ב-16 בינואר 1810, יום א' בשבט תק"ע, סיפר ר' נחמן לחסידיו את אחת ממעשיותיו הידועות והחידתיות ביותר, "מעשה מבעל תפילה". מעשייה זו עוקבת אחרי צדיק חסר שם המקרב בדרכו הייחודית מספר הולך וגובר של אנשים אל "התכלית של כל העולם", שהיא עבודת השם בתפילה, בשמחה, בשירות ובתשבוחות. כיוון שאנשי המדינות השונות שבהן פעל ניסו למנוע ממנו "לגנוב" בכל פעם אדם אחר כדי להכניסו בדרכי השם, נאלץ בעל התפילה לשנות ולהחליף תחפושות שונות, "שאצל זה היה נדמה כעני, ואצל זה כסוחר, ואצל זה בעניין אחר וכיוצא בזה". גם כשדיבר עם האנשים שניסה להעביר לצידו לא תמיד גילה להם את מטרתו האמיתית. הוא ידע לשכנע כל אדם בדרכו. למשל, את העני הלביש בבגדי מלכות ואת העשיר קבע "שצריך לילך בבגדים קרועים ונבזים". כך העביר הצדיק המסתורי את ימיו בקרב חסידיו המתרבים עד ששמע על "מדינה שהיה שם עשירות גדול, שהיו כולם עשירים".
מדינת הממון התבררה לצדיק כאתגר עצום. הוא רצה להחזיר את תושביה בתשובה אך עד מהרה גילה שהם אינם מעוניינים בדתו, כיוון שיש להם דת משלהם – דת הממון המדרגת כל אחד על פי ממונו. אלמלא היה לממון מימד תיאולוגי אולי היה יכול בעל התפילה להתגבר על כוחו ההרסני. אך כשהכסף נהפך לדת, אפילו העניים ביותר – שנחשבים לחיות על פי דתם זו – מאמינים בכל ליבם בדת הממון. על אחת כמה וכמה, העשירים הגדולים הנחשבים כוכבים, והגדולים ביותר – להם סוגדים שאר התושבים כאלוקות. תושבי מדינת הממון אף עקרו את עצמם אל אזור מוקף הרים גבוהים כדי שלא יטמאו אותם אנשים אחרים, עניים מהם.
בעל התפילה לא רק שנכשל בניסיונותיו להעביר את אנשי מדינת הממון מדתם, אלא אף נתפס ומושם בכלא. אך לפני שגזר הדין מחולק, מגיע אל שערי מדינת הממון גיבור גדול עם כל חייליו וטורף את הקלפים. הגיבור דורש ממדינת הממון את אותו הדבר שדרש מכל המדינות הרבות מספור שכבר כבש: היכנעו, ולא אחריב אתכם. על אנשי מדינת הממון "נפל פחד גדול". הם רצו להיכנע ולמנוע בכך את חורבנם אך חששו לעשות זאת כיוון שידעו שהגיבור לא מעוניין בממון אלא בשליטה, ולכן נחשב לכופר על פי דתם. לאחר שניסו לפנות לעזרה ממדינה עשירה מהם ונכשלו בכך, היו אובדי עצות.
לאחר שנכשל כליל בשליחותו, נזכר בעל התפילה שאולי הוא מכיר את הגיבור הצובא על חומות המדינה. הוא הובא אל שרי המדינה וסיפר להם שפעם היה הוא עצמו "אצל מלך אחד, ונאבד אצלו גיבור, ואם הגיבור הנ"ל הוא אותו הגיבור – יש לי היכרות עמו". רק כך, ברגע זה של פחד מכיבוש וחורבן, הצליח בעל התפילה להתחיל ולסדוק את קשיחות ליבם.
המעשייה לא נגמרה כאן, אך כדי להבין את סופה ולנסות ולנחש מיהו אותו גיבור עלום שם נצטרך לחזור עשר שנים אחורה מסיפור המעשייה – אל המסע של ר' נחמן האמיתי אל ארץ ישראל. ננסה לגלות את מי פגש שם (ואת מי לא) ולמה עד יומו האחרון, בשנת 1811, ראה במסע הזה את נקודת המפנה שבה הפך מעוד מנהיג קהילה – עם שיוך משפחתי נעלה אך לא יותר מזה – לבעל תפילה ולצדיק של אמת? במילים אחרות, איך הפך לר' נחמן המוכר לנו גם מאתיים שנה אחרי מותו בטרם עת?
המסע הגדול של ר' נחמן
כמו כל כך הרבה החלטות גדולות בחייו של ר' נחמן, גם ההחלטה לצאת למסע לארץ ישראל כמו הגיעה משום מקום, ובעצם – מתוך נחישות פנימית פתאומית שלא טרח הרב להסביר בפירוט.
את דרכו הייחודית להתקרב אל אלהים פיתח נחמן הילד בדרך כמעט אינטואיטיבית. מסופר שפקד בלילות חורף קשים את קברו של הבעש"ט – סבא רבא של נחמן ומייסד החסידות, נהג להתבודד ביערות, סגר את עצמו בחדר העבודה של הבעש"ט וסירב לצאת משם עד שהספרים הקדושים החלו "לדבר" אליו בחזרה. בחוץ העמיד פני בור, אך בפנים בער מאמונה ובעשייה דתית. הוא נהג לחבר תפילות משל עצמו ואף שילם בסתר את דמי הכיס המעטים שקיבל למלמד שיוסיף וילמד אותו מעבר לשיעורים הרגילים. אפשר בהחלט שהסיפורים שהגיעו אלינו על הילד נחמן נמשחו בגוונים של אגדה והגזמה, אך ברור לחלוטין שהיה מדובר בצעיר בעל להט דתי, עם אמונה יוקדת בעצמו, ויחד עם זאת – ספק מכרסם באפשרות שיגשים ויממש את ייעודו.
בשנת 1798, והוא בן 26, הודיע ר' נחמן על כוונתו לצאת למסע המסוכן ומרובה התלאות לארץ ישראל. הן לפני והן אחרי המסע סיפק ר' נחמן מספר צידוקים למסע, כשהמרכזי שביניהם הוא רצונו לעלות אל קבר סבו ר' נחמן מהורדינקה, כיוון, כך טען הנכד, שהקשר עם סבו המנוח נותק.
מסע עלייה לרגל לארץ ישראל לא היה בגדר המצאה או אפילו חידוש של ר' נחמן. סבו רבו הבעש"ט ניסה לצאת למסע כזה שנים רבות לפני ר' נחמן, אך נאלץ לחזור על צעדיו כשהגיע לתורכיה. רבנים וחסידים אחרים יצאו לאותו מסע ובניגוד לאבי החסידות, רבים השלימו אותו. ובכל זאת, היציאה למסע הפתיעה והסעירה את החסידים הראשונים שהספיקו להתקבץ סביב ר' נחמן הצעיר. גם אשתו ניסתה להניא אותו מיציאה למסע המסוכן הזה ושלחה לשם כך את אחת מבנותיו כדי שתשכנע אותו לבטל את המסע. על כך הייתה תשובת ר' נחמן לבתו:
את תסעי למחותנך. אחותך הגדולה יקח אחד אותה להיות בביתו משרתת קטנה שקורין ניאנקע. אחותך הקטנה יקח אחד אותה לביתו מצד רחמנות. ואמך תהיה משרתת קעחין [טבחית]. מה שבביתי אמכור הכל על הוצאות הדרך.
ההתעקשות הזאת של ר' נחמן הפתיעה רבים, ומשני טעמים נוספים: באותה תקופה כבר פיתחו רבנים חסידים את הצידוק התיאולוגי הפוטר את הצורך במסע פיזי לארץ ישראל. הם טענו שכל הנמצא בבתי הכנסיות בגולה כאילו הוא דורך על אדמת ארץ ישראל ושואב ממנה את כל הסגולות הנחוצות. והיה כמובן גם עניין המלחמה המשתוללת במצרים ובארץ ישראל במסגרת מסע הכיבושים של הגנרל הצרפתי נפוליאון בונפרטה, ומלחמתה של האימפריה העות'מאנית בסיוע בריטניה – בדיוק לסיכול אותו מסע נפוליאוני.
הענק הצרפתי יוצא לכבוש את המזרח
כיום כמעט כל פרסומת במדיה טוענת שהמוצר שהיא משווקת הוא "מהפכני", אך הייתה זאת המהפכה הצרפתית שמימשה את המשמעות החדשה של המושג "מהפכה": ניתוק רדיקלי, שורשי ומהיר של ההווה מהעבר שקדם לו. הניתוק הזה נוכח ברבים מהסיפורים של ר' נחמן. המלכים – שלפני המהפכה נחשבו לשליטים כל-יכולים המולכים בחסד עליון – מתחלפים בסיפורים ובמעשיות של ר' נחמן במהירות של מלכי קלפים. הקטן הופך לגדול והגדול מושלך הצידה. ובכלל, העולם תמיד נמצא בסערה, וברבים מהסיפורים, גם בסוף הסיפור הסערה אינה שוככת.
נפוליאון בונפרטה היה דמות קלאסית, ארכיטיפית אפילו של מוטיב הפיכת הקטן לגדול. בן למשפחת אצולה נמוכה חסרת נכסים מהאי קורסיקה שעלה – בזכות יכולותיו הצבאיות האדירות והעורמה הפוליטית האדירה לא פחות – מאלמוניות מוחלטת ועד לעמדת הגנרל הנערץ והמהולל של המהפכה הצרפתית. את המעמד הזה השיג נפוליאון בן ה-28 בקמפיין הצבאי שלו באיטליה, אשר בתוך שנה עשה את מה שנדמה היה לבלתי אפשרי – לחטוף את איטליה מציפורניה של האימפריה האוסטרית ששלטה במגף האיטלקי מאות בשנים.
היעד הבא שסימן נפוליאון היה כיבוש מצרים בשנת 1798. אחרי שכבש את קהיר מידי השליטים הממלוכים, היו אלה הידיעות על הצבא העות'מאני שעושה את דרכו מאסיה הקטנה דרך ארץ ישראל ששכנעו את נפוליאון לצאת אל ארץ ישראל ולכבוש אותה במהרה.
חזרה לר' נחמן. משוכנע בצדקתו, יצא הרב והמנהיג בן ה-26 אל עיר הולדתו מז'יבוז'. שם "נתוודע לו מן השמים" מהו היעד הראשון שאליו יצטרך לצאת – הייתה זו העיר קאמיניץ. מסע סודי זה, אליו יצא ר' נחמן בעילום שם, אפוף עד היום במסתורין רב.
הביקור בקאמיניץ שימש לר' נחמן התחלה סמלית למסע כולו: בבחינת מיניאטורה למסע הפנימי והחיצוני שיצטרך לעבור כדי שיורשה בכלל להיכנס לארץ ישראל. היה זה מסע של צדיק היורד לעולם הטומאה, נאבק במה שהוא פוגש בו ויוצא משם טהור ונקי. נדמה שרק הפרדיגמה האחת הזאת יכולה להסביר את המשך מעשיו (המשונים ביותר) של ר' נחמן בדרכו לארץ ישראל ובארץ ישראל עצמה.
ביום י"ח באייר תקנ"ח (4 במאי 1798) יצאו ר' נחמן וחבר ילדותו ר' שמעון לדרכם. מעיר מושבם מדבדבקה נסעו בעגלה עד לניקולאייב ומשם שטו במורד הדנייפר לאודסה. מאודסה לקחו אונייה לקושטא – היא איסטנבול של ימינו. על סיפון האונייה החל ר' נחמן מחבר טקסטים שסירב להראותם לחברו – עדות ראשונה לטקסים סודיים שיחבר כל חייו ואף יצווה לשרוף אותם לאחר מותו.
בקושטא החל ר' נחמן לעשות מעשים מוזרים שהפתיעו את חברו. הוא היה הולך יחף ובלי חגורה או כובע עליון. היה יוצא את האכסניה בחלוק בית, רץ בשוק וצוחק בקול. הוא התחבר עם הנערים בשוק והיה ממחיז איתם משחקי מלחמה שבהם "היו מכנים אחד בשם הצרפת (הכוונה לנפוליאון) ואחד בשם אחר".
בדיוק כשעמדו לצאת סופית לארץ ישראל הגיעו הידיעות על פלישת נפוליאון לארץ. תחילה אסרה הקהילה בקושטא על יציאת יהודים לארץ. הידיעות על הסכנה המתגברת דווקא עודדו את ר' נחמן שעליו לצאת ולהפקיר את נפשו. הוא הבהיר לר' שמעון שהוא לא צריך ללוותו במסע המסוכן, אך חברו סירב לנטוש אותו. לאחר כמה ימים אישרה הקהילה היהודית את הנסיעה בעקבות התעקשותו של חכם ירושלמי ישיש ומכובד שביקש לחזור לביתו. כך התארגנה האונייה לנמל יפו.
ההפלגה לא הייתה קלה, וסערה איימה להטביע את הנוסעים וגרמה להם לצעוק "כולם אל ה'", חוץ מר' נחמן ש"היה יושב ודומם". הוא שכנע את שאר הנוסעים לעקוב אחריו ולבטוח באלוהים בשתיקה. כי "אם אתם תשתוק, ישתוק הים מעליכם גם כן". וכך, סיפר ר' נתן, אכן היה.
בהגיעם ליפו, ואחרי שהפציר בחכם הירושלמי לקחת אותו איתו לעיר הבירה, סירבו רשויות הנמל לאפשר לר' נחמן לרדת כיוון שנחשד כמרגל צרפתי. רק בחיפה, אליה המשיכה האונייה, הצליחו ר' נחמן ור' שמעון לרדת אל הרציף, ממש בערב ראש השנה.
כמעט מרגע שדרכה כף רגלו של ר' נחמן על אדמת הקודש ולאחר שההתעלות הרוחנית חלפה, התכנס הרב הצעיר בתוך עצמו וביקש לחזור הביתה. הוא הודיע שהוא רוצה לחזור מיד, בלי לבקר בטבריה או בצפת או בשום מקום אחר. רק בזכות תחנוניהם של ר' שמעון וחסידי צפת וטבריה הסכים להישאר זמן מה בארץ.
בסך הכל שלושה וחצי חודשים שהה ר' נחמן בארץ. הדיכאון שאחז בו מיומו השני בארץ לא שחרר אותו מרבית שהותו. בטבריה נתקבלו השניים אצל ר' אברהם קוליסקר וחסידיו. את זכר המפגש הזה נצר עמו ר' נחמן וכשחזר לבסוף לביתו ביקש להקים את קהילת ברסלב על פי הדגם של הרב הנערץ. יש המשערים שתיאור הקהילה החסידית המופתית שבה נפתח סיפורו "מעשה מבעל תפילה" מבוססת על אותה קהילה טבריינית.
מעודדים מהמפגש נשארו ר' נחמן ור' שמעון חודשיים נוספים בטבריה, ומשם יצאו לטיולים אל המקומות הקדושים בגליל, שבהם חיה ופעלה חבורת הזוהר.
מספר פעמים סוכלה עזיבתו של ר' נחמן את הארץ. מה ששכנע אותו שכבר אין דיחוי הייתה הידיעה על כיבוש רצועת החוף בידי צבא נפוליאון, ובייחוד האיום על עיר הנמל עכו. לעכו הגיעו ר' נחמן ור' שמעון ב-15 במרץ, ונתקלו מיד בזרם גדול של תושבים הבורחים מהעיר. יומיים לאחר מכן הצליחו לעלות על ספינת סוחר תורכית. המצור של נפוליאון על עכו החל ב-19 במרץ, יומיים לאחר עזיבתם.
החזות השלווה והבוטחת שסיגל ר' נחמן במהלך כל התלאות נטשה אותו כליל בשלב הזה. בהמולה שנוצרה ומכיוון ששני החברים לא ידעו את שפות המקום, הם עלו בטעות על אוניית מלחמה ולא אוניית סחר. ורק בזכות רחמנותו של טבח האונייה שסיפק להם מעט מזון בכל יום, שרדו את המסע הארוך לאירופה.
גם הפעם איימה סערה להטביע את הספינה, מים חדרו לבטן האונייה והשניים נאלצו לעמוד על אחד הרהיטים כדי לא לטבוע. הם היו בטוחים שיימכרו לעבדות מרגע שיעגנו, אך בהגיעם לרודוס הסכימה הקהילה היהודית לפדות אותם בעבור סכום כסף נכבד – לא מעט בגלל הייחוס המשפחתי הרם של ר' נחמן. מרודוס עברו לקושטא, בה נתקלו בקשיים נוספים ומשם הפליגו אל גאלאץ – בספינה שמרבית נוסעיה טבעו למוות בסערה נוספת. רק באחד מימי ראשי הקיץ של שנת 1799 הגיעו סוף סוף הביתה.
מה המשמעות של כל זה? אנחנו מקווים שלא תתאכזבו אם נספר לכם שאין תשובה ברורה בידינו. עד סוף חייו הירבה ר' נחמן להזכיר את המסע לארץ ישראל. הוא דרש להשמיט מכתביו כל זכר לתורות שלימד לפני המסע, וטען שוב ושוב שבכל תקופה של יובש רוחני הפוקדת אותו – רק מה שחווה וראה בארץ ישראל, בכוחו להחזיר ולהחיות את רוחו.
ובכל זאת רמז: המצור על עכו שכנע את ר' נחמן שעליו להימלט מהארץ בהקדם, אך לאורך המסע לא ראה את עצמו כקורבן של הנסיבות ושל המלחמה המשתוללת. לימים דיווח על מספר חלומות שחלם בארץ – כשלפחות בשניים מהם ביקר אותו הסולטן העות'מאני. ר' נחמן מספר על הרחמנות הרבה שהרגיש כלפי הסולטן כיוון שהוא – הסולטן – אחד האנשים היחידים בעולם שעדיין יודעים את שמם המקורי. שמו המקורי הוא ישמעאל (יש כאן רמז ברור לאסלאם). ר' נחמן ניסה להשיא לו עצה שנדמה שהסולטן כבר ידע.
ואולי יש כאן מפתח לכל היחס של ר' נחמן למסע, ולכל האירועים האדירים שהפכו על פיו את העולם המוכר: דווקא הוא, הקטן, בזכות אמונתו בשם, בזכות ההקרבה שהיה מוכן לה בצאתו לארץ ישראל והתלאות שנאלץ להתגבר עליהן, הפנימיות והחיצוניות, מילדותו ועד חזרתו הביתה – דווקא לו יש משהו חשוב להגיד ודרך ייחודית להשפיע על המאורעות. כאן גם ראוי שנסיים איפה שהתחלנו, בסיפור "מעשה מבעל תפילה".
לאחר שמספר הצדיק לשרי מדינת הממון על האפשרות שהוא מכיר את הגיבור, הוא חושף בפניהם את הדרך שבאמצעותה הצליח הוא עצמו להיכנס בסתר אל המדינה השמורה. כשהיו הוא והגיבור בחצר המלך הישן, סיפר הצדיק, הם למדו את מפת העולם החקוקה בכף ידו של המלך. ומאז הם מכירים את כל הדרכים – המוכרות והסודיות – של העולם. אמנם זה לא נאמר במפורש, אך ר' נחמן משתמש בסמלי הקבלה כדי לרמוז לנו על זהות המלך המקורי, הוא אלהים.
ובאמת, כשנפגשו בעל התפילה והגיבור הם זיהו אחד את השני מיד ונפלו אחד בזרועות השני: שניהם שירתו בחצר המלך הקדמון, והופרדו רק כשפרצה סערה גדולה בעולם. הסיפור המרתק הזה ממשיך עד לסוף הטוב, ואולי הטוב מדי (הכל מסתדר וכולם מתאחדים), אך מה שחשוב לענייננו הוא שבתפיסתו של ר' נחמן דווקא הגיבור, הכובש הגדול ביותר, זה שעל פניו הורס את העולם, מתגלה כמשרת אבוד של אלהים, הכובש את כל הארצות כדי למסור אותם לשליטתו.
האם את הגיבור והכובש האדיר הזה פספס ר' נחמן בסך-הכל ביומיים כשברח מהמצור שהטיל צבאו של נפוליאון על עכו? לפי הפרשנות הזאת, שהוצעה כבר לפנינו, הפגישה בין המיסטיקן וההוגה היהודי הגדול לבין המצביא והמחוקק שעיצב את פני אירופה אמנם מעולם לא קרתה. אבל דמיונו הספרותי של ר' נחמן לא יכול היה לעמוד בפיתוי ולהפגיש בינו ובין נפוליאון בונפרטה.
האין זאת תמונה מרתקת: פגישה היסטורית בין ר' נחמן ובין נפוליאון בונפרטה – שני אישים צעירים שעדיין לא נכנסו לשנות השלושים שלהם אבל כבר החלו לפעול, כל אחד בדרכו, כדי לעצב מחדש את העולם?
בונוס לסיום
בסך הכל שני מקורות היסטוריים מספקים לנו הצצה למסע הרוחני של ר' נחמן לארץ ישראל. את שניהם סיפק לנו אותו האדם, סופרו של ר' נחמן, הוא ר' נתן. התיעוד שסיפק נכתב כמה עשורים לאחר המסע, ואף לאחר מותו של ר' נחמן בשנת 1811 כשהוא בן 38 בלבד.
זה לא המקרה לגבי המערכה הצבאית של נפוליאון בונפרטה. רק בספרייה הלאומית שמורים למעלה ממאתיים מסמכים העוסקים בה. אפילו הקדשנו לכך אתר שלם.
לקריאה נוספת
כל סיפורי רבי נחמן, ערך: צבי מרק, הוצאת ידיעות ספרים
בעל הייסורים, ארתור גרין, עם עובד
נפוליאון: חיים פוליטיים, סטיבן אנגלנד, ספרית מעריב
האם פגש נפוליאון את רבי נחמן מברסלב ואת רבי חיים מוולוז'ין? – עונ"ש
