לילה ראשון של שבי: סיפורו של שבוי מהעיר העתיקה

טקסט שנמצא בספרייה הוליד מסע מרגש בעקבות אהרון לירון, הלוחם הצעיר שנשבה בקרב על הרובע היהודי בירושלים, ותיעד בצורה אינטימית את החוויות והמראות הקשים בזמן שהרובע נפל סביבו

אהרון לירון, במרכז התמונה, על המשאית שהחזירה אותם מהשבי

ירושלים שמות רבים לה, ועוד יותר ספרים נכתבו עלייה. אם תכתבו את המילה 'ירושלים' בשורת החיפוש שבאתר הספרייה, תקבלו יותר מארבע מאות אלף תוצאות. בין מאות אלפי הפריטים האלו, מצאנו חוברת בשם 'חטא חטאה ירושלים', ובה כתב יד המתאר בפירוט מרגש ונדיר את הקרבות מתוך העיר העתיקה בירושלים במלחמת העצמאות, ואת לילו הראשון של חייל ה'הגנה' אהרון לירון, בשבי הלגיון הערבי בתוך הרובע היהודי שנפל וחרב סביבו. שיחה עם אלמנתו ובתו הניבה תרומה חדשה מזיכרונותיו לספרייה, לצד תמונות נדירות ממחנה המעצר בירדן והשחרור המיוחל, שנחשפות כאן לראשונה.

אהרון לירון ז"ל נפל בשבי המג"ד הערבי עבדאללה תל לאחר כניעת הכוחות ברובע היהודי בירושלים ב-28 במאי 1948, כשמחלקה של הלגיון הערבי נכנסה בערך בשעה חמש אחר הצוהריים לבצע את חוזה הכניעה. הוא נפצע בקרבות, ולאחר שהלוחמים הבריאים פונו מהרובע לקישלה, ותושבי הרובע גורשו בידי חיילי הלגיון לאיזור שער ציון להתכונן למסירתם לפלמ"ח, נותר אהרון שנפצע בקרב עם שאר הפצועים בשכונת 'בתי מחסה', "במבנה ארוך המקביל לחומה, שחדריו והאכסדרה שלו שימשו בית חולים".

בתי הרובע היהודי עולים באש

כשהזיכרונות עוד היו טריים בראשו, ישב אהרון וכתב את שזכר בצורה מוחשית כל כך, מהלילה הראשון בשבי בתוך העיר העתיקה: "קרני השמש האחרונות הלכו ודהו על גגות הרעפים האדומים. הכתלים, האפורים מרוב ימים, הלכו ונתכסו אפלולית. העמודים התומכים בקשתות האבן הטילו צלליהם על האכסדרה הארוכה של 'בתי מחסה' בירושלים העתיקה, ובצללי קימוריה, היורדים ומתמזגים עם הקירות, היינו שכובים על מזרנים נטושים מימין ומשמאל, עשרות פצועים".

כשפתח את עיניו והביט החוצה, הוא נזכר כיצד הדבר הראשון שראה הייתה הביזה שהתרחשה בבתי היהודים ברחוב, וכיצד דרשו משוביהם לעשות משהו בנידון, מה שהוביל לרגע שבו הבין באמת שנפלה ירושלים: "תחילה מחינו בפני שומרינו וביקשנו שיסלקו את ההמונים. לנוכח אדישותם הבנו כי עלינו להסתגל למחשבה שהבתים אינם עוד ברשותנו, ומה שהבוזזים עושים אינו עוד מעניינו".

שער החוברת 'חטא חטאה ירושלים', בכתיבת ועריכת אהרון לירון

לאחר מכן נפל השקט בין כולם, ואיפשר לקולות היריות והפגזים מהלחימה להתגנב אל החדר. אך נראה שמלבדם היו כולם אדישים. אהרון נזכר בשומר שהשעין את הרובה שלו על הדלת ונראה שנמנם. את האחיות במדים הלבנים המכובסים שנכנסו ויצאו מהחדרים בחופשיות כדי לטפל בפצועים. "אחת מהן פסעה אט אט בין הגופות הסרוחות ותלתה עששית על מסמר בקיר האכסדרה".

הם החלו להשלים עם המצב כפי שהוא היה, ואף החלו לנמנם מעט, אבל אז נכנס אל האכסדרה קול שונה מהבחוץ. לא הפגזות, אלא קריאות, צהלות – שנדמה שהתקרבו. בתחילה נבהלו השבויים: "הם נשמעו כאילו מתוך הזיה, המיה, והם הלכו הלוך והתבהר, הלוך והתחזק. הנה נשמעו תרועות צהלה ברורות, מונוטונויות, בני הכפרים שבסביבה העפילו לעבר העיר העתיקה למשמע הבשורה על כיבוש הרובע היהודי". קצין הלגיון ירה פעמיים והניס את הקהל, ובדיוק כשאהרון חשב שהם בטוחים מסכנה – הוא הבחין באור אדמדם שמתחזק בחוץ.

סיכת 'לוחם העיר העתיקה' של אהרון

 

"בית בוער! עוד בית הוצת ועוד בית! הם הציתו את הרובע. הסתכלנו באור המהבהב על הקירות ושתקנו. בלי משים הרהרתי: אבא ואימי עומדים בוודאי על מרפסת דירתנו ברחוב יפו שבירושלים החדשה, צופים בלהבות וחרדים לגורלי. מי יודע במה הם מהרהרים?"

תוך כדי שצפה באור הלהבות רוקד על הקיר, והרהוריו לקחוהו לחיק משפחתו, נכנסו לפתע לחדר הרופאים וכמה חיילים, והביאו איתם את הרב מרדכי וינגרטן ושתי בנותיו. הם עדכנו על מאמצי פינוי היהודים מהרובע, על ההתקפות והיריות, וסיפרו שהאש משתוללת בכל הרובע היהודי. עד סוף הלילה הם יאלצו לפנות גם את השבויים מהרובע.

כל מי שיכול היה להזיז את ידיו ורגליו התגייס לפקודת ביתו של הרב יהודית: "כל מי שיש לו יד או רגל לעזור, יבוא ויעזור!". משימתם הייתה ברורה; בימי הקרבות חסמו את שער הברזל הגדול של 'בתי מחסה' בקירות אבנים, ואם לא יפנו את האבנים לא תהיה להם דרך להתפנות בשלום מהרובע. אהרון מספר כיצד התבצעה המשימה:

אהרון והשבויים במחנה המעצר בירדן, ממתינים לשחרור

 

"לאור עששית נשאנו אבן אבן, אבל לא היה בנו כוח רב. והלגיונרים הערבים הצטרפו גם הם למלאכה. עבדנו ביחד". אך לפתע נשמעו מהלומות על שער הברזל, קללות ואיומי יריות שהומטרו על החבורה. המון זועם בחוץ דרש לידיו את היהודים, אך קצין הלגיון שבמקום רדף אותם דרך סמטה צדדית וירה לכיוונם עד שהצליח להניסם, בפעם השנייה: "ציפינו בחרדה. חיילי הלגיון לבדם עסקו בסילוק מחסום האבן".

את מראות החורבן שראה אהרון בזמן שהובלו השבויים בשלשות אל מחוץ ל'בתי מחסה', לא יכול היה לשכוח: "הרובע היהודי היה מואר כולו באודם להבות האש שכילו את תכולת בתיו… המראה כאילו נלקח מ'מגילת האש' של ביאליק. 'כל הלילה רתחו ימי להבה והשתרבבו לשונות האש מעל הר הבית'. הסתכלנו בכול, כואבים למראה החורבן, משתדלים לחרוט בזכרוננו מראה כל בית, כל עמדה וכל פינה".

"לילה ראשון של שבי", הטקסט של אהרון לירון

מהרובע נלקח אהרון הפצוע לבית הספר הארמני. ביום ראשון בבוקר הוצא דרך שער האריות עם שבויים נוספים, והועלה על שיירת משאיות שלקחה את השבויים לרבת-עמון ומשם למחנה מעצר בירדן. הוא מתאר בעצב רב את הפעם האחרונה שבה ראה את ירושלים מהר הזיתים, בדרך לירדן: "היה זה ביום השלישי לאחר כניעתנו, ומהר הזיתים נראו בתי הכנסת ברובע, שהיו בהם ספרים מהרצפה עד התקרה, עולים בלהבות. זימרתי בלבי את שירו של אביגדור המאירי 'מעל פסגת הר הצופים, אשתחווה לך אפיים, מעל פסגת הר הצופים, שלום לך ירושלים'".

אהרון לירון שהה בשבי שבעבר הירדן תשעה חודשים ושבוע. הוא שוחרר בשיירת הפדויים האחרונה בתאריך 3 במרץ 1949. לאחר שחרורו עסק בחינוך, חקר את הנצרות, וכתב ספרים רבים גם על חקר הנצרות וגם על העיר העתיקה בירושלים במהלך המצור. הוא הלך לעולמו בשנת 2010. לאחר שיצרנו קשר עם אלמנתו שרה ובתו ירדנה – שלחה לנו שרה לתרומה את ספרי זיכרונותיו, בעוד שירדנה סייעה לנו במציאת התמונות הנדירות של הסיכה ושל אביה מהשבי.

 

כתבות נוספות

יומן אישי מירושלים הנצורה

"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף

"הטנקים של איתן ייכנסו משמאל": כך נשמעו רגעי הפריצה לעיר העתיקה

ירושלים במלחמה: המפה החשאית של צה"ל מתש"ח

מכתבים נדירים בג'והורי ממלחמת העולם השנייה

השלטון הסובייטי רצה לנתק את היהודים ההרריים מכל סממן דתי, אך הם שמרו על זהותם בסתר, וחלקם אף המשיכו לכתוב בכתב רש"י בזמן המלחמה

לוחמים יהודים הררים

אימי,

נראה שלגמרי שכחתם ממני, למה הינכם לא כותבים? הרי לא קשה למצוא מישהו שיכתוב כמה מילים. בסופו של דבר חנוכו יודע לכתוב בשפתינו. למה לא לכתוב? נכון שאומרים שאנשים לא רואים מלבד אפם כלום, כי אם היתם רואים, הלב היה מכריח אתכם לכתוב לי. עכשיו יש כאן קרבות קשים, קשה לתאר. אך למרות הכל אנו נביס את האויב ולא משנה כמה זה יעלה לנו.

(מכתב ששלח מהחזית אוספוב שמאי למשפחתו. אוספוב נפצע ונפל בשנת 1944)

ב-22 ביוני 1941 החלה המלחמה בין גרמניה הנאצית לבין בריה"מ. בשורות הצבא האדום לחמו כ-500,000 חיילים יהודים. עבורם, הניצחון במלחמה על הנאצים היה הכרח קיומי נוכח סכנת ההשמדה שריחפה מעל העם היהודי. הלוחמים הגיעו מכל מדינות בריה"מ ובהם גם ממדינות הקווקז. על המוטיבציה להילחם באויב הגרמני בקרב הקהילות הקטנות של יהודי צפון הקווקז ומזרחו, "היהודים ההרריים", יש עדויות רבות העולות על פני השטח. עם פרוץ המערכה הצבאית, חיילים יהודים הררים רבים פנו במכתבים מן החזית לבני קהילותיהם ועודדו אותם להתנדב לצבא. בעוד שרוב צעירי העדה לחמו בצבא האדום – הצטרפו המבוגרים לפלוגות המקומיות על מנת להילחם בכנופיות הפרו-גרמניות שהוקמו בקווקז. גם הנשים השתלבו במאמץ המלחמתי, הן בתפקידים צבאיים והן בעבודות הביצורים שכללו חפירות תעלות אנטי-טנקיות.

השמועות על הנעשה ליהודים באירופה התגברו עם הגעתם של פליטים יהודים לשטחי הקווקז. יהודים אירופיים רבים נקלטו בבתיהם של היהודים ההררים, והוקם ארגון בדאגסטן הנועד לסייע לפליטים. הפלישה הנאצית לקווקז ביולי 1942 הגבירה את החששות. בניגוד לאוכלוסייה הסובבת לה, הייתה אפשרות לחדש את חייה הלאומיים והדתיים בחסות השלטון הנאצי. עבור קהילות היהודים בקווקז, בהכרעת המערכה הצבאית הייתה תלויה התקווה לשרוד.

באותה העת נשלחו מכתבים רבים מהלוחמים בחזית למשפחותיהם, ובהם התגלו גם מכתבים נדירים שנכתבו בכתב רש"י בשפה הג'והורית, שפתם היהודית של היהודים ההרריים. בתוכן המכתבים דרישות שלום לכל בני המשפחה ולכל הקרובים, הבעת מילות חיבה ואהבה להורים, אחים וילדים, וברכות חג שמח לקראת החגים והמועדים המתקרבים.

שלום מנתן לאבי, לאימי,
יוריב יקירי, לדניל ובתיה, ליפה אחותי, לאלטי אחותי, למשפחתו של חנום
לכל יקירתי ואהובי, אני בריא ושלם, תהיו גם אתם בריאים ושלמים, אמי האהובה, אבי האהוב, תכתבו לי מה שלמוכם ומה שלום גרשום, סעדיה, אלחס, אברהם ורמבם
שלחתי לכם מכתב אך לא קיבלתי כל תשובה, למה אתם לא עונים לי? ברגע שהמכתב יגיע, תכתבו לי על בריאותכם ושלומכם.

 

מכתבים מנתן שלומוב למשפחתו בשנת 1944, נתן נפצע ומת מפצעיו בשנת 1945

 

מכתב מהרב דוידוב אוניאל שהוכרז כנעדר בשנת 1943

 

מכתב מאוסיפוב שמאי למשפחתו. אוספוב נפצע ונפל בשנת 1944

 

ייחודם של המכתבים הוא בכתב העברי שבאותה העת כבר הוצא משימוש בידי גורמי השלטון הסובייטי. המפלגה הקומוניסטית, שרדפה את נציגי הדת ואת התנועה הציונית, פעלה באמצעים שונים לנתק את היהודים ההררים מהסממנים הדתיים. שפתם שנכתבה במקור בכתב עברי הועברה כבר בסוף שנות העשרים לאלפבית לטיני, ומאוחר יותר לאלפבית קירילי.

העובדה שבשנות הארבעים חלק מהיהודים ההרריים עדיין השתמשו בכתב העברי מעידה על דבקותם במסורת. ממכתבים אלה משתקפת המציאות שבה הייתה שרויה קהילה יהודית זו כחלק מכל יהדות בריה"מ. לצד גבורת הלחימה נגד האויב הנאצי, הם היו צריכים להוכיח גם גבורה רוחנית, לשמור על זהותם ותרבותם ממי שניסה לדכאה מבית.

 

תודתי נתונה לאירינה מיכאלובה, חוקרת היהודים ההררים במלחמת העולם השנייה, ולמוזיאון היהודים ההררים בגובה, אזרביג'ן על החומרים והמידע.

 

הגיבורים והגיבורות היהודים של יום הניצחון

פרסום ראשון של תמונות חיילים וחיילות יהודים שהיו שותפים לשחרור אירופה מגרמניה הנאצית

ה-9 במאי, יום הניצחון במלחמת המולדת הגדולה על גרמניה הנאצית, היה לחג הלאומי המרכזי בברית המועצות בתקופה הסובייטית. גם כיום הוא נשמר ברוסיה ובמדינות נוספות, והוא מצוין אף בקרב עולי חבר העמים בישראל בתהלוכות ובאירועים שונים.

בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שבספרייה הלאומית נחשפים לראשונה תצלומים נדירים של גיבורים וגיבורות יהודיים בצבא האדום בזמן מלחמת העולם השנייה. התצלומים תועדו במסגרת פרויקט תיעוד מיוחד שמפעיל הארכיון, בשיתוף ארגון 'אווה' בסנקט פטרבורג, בקרב מרכז יום לקשיש, הפועל עם יהודי סנקט פטרבורג. במסגרת הפרויקט מצולמים אלבומי משפחה, ונאסף תיעוד משלים.

יהודים רבים נטלו חלק במאמץ המלחמתי נגד גרמניה ובנות בריתה במלחמת העולם השנייה, וכרבע מיליון מהם שילמו על כך בחייהם. סיפורם לא תמיד סופר בשל הדומיננטיות של השואה בזיכרון היהודי על המלחמה. גם באתוס 'הגבורה' הודגש לרוב חלקם של לוחמי הגטאות והפרטיזנים היהודיים, ופועלם של היהודים הרבים שנטלו חלק במלחמה נשכח.

באלבומי המשפחה בולט המקום של החיילים היהודיים בצבא האדום. לעיתים זה אבא של בעל האלבום שנפל במלחמה, ולעיתים מדובר בדודה רחוקה.

 

התצלומים

ישראל דנילוביץ' שטקלברג נפצע קשה בקרב ב-1942. בתמונה הראשונה הוא נראה עם האחות שהצילה את חייו. בתמונה השנייה, הוא נראה עם חבריו לפלוגה, אוחז מקלע, ובשלישית הוא מעוטר במדליה. סרן שטקלברג נפל ב-1944 בחזית לנינגרד. האלבום נמסר לצילום בידי בנו, ליאוניד, ותועד על ידי דאריה זאכרובה.

 

 

 

משפחתו של גריגורי מלר הביאה את התצלום שלפניכם, שבו הוא מעוטר במדליות. על גבו כתב מלר: "אני, מיד אחרי קרב סטלינגרד, דצמבר 1943"

 

גם נשים רבות מילאו תפקידי לחימה בברית המועצות לשעבר, בהן גם נשים יהודיות רבות.

אחת מהן היא גולובינסקאיה סופיה זכרובנה (2005-1909). בזמן מצור לנינגרד גויסה סופיה ליחידה צבאית של כיבוי האש, ושירתה בה יותר משנה, עד הסרת המצור. לאחר המצור הוכשרה ליחידת סילוק פצצות בחיל הנדסה קרבית, ועסקה באיתור וניטרול מוקשים שהונחו בזמן המצור במבנים אסטרטגיים בעיר, כדי לפוצץ אותם אם הגרמנים יפרצו לעיר. סופיה ניטרלה 750 מוקשים, ועל פועלה זכתה בצל"ש ובחמש מדליות. סופיה עלתה לארץ ב-1994.

מימין: גולובינסקאיה סופיה זכרובנה
מימין: גולובינסקאיה סופיה זכרובנה

מאיור (מארק) סמואילוביץ קאליבקו גויס לצבא, למרות שהיה קצר ראייה, כפי שניתן להסיק ממשקפיו העבים. הוא לקח חלק בכיבוש ברלין במאי 1945. בתמונה שלפניכם הוא נראה עם חבר על גבי אחת האנדרטאות בברלין.

משמאל: מאיור (מארק) סמואילוביץ קאליבקו
משמאל: מאיור (מארק) סמואילוביץ קאליבקו

 

כתבות נוספות

"שמעתי שגרמניה נכנעה. בערב הלכתי לכיכר ציון, שם ראינו רק חיילים שתויים"

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

 

חשיפה ראשונה: תצלומים של קהילת יהודי מקדוניה שנספתה בשואה

אוסף תצלומים ייחודי שנמסר לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי מתעד את חייהם של אלפי יהודי העיר מונאסטיר במקדוניה, שנשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה בשנת 1943

יהודים מקהילת מקדוניה שנספו בשואה: חנה, אשת יעקב נחמיאס ובתה בואינה

77 שנים לאחר הטרגדיה של אחת הקהילה היהודיות האחרונות של דוברי הלאדינו ברחבי העולם, נחשף בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הפועל במסגרת הספרייה הלאומית, אוסף תצלומים מיוחד במינו הכולל תמונות ופרטי מידע על אלפים מתושבי העיר מונאסטיר שמנתה ערב המלחמה 810 משפחות יהודיות ו -3,351 נפש. הקהילה היהודית-ספרדית הייתה לקהילה תוססת, ובתקופה שבין שתי מלחמות העולם שלטה בחייה התנועה הציונית ורבים ממנה אף שאפו להגיע לארץ ישראל.

איסק מושון ולינה איסק קסורלה

יהדות מקדוניה נחשבת לאחת הקהילות העתיקות באירופה, כאשר ראשוני המתיישבים היהודים הגיעו למקדוניה כבר במאות ה-3 וה-4. היהודים ישבו אז בערים סקופיה, סטובי, מונאסטיר סטרומיצה ואחרות. ואולם, אותה קהילה מפוארת, שבשיאה כללה כ-8,000 איש, נספתה ברובה המכריע בשואה: במהלך המלחמה סופחה מקדוניה כמחוז של בולגריה, ששיתפה פעולה עם הנאצים. במרץ 1943 נערכו אקציות בכל רחבי מקדוניה בידי שוטרים וחיילים בולגרים ששלחו את היהודים למחנה ההשמדה טרבלינקה שבפולין, שם נרצחו 7,144 מהם. היהודים היחידים ששרדו היו כמה עשרות צעירים שזמן קצר לפני הגירוש ברחו להרים והצטרפו לפרטיזנים שנלחמו בצבא הבולגרי.

דוד בוכור חסון

 

שרה אברם חסון

את האלבומים המסודרים הכינו אנשי השלטון הבולגרי, כהכנה לריכוזם ולשליחתם למחנות. בדרך-לא-דרך, הגיעו התצלומים ארצה אחרי השואה, ועל גביהם התווספו פרטים על קשרי המשפחה, עיסוקים ומשלח יד, כתובות מגורים ועוד. התצלומים ופרטי המידע האישיים, הכתובים בשפה הסרבו-קרואטית ובמקדונית, נותנים פנים ושמות לנספים. הם השתמרו באוסף אבנטוב מיסודה של התאחדות עולי יוגוסלביה לשעבר. כיום, שמורים האלבומים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. בין שמות המשפחות הרבים המתועדים בהם ניתן למצוא את השמות אלבוחר, ארואסטי, אשכנזי, בכר, וורסאנו, חזן, כהן, מורנו, קלדרון, קמחי, רוסו ועוד.

מואיז יעקב עובדיה

 

רפאל רוסו

לדברי מנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ד"ר יוחאי בן גדליה, מדובר בתיעוד חשוב ומרגש של קהילה יהודית שכמעט לא נותרו ממנה ניצולים. "לאחרונה נסרקו התצלומים, והועלו באופן מסודר לאתר של דור ההמשך של יוצאי מקדוניה בישראל, בהובלת יעל אונא, עם כל המידע האישי שתורגם לראשונה לעברית על ידי חיים פקוביץ מצוות הארכיון. אנחנו שמחים לסייע לשמר ולהנגיש זיכרון של קהילה יהודית מפוארת וציונית מאוד שנותרו ממנה מעטים בלבד".