקוב היה "הנכפה", ואוסישקין קיבל את התפקיד הטרגי-קומי של הקונגרס: "בעכוזו הרחב אמר לשבת על עשרים כסאות בבת אחת, וברגליו הדוביות בקש לרקד על כל החתונות כאחד."
האדם היחיד בקונגרס שרכש את כבודו של ביאליק היה וייצמן, שקונגרס זה היה שעתו השחורה ביותר.
"תובעים לכסא ויצמן יש הרבה"הוא כותב לידידו, המשורר יעקב פיכמן. "וראויים לו אין אחד. אוסישקין רחב האחוריים יושב על שלשה כסאות בבת אחת, סוקולוב בין שני כסאות, גרינבוים ניפץ את הכסא. ווייצמן – הכסא נשמט מתחתיו, ז'בוטינסקי פשט ידיו אל הכסא, ולא הגיעו. וכך נהפך בית הקונגרס ל"בית הכסא"."
כל זה נכתב ברמה האישית, במכתבים שהיו מיועדים לעיני הנמענים בלבד.
מבחינה ציבורית – לאחר הקונגרס פורסם שירו המפורסם "ראיתיכם שוב בקצר ידכם":
פרסום השיר פתח פולמוס מתלהם-לעיתים האם הנעלבים העיקריים בו הם הריביזיוניסטים או לא. ביאליק טען שלא, ושהוא היה מלא בשאט נפש כלפי כל משתתפי הקונגרס.
אלא שקריאה קלה במכתביו האמורים, לא משאירה הרבה מקום לפרשנות הזו, או מכל מקום מוציאה ממנה את העוקץ שכן דברים מפורשים נכתבו, בשפה מעודנת ומרומזת פחות.
ביאליק לא מהסס להצמיד כינויים למה שהוא ראה כעדה לא מתורבתת ומסוכנת:
"… ומה טיבה של ספק-חיה-ספק-בהמה מקובצת זו ששמה "אוכלוס", וביותר כש"אוכלוס" זה מצטרף מצד אחד מתוך זקנים חלושי דעת וקטני נפש, כולם אכולי כינים של נקימה ונטירה קטנה ושל רדיפה מתועבת אחרי זנב הלטאה של כבוד מדומה, ומן הצד השני, מתוך להקת נערים, נבובי לב וריקי מח אבל שחצנים וחצופים, עזי פנים ומרי נפש, שכל העולם לפניהם כמישור. אל תיבת נוח זו, ששמה ריביזיונימוס, התלקטו ובאו כל צרוע וכל טמא יד ונפש, וכל פושק שפתיים ופטפטן".
אבל האמת היא, שכל אותה התמרמרות וכל אותם ניסוחים חריפים אינם מבטאים יהירות או זלזול סתם. הם הגיעו מתוך כאב גדול. ביאליק האמין באמת ובתמים באותה תקופה שהתנועה הציונית הולכת בדרך רעה מאד, ומאבדת את חזונה ואת ערכיה.
במכתבו לד"ר רוטבלום ערב הקונגרס הציוני ה – 18 (אליו לא הגיע בשל מחלתו) הוא כותב כך:
"הציונות במראיה עתה אינה אלא גולם מת. בלי נשמה ובלי רוח חיים. כוחה המניע – ההיטלריזם לכל צרותיו והאימה הבהמית. הנשיאים והמנהיגים ערלי לב וערלי אזן כולם. אין בהם ניצוץ של רוח הקודש לאומית. לפועלם לא תהיינה ידיים – לפי שאין לו כל יסוד רוחני. איני יועד בעולם תנועת תחיה לאומית ריקה מכל תוכן תרבותי ומחוסרה יסוד רוחני למעשה כתנועה הציונית".
כשאנחנו קוראים את המילים האלה, החריפות עד כדי כאב לעיתים, העשירות כל כך, אין לנו אלא לייחל שלמישהו היה היום אכפת ככה.
בן 150 שנה הוא היום. לו היה איתנו, מה היה כותב לידידיו?
המאהבת החשמונאית של מחריב בית המקדש השני
מי הייתה המלכה ברניקי? אישה קרת רוח ומחושבת או מי שנפלה ברשתו של מצביא צעיר וכריזמטי? לכבוד החנוכה אנחנו פורשים בפניכם את סיפורה של המלכה מתקופת בית שני שנאלצה לשרוד בעולם רב תהפוכות, ונותרה שנויה במחלוקת, במיוחד לאור סיפור האהבה שלה עם קיסר רומא לעתיד וצורר היהודים - טיטוס הרשע
המלכה ברניקי. ציור: צ'רלס לנדל. מקור: Musée des beaux-arts de Reims
נהוג לחשוב על היהודים לאורך ההיסטוריה כעם קטן שלבדד ישכון, מסוגר בתוך עצמו ונאלץ לנהל אינטראקציות עם הכוחות הגדולים שמסביבו. פעם אלו בבל ואשור, פעם יוון, ופעם האימפריה הרומית הגדולה. אבל בתקופת האימפריה הרומית היהודים לא היו רק חברי כתות קטנות שמזנבות בחיילים הרומאים מתוך נקיקים במדבר יהודה. היהודים היו לפעמים בשר מבשרה של האימפריה, ולא פחות מכך – בעלי עמדות כוח והשפעה. היום נספר על יהודיה מהתקופה הרומית שהייתה מלכה, וחייה היו מלאים בדרמה ובתהפוכות שלא יביישו את "משחקי הכס" או "בית הדרקון".
המלכה בֶּרֶנִיקי לא הייתה סתם עוד מלכה. היא הייתה נסיכה מלידה, בת לשתיים מהמשפחות החשובות ביהודה של אותה תקופה. בשלב מסוים היא נחשבה אף לאיום על יציבותה של האימפריה הרומית הגדולה. מעל הבמה הזאת נוכל רק לנסות לתמצת את סיפור חייה המפותל: כיצד בת למשפחת מלוכה יהודית פגשה דמויות היסטוריות כמו הקיסר אספסיאנוס ופאולוס השליח הנוצרי; כיצד הייתה שם ברגעים המכריעים של המרד הגדול ברומאים; ובעיקר כיצד חיה כבת זוג לצידו של מי שיהיה קיסר רומא וגם דמות ידועה לשמצה בזיכרון היהודי – טיטוס הרשע. אך כיאה לסאגות ארוכות ורבות משתתפים, נתחיל בלידתה של ברניקי.
ברניקי נולדה ככל הנראה בשנת 28 לספירה הנוצרית. היא הייתה בתם של המלך אגריפס הראשון ושל אשתו קיפרוס. מצד אביה הייתה בת לשושלת ההרודיאנית; מצד אמא ניתן להתחקות אחר שורשיה עד למשפחת החשמונאים. אלו היו שתי המשפחות היהודיות המשמעותיות ביותר של תקופת בית שני. כשהייתה בת 10 לערך, מונה אביה, ידידו של הקיסר קליגולה, להיות מלך על יהודה, וברניקי הפכה לנסיכה באופן רשמי.
בדומה לנשים אחרות בעמדות כוח מהעת העתיקה, ברניקי מתוארת לרוב על ידי הגברים שסבבו סביבה. בעבר, היסטוריונים וכותבים רבים האשימו אותה במניפולטיביות, תאוותנות ואפילו בגילוי עריות. לעומתם, ההיסטוריונית פרופ' טל אילן, שכתבה ביוגרפיה על ברניקי, מבקשת לבחון אותה בעיניים חדשות, נקיות משיפוטיות שמקורה בערכים אנכרוניסטיים ושמרניים. "מקורות קדומים מתארים אותה לעיתים קרובות במונחים שליליים", כותבת אילן בספרה. "…הם כתבו בז'אנרים של פרוזה ושירה שהיו נפוצים בימיהם, וראו בנשים את מקור כל האינטריגות והמזימות בעולם. המקורות האלו יישפטו על פי הפעולות שהם מתארים, ולא על פי הדרך שבה הם שופטים אותן. ערכיהם של היהודים הקדמונים ושל הרומאים הקדמונים, שבקרבם חיה ופעלה ברניקי…אינם ערכינו. הציפיות שלהם מנשים אינן הציפיות שלנו", אומרת פרופ' אילן בהקדמה לספר.
גם אנחנו מבקשים לעשות זאת.
העלייה על הבמה
עוד בהיותה נערה צעירה – ואף ילדה – נקבעו אירוסיה של ברניקי למרקוס יוליוס אלכסנדר, בנו של מנהיג הקהילה היהודית הנכבדת שבאלכסנדריה, ואחיינו של הפילוסוף היהודי החשוב פילון האלכסנדרוני. הנישואים האלה מומשו כשברניקי הייתה ככל הנראה בת 14. בעלה היה מבוגר ממנה בהרבה, ונישואים אלו קצרי מועד, שכן תוך זמן קצר היא התאלמנה.
באותה שנה בה התאלמנה ברניקי, מת במפתיע גם אביה, אגריפס ה-1, בזמן ש"חגג במשחקים לכבוד הקיסר", וביומם השני "חש דקירת כאב בליבו, ואחז בו כאב בבטנו", כך לפי יוספוס פלביוס. לפני מותו הספיק אגריפס לארס את בתו בת ה-16 בשנית – הפעם לאחיו האלמן הורדוס, מלך כלקיס. כלקיס הייתה ממלכה קטנה בהרי הלבנון, ושם קיבלה ברניקי לראשונה את התואר מלכה. עוד באותה שנה נכנסה ברניקי להריון ובסופה ילדה את בנה הראשון שנקרא על שמה: ברניקיאנוס. פרופ' אילן סבורה שברניקי אפילו המציאה את השם הזה בעצמה, והוא הפך להיות פופולרי מאוד באזור כלקיס של התקופה. לבנה השני קראה הורקנוס, שם חשמונאי מובהק – האם היא או בעלה הורדוס ביקשו להזכיר את שורשיהם המרשימים?
אחרי מותו של אביה בחר הקיסר קלאודיוס למנות נציב על יהודה, ולא להעביר את המלוכה לאחיה של ברניקי. הנציב החדש היה לא אחר מאשר גיסה לשעבר מנישואיה הראשונים, טיבריוס אלכסנדר.ג אלכסנדר, שהתגייס לצבא רומא, היה במהלך הקריירה המרשימה שלו נציב על יהודה וגם דיכא באכזריות התקוממות יהודית באלכסנדריה שהתרחשה במקביל למרד הגדול ביהודה.
מאוחר יותר, אחרי ארבע שנות נישואים, ובגיל 20 בלבד, ברניקי מצאה את עצמה אלמנה בשנית. לאחר מותו של הורדוס מכלקיס, שהחזיק באחריות גם על המקדש בירושלים, חכך בדעתו הקיסר קלאודיוס מה לעשות עם הפרובינציה. בסופו של דבר החליט להמליך עליה את אחיה של ברניקי, כעת בוגר ומתאים יותר, שמלך תחת השם אגריפס השני.
"20 שנותיה הראשונות של ברניקי חזו בכמה מהאירועים הדרמטיים ביותר של ההיסטוריה היהודית ואפילו זו העולמית", מסכמת פרופ' אילן את התקופה הזו בספרה. "ישוע נצלב בירושלים…קיסר משוגע ניסה (פעם נוספת) לגרום ליהודים לנטוש את דתם ולסגוד לו". על פי אילן, ברניקי הייתה רק ניצבת בתקופה הזו – אביה חיתן אותה ברגע שיכול היה, והיא לא לקחה חלק פעיל במאורעות הדרמטיים האלו. "20 השנים הסוערות הבאות של חייה", כותבת אילן, "הביאו אותה לקדמת הבמה ההיסטורית". מה קרה שם?
אגריפס השני הגיע ברוב הדר אל ממלכתו החדשה שכללה גם את יהודה וגם את כלקיס והתאחד עם אחותו. אלמנה פעמיים תוך ארבע שנים בלבד, ועם שני תינוקות רכים, התקשה כנראה המלך החדש למצוא לברניקי שידוך ראוי. אילן מזכירה בהקשר זה את הלכת "אישה קטלנית" שמובאת בתלמוד ועל פיה אישה שהתאלמנה פעמיים לא תינשא בשלישית. מבחינת סיפורנו, נראה שבשנים הבאות התלוותה ברניקי אל אחיה וחיה איתו בארמונותיו השונים: בכלקיס, בירושלים ולא מעט גם בעיר קיסריה-פיליפי, או בניאס, כיום בצפון ארץ ישראל. ברניקי גם מוזכרת לצד אחיה המלך במספר מקרים. יוספוס מספר שהיא עמדה לצידו של אגריפס כשזה נשא נאום פייסני בפני אנשי ירושלים זמן קצר לפני שפרץ המרד הגדול. בברית החדשה מתואר שברניקי נכחה עם אחיה במשפטו של השליח פאולוס והיא מוזכרת בין אלו שסברו שאינו ראוי לעונש. קרבתם של שני האחים גררה גם שמועות מרושעות: במקורות שונים נטען שבין אגריפס לברניקי נרקמו יחסים של גילוי עריות. אולי כדי להשקיט את הרכילות הרוחשת מיהרה ברניקי למצוא לעצמה שידוך נוסף – והפכה שוב למלכה.
הפעם היא נישאה למלך קיליקיה – ממלכה קטנה בדרום אסיה הקטנה. היא שכנעה אותו להימול ולקבל עליו את מצוות היהדות וכך לאפשר את הנישואים. עם זאת, גם הנישואים האלה לא נמשכו זמן רב. מסיבות כאלה ואחרות עזבה ברניקי את בעלה ושבה אל ארמונה בבניאס. כך קרה שברניקי עלתה על במת מה שהוא אולי האירוע החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית של המאה הראשונה לספירה – המרד הגדול ברומאים.
כבר בשלב הזה נראה שברניקי הייתה יותר מדמות פסיבית שנסחפה בתוך נהר חייה. עוד כשבעלה השני מת ישנן ראיות שברניקי עצמה ניהלה בכלקיס את העניינים, לפחות עד שאחיה הומלך כמלך כלקיס ויהודה. היסטוריונים שונים תיארו אותה כמלכה דמויית קליאופטרה, שהשתמשה בקסמיה כדי להשפיע על הגברים בסביבתה. אבל נראה שכשהכוח נפל לידיה של ברניקי, היא ידעה להתאים את עצמה ולהשתמש בו בחוכמה.
הניסיון האחרון להציל את ירושלים
לקראת פרוץ המרד הגדול (66-73 לספירה) נדמה שברניקי מנסה להפעיל את כל כוחה כדי למנוע את המרד ולהציל את ירושלים. ברניקי הייתה בעיר בזמן אחת התקריות הבולטות שהובילו למרד. נציב יהודה באותו זמן, פלורוס, חמד לעצמו חלק מאוצרות המקדש. כשהיהודים התקוממו נגד ההחלטה הזו, הוא שילח בהם את חייליו שערכו פוגרום בעיר. ברניקי הייתה אז לבדה בעיר – היא החלימה אז ממחלה, שבעטיה נדרה נדר נזירות. היא גילחה את ראשה בתום תקופת הנדר וכנראה הגיעה לירושלים במטרה להקריב את זבח התודה לאחר החלמתה.
כשהחלו חייליו של פלורוס לפשוט על העיר, להרוג בתושביה ולבזוז אותה, שלחה ברניקי את מפקדיה לפלורוס במטרה להפסיק את הטבח. פלורוס לא שעה לתחינתה, והיא שמה נפשה בכפה והלכה בעצמה – גלוחת ראש ויחפה אל ארמונו של פלורוס כדי לבקש על נפשותיהם של תושבי העיר. בסופו של דבר נמלטה בחזרה לארמונה ובילתה את הלילה חרדה, מוקפת בשומריה. למחרת התקוממו תושבי ירושלים והבריחו משם את פלורוס וחייליו. יהודה כבר עמדה על סף מרד. אז ניסו ברניקי ואגריפס עוד לפייס את המורדים בנאום במרכז ירושלים, אך כל הניסיונות כשלו. המרד הגדול פרץ.
בתקופה הזו נכנס לחייה של ברניקי ברנש בשם טיטוס, מצביא צעיר ואהוד בקרב חייליו, בנו של האיש שנשלח לדכא את המרד ביהודה. ברניקי עצמה בילתה את שנות המלחמה בארמון שלה ושל אגריפס השני בבניאס, קיסריה-פיליפי. שם כנראה פגשה לראשונה את טיטוס בן אספסיאנוס, האיש שעוד יהיה קיסר רומא, ובמקורות היהודים מוכר בעיקר בתור טיטוס הרשע. היא הייתה כבר כבת 40, והוא בסוף שנות העשרים לחייו. אבל פער הגילים לא החניק את ניצוץ האהבה שניצת ביניהם.
ננסה להתחקות אחרי סיפור האהבה של השניים, על אף שמספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמות היהודים", המקור העיקרי שמתאר את אירועי המרד, ברניקי נעלמת אחרי אותה סצנה דרמטית בירושלים. יש הסבורים שיוספוס נמנע מלכתוב אודותיה לבקשתו המפורשת של טיטוס. ביצירתו המאוחרת יותר, "חיי יוסף", שנכתבה אחרי מותו של טיטוס, בן מתתיהו מרשה לעצמו לספר עליה מעט יותר. שם למשל מתאר יוספוס כיצד התערבה ברניקי לטובתו של ההיסטוריון יוסטוס איש טבריה שנידון למוות על ידי אספסיאנוס, אך אגריפס חס על חייו לבקשתה של אחותו, בעוד דוגמה להשפעה שהייתה לברניקי על הנעשה.
טיטוס פגש את ברניקי לראשונה כנראה בשנת 67, במהלך הקמפיין הרומאי נגד המורדים היהודים בגליל. אגריפס הזמין כנראה את אספסיאנוס ובנו לנוח מעט בארמונו שבקיסריה פיליפי – ושם הייתה גם ברניקי. הרומן בין השניים חתם כנראה סופית את שאלת תמיכתם של המלכים ההרודיאניים בכוחות הרומיים שהגיעו לדכא את המרד. הברית הזאת הצילה למשל את טבריה, שלאחר כיבושה הורה אספסיאנוס לא לבזוז אותה ולא להרוס את חומותיה, כמחווה למלך אגריפס.
הברית הזאת אולי סייעה גם לאספסיאנוס עצמו. בסוף שנת "ארבעת הקיסרים" שעברה על רומא השתכנע אספסיאנוס להכריז על עצמו כקיסר, והוא היה זקוק לבני ברית. אחד מהם היה – שוב – טיבריוס, גיסה לשעבר של ברניקי. מה אם היא זו ששכנעה את טיבריוס לתמוך באבי מאהבה? ההיסטוריון הרומאי טקיטוס מספר שברניקי התגייסה למען הפיכתו של אספסיאנוס לקיסר.
זה עבד, כידוע, ואספסיאנוס הפך לקיסר. וטיטוס הפך לממונה על המבצע הצבאי לדיכוי המרד ביהודה. וכך רצה הגורל וברניקי הפכה להיות בת זוגו של מי שייחרת בדפי ההיסטוריה כמחריב המקדש בירושלים וכבוזז אוצרותיו. מה היה תפקידה באירועים? כנראה שלעולם לא נדע. בסרט "אגדת חורבן" שמתאר את חורבן ירושלים, למשל, נטען שברניקי יצאה בכוונה תחילה לפתות את טיטוס, במטרה להציל את ירושלים. פרופ' אילן בספרה על המלכה מאמינה שהאמת פשוטה יותר – השניים פשוט התאהבו, וטיטוס חיפש כל תירוץ כדי לשהות בקרבתה. בספרו של יוספוס מתואר טיטוס גם כרחמן שמנסה להימנע מהרג יהודים שנכנעו וניסה עד הרגע האחרון להימנע מהחרבת ירושלים ומשריפת המקדש. יש שטענו שיוסף בן מתתיהו כתב כך משום שהיה מיודד עם טיטוס שגם היה פטרונו. אילן סבורה שהתיאור הזה אינו מחמיא לטיטוס בעיני הרומאים שהיו קהל היעד של הספר. לטענתה, טיטוס ביקש לתאר את דמותו כך לטובתה של לא אחרת מאשר ברניקי עצמה – כמעין בקשת סליחה על המעשים שנאלץ לבצע ביהודה.
קליאופטרה שנייה
אחרי דיכוי המרד המשיך אגריפס השני למלוך על יהודה עד למותו, ככל הנראה בשנות התשעים של המאה הראשונה לספירה. טיטוס יצא למסע חגיגות בערי המזרח: כעת בתור כובש ירושלים המעוטר ויורש העצר של הקיסרות. ייתכן מאוד שברניקי נלוותה אליו לאורך כל המסע. אולם בסופו של דבר צריך היה טיטוס לשוב לרומא – ואילו ברניקי שבה ככל הנראה לביתה בקיסריה-פיליפי. לאורך תקופות ארוכות בין הגעתם של כוחות אספסיאנוס ליהודה ועד חורבן בית המקדש טיטוס וברניקי חיו יחד – אולם כעת היו סיבות שמנעו מהם להינשא. הפרש הגילים למשל, ויהדותה של ברניקי, שראתה את עצמה ככזו ולא יכולה הייתה להינשא ללא-יהודי מבלי לוותר על דתה. היה להם ברור שטיטוס הצעיר יצטרך למצוא לו אישה מתאימה, צעירה, שתוכל להעמיד יורשים לשושלת החדשה שעלתה על כס הקיסרות.
אבל לא היה זה סופו המוחלט של הרומן יוצא הדופן, שהתחיל בין מלכה ובת למשפחה מלכותית, לבין בנו של גנרל – אחד מיני רבים – בצבא הרומי, בין אישה מבוגרת לגבר צעיר, רומן שהסתיים עם היפוך מעמדות: כעת בין מלכה-נתינה לבין מי שעתיד להיות קיסר. בשנת 75 ברניקי הגיעה גם היא לרומא, ארבע שנים אחרי שנפרדה מטיטוס. היא הגיעה לשם יחד עם אחיה, ועל פי המקורות גם נשארה שם קרוב לארבע שנים. מסופר שחיה עם טיטוס בארמונו והם היו זוג לכל דבר. ארבעה מקורות רומאיים מספרים שברניקי הייתה חולשתו הגדולה ביותר ומעלים את החשש שבגללה יהפוך לנירון חדש שיחריב את רומא. טיטוס הוכיח שהוא קורץ מחומר אחר. לאחר שנוכח שהעם הרומאי אינו מרוצה מהשידוך – בין אם מתוך רגשות אנטישמיים כלפי העם שאך מרד, ובין אם מתוך חשש מפני "קליאופטרה שנייה" – שילח את ברניקי בחזרה לביתה.
ברניקי ניסתה לשוב לרומא בשנית כמה חודשים לאחר מכן, כשטיטוס הפך סוף סוף לקיסר – אך הוא סירב לראותה. בכך תמה מערכת היחסים שלהם, וגם המלכה ברניקי נעלמת מעל דפי ההיסטוריה. אין לנו מידע על קורותיה אחרי ששולחה בפעם השנייה מרומא. יש הסבורים שנשארה באיטליה ומתה שם, אולם סביר ששבה ליהודה וחיה בבניאס עד מותה – איננו יודעים מתי. סופרים, משוררים, מחזאים ותסריטאים קיבלו השראה מסיפורה יוצא הדופן, ולאור הדרמה הגדולה שתיארנו כאן אנחנו יכולים רק לקוות לסדרת דרמה אודותיה.
גם בכתבה ארוכה כזו לא יכולנו לכסות את כל הפנים של דמותה ואלו שיבקשו לשמוע עליה עוד יוכלו לקרוא את ספרה של פרופ' טל אילן ששמו מופיע בהמשך. אם תרצו להגיב על האמור בכתבה, להוסיף, להעיר או לתקן, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה, בארץ ישראל שולטת עדיין האימפריה העות'מאנית שכבר נמצאת בתהליך ארוך של שקיעה. לא הרחק ממנה יושבים הבריטים במצרים. היום נדבר על קצין בריטי- ארכיאולוג אחד שבשמו כבר נרשמו אגדות ומעשיות, מסתורין ותעלומות, דמות היסטורית רבת חשיבות שכבר זכתה לסרט על שמו, הביטלס הנציחו אותה על עטיפת אלבום וספרה האוטוביוגרפי כונה בידי ווינסטון צ'רצ'יל "אחד מהספרים הטובים ביותר בספרות האנגלית אי פעם."
בשלב הזה כבר הייתם צריכים לזהות במי מדובר.
פועלה של הדמות המדוברת פחות דובר בארץ (למי שלא צפה בסרט ההוליוודי מלא הפאתוס), אולי כי מדובר בדמות שנויה במחלוקת בעיני ישראל כנראה כי היא נחשבה דמות פרו-ערבית. והרי טובי ההיסטוריונים לימדו אותנו כי תמיד צריך לקחת צד – טוב או רע, הם או אנחנו. כי מי שבעד עצמאות ערבית לא יכול לתמוך בלאומיות היהודית. או שמא כן?
אני כמובן מדברת על תומס אדוארד לורנס, המוכר לרובנו בכינוי המפורסם בהרבה "לורנס איש ערב"- ההוא מהסרט המפורסם, ההוא שמופיע על עטיפת האלבום מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר של הביטלס, ההוא שאחראי למרד הערבי, או ההוא שכתב ספר אוטוביוגרפי "שבעת עמודי חוכמה" שנפתח בשיר שמוקדש למישהו באותיות S.A.
לורנס גם היה ארכיאולוג. בשנים האחרונות אף פורסם ספרון בשם "יומן מסע בצפון סוריה, 1911" המתחקה אחר יומנו, אותו חיבר בגיל 23 בעת שהשתתף בחפירות ארכיאולוגיות באזור סוריה ממש לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא סירב לקבל תואר אבירות מהמלך כי חש נבגד בידי המלך הבריטי, ומצא את מותו בתאונת אופנוע ספק מסתורית בגיל 46 והשאיר אחריו הרבה "אבק" כוכבים ונחשב עד היום לאגדה.
אז מי היה לורנס איש ערב?
הבה נתחיל מההתחלה, לורנס איש ערב נולד בשנת 1888 בוויילס, בשם תומס אדוארד לורנס כילד מחוץ לנישואין, לאביו שהיה אציל ממוצא אירי-בריטי ואמו שהייתה מטפלת בבית אביו. האב עזב את הבית ביחד עם המטפלת, והמשפחה נדדה ממקום למקום. לורנס הבין שעליו לדעת לשמור סוד, לספוג את הבושה ולהתמודד עם מעמד של מצורע חברתי. לימים הילד שגדל כממזר הצליח לשבור את תקרת הזכוכית של בריטניה המעמדית ולהגיע עד לארמון בקינגהאם.
בבגרותו הלך ללמוד היסטוריה באוקספורד וסיים בהצטיינות. בשנת 1910 הגיע בפעם ראשונה למזרח התיכון והצטרף למשלחת הארכיאולוגית של המוזיאון הבריטי לחפירות בכרכמיש. שם פגש את הארכיאולוגים לאונרד וולי (זכרו את השם כי עוד נחזור אליו) ואת דויד הוגראת' שהתרשם מהבחור. בזמן שהותו של לורנס באזורנו הוא למד ערבית, המנהגים ואת התרבות הערבית. כישורים אלה יעזרו לו בהמשך ובזכותם הוא ירכוש את השם שיזוהה עימו בהיסטוריה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גויס לורנס לצבא הבריטי. הוענקה לו דרגת מייג'ור והוא החל לפעול כקצין מודיעין. בשנת 1916 הוא סופח "למשרד הערבי" בקהיר ושם פגש את דויד הוג'ארת', אותו אדם שהיה אחראי עליו בחפירות הארכיאולוגיות. קודמו בתפקיד היה מרק סייקס, אותו אחד מהסכם סייקס-פיקו, ההסכם בין בריטניה לצרפת על חלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית בעתיד. בד בבד, עמלו הבריטים על גיוס תמיכת הערבים למאמץ המלחמתי. שיחות השכנוע והגיוס התנהלו גם עם הפלג ההאשמי שמנהיגו חוסיין בן עלי היה השריף של מכה, וגובשה הבנה כי ההאשמים הם אלה שישלטו על כל השטח שמדרום לטורקיה – ממלכה ערבית עצומה המשתרעת מחצי האי ערב ועד איזור סוריה (כולל ארץ ישראל). כאן לורנס נכנס לתמונה, כששימש בתפקיד מרכזי בגיבוש ההסכם עם ההאשמים. אולם, הוא מודר מההסכם של סייקס-פיקו וכאשר גילה על קיום ההסכם הסותר כעס וגילה לההאשמים את העניין. מהלך סודי זה של האימפריה הבריטית הייתה לנקודת השבר הראשונה שחש לורנס אל האימפריה שאותה ייצג. הפרשנויות הסותרות יצרו חוסר אמון אצל לורנס, בין היתר כי ראה במהלך זה בגידה בערכי בריטניה.
לורנס איש ערב כשמו כן הוא, היה קצין קישור מטעם הבריטים שנשלח מטעם הגנרל אלנבי על מנת לסייע לערבים במהלך המרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית. לורנס פיקד ביחד עם פייסל, הבן של עלי, על קבוצה של כמה אלפי לוחמים שצוידו בידי הבריטים. המערכה שהחלה בחצי האי ערב הסתיימה עם כיבוש דמשק דרך כל הצד המזרחי אולם, דמשק נכללה בשטח שצרפת הייתה אמורה לקבל. לורנס אמנם ידע זאת, אך זה לא מנע ממנו לסייע בכיבוש דמשק ולתמוך בהמלכת פייסל כמלך סוריה. למעשה, לורנס ניסה לסכל את הסכם סייקס-פיקו.
מה יעשו הבריטים?
המרד הערבי הוכתר כהצלחה, והכוחות ההאשמיים הצליחו לכבוש את עקבה ועזרו להחיש את הבריטים בכיבושם בארץ ישראל. אולם, דרישתו השריף חוסיין להקמת ממלכה ערבית גדולה מחצי האי ערב עד לאזור סוריה- לבנון (כולל ארץ ישראל) – הבטחה שקיבל מהאימפריה הבריטית כאמור – נדחתה על הסף. הצרפתים כבשו בחזרה את דמשק וגירשו משם את פייסל. ואילו הבריטים עמדו מהצד ולא עשו דבר. זאת הייתה הבגידה השנייה, כך ראה זאת לורנס.
חשוב להזכיר גם את מחתרת ניל"י בנקודה זאת. מחתרת הריגול ביישוב העברי פעלה גם היא במקביל ובאותו זמן. המחתרת עמדה בקשר עם עמית של לורנס – הארכיאולוג לאונרד וולי. שתי הקבוצות חתרו לאותן מטרות: שיתוף פעולה תמורת הבטחה למדינה. ניל"י עצמה סיפקה מודיעין רחב שתרם רבות לבריטים, אבל האם (אולי) ניל"י תרמה בעוד דרכים? כיצד לורנס הגיב לעניין?
בסופו של דבר, הבריטים והצרפתים השתלטו על מרבית השטחים שהובטחו לשריף חוסיין וחילקו אותם על פי הסכמי סייקס-פיקו. אולם, לורנס וחוסיין נחלו גם הם הצלחה מסויימת: שני בניו של חוסיין הומלכו למלכים – עבדאללה על ירדן (ומאז משפחת המלוכה היא השושלת ההאשמית) ופייסל על עיראק. על אף זאת, לורנס ראה בהסכם בגידה של הבריטים, וכאשר נקרא לארמון המלך לקבל אות אבירות בתום המלחמה הוא סירב להתייצב. המלך זעם. אף על פי כן, כשנהרג בתאונת האופנוע בשנת 1935, האומה כולה ספדה לו. ומאז נשאר אגדה בעיני בריטים רבים עובדה לכך מצויה בזה שהוא מופיע על עטיפה של הביטלס.
ניחשתם בינתיים מי הארגון?
כאן אולי החלק שרבים יופתעו, לורנס איש ערב לא היה רק בעד הערבים אלא גם בעד הציונות, אולם לא מלכתחילה. לורנס עבר שינוי בדעתו על היהודים, כנראה גם בעזרת שיחותיו עם וולי שסיפר לו על עזרת היהודים במאמץ המלחמתי, בדוגמת מחתרת ניל"י. לקראת סוף המלחמה לורנס פיתח נאמנויות שונות, התחיל לראות בממשלת הוד מלכותה כבוגדת בבני בריתה והעביר את נאמנותו להאשמים. באותה עת שבה בחן את תפיסת עולמו, עבר אף שינוי ביחסו ליהודים. אם לפני המלחמה זלזל בהם כעת ראה בהם אמיצים, חכמים ועזי נפש בהשראת אהרון אהרנסון וחבריו. השינוי לא נגמר כאן. לורנס ניצל את כוחו ואת השפעתו כדי לשנות את פני המזרח התיכון: הוא זה שארגן את המפגש בין חיים וייצמן נשיא ההסתדרות הציונית לנסיך פייסל שבה ויתר הנסיך על זיקה לעבר הירדן המערבי. הוא זה שהביא את צ'רצ'יל לשנות את הסכמי סייקס-פיקו כך שלא יכללו בתוכם את ארץ ישראל. ובוועידת קהיר בשנת 1921, אשר בה סוכמה סופית מימושה הפורמלי של הצהרת בלפור דרש שיישאר שטח מנדטורי ובכללותו בית לאומי ליהודים. לורנס אף חזה ליהודים תפקיד חשוב בהעלאת רמתם של כלל האוכלוסייה במזרח התיכון הערבי. בריאיון שנתן לעיתון יהודי מקומי בלונדון במלאת שנה להכרזת בלפור אמר: "״בדבריי לגמרי כלא יהודי אני רואה ביהודים יבואנים טבעיים של ׳שאור מערבי׳ הדרוש כל כך למדינות המזרח הקרוב . יש מי שיראה בכך נופך של גזענות ויש מי שיראה ברעיון דברי שבח ׳לגניוס היהודי׳.״
בציטוט נוסף שלו, לורנס דיבר על הקמת המדינה היהודית העתידית: "אם תיווצר מדינה יהודית בארץ ישראל יצטרך הדבר להיעשות בכוח הנשק! והמדינה תיאלץ להתקיים בכוח הנשק מול אוכלוסייה עויינת , עודפת לאין שיעור." בציטוט הזה חלקו הוא ואהרנסון קווי מחשבה אולם ספק אם אי פעם הגיעו לשיחה על נושא זה.
ברגע שלורנס עצמו הבין כי הנשק יכול להיות יהודי במקום אנגלי הלך ונעשה פרו ציוני. בנקודה זו חשוב גם להגיד כי אהרן אהרנסון פגש את לורנס כאשר שניהם עבדו במודיעין הבריטי. אהרנסון סלד מלורנס כי חשב שהוא נגד הרעיון הציוני, ולורנס גם לא חיבב במיוחד את אהרנסון. בנוסף, אהרנסון חזה ביום אחרי נפילת האימפריה העות'מאנית מזרח תיכון חדש שיהיה מבוסס על שותפות יהודית-ארמנית-ערבית, כאשר הארמנים יהוו גורם מתווך בין היהודים לערבים- אהרנסון ראה חשיבות במדינה ארמנית בעיקר לנוכח השואה שהארמנים עברו. הוא חלק את מחשבותיו עם סייקס עצמו. ניתן רק לשער כיצד אהרנסון עצמו היה מגיב לנוכח עזרתו של לורנס לרעיון הציוני, שכן אהרן אהרנסון נפל בתאונת מטוס בשנת 1919 מעל תעלת למנש בדרך לוועידת השלום בפריז, גופתו מעולם לא נמצאה.
תלוי כיצד אנחנו רוצים לראות את ההיסטוריה. דבר אחד בטוח, לורנס איש ערב, אותו לורנס שנולד "כמצורע חברתי" העריך את העמים הקטנים, את הנאמנות והיושרה לבני האדם מקטן ועד גדול ותיעב את הבוגדנות, האמין בדרכיו ופעל למען האדם הקטן. יש לשער כי חש את הבושה והכאב בלהיות אדם שנחשב לנחות יותר בשל מעמד.
בחיבור הכתבה נעזרנו בספר יומן מסע בצפון סוריה, 1911. ובספרו של אליעזר ליבנה, אהרן אהרונסון – האיש וזמנו.
"היי היי גליה": מיהי בת ההרים היפיפיה שהונצחה בשיר "שימי ידך"?
כולנו עמדנו במעגל ושרנו את זה בגן, אבל האם עצרנו לרגע לחשוב מי היא אותה גליה יפיפיה? ולמה דווקא בת הרים בארץ ישראל שהריה אינם מן הגבוהים? ניסינו להתחקות אחרי שורשי השיר, לגלות איך הוא קשור לגליל, ומיהי הנערה שאולי הונצחה מבלי דעת במשך דורות על גבי דורות בגני הילדים של ישראל
מאז שמפעל החייאת הלשון העברית והפיכתה לשפת דיבור ויום יום צבר תאוצה, הוא התמקד בחינוכם של ילדים ובעולמם. כך באו לעולם עשרות ומאות שירי ילדים מסוגים שונים, כאלה שמקורם נשכח, או כאלה שאנו שרים את מילותיהם בלי לחשוב לרגע מה עומד מאחוריהן.
נראה שסיפור דומה עומד גם מאחורי השיר שמצוטט כאן למעלה, שיר ריקוד חביב לילדי הגן שרק מחפשים הזדמנות לחוג במעגל. אבל כבר אם מסתכלים בעיון על ארבע השורות המוכרות מתעוררות כמה שאלות: "שימי ידך", זה בסדר – אנחנו פה בשביל לרקוד. אבל מי היא גליה? ומה פתאום בת הרים? האם זהו שיר שוויצרי? גליה למדה עם היידי את סודות רעיית הפרים? ניסינו לברר מה הסיפור מאחורי השיר.
גרסה אחת של הסיפור נפתחת עם השומר מרדכי יגאֵל, מראשי ארגון "השומר" ואחד הבולטים שבשומרי הגליל. יגאל היה ידוע באזור בזכות סיפורי גבורתו וסוסתו המהירה שהתפרסמה בארץ. "היא השיגה את כל הסוסים בארץ", מספר לנו נכדו, רן אריאלי. "באותו זמן הוא שמר על אדמות מרחביה בעמק יזרעאל", הוא ממשיך. "הוא הלך לחתונה באזור, והזהירו אותו לא להתחרות שם במירוץ, כי הערבים לא יסכימו שליהודי תהיה סוסה מוצלחת כזאת", משחזר רן. יגאֵל שמע, הלך, והתחרה. וכמובן שגם ניצח את כולם. מאז, גברו הניסיונות לשדוד גם את סוסתו. מאחד המארבים האלה הצליח להתחמק בזכות תרגיל הסחה מפורסם, וסיפורי גבורתו נפוצו בכל היישוב העברי. סיפורי הגבורה האלה התגלגלו עם הזמן לשיר אחד על ילד שעומד ללמוד בבית הספר – אבל זה סיפור אחר.
במהלך מלחמת העולם הראשונה תמה מעשית פעילותו של ארגון "השומר", ויגאֵל ביקש לעצמו תעסוקה אחרת. הוא המשיך לבצע פעילויות ביטחון ושמירה עבור היישוב היהודי בעמק ובגליל. באותן שנים גם נולדו לו ילדיו: הבכור מכבי (שלאחר מכן שונה שמו לעובד), והצעירה גליליה – הגיבורה של סיפורנו. "ככל הידוע לי השם ניתן לראשונה בכפר גלעדי והיה נפוץ בקרב חברי 'השומר'", מספר לנו חוקר הזמר העברי אליהו הכהן. "היו נשים רבות ביישוב שנקראו כך ורובן חיו בעמק ובגליל העליון", הוא מוסיף. גליליה יגאל נולדה בסוף מלחמת העולם הראשונה ושמה הושפע מאירועי התקופה: "הסיסמה הייתה להתגייס ולעזור לשחרור הגליל", סיפרה חיה יגאל, אשתו של מרדכי בזכרונותיה, שפורסמו באוטוביוגרפיה של מרדכי יגאל, "עלי אוכף". "ילדתי אז את בתי ובהתאם לסיסמת היישוב קראתי לה גליליה", כתבה.
גליליה ואחיה הבכור נולדו בסמוך להקמת גדוד העבודה – המסגרת הבאה שבה בחר להשתתף מרדכי יגאל לאחר פירוקו הרשמי של ארגון "השומר". באותה תקופה נולדו גם ילדיהם הצעירים יותר של הזוג מרדכי וחיה יגאל, "הם היו הילדים הראשונים של גדוד העבודה", מספר רן אריאלי, שאמו היא אותה גליליה שלנו. אבל החיים בגדוד היו קשים למשפחה היחידה בו – כל שאר החברים היו רווקות ורווקים. "חליתי קשה והמחלה מדבקת", סיפרה חיה, "עליי לטפל בילדה הקטנה ואני חלשה מאוד. לא קיבלתי כל עזרה. הבנות בגדוד 'לא רצו להיות משרתות', כך ראו את עניין העזרה לחברה". מרדכי צריך היה לעסוק בענייני הביטחון שעליהם הופקד ונעדר פעמים רבות מהבית. "המסגרת שאמורה הייתה להיות חברה מושלמת ואידיאלית, מתגלה בחיי יום-יום אנוכית וקטנונית. אין הבנה למצב של בעל-משפחה ואין התחשבות אנושית", חשפה חיה בזכרונותיה.
גדוד העבודה לא היה סביבה נוחה מאוד לגידול ילדים, אבל הילדים היחידים בגדוד העבודה ודאי נהנו גם מתשומת הלב ומהחיבה שרחשו להם הפועלים. כאן נכנס לתמונה השיר "שימי ידך בידי" ונפגש עם גליליה שלנו. "סבתי סיפרה לנו ששם במהלך העבודה היו שרים לאמי את השיר 'שימי ידך' עם הפזמון 'היי היי גליליה' על שמה", מספר לנו רן. אבל שירים מיוחדים לכבוד הילדים לא הבטיחו שצרכיהם של הפעוטות ייענו במלואם. "בגדוד העבודה התלוננו שהם צורכים יותר מדי חלב והתרגזו עליהם ולסבתא שלי נמאס מהם, ואמרה זהו – יוצאים למשק פרטי. הם הקימו רפת בבית הכרם. הם קנו את אדמות השכונה שנקראת שכונת הפועלים בבית הכרם, והקימו שם רפת. בסופו של דבר שם גדלה אמא שלי".
זהו כנראה ההסבר לכך שהשיר הגלילי התגלגל לירושלים. "הזמרת דרורה חבקין הקליטה אותו כי אספה שירי עם מירושלים", מספר רן. שיר בשם "שימי ידך" אכן הופיע באלבומה של חבקין "שירי רחוב" שליקט שירים עממיים מהעיר ויצא לאור בשנת 1970. זהו שיר אהבה ארוך בן ארבעה בתים, שהפזמון שלו הוא החלק שרובנו מכירים, עם השם גליליה:
מַה לִּי שַׁמְפַּנְיָה וּמַה לִּי רוּם
כְּשֶׁבִּלְעֲדַיִךְ אֵין לִי כְּלוּם?
רַק רְאִיתִיךְ בִּדְמִי הַלַּיִל
אֲהַבְתִּיךְ בְּעֹז וּבְחַיִל!
הֵי הֵי גְּלִילִיָּה
בַּת הָרִים יְפֵהפִיָּה.
הֵי הֵי גְּלִילִיָּה
בַּת הָרִים יְפֵהפִיָּה.
השורה "שימי ידך בידי אני שלך ואת שלי" מופיעה רק באמצע השיר העממי שהקליטה חבקין. אבל מהיכן הגיעו הבתים הנוספים? "הנוסח היה קצת אחר. אנחנו חושבים שמאוחר יותר השם הפך ל'גליה'", משער רן. "הגרסה של דרורה חבקין יותר קרובה כנראה למקור ששרו לאמי הילדה בגדוד העבודה", הוא אומר.
מהו אם כן מקורם של הבתים הנוספים של השיר? האם השיר נולד בגדוד העבודה? אליהו הכהן סבור שהשיר נולד מוקדם יותר. "השיר 'שימי ידך בידי' היה מושר בארץ החל משלהי העלייה השנייה", הוא אומר. "הוא הושר ע"י תלמידי הגימנסיה הרצליה שגורשו מתל אביב לשפייה בשנת 1917, יחד עם השיר 'בחורשה על גבעות השומרון'". יתרה מכך, הכהן מספר שבתקופת העלייה השנייה נהגו לשיר את השם "גליה" – כמו שאנחנו מכירים היום. השיר מופיע גם בשירון משירי העלייה השנייה – עובדה שמחזקת את טענתו של הכהן.
יש כאן בפנינו אם כן שתי גרסאות מעט סותרות. האם השיר נכתב במקור על גליליה, ילדתם של מרדכי וחיה יגאל? או שמא מדובר בשיר אהבה מוכר שנכתב עוד לפני לידתה? אפשר אולי להציע תזה שתיישב את הסתירה. בראשית היה שיר אהבה רוסי – או מכל מקור אחר – שמישהו חיבר לו מילים עבריות. למה נבחר השם גליה? אולי כי הוא התאים למשקל ולחרוז. אותו שיר התגלגל גם אל פלוגות גדוד העבודה, שם שרו – לכל הפחות את הפזמון – לילדה גליליה שהסתובבה להם בין הרגליים, כמנהג מבוגרים ששרים שירים חמודים לילדים. הגרסה עם שינוי השם נדדה לירושלים כשמשפחת יגאל עברה לבית הכרם, ושם התערבבה עם שיר האהבה המקורי – עד שתועדה בהקלטתה של דרורה חבקין. השם גליליה התאים בוודאי לאזכור ההרים, שאולי נותרו מהתרגום המקורי.
השלב הבא היה כזה שמוכר גם מסיפורם של שירים אחרים. בראשית המאה העשרים התעורר צורך גדול בשירים עבריים לילדים – הרי איך אפשר להטמיע שפה שקמה לתחייה טוב יותר מאשר בשיר ובריקוד? תוכנו של שיר האהבה המקורי שאהבו לשיר הפועלים לא התאים לילדי הגן שאינם נוהגים לשתות שמפניה ורום, אבל חלקו כן. הילדה התורנית יכולה לפנות לחבריה שעומדים במעגל מסביבה ולהזמין אותם לרקוד איתה במרכז. לכן נעלמו הבתים – 18 כאלה לפי חלק מהעדויות – ונותר הפזמון הקליט, ויחד איתו גם המילים על בת ההרים המסתורית. מאחר שהגרסה על גליה לא נעלמה לגמרי – ואולי הייתה יותר נפוצה ברוב חלקי הארץ – היא גם שרדה ולבסוף השתלטה על הנוסח המוכר.
כפי שקורה במקרים רבים, להיטי התקופה מתחלפים, אבל שירי הילדים נשארים. וכך רוב רובנו מכירים רק את שיר הילדים המקוצר. הגרסה הארוכה מתועדת בהקלטה של דרורה חבקין – יחד עם השם גליליה – אך כמעט שנשכחה מלב: אולי למעט תחום ריקודי העם, משום שהשיר הפך להיות ריקוד עם אהוב. אמנם נראה שלמקורו המוחלט של השיר "שימי ידך בידי" לא הצלחנו להגיע, אך ביקשנו לחשוף את הסיפורים מאחורי השיר שאנחנו שרים מבלי לשים לב.
האם תוכלו לספר לנו פרטים נוספים על השיר ועל ההיסטוריה שלו? אם תרצו להגיב לאמור בכתבה, לתקן, להוסיף, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.