"אוסישקין רחב האחוריים יושב על שלשה כסאות בבת אחת": לחיים נחמן ביאליק, שמילותיו מלוות אותנו כלפיד של השראה ונחמה, היה גם צד פחות מעונב. משוחרר יותר, בוטה ועוקצני. מכתביו הלא מצונזרים לידידיו מוצגים כאן לראשונה וחושפים צד אחר של המשורר הלאומי.
"לא קונגרס היה זה כי אם ביצה עמוקה וסרוחה אשר כל שוקעיה לא ישובון"
לשונו החדה והשנונה של ביאליק לא שימשה אותו רק לכתיבת שירים בלתי נשכחים. ביאליק, שזכה למעמד גבוה מאוד בקהילה היהודית בעולם ובארץ ישראל, לא חשש לעמוד על דעתו ולבטאה בתקיפות, גם אם שמר על ממלכתיות ועל איזון בכתביו הציבוריים.
במכתביו לידידיו הקרובים אפשר לראות צד אחר של המשורר הלאומי. משוחרר יותר, בוטה ועוקצני. המכתבים הללו, השמורים ב"בית ביאליק", מונגשים כעת, לראשונה, לכולם ובאופן דיגיטלי, באמצעות אתר הספרייה הלאומית במסגרת פרוייקט רא"י.
בפרסומים קודמים צונזרו המכתבים הללו בקפידה, צנזורה שהשאירה למרבה הצער את חותמה על המכתבים המקוריים עצמם, שהוכתמו במחיקות והערות גסות בעט.
לכבוד חשיפת מכתביו של ביאליק, חזרנו אל רשמיו הלא מצונזרים מאחד האירועים החשובים של אותה עת: הקונגרס הציוני ה-17.
הקונגרס הציוני ה-17 התקיים ביולי 1931, פחות משנתיים לפני עליית היטלר לשלטון וקצת פחות משלוש שנים לפני פטירתו של ביאליק עצמו. לקונגרס הזה, שעמד בצל הספר הלבן השני והדחתו של וייצמן מנשיאות ההסתדרות הציונית, ביאליק הגיע ברגשות מעורבים, בעיקר כדי לקדם אינטרסים ספרותיים.
"אני הייתי עוזב את הקונגרס ובורח מבזל אחרי הפתיחה, אבל טברסקי עכבני", כך הוא כותב לרבניצקי, מי שהיה ידידו הקרוב ושותפו למיזמים ספרותיים רבים.
והוא אכן נשאר (אפילו התפרץ לאחת הישיבות), והעלה את רישומיו על הכתב.
המכתבים הראשונים היו למאניה, אשתו, שחיכתה לסיום הקונגרס בברלין.
לעיניה הוא מתלונן בנימה חצי רשמית וכמעט מנומסת על הקונגרס שהוא "שערורייה" ועל כך ש "על תכלית אין מדברים בכלל, מתקוטטים ומתרתחים".
אבל במכתביו לידידיו הוא מתיר את חרצובות מכונת הכתיבה שלו, ונותן לעצמו חופש כמעט מוחלט בתיאור גועל הנפש שאחז אותו:
"בבאזל הייתי כמתהלך בעולם התוהו, תעיתי בין הצירים כ "נפיחה בציר" – ווי א פארץ אין ראסיל. ולא ידעתי את נפשי, ולא מצאתי את ידי ואת רגלי ואת כפתורי מכנסי".
הוא לא חסך את שבט לשונו גם מהצירים עצמם באופן אישי:
על זאב ז'בוטינסקי הוא כותב: "הפרצוף הנפלא של 'זינוביה ייניטש' פאר את הנשיאות של הקונגרס מצד הריביזיוניסטים. הלא ידעת תכשיט זה מימי קושטא. הלא זהו זינוביה אשר קרנו בדרך בצאתנו מרוסיה ויזנב אותנו, עתה נעשה ראש לזנבות ה"שועלים" של הריביזיוניסטים."
אריה בבקוב היה "הנכפה", ואוסישקין קיבל את התפקיד הטרגי-קומי של הקונגרס: "בעכוזו הרחב אמר לשבת על עשרים כסאות בבת אחת, וברגליו הדוביות בקש לרקד על כל החתונות כאחד."
האדם היחיד בקונגרס שרכש את כבודו של ביאליק היה וייצמן, שקונגרס זה היה שעתו השחורה ביותר.
"תובעים לכסא ויצמן יש הרבה" הוא כותב לידידו, המשורר יעקב פיכמן. "וראויים לו אין אחד. אוסישקין רחב האחוריים יושב על שלשה כסאות בבת אחת, סוקולוב בין שני כסאות, גרינבוים ניפץ את הכסא. ווייצמן – הכסא נשמט מתחתיו, ז'בוטינסקי פשט ידיו אל הכסא, ולא הגיעו. וכך נהפך בית הקונגרס ל"בית הכסא"."
כל זה נכתב ברמה האישית, במכתבים שהיו מיועדים לעיני הנמענים בלבד.
מבחינה ציבורית – לאחר הקונגרס פורסם שירו המפורסם "ראיתיכם שוב בקצר ידכם":
רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.
אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!
אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,
לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.
…
אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!
אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה! –
רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.
בזל, תמוז, תרצ"א.
פרסום השיר פתח פולמוס מתלהם-לעיתים האם הנעלבים העיקריים בו הם הריביזיוניסטים או לא. ביאליק טען שלא, ושהוא היה מלא בשאט נפש כלפי כל משתתפי הקונגרס.
אלא שקריאה קלה במכתביו האמורים, לא משאירה הרבה מקום לפרשנות הזו, או מכל מקום מוציאה ממנה את העוקץ שכן דברים מפורשים נכתבו, בשפה מעודנת ומרומזת פחות.
ביאליק לא מהסס להצמיד כינויים למה שהוא ראה כעדה לא מתורבתת ומסוכנת:
"… ומה טיבה של ספק-חיה-ספק-בהמה מקובצת זו ששמה "אוכלוס", וביותר כש"אוכלוס" זה מצטרף מצד אחד מתוך זקנים חלושי דעת וקטני נפש, כולם אכולי כינים של נקימה ונטירה קטנה ושל רדיפה מתועבת אחרי זנב הלטאה של כבוד מדומה, ומן הצד השני, מתוך להקת נערים, נבובי לב וריקי מח אבל שחצנים וחצופים, עזי פנים ומרי נפש, שכל העולם לפניהם כמישור. אל תיבת נוח זו, ששמה ריביזיונימוס, התלקטו ובאו כל צרוע וכל טמא יד ונפש, וכל פושק שפתיים ופטפטן".
אבל האמת היא, שכל אותה התמרמרות וכל אותם ניסוחים חריפים אינם מבטאים יהירות או זלזול סתם. הם הגיעו מתוך כאב גדול. ביאליק האמין באמת ובתמים באותה תקופה שהתנועה הציונית הולכת בדרך רעה מאד, ומאבדת את חזונה ואת ערכיה.
במכתבו לד"ר רוטבלום ערב הקונגרס הציוני ה – 18 (אליו לא הגיע בשל מחלתו) הוא כותב כך:
"הציונות במראיה עתה אינה אלא גולם מת. בלי נשמה ובלי רוח חיים. כוחה המניע – ההיטלריזם לכל צרותיו והאימה הבהמית. הנשיאים והמנהיגים ערלי לב וערלי אזן כולם. אין בהם ניצוץ של רוח הקודש לאומית. לפועלם לא תהיינה ידיים – לפי שאין לו כל יסוד רוחני. איני יועד בעולם תנועת תחיה לאומית ריקה מכל תוכן תרבותי ומחוסרה יסוד רוחני למעשה כתנועה הציונית".
כשאנחנו קוראים את המילים האלה, החריפות עד כדי כאב לעיתים, העשירות כל כך, אין לנו אלא לייחל שלמישהו היה היום אכפת ככה.
בן 150 שנה הוא היום. לו היה איתנו, מה היה כותב לידידיו?
תגובות על כתבה זו