הפגישה שלא התקיימה בין ר' נחמן מברסלב לנפוליאון

בשנת 1799, בתום מסע מפרך ועמוס בסכנות, הגיע ר' נחמן לארץ ישראל - בדיוק בזמן לחזות בכיבושי נפוליאון את הארץ. רק בנס נמלט ר' נחמן מהמצור שהטיל נפוליאון על עכו. אז מדוע הפך אותו לגיבור של אחד מסיפוריו המפורסמים ביותר?

פסלו של נפוליאון על "גבעת נפוליאון" בעכו, המוצב במקום שבו הציב נפוליאון את תותחיו. צילום: אלמוג, ויקיפדיה

ב-16 בינואר 1810, יום א' בשבט תק"ע, סיפר ר' נחמן לחסידיו את אחת ממעשיותיו הידועות והחידתיות ביותר, "מעשה מבעל תפילה". מעשייה זו עוקבת אחרי צדיק חסר שם המקרב בדרכו הייחודית מספר הולך וגובר של אנשים אל "התכלית של כל העולם", שהיא עבודת השם בתפילה, בשמחה, בשירות ובתשבוחות. כיוון שאנשי המדינות השונות שבהן פעל ניסו למנוע ממנו "לגנוב" בכל פעם אדם אחר כדי להכניסו בדרכי השם, נאלץ בעל התפילה לשנות ולהחליף תחפושות שונות, "שאצל זה היה נדמה כעני, ואצל זה כסוחר, ואצל זה בעניין אחר וכיוצא בזה". גם כשדיבר עם האנשים שניסה להעביר לצידו לא תמיד גילה להם את מטרתו האמיתית. הוא ידע לשכנע כל אדם בדרכו. למשל, את העני הלביש בבגדי מלכות ואת העשיר קבע "שצריך לילך בבגדים קרועים ונבזים". כך העביר הצדיק המסתורי את ימיו בקרב חסידיו המתרבים עד ששמע על "מדינה שהיה שם עשירות גדול, שהיו כולם עשירים".

מדינת הממון התבררה לצדיק כאתגר עצום. הוא רצה להחזיר את תושביה בתשובה אך עד מהרה גילה שהם אינם מעוניינים בדתו, כיוון שיש להם דת משלהם – דת הממון המדרגת כל אחד על פי ממונו. אלמלא היה לממון מימד תיאולוגי אולי היה יכול בעל התפילה להתגבר על כוחו ההרסני. אך כשהכסף נהפך לדת, אפילו העניים ביותר – שנחשבים לחיות על פי דתם זו – מאמינים בכל ליבם בדת הממון. על אחת כמה וכמה, העשירים הגדולים הנחשבים כוכבים, והגדולים ביותר – להם סוגדים שאר התושבים כאלוקות. תושבי מדינת הממון אף עקרו את עצמם אל אזור מוקף הרים גבוהים כדי שלא יטמאו אותם אנשים אחרים, עניים מהם.

בעל התפילה לא רק שנכשל בניסיונותיו להעביר את אנשי מדינת הממון מדתם, אלא אף נתפס ומושם בכלא. אך לפני שגזר הדין מחולק, מגיע אל שערי מדינת הממון גיבור גדול עם כל חייליו וטורף את הקלפים. הגיבור דורש ממדינת הממון את אותו הדבר שדרש מכל המדינות הרבות מספור שכבר כבש: היכנעו, ולא אחריב אתכם. על אנשי מדינת הממון "נפל פחד גדול". הם רצו להיכנע ולמנוע בכך את חורבנם אך חששו לעשות זאת כיוון שידעו שהגיבור לא מעוניין בממון אלא בשליטה, ולכן נחשב לכופר על פי דתם. לאחר שניסו לפנות לעזרה ממדינה עשירה מהם ונכשלו בכך, היו אובדי עצות.

לאחר שנכשל כליל בשליחותו, נזכר בעל התפילה שאולי הוא מכיר את הגיבור הצובא על חומות המדינה. הוא הובא אל שרי המדינה וסיפר להם שפעם היה הוא עצמו "אצל מלך אחד, ונאבד אצלו גיבור, ואם הגיבור הנ"ל הוא אותו הגיבור – יש לי היכרות עמו". רק כך, ברגע זה של פחד מכיבוש וחורבן, הצליח בעל התפילה להתחיל ולסדוק את קשיחות ליבם.

המעשייה לא נגמרה כאן, אך כדי להבין את סופה ולנסות ולנחש מיהו אותו גיבור עלום שם נצטרך לחזור עשר שנים אחורה מסיפור המעשייה – אל המסע של ר' נחמן האמיתי אל ארץ ישראל. ננסה לגלות את מי פגש שם (ואת מי לא) ולמה עד יומו האחרון, בשנת 1811, ראה במסע הזה את נקודת המפנה שבה הפך מעוד מנהיג קהילה – עם שיוך משפחתי נעלה אך לא יותר מזה – לבעל תפילה ולצדיק של אמת? במילים אחרות, איך הפך לר' נחמן המוכר לנו גם מאתיים שנה אחרי מותו בטרם עת?

 

סיפורי מעשיות לרבי נחמן מברצלב, הוצאת מעיינות בברלין, שנת 1922.

 

המסע הגדול של ר' נחמן

כמו כל כך הרבה החלטות גדולות בחייו של ר' נחמן, גם ההחלטה לצאת למסע לארץ ישראל כמו הגיעה משום מקום, ובעצם – מתוך נחישות פנימית פתאומית שלא טרח הרב להסביר בפירוט.

את דרכו הייחודית להתקרב אל אלהים פיתח נחמן הילד בדרך כמעט אינטואיטיבית. מסופר שפקד בלילות חורף קשים את קברו של הבעש"ט – סבא רבא של נחמן ומייסד החסידות, נהג להתבודד ביערות, סגר את עצמו בחדר העבודה של הבעש"ט וסירב לצאת משם עד שהספרים הקדושים החלו "לדבר" אליו בחזרה. בחוץ העמיד פני בור, אך בפנים בער מאמונה ובעשייה דתית. הוא נהג לחבר תפילות משל עצמו ואף שילם בסתר את דמי הכיס המעטים שקיבל למלמד שיוסיף וילמד אותו מעבר לשיעורים הרגילים. אפשר בהחלט שהסיפורים שהגיעו אלינו על הילד נחמן נמשחו בגוונים של אגדה והגזמה, אך ברור לחלוטין שהיה מדובר בצעיר בעל להט דתי, עם אמונה יוקדת בעצמו, ויחד עם זאת – ספק מכרסם באפשרות שיגשים ויממש את ייעודו.

בשנת 1798, והוא בן 26, הודיע ר' נחמן על כוונתו לצאת למסע המסוכן ומרובה התלאות לארץ ישראל. הן לפני והן אחרי המסע סיפק ר' נחמן מספר צידוקים למסע, כשהמרכזי שביניהם הוא רצונו לעלות אל קבר סבו ר' נחמן מהורדינקה, כיוון, כך טען הנכד, שהקשר עם סבו המנוח נותק.

מסע עלייה לרגל לארץ ישראל לא היה בגדר המצאה או אפילו חידוש של ר' נחמן. סבו רבו הבעש"ט ניסה לצאת למסע כזה שנים רבות לפני ר' נחמן, אך נאלץ לחזור על צעדיו כשהגיע לתורכיה. רבנים וחסידים אחרים יצאו לאותו מסע ובניגוד לאבי החסידות, רבים השלימו אותו. ובכל זאת, היציאה למסע הפתיעה והסעירה את החסידים הראשונים שהספיקו להתקבץ סביב ר' נחמן הצעיר. גם אשתו ניסתה להניא אותו מיציאה למסע המסוכן הזה ושלחה לשם כך את אחת מבנותיו כדי שתשכנע אותו לבטל את המסע. על כך הייתה תשובת ר' נחמן לבתו:

את תסעי למחותנך. אחותך הגדולה יקח אחד אותה להיות בביתו משרתת קטנה שקורין ניאנקע. אחותך הקטנה יקח אחד אותה לביתו מצד רחמנות. ואמך תהיה משרתת קעחין [טבחית]. מה שבביתי אמכור הכל על הוצאות הדרך.

ההתעקשות הזאת של ר' נחמן הפתיעה רבים, ומשני טעמים נוספים: באותה תקופה כבר פיתחו רבנים חסידים את הצידוק התיאולוגי הפוטר את הצורך במסע פיזי לארץ ישראל. הם טענו שכל הנמצא בבתי הכנסיות בגולה כאילו הוא דורך על אדמת ארץ ישראל ושואב ממנה את כל הסגולות הנחוצות. והיה כמובן גם עניין המלחמה המשתוללת במצרים ובארץ ישראל במסגרת מסע הכיבושים של הגנרל הצרפתי נפוליאון בונפרטה, ומלחמתה של האימפריה העות'מאנית בסיוע בריטניה – בדיוק לסיכול אותו מסע נפוליאוני.

 

הענק הצרפתי יוצא לכבוש את המזרח

כיום כמעט כל פרסומת במדיה טוענת שהמוצר שהיא משווקת הוא "מהפכני", אך הייתה זאת המהפכה הצרפתית שמימשה את המשמעות החדשה של המושג "מהפכה": ניתוק רדיקלי, שורשי ומהיר של ההווה מהעבר שקדם לו. הניתוק הזה נוכח ברבים מהסיפורים של ר' נחמן. המלכים – שלפני המהפכה נחשבו לשליטים כל-יכולים המולכים בחסד עליון – מתחלפים בסיפורים ובמעשיות של ר' נחמן במהירות של מלכי קלפים. הקטן הופך לגדול והגדול מושלך הצידה. ובכלל, העולם תמיד נמצא בסערה, וברבים מהסיפורים, גם בסוף הסיפור הסערה אינה שוככת.

נפוליאון בונפרטה היה דמות קלאסית, ארכיטיפית אפילו של מוטיב הפיכת הקטן לגדול. בן למשפחת אצולה נמוכה חסרת נכסים מהאי קורסיקה שעלה – בזכות יכולותיו הצבאיות האדירות והעורמה הפוליטית האדירה לא פחות – מאלמוניות מוחלטת ועד לעמדת הגנרל הנערץ והמהולל של המהפכה הצרפתית. את המעמד הזה השיג נפוליאון בן ה-28 בקמפיין הצבאי שלו באיטליה, אשר בתוך שנה עשה את מה שנדמה היה לבלתי אפשרי – לחטוף את איטליה מציפורניה של האימפריה האוסטרית ששלטה במגף האיטלקי מאות בשנים.

היעד הבא שסימן נפוליאון היה כיבוש מצרים בשנת 1798. אחרי שכבש את קהיר מידי השליטים הממלוכים, היו אלה הידיעות על הצבא העות'מאני שעושה את דרכו מאסיה הקטנה דרך ארץ ישראל ששכנעו את נפוליאון לצאת אל ארץ ישראל ולכבוש אותה במהרה.

נפוליאון מבקר את קורבנות המגפה ביפו, צייר אנטואן-ז'אק גרוס, ציור משנת 1804

 

חזרה לר' נחמן. משוכנע בצדקתו, יצא הרב והמנהיג בן ה-26 אל עיר הולדתו מז'יבוז'. שם "נתוודע לו מן השמים" מהו היעד הראשון שאליו יצטרך לצאת – הייתה זו העיר קאמיניץ. מסע סודי זה, אליו יצא ר' נחמן בעילום שם, אפוף עד היום במסתורין רב.

הביקור בקאמיניץ שימש לר' נחמן התחלה סמלית למסע כולו: בבחינת מיניאטורה למסע הפנימי והחיצוני שיצטרך לעבור כדי שיורשה בכלל להיכנס לארץ ישראל. היה זה מסע של צדיק היורד לעולם הטומאה, נאבק במה שהוא פוגש בו ויוצא משם טהור ונקי. נדמה שרק הפרדיגמה האחת הזאת יכולה להסביר את המשך מעשיו (המשונים ביותר) של ר' נחמן בדרכו לארץ ישראל ובארץ ישראל עצמה.

 ביום י"ח באייר תקנ"ח (4 במאי 1798) יצאו ר' נחמן וחבר ילדותו ר' שמעון לדרכם. מעיר מושבם מדבדבקה נסעו בעגלה עד לניקולאייב ומשם שטו במורד הדנייפר לאודסה. מאודסה לקחו אונייה לקושטא – היא איסטנבול של ימינו. על סיפון האונייה החל ר' נחמן מחבר טקסטים שסירב להראותם לחברו – עדות ראשונה לטקסים סודיים שיחבר כל חייו ואף יצווה לשרוף אותם לאחר מותו.

בקושטא החל ר' נחמן לעשות מעשים מוזרים שהפתיעו את חברו. הוא היה הולך יחף ובלי חגורה או כובע עליון. היה יוצא את האכסניה בחלוק בית, רץ בשוק וצוחק בקול. הוא התחבר עם הנערים בשוק והיה ממחיז איתם משחקי מלחמה שבהם "היו מכנים אחד בשם הצרפת (הכוונה לנפוליאון) ואחד בשם אחר".

בדיוק כשעמדו לצאת סופית לארץ ישראל הגיעו הידיעות על פלישת נפוליאון לארץ. תחילה אסרה הקהילה בקושטא על יציאת יהודים לארץ. הידיעות על הסכנה המתגברת דווקא עודדו את ר' נחמן שעליו לצאת ולהפקיר את נפשו. הוא הבהיר לר' שמעון שהוא לא צריך ללוותו במסע המסוכן, אך חברו סירב לנטוש אותו. לאחר כמה ימים אישרה הקהילה היהודית את הנסיעה בעקבות התעקשותו של חכם ירושלמי ישיש ומכובד שביקש לחזור לביתו. כך התארגנה האונייה לנמל יפו.

ההפלגה לא הייתה קלה, וסערה איימה להטביע את הנוסעים וגרמה להם לצעוק "כולם אל ה'", חוץ מר' נחמן ש"היה יושב ודומם". הוא שכנע את שאר הנוסעים לעקוב אחריו ולבטוח באלוהים בשתיקה. כי "אם אתם תשתוק, ישתוק הים מעליכם גם כן". וכך, סיפר ר' נתן, אכן היה.

בהגיעם ליפו, ואחרי שהפציר בחכם הירושלמי לקחת אותו איתו לעיר הבירה, סירבו רשויות הנמל לאפשר לר' נחמן לרדת כיוון שנחשד כמרגל צרפתי. רק בחיפה, אליה המשיכה האונייה, הצליחו ר' נחמן ור' שמעון לרדת אל הרציף, ממש בערב ראש השנה.

כמעט מרגע שדרכה כף רגלו של ר' נחמן על אדמת הקודש ולאחר שההתעלות הרוחנית חלפה, התכנס הרב הצעיר בתוך עצמו וביקש לחזור הביתה. הוא הודיע שהוא רוצה לחזור מיד, בלי לבקר בטבריה או בצפת או בשום מקום אחר. רק בזכות תחנוניהם של ר' שמעון וחסידי צפת וטבריה הסכים להישאר זמן מה בארץ.

בסך הכל שלושה וחצי חודשים שהה ר' נחמן בארץ. הדיכאון שאחז בו מיומו השני בארץ לא שחרר אותו מרבית שהותו. בטבריה נתקבלו השניים אצל ר' אברהם קוליסקר וחסידיו. את זכר המפגש הזה נצר עמו ר' נחמן וכשחזר לבסוף לביתו ביקש להקים את קהילת ברסלב על פי הדגם של הרב הנערץ. יש המשערים שתיאור הקהילה החסידית המופתית שבה נפתח סיפורו "מעשה מבעל תפילה" מבוססת על אותה קהילה טבריינית.

מעודדים מהמפגש נשארו ר' נחמן ור' שמעון חודשיים נוספים בטבריה, ומשם יצאו לטיולים אל המקומות הקדושים בגליל, שבהם חיה ופעלה חבורת הזוהר.

מספר פעמים סוכלה עזיבתו של ר' נחמן את הארץ. מה ששכנע אותו שכבר אין דיחוי הייתה הידיעה על כיבוש רצועת החוף בידי צבא נפוליאון, ובייחוד האיום על עיר הנמל עכו. לעכו הגיעו ר' נחמן ור' שמעון ב-15 במרץ, ונתקלו מיד בזרם גדול של תושבים הבורחים מהעיר. יומיים לאחר מכן הצליחו לעלות על ספינת סוחר תורכית. המצור של נפוליאון על עכו החל ב-19 במרץ, יומיים לאחר עזיבתם.

החזות השלווה והבוטחת שסיגל ר' נחמן במהלך כל התלאות נטשה אותו כליל בשלב הזה. בהמולה שנוצרה ומכיוון ששני החברים לא ידעו את שפות המקום, הם עלו בטעות על אוניית מלחמה ולא אוניית סחר. ורק בזכות רחמנותו של טבח האונייה שסיפק להם מעט מזון בכל יום, שרדו את המסע הארוך לאירופה.

גם הפעם איימה סערה להטביע את הספינה, מים חדרו לבטן האונייה והשניים נאלצו לעמוד על אחד הרהיטים כדי לא לטבוע. הם היו בטוחים שיימכרו לעבדות מרגע שיעגנו, אך בהגיעם לרודוס הסכימה הקהילה היהודית לפדות אותם בעבור סכום כסף נכבד – לא מעט בגלל הייחוס המשפחתי הרם של ר' נחמן. מרודוס עברו לקושטא, בה נתקלו בקשיים נוספים ומשם הפליגו אל גאלאץ – בספינה שמרבית נוסעיה טבעו למוות בסערה נוספת. רק באחד מימי ראשי הקיץ של שנת 1799 הגיעו סוף סוף הביתה.

מה המשמעות של כל זה? אנחנו מקווים שלא תתאכזבו אם נספר לכם שאין תשובה ברורה בידינו. עד סוף חייו הירבה ר' נחמן להזכיר את המסע לארץ ישראל. הוא דרש להשמיט מכתביו כל זכר לתורות שלימד לפני המסע, וטען שוב ושוב שבכל תקופה של יובש רוחני הפוקדת אותו – רק מה שחווה וראה בארץ ישראל, בכוחו להחזיר ולהחיות את רוחו.

ובכל זאת רמז: המצור על עכו שכנע את ר' נחמן שעליו להימלט מהארץ בהקדם, אך לאורך המסע לא ראה את עצמו כקורבן של הנסיבות ושל המלחמה המשתוללת. לימים דיווח על מספר חלומות שחלם בארץ – כשלפחות בשניים מהם ביקר אותו הסולטן העות'מאני. ר' נחמן מספר על הרחמנות הרבה שהרגיש כלפי הסולטן כיוון שהוא – הסולטן – אחד האנשים היחידים בעולם שעדיין יודעים את שמם המקורי. שמו המקורי הוא ישמעאל (יש כאן רמז ברור לאסלאם). ר' נחמן ניסה להשיא לו עצה שנדמה שהסולטן כבר ידע.

דיוקן הסולטן העות'מאני סלים השלישי, שליט האימפריה העות'מאנית בזמן המסע של נפוליאון למצרים וארץ ישראל, דיוקן מאת Konstantin Kapıdağlı

 

ואולי יש כאן מפתח לכל היחס של ר' נחמן למסע, ולכל האירועים האדירים שהפכו על פיו את העולם המוכר: דווקא הוא, הקטן, בזכות אמונתו בשם, בזכות ההקרבה שהיה מוכן לה בצאתו לארץ ישראל והתלאות שנאלץ להתגבר עליהן, הפנימיות והחיצוניות, מילדותו ועד חזרתו הביתה – דווקא לו יש משהו חשוב להגיד ודרך ייחודית להשפיע על המאורעות. כאן גם ראוי שנסיים איפה שהתחלנו, בסיפור "מעשה מבעל תפילה".

לאחר שמספר הצדיק לשרי מדינת הממון על האפשרות שהוא מכיר את הגיבור, הוא חושף בפניהם את הדרך שבאמצעותה הצליח הוא עצמו להיכנס בסתר אל המדינה השמורה. כשהיו הוא והגיבור בחצר המלך הישן, סיפר הצדיק, הם למדו את מפת העולם החקוקה בכף ידו של המלך. ומאז הם מכירים את כל הדרכים – המוכרות והסודיות – של העולם. אמנם זה לא נאמר במפורש, אך ר' נחמן משתמש בסמלי הקבלה כדי לרמוז לנו על זהות המלך המקורי, הוא אלהים.

ובאמת, כשנפגשו בעל התפילה והגיבור הם זיהו אחד את השני מיד ונפלו אחד בזרועות השני: שניהם שירתו בחצר המלך הקדמון, והופרדו רק כשפרצה סערה גדולה בעולם. הסיפור המרתק הזה ממשיך עד לסוף הטוב, ואולי הטוב מדי (הכל מסתדר וכולם מתאחדים), אך מה שחשוב לענייננו הוא שבתפיסתו של ר' נחמן דווקא הגיבור, הכובש הגדול ביותר, זה שעל פניו הורס את העולם, מתגלה כמשרת אבוד של אלהים, הכובש את כל הארצות כדי למסור אותם לשליטתו.

האם את הגיבור והכובש האדיר הזה פספס ר' נחמן בסך-הכל ביומיים כשברח מהמצור שהטיל צבאו של נפוליאון על עכו? לפי הפרשנות הזאת, שהוצעה כבר לפנינו, הפגישה בין המיסטיקן וההוגה היהודי הגדול לבין המצביא והמחוקק שעיצב את פני אירופה אמנם מעולם לא קרתה. אבל דמיונו הספרותי של ר' נחמן לא יכול היה לעמוד בפיתוי ולהפגיש בינו ובין נפוליאון בונפרטה.

האין זאת תמונה מרתקת: פגישה היסטורית בין ר' נחמן ובין נפוליאון בונפרטה – שני אישים צעירים שעדיין לא נכנסו לשנות השלושים שלהם אבל כבר החלו לפעול, כל אחד בדרכו, כדי לעצב מחדש את העולם?

 

בונוס לסיום

בסך הכל שני מקורות היסטוריים מספקים לנו הצצה למסע הרוחני של ר' נחמן לארץ ישראל. את שניהם סיפק לנו אותו האדם, סופרו של ר' נחמן, הוא ר' נתן. התיעוד שסיפק נכתב כמה עשורים לאחר המסע, ואף לאחר מותו של ר' נחמן בשנת 1811 כשהוא בן 38 בלבד.

זה לא המקרה לגבי המערכה הצבאית של נפוליאון בונפרטה. רק בספרייה הלאומית שמורים למעלה ממאתיים מסמכים העוסקים בה. אפילו הקדשנו לכך אתר שלם.

 

לקריאה נוספת

כל סיפורי רבי נחמן, ערך: צבי מרק, הוצאת ידיעות ספרים

בעל הייסורים, ארתור גרין, עם עובד

נפוליאון: חיים פוליטיים, סטיבן אנגלנד, ספרית מעריב

האם פגש נפוליאון את רבי נחמן מברסלב ואת רבי חיים מוולוז'ין? – עונ"ש

לורנס איש ערב או שמא לורנס איש ציון?

סיפורו של הארכיאולוג שהיה קצין מודיעין בריטי: האם יכול להיות שאותו אדם שהיה פרו ערבי עם הזמן נהפך גם לפרו ציוני? ומי הארגון שכנראה בזכותו עבר שינוי?

הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה, בארץ ישראל שולטת עדיין האימפריה העות'מאנית שכבר נמצאת בתהליך ארוך של שקיעה. לא הרחק ממנה יושבים הבריטים במצרים. היום נדבר על קצין בריטי- ארכיאולוג אחד שבשמו כבר נרשמו אגדות ומעשיות, מסתורין ותעלומות, דמות היסטורית רבת חשיבות שכבר זכתה לסרט על שמו, הביטלס הנציחו אותה על עטיפת אלבום וספרה האוטוביוגרפי כונה בידי ווינסטון צ'רצ'יל "אחד מהספרים הטובים ביותר בספרות האנגלית אי פעם."

בשלב הזה כבר הייתם צריכים לזהות במי מדובר.

פועלה של הדמות המדוברת פחות דובר בארץ (למי שלא צפה בסרט ההוליוודי מלא הפאתוס), אולי כי מדובר בדמות שנויה במחלוקת בעיני ישראל כנראה כי היא נחשבה דמות פרו-ערבית. והרי טובי ההיסטוריונים לימדו אותנו כי תמיד צריך לקחת צד – טוב או רע, הם או אנחנו. כי מי שבעד עצמאות ערבית לא יכול לתמוך בלאומיות היהודית. או שמא כן?

אני כמובן מדברת על תומס אדוארד לורנס, המוכר לרובנו בכינוי המפורסם בהרבה "לורנס איש ערב"- ההוא מהסרט המפורסם, ההוא שמופיע על עטיפת האלבום מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר של הביטלס, ההוא שאחראי למרד הערבי, או ההוא שכתב ספר אוטוביוגרפי "שבעת עמודי חוכמה" שנפתח בשיר שמוקדש למישהו באותיות S.A.

כרזת הסרט "לורנס איש ערב", 1963

 

לורנס גם היה ארכיאולוג. בשנים האחרונות אף פורסם ספרון  בשם "יומן מסע בצפון סוריה, 1911" המתחקה אחר יומנו, אותו חיבר בגיל 23 בעת שהשתתף בחפירות ארכיאולוגיות באזור סוריה ממש לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא סירב לקבל תואר אבירות מהמלך כי חש נבגד בידי המלך הבריטי, ומצא את מותו בתאונת אופנוע ספק מסתורית בגיל 46 והשאיר אחריו הרבה "אבק" כוכבים ונחשב עד היום לאגדה.

אז מי היה לורנס איש ערב?

לורנס איש ערב

 

הבה נתחיל מההתחלה, לורנס איש ערב נולד בשנת 1888 בוויילס, בשם תומס אדוארד לורנס כילד מחוץ לנישואין, לאביו שהיה אציל ממוצא אירי-בריטי ואמו שהייתה מטפלת בבית אביו. האב עזב את הבית ביחד עם המטפלת, והמשפחה נדדה ממקום למקום. לורנס הבין שעליו לדעת לשמור סוד, לספוג את הבושה ולהתמודד עם מעמד של מצורע חברתי. לימים  הילד שגדל כממזר הצליח לשבור את תקרת הזכוכית של בריטניה המעמדית ולהגיע עד לארמון בקינגהאם.

בבגרותו הלך ללמוד היסטוריה באוקספורד וסיים בהצטיינות. בשנת 1910 הגיע בפעם ראשונה למזרח התיכון והצטרף למשלחת הארכיאולוגית של המוזיאון הבריטי לחפירות בכרכמיש. שם פגש את הארכיאולוגים לאונרד וולי (זכרו את השם כי עוד נחזור אליו) ואת דויד הוגראת' שהתרשם מהבחור. בזמן שהותו של לורנס באזורנו הוא למד ערבית, המנהגים ואת התרבות הערבית. כישורים אלה יעזרו לו בהמשך ובזכותם הוא ירכוש את השם שיזוהה עימו בהיסטוריה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גויס לורנס לצבא הבריטי. הוענקה לו דרגת מייג'ור והוא החל לפעול כקצין מודיעין. בשנת 1916 הוא סופח "למשרד הערבי" בקהיר ושם פגש את דויד הוג'ארת', אותו אדם שהיה אחראי עליו בחפירות הארכיאולוגיות. קודמו בתפקיד היה מרק סייקס, אותו אחד מהסכם סייקס-פיקו, ההסכם בין בריטניה לצרפת על חלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית בעתיד. בד בבד, עמלו הבריטים על גיוס תמיכת הערבים למאמץ המלחמתי. שיחות השכנוע והגיוס התנהלו גם עם הפלג ההאשמי שמנהיגו חוסיין בן עלי היה השריף של מכה, וגובשה הבנה כי ההאשמים הם אלה שישלטו על כל השטח שמדרום לטורקיה – ממלכה ערבית עצומה המשתרעת מחצי האי ערב ועד איזור סוריה (כולל ארץ ישראל). כאן לורנס נכנס לתמונה, כששימש בתפקיד מרכזי בגיבוש ההסכם עם ההאשמים. אולם, הוא מודר מההסכם של סייקס-פיקו וכאשר גילה על קיום ההסכם הסותר כעס וגילה לההאשמים את העניין. מהלך סודי זה של האימפריה הבריטית הייתה לנקודת השבר הראשונה שחש לורנס אל האימפריה שאותה ייצג. הפרשנויות הסותרות יצרו חוסר אמון אצל לורנס, בין היתר כי ראה במהלך זה בגידה בערכי בריטניה.

השריף חוסיין בן עלי, שנת 1916

 

לורנס איש ערב כשמו כן הוא, היה קצין קישור מטעם הבריטים שנשלח מטעם הגנרל אלנבי על מנת לסייע לערבים במהלך המרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית. לורנס פיקד ביחד עם פייסל, הבן של עלי, על קבוצה של כמה אלפי לוחמים  שצוידו בידי הבריטים. המערכה שהחלה בחצי האי ערב הסתיימה עם כיבוש דמשק דרך כל הצד המזרחי אולם, דמשק נכללה בשטח שצרפת הייתה אמורה לקבל. לורנס אמנם ידע זאת, אך זה לא מנע ממנו לסייע בכיבוש דמשק ולתמוך בהמלכת פייסל כמלך סוריה. למעשה, לורנס ניסה לסכל את הסכם סייקס-פיקו.

מה יעשו הבריטים?

המרד הערבי הוכתר כהצלחה, והכוחות ההאשמיים הצליחו לכבוש את עקבה ועזרו להחיש את הבריטים בכיבושם בארץ ישראל. אולם, דרישתו השריף חוסיין להקמת ממלכה ערבית גדולה מחצי האי ערב עד לאזור סוריה- לבנון (כולל ארץ ישראל) – הבטחה שקיבל מהאימפריה הבריטית כאמור – נדחתה על הסף. הצרפתים כבשו בחזרה את דמשק וגירשו משם את פייסל. ואילו הבריטים עמדו מהצד ולא עשו דבר. זאת הייתה הבגידה השנייה, כך ראה זאת לורנס.

חשוב להזכיר גם את מחתרת ניל"י בנקודה זאת. מחתרת הריגול ביישוב העברי פעלה גם היא במקביל ובאותו זמן. המחתרת עמדה בקשר עם עמית של לורנס – הארכיאולוג לאונרד וולי. שתי הקבוצות חתרו לאותן מטרות: שיתוף פעולה תמורת הבטחה למדינה. ניל"י עצמה סיפקה מודיעין רחב שתרם רבות לבריטים, אבל האם (אולי) ניל"י תרמה בעוד דרכים? כיצד לורנס הגיב לעניין?

בסופו של דבר, הבריטים והצרפתים השתלטו על מרבית השטחים שהובטחו לשריף חוסיין וחילקו אותם על פי הסכמי סייקס-פיקו. אולם, לורנס וחוסיין נחלו גם הם הצלחה מסויימת: שני בניו של חוסיין הומלכו למלכים – עבדאללה על ירדן (ומאז משפחת המלוכה היא השושלת ההאשמית) ופייסל על עיראק. על אף זאת, לורנס ראה בהסכם בגידה של הבריטים, וכאשר נקרא לארמון המלך לקבל אות אבירות בתום המלחמה הוא סירב להתייצב. המלך זעם. אף על פי כן, כשנהרג בתאונת האופנוע בשנת 1935, האומה כולה ספדה לו. ומאז נשאר אגדה בעיני בריטים רבים עובדה לכך מצויה בזה שהוא מופיע על עטיפה של הביטלס.

 

ניחשתם בינתיים מי הארגון?

כאן אולי החלק שרבים יופתעו, לורנס איש ערב לא היה רק בעד הערבים אלא גם בעד הציונות, אולם לא מלכתחילה. לורנס עבר שינוי בדעתו על היהודים, כנראה גם בעזרת שיחותיו עם וולי שסיפר לו על עזרת היהודים במאמץ המלחמתי, בדוגמת מחתרת ניל"י. לקראת סוף המלחמה לורנס פיתח נאמנויות שונות, התחיל לראות בממשלת הוד מלכותה כבוגדת בבני בריתה והעביר את נאמנותו להאשמים. באותה עת שבה בחן את תפיסת עולמו, עבר אף שינוי ביחסו ליהודים. אם לפני המלחמה זלזל בהם כעת ראה בהם אמיצים, חכמים ועזי נפש בהשראת אהרון אהרנסון וחבריו. השינוי לא נגמר כאן. לורנס ניצל את כוחו ואת השפעתו כדי לשנות את פני המזרח התיכון: הוא זה שארגן את המפגש בין חיים וייצמן נשיא ההסתדרות הציונית לנסיך פייסל שבה ויתר הנסיך על זיקה לעבר הירדן המערבי. הוא זה שהביא את צ'רצ'יל לשנות את הסכמי סייקס-פיקו כך שלא יכללו בתוכם את ארץ ישראל. ובוועידת קהיר בשנת 1921, אשר בה סוכמה סופית מימושה הפורמלי של הצהרת בלפור דרש שיישאר שטח מנדטורי ובכללותו בית לאומי ליהודים. לורנס אף חזה ליהודים תפקיד חשוב בהעלאת רמתם של כלל האוכלוסייה במזרח התיכון הערבי. בריאיון שנתן לעיתון יהודי מקומי בלונדון במלאת שנה להכרזת בלפור אמר: "״בדבריי לגמרי כלא יהודי אני רואה ביהודים יבואנים טבעיים של ׳שאור מערבי׳ הדרוש כל כך למדינות המזרח הקרוב . יש מי שיראה בכך נופך של גזענות ויש מי שיראה ברעיון דברי שבח ׳לגניוס היהודי׳.״

בציטוט נוסף שלו, לורנס דיבר על הקמת המדינה היהודית העתידית: "אם תיווצר מדינה יהודית בארץ ישראל יצטרך הדבר להיעשות בכוח הנשק! והמדינה תיאלץ להתקיים בכוח הנשק מול אוכלוסייה עויינת , עודפת לאין שיעור." בציטוט הזה חלקו הוא ואהרנסון קווי מחשבה אולם ספק אם אי פעם הגיעו לשיחה על נושא זה.

ברגע שלורנס עצמו הבין כי הנשק יכול להיות יהודי במקום אנגלי הלך ונעשה פרו ציוני. בנקודה זו חשוב גם להגיד כי אהרן אהרנסון  פגש את לורנס כאשר שניהם עבדו במודיעין הבריטי. אהרנסון סלד מלורנס כי חשב שהוא נגד הרעיון הציוני, ולורנס גם לא חיבב במיוחד את אהרנסון. בנוסף, אהרנסון חזה ביום אחרי נפילת האימפריה העות'מאנית מזרח תיכון חדש שיהיה מבוסס על שותפות יהודית-ארמנית-ערבית, כאשר הארמנים יהוו גורם מתווך בין היהודים לערבים- אהרנסון ראה חשיבות במדינה ארמנית בעיקר לנוכח השואה שהארמנים עברו. הוא חלק את מחשבותיו עם סייקס עצמו. ניתן רק לשער כיצד אהרנסון עצמו היה מגיב לנוכח עזרתו של לורנס לרעיון הציוני, שכן אהרן אהרנסון נפל בתאונת מטוס בשנת 1919 מעל תעלת למנש בדרך לוועידת השלום בפריז, גופתו מעולם לא נמצאה.

תלוי כיצד אנחנו רוצים לראות את ההיסטוריה. דבר אחד בטוח, לורנס איש ערב, אותו לורנס שנולד "כמצורע חברתי" העריך את העמים הקטנים, את הנאמנות והיושרה לבני האדם מקטן ועד גדול ותיעב את הבוגדנות, האמין בדרכיו ופעל למען האדם הקטן. יש לשער כי חש את הבושה והכאב בלהיות אדם שנחשב לנחות יותר בשל מעמד.

בחיבור הכתבה נעזרנו בספר יומן מסע בצפון סוריה, 1911. ובספרו של אליעזר ליבנה, אהרן אהרונסון – האיש וזמנו.

הילדה אסיה פיינברג בתחפושת חג הפורים של לורנס איש ערב, צילום סטודיו. מתוך אוסף יד בן-צבי

 

"היי היי גליה": מיהי בת ההרים היפיפיה שהונצחה בשיר "שימי ידך"?

כולנו עמדנו במעגל ושרנו את זה בגן, אבל האם עצרנו לרגע לחשוב מי היא אותה גליה יפיפיה? ולמה דווקא בת הרים בארץ ישראל שהריה אינם מן הגבוהים? ניסינו להתחקות אחרי שורשי השיר, לגלות איך הוא קשור לגליל, ומיהי הנערה שאולי הונצחה מבלי דעת במשך דורות על גבי דורות בגני הילדים של ישראל

1

ילדים רוקדים. מתוך אוסף קיבוץ גניגר, באדיבות נדב מן, ביתמונה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

שִׂימִי יָדֵךְ בְּיָדִי,

אֲנִי שֶׁלָּךְ וְאַתְּ שֶׁלִּי.

הֵי הֵי גַּלִּיָּה

בַּת הָרִים יְפֵהפִיָּה.

מאז שמפעל החייאת הלשון העברית והפיכתה לשפת דיבור ויום יום צבר תאוצה, הוא התמקד בחינוכם של ילדים ובעולמם. כך באו לעולם עשרות ומאות שירי ילדים מסוגים שונים, כאלה שמקורם נשכח, או כאלה שאנו שרים את מילותיהם בלי לחשוב לרגע מה עומד מאחוריהן.

נראה שסיפור דומה עומד גם מאחורי השיר שמצוטט כאן למעלה, שיר ריקוד חביב לילדי הגן שרק מחפשים הזדמנות לחוג במעגל. אבל כבר אם מסתכלים בעיון על ארבע השורות המוכרות מתעוררות כמה שאלות: "שימי ידך", זה בסדר – אנחנו פה בשביל לרקוד. אבל מי היא גליה? ומה פתאום בת הרים? האם זהו שיר שוויצרי? גליה למדה עם היידי את סודות רעיית הפרים? ניסינו לברר מה הסיפור מאחורי השיר.

גרסה אחת של הסיפור נפתחת עם השומר מרדכי יגאֵל, מראשי ארגון "השומר" ואחד הבולטים שבשומרי הגליל. יגאל היה ידוע באזור בזכות סיפורי גבורתו וסוסתו המהירה שהתפרסמה בארץ. "היא השיגה את כל הסוסים בארץ", מספר לנו נכדו, רן אריאלי. "באותו זמן הוא שמר על אדמות מרחביה בעמק יזרעאל", הוא ממשיך. "הוא הלך לחתונה באזור, והזהירו אותו לא להתחרות שם במירוץ, כי הערבים לא יסכימו שליהודי תהיה סוסה מוצלחת כזאת", משחזר רן. יגאֵל שמע, הלך, והתחרה. וכמובן שגם ניצח את כולם. מאז, גברו הניסיונות לשדוד גם את סוסתו. מאחד המארבים האלה הצליח להתחמק בזכות תרגיל הסחה מפורסם, וסיפורי גבורתו נפוצו בכל היישוב העברי. סיפורי הגבורה האלה התגלגלו עם הזמן לשיר אחד על ילד שעומד ללמוד בבית הספר – אבל זה סיפור אחר.

1
מרדכי יגאל. מתוך אוסף הקואופרציה מרחביה, באדיבות נדב מן, ביתמונה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

במהלך מלחמת העולם הראשונה תמה מעשית פעילותו של ארגון "השומר", ויגאֵל ביקש לעצמו תעסוקה אחרת. הוא המשיך לבצע פעילויות ביטחון ושמירה עבור היישוב היהודי בעמק ובגליל. באותן שנים גם נולדו לו ילדיו: הבכור מכבי (שלאחר מכן שונה שמו לעובד), והצעירה גליליה – הגיבורה של סיפורנו. "ככל הידוע לי השם ניתן לראשונה בכפר גלעדי והיה נפוץ בקרב חברי 'השומר'", מספר לנו חוקר הזמר העברי אליהו הכהן. "היו נשים רבות ביישוב שנקראו כך ורובן חיו בעמק ובגליל העליון", הוא מוסיף. גליליה יגאל נולדה בסוף מלחמת העולם הראשונה ושמה הושפע מאירועי התקופה: "הסיסמה הייתה להתגייס ולעזור לשחרור הגליל", סיפרה חיה יגאל, אשתו של מרדכי בזכרונותיה, שפורסמו באוטוביוגרפיה של מרדכי יגאל, "עלי אוכף". "ילדתי אז את בתי ובהתאם לסיסמת היישוב קראתי לה גליליה", כתבה.

1
מרדכי וחיה יגאל. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

גליליה ואחיה הבכור נולדו בסמוך להקמת גדוד העבודה – המסגרת הבאה שבה בחר להשתתף מרדכי יגאל לאחר פירוקו הרשמי של ארגון "השומר". באותה תקופה נולדו גם ילדיהם הצעירים יותר של הזוג מרדכי וחיה יגאל, "הם היו הילדים הראשונים של גדוד העבודה", מספר רן אריאלי, שאמו היא אותה גליליה שלנו. אבל החיים בגדוד היו קשים למשפחה היחידה בו – כל שאר החברים היו רווקות ורווקים. "חליתי קשה והמחלה מדבקת", סיפרה חיה, "עליי לטפל בילדה הקטנה ואני חלשה מאוד. לא קיבלתי כל עזרה. הבנות בגדוד 'לא רצו להיות משרתות', כך ראו את עניין העזרה לחברה". מרדכי צריך היה לעסוק בענייני הביטחון שעליהם הופקד ונעדר פעמים רבות מהבית. "המסגרת שאמורה הייתה להיות חברה מושלמת ואידיאלית, מתגלה בחיי יום-יום אנוכית וקטנונית. אין הבנה למצב של בעל-משפחה ואין התחשבות אנושית", חשפה חיה בזכרונותיה.

1
מימין: גליליה יגאל (לימים אריאלי) עם חברה. באדיבות המשפחה

גדוד העבודה לא היה סביבה נוחה מאוד לגידול ילדים, אבל הילדים היחידים בגדוד העבודה ודאי נהנו גם מתשומת הלב ומהחיבה שרחשו להם הפועלים. כאן נכנס לתמונה השיר "שימי ידך בידי" ונפגש עם גליליה שלנו. "סבתי סיפרה לנו ששם במהלך העבודה היו שרים לאמי את השיר 'שימי ידך' עם הפזמון 'היי היי גליליה' על שמה", מספר לנו רן. אבל שירים מיוחדים לכבוד הילדים לא הבטיחו שצרכיהם של הפעוטות ייענו במלואם. "בגדוד העבודה התלוננו שהם צורכים יותר מדי חלב והתרגזו עליהם ולסבתא שלי נמאס מהם, ואמרה זהו – יוצאים למשק פרטי. הם הקימו רפת בבית הכרם. הם קנו את אדמות השכונה שנקראת שכונת הפועלים בבית הכרם, והקימו שם רפת. בסופו של דבר שם גדלה אמא שלי".

1
גליליה אריאלי עם פרה בבית הכרם. באדיבות המשפחה

זהו כנראה ההסבר לכך שהשיר הגלילי התגלגל לירושלים. "הזמרת דרורה חבקין הקליטה אותו כי אספה שירי עם מירושלים", מספר רן. שיר בשם "שימי ידך" אכן הופיע באלבומה של חבקין "שירי רחוב" שליקט שירים עממיים מהעיר ויצא לאור בשנת 1970. זהו שיר אהבה ארוך בן ארבעה בתים, שהפזמון שלו הוא החלק שרובנו מכירים, עם השם גליליה:

מַה לִּי שַׁמְפַּנְיָה וּמַה לִּי רוּם

כְּשֶׁבִּלְעֲדַיִךְ אֵין לִי כְּלוּם?

רַק רְאִיתִיךְ בִּדְמִי הַלַּיִל

אֲהַבְתִּיךְ בְּעֹז וּבְחַיִל!

 

הֵי הֵי גְּלִילִיָּה

בַּת הָרִים יְפֵהפִיָּה.

הֵי הֵי גְּלִילִיָּה

בַּת הָרִים יְפֵהפִיָּה.

השורה "שימי ידך בידי אני שלך ואת שלי" מופיעה רק באמצע השיר העממי שהקליטה חבקין. אבל מהיכן הגיעו הבתים הנוספים? "הנוסח היה קצת אחר. אנחנו חושבים שמאוחר יותר השם הפך ל'גליה'", משער רן. "הגרסה של דרורה חבקין יותר קרובה כנראה למקור ששרו לאמי הילדה בגדוד העבודה", הוא אומר.

מהו אם כן מקורם של הבתים הנוספים של השיר? האם השיר נולד בגדוד העבודה? אליהו הכהן סבור שהשיר נולד מוקדם יותר. "השיר 'שימי ידך בידי' היה מושר בארץ החל משלהי העלייה השנייה", הוא אומר. "הוא הושר ע"י תלמידי הגימנסיה הרצליה שגורשו מתל אביב לשפייה בשנת 1917, יחד עם השיר 'בחורשה על גבעות השומרון'". יתרה מכך, הכהן מספר שבתקופת העלייה השנייה נהגו לשיר את השם "גליה" – כמו שאנחנו מכירים היום. השיר מופיע גם בשירון משירי העלייה השנייה – עובדה שמחזקת את טענתו של הכהן.

יש כאן בפנינו אם כן שתי גרסאות מעט סותרות. האם השיר נכתב במקור על גליליה, ילדתם של מרדכי וחיה יגאל? או שמא מדובר בשיר אהבה מוכר שנכתב עוד לפני לידתה? אפשר אולי להציע תזה שתיישב את הסתירה. בראשית היה שיר אהבה רוסי – או מכל מקור אחר – שמישהו חיבר לו מילים עבריות. למה נבחר השם גליה? אולי כי הוא התאים למשקל ולחרוז. אותו שיר התגלגל גם אל פלוגות גדוד העבודה, שם שרו – לכל הפחות את הפזמון – לילדה גליליה שהסתובבה להם בין הרגליים, כמנהג מבוגרים ששרים שירים חמודים לילדים. הגרסה עם שינוי השם נדדה לירושלים כשמשפחת יגאל עברה לבית הכרם, ושם התערבבה עם שיר האהבה המקורי – עד שתועדה בהקלטתה של דרורה חבקין. השם גליליה התאים בוודאי לאזכור ההרים, שאולי נותרו מהתרגום המקורי.

1
משפחתו של מרדכי יגאל. גליליה עומדת שנייה משמאל. באדיבות המשפחה

השלב הבא היה כזה שמוכר גם מסיפורם של שירים אחרים. בראשית המאה העשרים התעורר צורך גדול בשירים עבריים לילדים – הרי איך אפשר להטמיע שפה שקמה לתחייה טוב יותר מאשר בשיר ובריקוד? תוכנו של שיר האהבה המקורי שאהבו לשיר הפועלים לא התאים לילדי הגן שאינם נוהגים לשתות שמפניה ורום, אבל חלקו כן. הילדה התורנית יכולה לפנות לחבריה שעומדים במעגל מסביבה ולהזמין אותם לרקוד איתה במרכז. לכן נעלמו הבתים – 18 כאלה לפי חלק מהעדויות – ונותר הפזמון הקליט, ויחד איתו גם המילים על בת ההרים המסתורית. מאחר שהגרסה על גליה לא נעלמה לגמרי – ואולי הייתה יותר נפוצה ברוב חלקי הארץ – היא גם שרדה ולבסוף השתלטה על הנוסח המוכר.

1
הגננת רות חבקין עם ילדים במעגל בגן בגדרה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

כפי שקורה במקרים רבים, להיטי התקופה מתחלפים, אבל שירי הילדים נשארים. וכך רוב רובנו מכירים רק את שיר הילדים המקוצר. הגרסה הארוכה מתועדת בהקלטה של דרורה חבקין – יחד עם השם גליליה – אך כמעט שנשכחה מלב: אולי למעט תחום ריקודי העם, משום שהשיר הפך להיות ריקוד עם אהוב. אמנם נראה שלמקורו המוחלט של השיר "שימי ידך בידי" לא הצלחנו להגיע, אך ביקשנו לחשוף את הסיפורים מאחורי השיר שאנחנו שרים מבלי לשים לב.

האם תוכלו לספר לנו פרטים נוספים על השיר ועל ההיסטוריה שלו? אם תרצו להגיב לאמור בכתבה, לתקן, להוסיף, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

מחברות לימוד העברית של חנה סנש

מחברות נדירות השמורות בספרייה הלאומית מתעדות את ניסיונותיה של הצנחנית המשוררת ללמוד עברית תנ"כית

חנה סנש וברקע מחברת ללימוד עברית

אני רוצה לקרא התנח (=התנ"ך) בעברית. אני יודעת שיהיה קשה מאד, אבל זות (=זאת) השפה האמת (=שפת האמת) והחכי (=והכי) יפה, ובזה רוח אמינו (=עמנו)

כך כתבה חנה סנש ביומנה סמוך לעלייתה ארצה בספטמבר 1939. שגיאות הכתיב הופיעו כך במקור. בכל זאת הייתה זו לסנש שפה חדשה וקשה.

אהבת התנ"ך ואהבת העברית היו בנפשה של חנה סנש. אך לא רק כאשר הגיעה לארץ ישראל. מתברר כי כבר משנת 1935, כשהיא נערה בת 14, השתתפה סנש בחוג תנ"ך בארץ מולדתה הונגריה. ארבע שנים לפני עלייתה ארצה.

מחברות נדירות השמורות בספרייה הלאומית, מאותו חוג תנ"ך, מספרות את "המאבק" היומיומי של חנה סנש בעברית התנ"כית הקשה.

במחברת הראשונה שלה מהשנים 1936-1935 ניתן לעקוב אחרי הפרקים בתנ"ך שלמדה סנש לצורך תרגול העברית.

למשל באחד העמודים חנה סנש מעתיקה את פרק קכ"ו בתהלים, ובו המילים "בשוב, שיבת, היינו, כחולמים" וכן הלאה ("שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים"),

ובמקום אחר את פרק כ"ג בתהלים, ובו המילים "דשא, ירביצני, על, מי, מנוחות, ינהלי" ("מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי").

אבל לא רק תנ"ך ועברית למדה חנה סנש, אלא גם ערבית. עם הגיעה ארצה בספטמבר 1939 היא נכנסה לבית הספר החקלאי לבנות בנהלל, שם למדו הבנות גם ערבית. בארכיון של חנה סנש שמורים דפים בודדים מאותה תקופה בהם היא מתרגלת את לימודי ערבית.

 

ולסיום, מוזמנים להאזין לפרק מיוחד ב"הסכת הספרנים" על "חייה הסודיים של חנה סנש". האזנה נעימה!

העברת ארכיונה של חנה סנש לספרייה הלאומית נעשתה בעזרתם האדיבה של אורי ומירית אייזן