איך מעבירים 3 מיליון ספרים?

כיצד העבירה הספרייה הלאומית את אוספיה מבניין לבניין – פעמיים? מסע מצולם בו מועברים מאות אלפי, ולאחר מכן מיליוני, ספרים, בכל פעם למשכן חדש

המחסן הרובוטי בבניין הספרייה החדש, ולצדו תיעוד העברת ספרים מבניין טרה סנטה לגבעת רם ב-1960. צילומים: יניב לוי־כורם, דוד חריס

ביום חמישי האחרון (10 בינואר, 2023) הסתיימה העברת כל ספרי הספרייה הלאומית ממיקומם הנוכחי למשכנם החדש. 3.6 מיליון ספרים הועברו בתהליך זה, שהוא אבן דרך חשובה לקראת מעבר הספרייה למשכנה החדש בקרית הלאום.

זוהי לא הפעם הראשונה בה אוספי הספרייה הלאומית עוברים ממקום למקום. הספרייה עברה שינויים רבים, הן מבחינת מיקומה והן מבחינת אוספיה באופן מתמיד מאז הקמתה, אך בשתי תקופות מיוחדות ביצעה הספרייה העברה מסיבית כזו של ספרים בין משכן למשכן: בשנת 1960, ובשנת 2022.

העברת הספרים: 1960 מול 2022

ב-1948, בזמן מלחמת העצמאות, נותק הקו להר הצופים, וכך נותק גם הקו לספרייה הלאומית, שנקראה אז "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" ושכנה שם. בעקבות זאת, פוזרו אוספי הספרייה במיקומים שונים, בהם מתחם טרה סנטה, ספריית בית הכנסת ישורון ברחביה ומספר מקומות נוספים. בשנת 1960 עברה הספרייה מהבניינים השונים בהם שוכנו אוספיה למשכנה הנוכחי בקמפוס גבעת רם. את ההעברה הזו תיעד הצלם דוד חריס בתמונות רבות ומרתקות המראות כיצד עובדי הספרייה פועלים במרץ כדי להעביר כמאות־אלפי ספרים מכל המקומות במקביל, אל הבניין החדש. גם כיום, אנו מתעדים כיום את תהליך העברת הספרים לבניין הספרייה החדש באמצעות צלמים שונים.

 

העמסת ספרים לקראת העברתם לבניין הספרייה בגבעת רם, 1960

 

תחילת העברת הספרים, אוקטובר 2022, צילום: אודי אלפסי

 

כפי שניתן לראות, מדובר במאמץ פיזי לא פשוט: אריזת הספרים, מיונם והעברתם. ב-1960 העמיסו את הספרים באמצעות שקים וחבלים או שכל פועל העביר ארגז לטנדר כפי שניתן לראות מעלה. כיום מעבירים אותם באמצעות מלגזיות ומשאיות (בכל זאת, האוספים רק גדלו).

 

פועלים מוציאים ספרים מבניין טרה סנטה לקראת העברתם לבניין בגבעת רם, 1960. צילום: דוד חריס

 

מיון הספרים בבניין החדש, צילום: אלבטרוס

 

מחסן בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בבניין טרה סנטה 1960. צילום: דוד חריס

 

גם תהליך המיון השתנה: בעבר הוא היה ידני לחלוטין, ואילו היום הוא משלב עבודה ידנית ודיגיטלית באמצעות סריקת הברקודים של הספרים:

 

מיון ספרים במחסן הספרייה החדש בגבעת רם, 1960. צילום: דוד חריס

 

מיון ספרים בבניין הספרייה החדש, 2022, צילום: אלבטרוס

 

כעת כל הספרים נמצאים במחסן הרובוטי – המחסן החדש של הספרייה. מדובר בחלל גדול במיוחד, בו נמצאים אוספי ספרייה בתוך ארגזים, במדפים על גבי מדפים. בניגוד לנעשה עד כה, מי שמאתר את הספרים אינו.ה עובד.ת המחסן אלא רובוט. הרובוט הוא למעשה עגורן, שיודע לפי ההזמנה שנעשתה איזה ארגז לקחת מאיזו קומה, להעבירו לאזור של עובדי ועובדות המחסן, אשר יודעים.ות בדיוק איזה ספר לשלוף שכן המערכת הממוחשבת כבר מציגה את הספר הרלוונטי בארגז. מה שמעניין עוד יותר הוא שהמחסן הרובוטי, העצום בגודלו, הוא חלל בה לא מעורבת יד אדם. החמצן במחסן נמוך, ולמעשה כמעט כל אוספי הספרייה נמצאים בו, והרובוט יודע בדיוק את מה למצוא.

 

מחסן הספרייה בגבעת רם. צילום: חנן כהן

 

המחסן הרובוטי בבניין הספרייה החדש, 2022. צילום: יניב לוי־כורם

מהתמונות ניתן לראות שהעברת ספרים, בוודאי כשמדובר במאות אלפים ומיליונים, היא תהליך מורכב ומעניין – טכנית וויזואלית כאחד. בין אם אנלוגית או דיגיטלית הספרייה תמיד דאגה לאוספיה ולשלמותם, ושטחי המחסנים רק התרחבו לאורך השנים.

בשנה הקרובה תעבור הספרייה למשכנה החדש, וכאשר נפתח את שערינו כל מיליוני הספרים האלו יהיו זמינים עבורכם ועבורכן, כמו גם שאר אוספי הספרייה.

הרפתקת הסופרת הנעלמת: כששרלוק הולמס יצא לחפש את אגתה כריסטי

בערב דצמבר גשום אחד יצאה אגתה כריסטי מביתה ולא שבה. היעלמותה של מלכת המסתורין החרידה את הממלכה הבריטית כולה, כולל את יוצרו של שרלוק הולמס שלקח חלק מפתיע במבצע החיפוש חסר התקדים

הסופרת אגתה כריסטי וחתימתה

בערב דצמבר גשום אחד, נעלמה אגתה כריסטי, כאילו בלעה אותה האדמה.

בריטניה כולה חרדה לגורלה של הסופרת האהובה, ואלפי מעריצים ומתנדבים השתתפו במבצע החיפוש המקיף ביותר שידעה המשטרה הבריטית עד אז. אחד מהם היה לא אחר מאשר ארתור קונן דויל, שהשתמש באמצעים שיגרמו לכם להרים גבה או שתיים.

זו הייתה יכולה להיות פתיחה אולטימטיבית לסיפור בלש אנגלי הגון. כזה שכריסטי בעצמה, או קונן דויל, היו כותבים בשמחה, אבל מסתבר שהמציאות לפעמים מתעלה על הדמיון.

 

בדצמבר 1926 אגתה כריסטי הייתה כבר סופרת מפורסמת. חודשים ספורים לפני כן יצא לאור ספרה "רצח רוג'ר אקרויד" שהפך אותה לדמות מוערכת בעולם הספרות הבינלאומי, ולא רק זה הבריטי.
חיי הנישואין שלה, לעומת זאת, לא שיקפו את אותה הצלחה.

היא נישאה לארצ'י כריסטי (שאת שמו היא תישא עד יום מותה) ערב מלחמת העולם הראשונה, בחיפזון שאפיין אז טקסי נישואין רבים בכל רחבי היבשת.

העניינים ביניהם החלו להידרדר אחרי המלחמה. ארצ'י חזר ממלחמת החפירות בצרפת ללונדון כקולונל ארצ'יבלד כריסטי, וכגבר טיפוסי לאותה תקופה הוא התקשה להתמודד עם עצמאותה והצלחתה המקצועית של אשתו.

זה לא היה הוגן. למרות שהייתה סופרת מצליחה מאוד, אגתה הייתה מסורה למשפחתה. "לא החשבתי את עצמי כסופרת. אישה נשואה היה מקצוע בפני עצמו. כתיבת ספרים הייתה משהו שעשיתי מהצד", היא אמרה על השנים הללו.

אלא שאותו "משהו שהיא עשתה מהצד" זכה להצלחה מסחררת שקרבה אליה מו"לים וקהל מעריץ, והרחיקה ממנה את בעלה.

 

עטיפת אחת המהדורות הראשונות בעברית
עטיפת אחת המהדורות הראשונות בעברית

 

באותו ערב בו היא נעלמה, סיפר לה בעלה שהוא מאוהב מזה שנתיים באישה אחרת – ננסי ניל, ושהוא רוצה להתגרש. אחרי הנחתת הפצצה הזו, הוא יצא מביתם לבלות את סוף השבוע בחיק המאהבת (שתהפוך בעתיד לאשתו החוקית). כריסטי נשקה לביתה הישנה ויצאה גם היא מהבית.

יצאה, ולא חזרה.

מכוניתה נמצאה למחרת בין מחצבה נטושה לאגם, כשפנסיה דלוקים ומכסה המנוע שלה מורם. בתוכה נמצא תיק נסיעות ובו חפציה האישיים ורישיון נהיגה שפג תוקפו.

בריטניה נעמדה על רגליה האחוריות מרוב דאגה. האם הסופרת האהובה התאבדה? נרצחה? טבעה בתאונה נוראית?

אלפי מתנדבים (ההערכות נעות בין אלפיים ל 15,000), כלבי גישוש ושוטרים יצאו למסע חיפוש חסר תקדים. לראשונה בתולדות המשטרה הבריטית הועלו מטוסים לאוויר כדי לסייע בחיפושים. אך לשווא.

היעלמותה הכתה גלים גם מחוץ לגבולות בריטניה, ודווחה אפילו בעיתונות היהודית ברחבי העולם.
ב"הארץ" הסתפקו בדיווח קצרצר ולקוני משהו, כשהם בוחרים בניסוח עדין ומכובס, כזה שהיה נכנס היום אפילו לעיתונות החרדית:


בפארוועטס ובדער טאג האמריקאים – יידישאים הקדישו לנושא כותרות נאות, ובכללי היו הרבה יותר פטפטנים:

בנקודה זו נכנס לסיפור לא אחר מאשר ארתור קונן דויל, שהצטרף למאמץ המשטרתי.

אלא שבניגוד למצופה ממנו, יוצרו של הבלש הכי מפורסם בהיסטוריה לא העמיד לרשות הסקוטלנד יארד את מוחו החריף או את יכולותיו הלוגיות. הוא התנדב לעזור בכיוון אחר לגמרי.

בערוב ימיו, בתפנית שהייתה זוכה לקיתונות של בוז מצידו של שרלוק, קונן דויל הפך לספיריטואליסט נלהב. הוא האמין בקיומו של העולם שמעבר וביכולתנו לתקשר איתו, בכל ליבו.

 

פיות מפזזות על הדשא, מתוך סדרת תמונות שפורסמו בבריטניה ב 1917. מסופר שקונן דויל ראה בהן הוכחה לקיומן של פיות. רק בשנות השמונים התוודו המצולמות כי הן גזרו תמונות של פיות מספר ילדים והצטלמו איתן. התמונות נמצאות היום במויזאון הבריטי למדע ועיתונות

קונן דויל קיבל מהמשטרה את אחת מכסיותיה של כריסטי שנשארו במכונית הנטושה ולקח אותה למדיום מקומית, בתקווה שזו תאתר את מיקומה בעזרת יכולותיה המאגיות. המדיום לא הצליחה לגלות את מיקומה המדויק של הנעדרת, אבל פסקה בנחרצות: היא בחיים, אינה פגועה פיזית והיא עומדת להימצא בקרוב.

אחרי 11 יום הגיעה ההוכחה המוחצת שקונן דויל חיכה לה: כריסטי אכן נמצאה. מלצר או פקידת קבלה במלון ספא בהרוגייט בו שהתה תחת שם בדוי זיהו אותה, ופנו למשטרה.

 

שרלוק וווטסון, איור של הסראנד לאחד מסיפורי הולמס של ארתור קונן דויל שפורסמו בעיתון זה.
שרלוק וווטסון, איור של הסטראנד לאחד מסיפורי הולמס של ארתור קונן דויל שפורסמו בעיתון זה.

היא נאספה על ידי ארצ'י והשוטרים, בריאה ושלמה ואפילו שפויה, אבל לא סיפקה הסבר מלא להיעלמה.

הגרסה הרשמית (שככל הנראה הופצה על ידי בעלה) הייתה שהיא לקתה במה שמזוהה היום כדיסוציאציה, ולא ידעה מה קורה איתה כל אותו הזמן.

אבל ההסבר הזה, איך לומר, מתקבל על הדעת פחות מהאפשרויות האחרות. האם אגתה כריסטי ביימה את ההעלמות הזו, ואם כן – לאיזו מטרה?

הסבר רשמי מפיה מעולם לא ניתן, ובאוטוביוגרפיה שלה היא מתעלמת לחלוטין מכל האירוע. אבל שנים אחר כך נודע כי באותו ערב, אחרי שנטשה את מכוניתה, היא עלתה על רכבת ללונדון, שם שהתה לילה אחד, כנראה בבית חברה בצ'לסי פארק גרדנס.

הציניקנים ניסו לטעון שמדובר בתעלול יחצני חצוף. מעין "טיזר" משוכלל ליצירה הספרותית הבלשית שלה.

הרומנטיקנים, לעומתם (וכנראה גם שוחרי העיתונות הצהובה, כלומר: כמעט כולם), חשבו אחרת.

האם היה זה ניסיון להביך את בעלה (אותו אכן שלפה המשטרה ממיטתה של ננסי), או גרוע מכך – להפלילו ברצח שלה? האם היא ניסתה לזעזע אותו כדי שיחזור לזרועותיה או שאכן היה מדובר במשבר נפשי של אישה שזה עתה גילתה שדווקא את התעלומה שרחשה בתוך ביתה במשך שנתיים שלמות, היא לא הצליחה לזהות?

לכאורה אפשר להניח ברמה סבירה של ביטחון שהמניעים היו קשורים לאירוע הבגידה, שכן מעבר לתזמון הלא מקרי, מסתבר שהשם הבדוי בו היא נרשמה בבית המלון כלל את שם המשפחה של המאהבת – היא קראה לעצמה "תרזה ניל".

אבל אישור מוחלט כבר לא נקבל. התעלומה הזו, שלא כמו כל אותן מאות תעלומות אותן היא פתרה עבורנו, תישאר כך: פתוחה ומסקרנת. לנצח.

מכאן והלאה חייה של כריסטי נסקו בכיוון אחד. היא נישאה מחדש לארכיאולוג מקס מלוואן שלקח אותה למסעות מרתקים מסביב לעולם וזכתה להצלחה מקצועית חסרת תקדים שאיש גם לא ישחזר אחריה: עד היום רק התנ"ך ושייקספיר הצליחו למכור יותר עותקי-ספרים ממנה.

אגתה כריסטי בחפירה ארכיאולוגית במזרח התיכון עם בעלה השני, מקס מלוואן.

 

ב 1971 הוענק לה תואר אבירות, כך שלמעשה היינו צריכים להקפיד לאורך כל הכתבה הזו להקדים את התואר "דיים" לשמה.

דיים אגתה מרי קלאריסה כריסטי נפטרה ב 12 לינואר, 1976. את סוד קורותיה באותם 11 ימים נעלמים, היא לקחה איתה אל קברה.

הצליינים הגרמנים שצילמו את ארץ ישראל "בצבעים טבעיים"

אוסף הגלויות שיצא לאור במינכן של שנת 1932 מציג את המקומות הקדושים ואת היישוב העברי המתפתח. כל זה פחות משנה לפני עליית הנאצים לשלטון

שער יפו

בצד רבבות הספרים העושים את דרכם מדי שנה אל הספרייה הלאומית, מגיעים אליה גם עשרות ומאות פריטים היסטוריים אחרים: אלבומי תמונות, כרזות, מכתבים וגם, לעתים רחוקות יותר – קופסות קרטון מסתוריות. על אחת מאותן קופסאות, קופסה שנתרמה לאחרונה מספרייתם של חנה ויורם הראל, מופיע תיאור בגרמנית המספק את הרמז הראשון לתכולתה. וכך נכתב: "הארץ הקדושה, 126 גלויות בצבעים טבעיים. פרייס ושותפים, מינכן".

כשפותחים את הקופסה מגלים את שהובטח: כמה עשרות גלויות המציגות תמונות שונות מנופי הארץ, שתי מפות של פלשתינה (צפון ודרום), מפה של ירושלים וחוברת בגרמנית. מבט מעמיק בגלויות מגלה שלא מדובר בתמונות רגילות בצבע, ושהשם "צבעים טבעיים" הינו שם קוד לגלויות שנוצרו בטכניקת הפוטוכרום.

 

בדואי צעיר

 

נופים מהארץ הקדושה

עשרים שנה לאחר יצירת התמונה המצולמת הראשונה בשנת 1880, פיתח מדפיס שווייצי בשם אורל פוסלי (Orell Füssli) טכניקה אחרת ליצירת תמונות בצבע, טכניקה שזכתה לשם "טכניקת הפוטוכרום". בניגוד לצילום בצבע שלוכד את הצבעים המקוריים שבמושא הצילום, הפוטוכרום היא טכניקת הדפסה מחדש בצבע של תצלום בשחור-לבן. החידוש של פוסלי היה השימוש בטכניקה שבה מושג הצבע באמצעות הדפס אבן – שיטת הדפסה בת מאות שנים.

באופן אירוני, טכניקת הפוטוכרום שפיתח פוסלי, טכניקה שהייתה אמורה לטפל במחסור בצילום צבעוני אמין וזול, הולידה מצב עניינים משונה: במקרה שלא היו לצובעים הוראות מדויקות לגבי הצבעים המקוריים בתמונה שהתבקשו לצבוע, הם נאלצו להיעזר בדמיון ובשכל הישר שלהם כדי לייצר תמונות.

זהו הדין באלבומי פוטוכרום רבים, שבהם הקשר בין הצבעים המקוריים של מושא הצילום והצבעים שהוספו הוא פעמים רבות מקרי בהחלט. בגלויות שלפנינו, לעומת זאת, נראה שחברת Uvachrom שהנפיקה אותן עמלה רבות כדי להתקרב כמה שיותר למציאות המצולמת.

קריאה בחוברת המצורפת לגלויות מספקת את הרקע הנחוץ. 126 התמונות באוסף צולמו במהלך "טיול אביבי בארץ הקודש בשנת 1931", שנה קודם להדפסת הגלויות במינכן. סמלה הקתולי של ירושלים מתנוסס בעמוד השער של החוברת והכיתוב "באישור הרועה העליון" (בגרמנית Mit oberhirtlicher Druckgenehmigung) המופיע בעמוד הבא מלמדים על המוטיבציה להנפקת הגלויות. מדובר באוסף גלויות שנוצר ככל הנראה עבור קהל גרמני קתולי, והודפס באישור בישוף בכיר, אולי האפיפיור.

תמונות מהארץ הקדושה

אל תתנו לעובדה זו להטעות אתכם, על אף הייצוג הרב באוסף למקומות קדושים לנצרות (כולל כמובן את כנסיית דורמיציון שנבנתה לאחר ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ הקודש), גלויות רבות מציגות את התקדמות המפעל הציוני בארץ – למשל את האוניברסיטה העברית, את הספרייה הלאומית במשכנה הקודם על הר הצופים, קבר רבי מאיר בטבריה, ותחנת הכוח שהקים פנחס רוטנברג.

קבר רבי מאיר בטבריה

80 מתוך 126 הגלויות שבאוסף נשמרו בקופסה המקורית. את השאר ככל הנראה שלחו בעלי האוסף לחברים ומשפחה. זה מוביל אותנו לשאלה המתבקשת: את מי שימש האוסף? את זהותו של הבעלים המקורי של האוסף אנו לא יודעים, אך שאלת פרופיל הלקוחות הפוטנציאליים של האוסף מקבלת תשובה בחוברת המצורפת. בחוברת נכתב כי האוסף הינו "מזכרת יקרה לכל מי שהיה לו המזל לחזות בארץ במו עיניו, ולכל האחרים – לספק להם הצצה חיה ליופיה של הארץ".

החוברת בת 67 העמודים מכילה מידע רב על ארץ הקודש: מידע כללי על הטופוגרפיה, ציון המחסור התמידי שלה במים, היסטוריה של הציונות ושל השפה העברית, דיון מעמיק בירושלים הכולל מידע רב על הר הבית והכותל, כמו גם פירוט תחנות שונות מחייו של ישו בירושלים ובארץ כולה. בסוף החוברת מופיע שרטוט רחבת הר הבית.

תאריך הוצאתו לאור של אוסף הגלויות נושא בחובו משמעות היסטורית כבדת משקל. האוסף יצא לאור במינכן שבגרמניה, שנת 1932. פחות משנה לאחר מכן, ב-30 ינואר 1933, הושבע אדולף היטלר לקנצלר גרמניה.

 

בית-כנסת יוחנן בן זכאי בירושלים

 

הרובע היהודי בירושלים

 

ילדי ירושלים מתענגים על תפוזי ארץ ישראל

 

קבר רבי עקיבא

 

קבר רחל

 

"הספרייה של האוניברסיטה היהודית", היא הספרייה הלאומית במושבה הקודם בהר הצופים

 

האוניברסיטה העברית

 

כיפת הסלע

 

הכתבה נכתבה בעזרתו של ד"ר סטפן ליט, אוצר אוסף מדעי הרוח בספרייה הלאומית.

ביאליק: הגרסה הלא מצונזרת

"אוסישקין רחב האחוריים יושב על שלשה כסאות בבת אחת": לחיים נחמן ביאליק, שמילותיו מלוות אותנו כלפיד של השראה ונחמה, היה גם צד פחות מעונב. משוחרר יותר, בוטה ועוקצני. מכתביו הלא מצונזרים לידידיו מוצגים כאן לראשונה וחושפים צד אחר של המשורר הלאומי.

ביאליק בבזל, בימי הקונגרס הציוני ה 17, יולי 1931. התמונה מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"לא קונגרס היה זה כי אם ביצה עמוקה וסרוחה אשר כל שוקעיה לא ישובון"

 

לשונו החדה והשנונה של ביאליק לא שימשה אותו רק לכתיבת שירים בלתי נשכחים. ביאליק, שזכה למעמד גבוה מאוד בקהילה היהודית בעולם ובארץ ישראל, לא חשש לעמוד על דעתו ולבטאה בתקיפות, גם אם שמר על ממלכתיות ועל איזון בכתביו הציבוריים.

במכתביו לידידיו הקרובים אפשר לראות צד אחר של המשורר הלאומי. משוחרר יותר, בוטה ועוקצני. המכתבים הללו, השמורים ב"בית ביאליק", מונגשים כעת, לראשונה, לכולם ובאופן דיגיטלי, באמצעות אתר הספרייה הלאומית במסגרת פרוייקט רא"י.

בפרסומים קודמים צונזרו המכתבים הללו בקפידה, צנזורה שהשאירה למרבה הצער את חותמה על המכתבים המקוריים עצמם, שהוכתמו במחיקות והערות גסות בעט.

לכבוד חשיפת מכתביו של ביאליק, חזרנו אל רשמיו הלא מצונזרים מאחד האירועים החשובים של אותה עת: הקונגרס הציוני ה-17.

 

עמוד ממכתבו של ח.נ. ביאליק לרבניצקי, בזל, כ"ג אב תרצ"א. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית ביאליק, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
עמוד ממכתבו של ח.נ. ביאליק לרבניצקי, בזל, כ"ג אב תרצ"א. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית ביאליק, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

 

הקונגרס הציוני ה-17 התקיים ביולי 1931, פחות משנתיים לפני עליית היטלר לשלטון וקצת פחות משלוש שנים לפני פטירתו של ביאליק עצמו. לקונגרס הזה, שעמד בצל הספר הלבן השני והדחתו של וייצמן מנשיאות ההסתדרות הציונית, ביאליק הגיע ברגשות מעורבים, בעיקר כדי לקדם אינטרסים ספרותיים.

"אני הייתי עוזב את הקונגרס ובורח מבזל אחרי הפתיחה, אבל טברסקי עכבני", כך הוא כותב לרבניצקי, מי שהיה ידידו הקרוב ושותפו למיזמים ספרותיים רבים.

והוא אכן נשאר (אפילו התפרץ לאחת הישיבות), והעלה את רישומיו על הכתב.

 

ביאליק בבזל בתקופת הקונגרס הציוני הי"ז, 1931. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית ביאליק, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

 

המכתבים הראשונים היו למאניה, אשתו, שחיכתה לסיום הקונגרס בברלין.

לעיניה הוא מתלונן בנימה חצי רשמית וכמעט מנומסת על הקונגרס שהוא "שערורייה" ועל כך ש "על תכלית אין מדברים בכלל, מתקוטטים ומתרתחים".

אבל במכתביו לידידיו הוא מתיר את חרצובות מכונת הכתיבה שלו, ונותן לעצמו חופש כמעט מוחלט בתיאור גועל הנפש שאחז אותו:

"בבאזל הייתי כמתהלך בעולם התוהו, תעיתי בין הצירים כ "נפיחה בציר" – ווי א פארץ אין ראסיל. ולא ידעתי את נפשי, ולא מצאתי את ידי ואת רגלי ואת כפתורי מכנסי".

 

עמוד מתוך מכתבו של ביאליק ליעקב פיכמן, קרלסבד, א' אלול תרצ"א. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית ביאליק, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
עמוד מתוך מכתבו של ביאליק ליעקב פיכמן, קרלסבד, א' אלול תרצ"א. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית ביאליק, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

 

הוא לא חסך את שבט לשונו גם מהצירים עצמם באופן אישי:

על זאב ז'בוטינסקי הוא כותב: "הפרצוף הנפלא של 'זינוביה ייניטש' פאר את הנשיאות של הקונגרס מצד הריביזיוניסטים. הלא ידעת תכשיט זה מימי קושטא. הלא זהו זינוביה אשר קרנו בדרך בצאתנו מרוסיה ויזנב אותנו, עתה נעשה ראש לזנבות ה"שועלים" של הריביזיוניסטים."

אריה בבקוב היה "הנכפה", ואוסישקין קיבל את התפקיד הטרגי-קומי של הקונגרס: "בעכוזו הרחב אמר לשבת על עשרים כסאות בבת אחת, וברגליו הדוביות בקש לרקד על כל החתונות כאחד."

האדם היחיד בקונגרס שרכש את כבודו של ביאליק היה וייצמן, שקונגרס זה היה שעתו השחורה ביותר.

"תובעים לכסא ויצמן יש הרבה" הוא כותב לידידו, המשורר יעקב פיכמן. "וראויים לו אין אחד. אוסישקין רחב האחוריים יושב על שלשה כסאות בבת אחת, סוקולוב בין שני כסאות, גרינבוים ניפץ את הכסא. ווייצמן – הכסא נשמט מתחתיו, ז'בוטינסקי פשט ידיו אל הכסא, ולא הגיעו. וכך נהפך בית הקונגרס ל"בית הכסא"."

 

כל זה נכתב ברמה האישית, במכתבים שהיו מיועדים לעיני הנמענים בלבד.

מבחינה ציבורית – לאחר הקונגרס פורסם שירו המפורסם "ראיתיכם שוב בקצר ידכם":

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,

לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה! –

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

בזל, תמוז, תרצ"א.

 

פרסום השיר פתח פולמוס מתלהם-לעיתים האם הנעלבים העיקריים בו הם הריביזיוניסטים או לא. ביאליק טען שלא, ושהוא היה מלא בשאט נפש כלפי כל משתתפי הקונגרס.

אלא שקריאה קלה במכתביו האמורים, לא משאירה הרבה מקום לפרשנות הזו, או מכל מקום מוציאה ממנה את העוקץ שכן דברים מפורשים נכתבו, בשפה מעודנת ומרומזת פחות.

ביאליק לא מהסס להצמיד כינויים למה שהוא ראה כעדה לא מתורבתת ומסוכנת:

"… ומה טיבה של ספק-חיה-ספק-בהמה מקובצת זו ששמה "אוכלוס", וביותר כש"אוכלוס" זה מצטרף מצד אחד מתוך זקנים חלושי דעת וקטני נפש, כולם אכולי כינים של נקימה ונטירה קטנה ושל רדיפה מתועבת אחרי זנב הלטאה של כבוד מדומה, ומן הצד השני, מתוך להקת נערים, נבובי לב וריקי מח אבל שחצנים וחצופים, עזי פנים ומרי נפש, שכל העולם לפניהם כמישור. אל תיבת נוח זו, ששמה ריביזיונימוס, התלקטו ובאו כל צרוע וכל טמא יד ונפש, וכל פושק שפתיים ופטפטן".

 

עמוד מתוך מכתבו של ביאליק לד"ר רוטבלום, אב תרצ"ג. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית ביאליק, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
עמוד מתוך מכתבו של ביאליק לד"ר רוטבלום, אב תרצ"ג. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית ביאליק, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

 

אבל האמת היא, שכל אותה התמרמרות וכל אותם ניסוחים חריפים אינם מבטאים יהירות או זלזול סתם. הם הגיעו מתוך כאב גדול. ביאליק האמין באמת ובתמים באותה תקופה שהתנועה הציונית הולכת בדרך רעה מאד, ומאבדת את חזונה ואת ערכיה.

במכתבו לד"ר רוטבלום ערב הקונגרס הציוני ה – 18 (אליו לא הגיע בשל מחלתו) הוא כותב כך:

"הציונות במראיה עתה אינה אלא גולם מת. בלי נשמה ובלי רוח חיים. כוחה המניע – ההיטלריזם לכל צרותיו והאימה הבהמית. הנשיאים והמנהיגים ערלי לב וערלי אזן כולם. אין בהם ניצוץ של רוח הקודש לאומית. לפועלם לא תהיינה ידיים – לפי שאין לו כל יסוד רוחני. איני יועד בעולם תנועת תחיה לאומית ריקה מכל תוכן תרבותי ומחוסרה יסוד רוחני למעשה כתנועה הציונית".

 

כשאנחנו קוראים את המילים האלה, החריפות עד כדי כאב לעיתים, העשירות כל כך, אין לנו אלא לייחל שלמישהו היה היום אכפת ככה.

בן 150 שנה הוא היום. לו היה איתנו, מה היה כותב לידידיו?