בערב דצמבר גשום אחד, נעלמה אגתה כריסטי, כאילו בלעה אותה האדמה.
בריטניה כולה חרדה לגורלה של הסופרת האהובה, ואלפי מעריצים ומתנדבים השתתפו במבצע החיפוש המקיף ביותר שידעה המשטרה הבריטית עד אז. אחד מהם היה לא אחר מאשר ארתור קונן דויל, שהשתמש באמצעים שיגרמו לכם להרים גבה או שתיים.
זו הייתה יכולה להיות פתיחה אולטימטיבית לסיפור בלש אנגלי הגון. כזה שכריסטי בעצמה, או קונן דויל, היו כותבים בשמחה, אבל מסתבר שהמציאות לפעמים מתעלה על הדמיון.
בדצמבר 1926 אגתה כריסטי הייתה כבר סופרת מפורסמת. חודשים ספורים לפני כן יצא לאור ספרה "רצח רוג'ר אקרויד" שהפך אותה לדמות מוערכת בעולם הספרות הבינלאומי, ולא רק זה הבריטי.
חיי הנישואין שלה, לעומת זאת, לא שיקפו את אותה הצלחה.
היא נישאה לארצ'י כריסטי (שאת שמו היא תישא עד יום מותה) ערב מלחמת העולם הראשונה, בחיפזון שאפיין אז טקסי נישואין רבים בכל רחבי היבשת.
העניינים ביניהם החלו להידרדר אחרי המלחמה. ארצ'י חזר ממלחמת החפירות בצרפת ללונדון כקולונל ארצ'יבלד כריסטי, וכגבר טיפוסי לאותה תקופה הוא התקשה להתמודד עם עצמאותה והצלחתה המקצועית של אשתו.
זה לא היה הוגן. למרות שהייתה סופרת מצליחה מאוד, אגתה הייתה מסורה למשפחתה. "לא החשבתי את עצמי כסופרת. אישה נשואה היה מקצוע בפני עצמו. כתיבת ספרים הייתה משהו שעשיתי מהצד", היא אמרה על השנים הללו.
אלא שאותו "משהו שהיא עשתה מהצד" זכה להצלחה מסחררת שקרבה אליה מו"לים וקהל מעריץ, והרחיקה ממנה את בעלה.
באותו ערב בו היא נעלמה, סיפר לה בעלה שהוא מאוהב מזה שנתיים באישה אחרת – ננסי ניל, ושהוא רוצה להתגרש. אחרי הנחתת הפצצה הזו, הוא יצא מביתם לבלות את סוף השבוע בחיק המאהבת (שתהפוך בעתיד לאשתו החוקית). כריסטי נשקה לביתה הישנה ויצאה גם היא מהבית.
יצאה, ולא חזרה.
מכוניתה נמצאה למחרת בין מחצבה נטושה לאגם, כשפנסיה דלוקים ומכסה המנוע שלה מורם. בתוכה נמצא תיק נסיעות ובו חפציה האישיים ורישיון נהיגה שפג תוקפו.
בריטניה נעמדה על רגליה האחוריות מרוב דאגה. האם הסופרת האהובה התאבדה? נרצחה? טבעה בתאונה נוראית?
אלפי מתנדבים (ההערכות נעות בין אלפיים ל 15,000), כלבי גישוש ושוטרים יצאו למסע חיפוש חסר תקדים. לראשונה בתולדות המשטרה הבריטית הועלו מטוסים לאוויר כדי לסייע בחיפושים. אך לשווא.
היעלמותה הכתה גלים גם מחוץ לגבולות בריטניה, ודווחה אפילו בעיתונות היהודית ברחבי העולם.
ב"הארץ" הסתפקו בדיווח קצרצר ולקוני משהו, כשהם בוחרים בניסוח עדין ומכובס, כזה שהיה נכנס היום אפילו לעיתונות החרדית:
בפארוועטס ובדער טאג האמריקאים – יידישאים הקדישו לנושא כותרות נאות, ובכללי היו הרבה יותר פטפטנים:
בנקודה זו נכנס לסיפור לא אחר מאשר ארתור קונן דויל, שהצטרף למאמץ המשטרתי.
אלא שבניגוד למצופה ממנו, יוצרו של הבלש הכי מפורסם בהיסטוריה לא העמיד לרשות הסקוטלנד יארד את מוחו החריף או את יכולותיו הלוגיות. הוא התנדב לעזור בכיוון אחר לגמרי.
בערוב ימיו, בתפנית שהייתה זוכה לקיתונות של בוז מצידו של שרלוק, קונן דויל הפך לספיריטואליסט נלהב. הוא האמין בקיומו של העולם שמעבר וביכולתנו לתקשר איתו, בכל ליבו.
קונן דויל קיבל מהמשטרה את אחת מכסיותיה של כריסטי שנשארו במכונית הנטושה ולקח אותה למדיום מקומית, בתקווה שזו תאתר את מיקומה בעזרת יכולותיה המאגיות. המדיום לא הצליחה לגלות את מיקומה המדויק של הנעדרת, אבל פסקה בנחרצות: היא בחיים, אינה פגועה פיזית והיא עומדת להימצא בקרוב.
אחרי 11 יום הגיעה ההוכחה המוחצת שקונן דויל חיכה לה: כריסטי אכן נמצאה. מלצר או פקידת קבלה במלון ספא בהרוגייט בו שהתה תחת שם בדוי זיהו אותה, ופנו למשטרה.
היא נאספה על ידי ארצ'י והשוטרים, בריאה ושלמה ואפילו שפויה, אבל לא סיפקה הסבר מלא להיעלמה.
הגרסה הרשמית (שככל הנראה הופצה על ידי בעלה) הייתה שהיא לקתה במה שמזוהה היום כדיסוציאציה, ולא ידעה מה קורה איתה כל אותו הזמן.
אבל ההסבר הזה, איך לומר, מתקבל על הדעת פחות מהאפשרויות האחרות. האם אגתה כריסטי ביימה את ההעלמות הזו, ואם כן – לאיזו מטרה?
הסבר רשמי מפיה מעולם לא ניתן, ובאוטוביוגרפיה שלה היא מתעלמת לחלוטין מכל האירוע. אבל שנים אחר כך נודע כי באותו ערב, אחרי שנטשה את מכוניתה, היא עלתה על רכבת ללונדון, שם שהתה לילה אחד, כנראה בבית חברה בצ'לסי פארק גרדנס.
הציניקנים ניסו לטעון שמדובר בתעלול יחצני חצוף. מעין "טיזר" משוכלל ליצירה הספרותית הבלשית שלה.
הרומנטיקנים, לעומתם (וכנראה גם שוחרי העיתונות הצהובה, כלומר: כמעט כולם), חשבו אחרת.
האם היה זה ניסיון להביך את בעלה (אותו אכן שלפה המשטרה ממיטתה של ננסי), או גרוע מכך – להפלילו ברצח שלה? האם היא ניסתה לזעזע אותו כדי שיחזור לזרועותיה או שאכן היה מדובר במשבר נפשי של אישה שזה עתה גילתה שדווקא את התעלומה שרחשה בתוך ביתה במשך שנתיים שלמות, היא לא הצליחה לזהות?
לכאורה אפשר להניח ברמה סבירה של ביטחון שהמניעים היו קשורים לאירוע הבגידה, שכן מעבר לתזמון הלא מקרי, מסתבר שהשם הבדוי בו היא נרשמה בבית המלון כלל את שם המשפחה של המאהבת – היא קראה לעצמה "תרזה ניל".
אבל אישור מוחלט כבר לא נקבל. התעלומה הזו, שלא כמו כל אותן מאות תעלומות אותן היא פתרה עבורנו, תישאר כך: פתוחה ומסקרנת. לנצח.
מכאן והלאה חייה של כריסטי נסקו בכיוון אחד. היא נישאה מחדש לארכיאולוג מקס מלוואן שלקח אותה למסעות מרתקים מסביב לעולם וזכתה להצלחה מקצועית חסרת תקדים שאיש גם לא ישחזר אחריה: עד היום רק התנ"ך ושייקספיר הצליחו למכור יותר עותקי-ספרים ממנה.
ב 1971 הוענק לה תואר אבירות, כך שלמעשה היינו צריכים להקפיד לאורך כל הכתבה הזו להקדים את התואר "דיים" לשמה.
דיים אגתה מרי קלאריסה כריסטי נפטרה ב 12 לינואר, 1976. את סוד קורותיה באותם 11 ימים נעלמים, היא לקחה איתה אל קברה.
