ירושלים שמות רבים לה, ועוד יותר ספרים נכתבו עלייה. אם תכתבו את המילה 'ירושלים' בשורת החיפוש שבאתר הספרייה, תקבלו יותר מארבע מאות אלף תוצאות. בין מאות אלפי הפריטים האלו, מצאנו חוברת בשם 'חטא חטאה ירושלים', ובה כתב יד המתאר בפירוט מרגש ונדיר את הקרבות מתוך העיר העתיקה בירושלים במלחמת העצמאות, ואת לילו הראשון של חייל ה'הגנה' אהרון לירון, בשבי הלגיון הערבי בתוך הרובע היהודי שנפל וחרב סביבו. שיחה עם אלמנתו ובתו הניבה תרומה חדשה מזיכרונותיו לספרייה, לצד תמונות נדירות ממחנה המעצר בירדן והשחרור המיוחל, שנחשפות כאן לראשונה.
אהרון לירון ז"ל נפל בשבי המג"ד הערבי עבדאללה תל לאחר כניעת הכוחות ברובע היהודי בירושלים ב-28 במאי 1948, כשמחלקה של הלגיון הערבי נכנסה בערך בשעה חמש אחר הצוהריים לבצע את חוזה הכניעה. הוא נפצע בקרבות, ולאחר שהלוחמים הבריאים פונו מהרובע לקישלה, ותושבי הרובע גורשו בידי חיילי הלגיון לאיזור שער ציון להתכונן למסירתם לפלמ"ח, נותר אהרון שנפצע בקרב עם שאר הפצועים בשכונת 'בתי מחסה', "במבנה ארוך המקביל לחומה, שחדריו והאכסדרה שלו שימשו בית חולים".
כשהזיכרונות עוד היו טריים בראשו, ישב אהרון וכתב את שזכר בצורה מוחשית כל כך, מהלילה הראשון בשבי בתוך העיר העתיקה: "קרני השמש האחרונות הלכו ודהו על גגות הרעפים האדומים. הכתלים, האפורים מרוב ימים, הלכו ונתכסו אפלולית. העמודים התומכים בקשתות האבן הטילו צלליהם על האכסדרה הארוכה של 'בתי מחסה' בירושלים העתיקה, ובצללי קימוריה, היורדים ומתמזגים עם הקירות, היינו שכובים על מזרנים נטושים מימין ומשמאל, עשרות פצועים".
כשפתח את עיניו והביט החוצה, הוא נזכר כיצד הדבר הראשון שראה הייתה הביזה שהתרחשה בבתי היהודים ברחוב, וכיצד דרשו משוביהם לעשות משהו בנידון, מה שהוביל לרגע שבו הבין באמת שנפלה ירושלים: "תחילה מחינו בפני שומרינו וביקשנו שיסלקו את ההמונים. לנוכח אדישותם הבנו כי עלינו להסתגל למחשבה שהבתים אינם עוד ברשותנו, ומה שהבוזזים עושים אינו עוד מעניינו".
לאחר מכן נפל השקט בין כולם, ואיפשר לקולות היריות והפגזים מהלחימה להתגנב אל החדר. אך נראה שמלבדם היו כולם אדישים. אהרון נזכר בשומר שהשעין את הרובה שלו על הדלת ונראה שנמנם. את האחיות במדים הלבנים המכובסים שנכנסו ויצאו מהחדרים בחופשיות כדי לטפל בפצועים. "אחת מהן פסעה אט אט בין הגופות הסרוחות ותלתה עששית על מסמר בקיר האכסדרה".
הם החלו להשלים עם המצב כפי שהוא היה, ואף החלו לנמנם מעט, אבל אז נכנס אל האכסדרה קול שונה מהבחוץ. לא הפגזות, אלא קריאות, צהלות – שנדמה שהתקרבו. בתחילה נבהלו השבויים: "הם נשמעו כאילו מתוך הזיה, המיה, והם הלכו הלוך והתבהר, הלוך והתחזק. הנה נשמעו תרועות צהלה ברורות, מונוטונויות, בני הכפרים שבסביבה העפילו לעבר העיר העתיקה למשמע הבשורה על כיבוש הרובע היהודי". קצין הלגיון ירה פעמיים והניס את הקהל, ובדיוק כשאהרון חשב שהם בטוחים מסכנה – הוא הבחין באור אדמדם שמתחזק בחוץ.
"בית בוער! עוד בית הוצת ועוד בית! הם הציתו את הרובע. הסתכלנו באור המהבהב על הקירות ושתקנו. בלי משים הרהרתי: אבא ואימי עומדים בוודאי על מרפסת דירתנו ברחוב יפו שבירושלים החדשה, צופים בלהבות וחרדים לגורלי. מי יודע במה הם מהרהרים?"
תוך כדי שצפה באור הלהבות רוקד על הקיר, והרהוריו לקחוהו לחיק משפחתו, נכנסו לפתע לחדר הרופאים וכמה חיילים, והביאו איתם את הרב מרדכי וינגרטן ושתי בנותיו. הם עדכנו על מאמצי פינוי היהודים מהרובע, על ההתקפות והיריות, וסיפרו שהאש משתוללת בכל הרובע היהודי. עד סוף הלילה הם יאלצו לפנות גם את השבויים מהרובע.
כל מי שיכול היה להזיז את ידיו ורגליו התגייס לפקודת ביתו של הרב יהודית: "כל מי שיש לו יד או רגל לעזור, יבוא ויעזור!". משימתם הייתה ברורה; בימי הקרבות חסמו את שער הברזל הגדול של 'בתי מחסה' בקירות אבנים, ואם לא יפנו את האבנים לא תהיה להם דרך להתפנות בשלום מהרובע. אהרון מספר כיצד התבצעה המשימה:
"לאור עששית נשאנו אבן אבן, אבל לא היה בנו כוח רב. והלגיונרים הערבים הצטרפו גם הם למלאכה. עבדנו ביחד". אך לפתע נשמעו מהלומות על שער הברזל, קללות ואיומי יריות שהומטרו על החבורה. המון זועם בחוץ דרש לידיו את היהודים, אך קצין הלגיון שבמקום רדף אותם דרך סמטה צדדית וירה לכיוונם עד שהצליח להניסם, בפעם השנייה: "ציפינו בחרדה. חיילי הלגיון לבדם עסקו בסילוק מחסום האבן".
את מראות החורבן שראה אהרון בזמן שהובלו השבויים בשלשות אל מחוץ ל'בתי מחסה', לא יכול היה לשכוח: "הרובע היהודי היה מואר כולו באודם להבות האש שכילו את תכולת בתיו… המראה כאילו נלקח מ'מגילת האש' של ביאליק. 'כל הלילה רתחו ימי להבה והשתרבבו לשונות האש מעל הר הבית'. הסתכלנו בכול, כואבים למראה החורבן, משתדלים לחרוט בזכרוננו מראה כל בית, כל עמדה וכל פינה".
מהרובע נלקח אהרון הפצוע לבית הספר הארמני. ביום ראשון בבוקר הוצא דרך שער האריות עם שבויים נוספים, והועלה על שיירת משאיות שלקחה את השבויים לרבת-עמון ומשם למחנה מעצר בירדן. הוא מתאר בעצב רב את הפעם האחרונה שבה ראה את ירושלים מהר הזיתים, בדרך לירדן: "היה זה ביום השלישי לאחר כניעתנו, ומהר הזיתים נראו בתי הכנסת ברובע, שהיו בהם ספרים מהרצפה עד התקרה, עולים בלהבות. זימרתי בלבי את שירו של אביגדור המאירי 'מעל פסגת הר הצופים, אשתחווה לך אפיים, מעל פסגת הר הצופים, שלום לך ירושלים'".
אהרון לירון שהה בשבי שבעבר הירדן תשעה חודשים ושבוע. הוא שוחרר בשיירת הפדויים האחרונה בתאריך 3 במרץ 1949. לאחר שחרורו עסק בחינוך, חקר את הנצרות, וכתב ספרים רבים גם על חקר הנצרות וגם על העיר העתיקה בירושלים במהלך המצור. הוא הלך לעולמו בשנת 2010. לאחר שיצרנו קשר עם אלמנתו שרה ובתו ירדנה – שלחה לנו שרה לתרומה את ספרי זיכרונותיו, בעוד שירדנה סייעה לנו במציאת התמונות הנדירות של הסיכה ושל אביה מהשבי.
כתבות נוספות
"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף
"הטנקים של איתן ייכנסו משמאל": כך נשמעו רגעי הפריצה לעיר העתיקה
