הצליינים הגרמנים שצילמו את ארץ ישראל "בצבעים טבעיים"

אוסף הגלויות שיצא לאור במינכן של שנת 1932 מציג את המקומות הקדושים ואת היישוב העברי המתפתח. כל זה פחות משנה לפני עליית הנאצים לשלטון

שער יפו

בצד רבבות הספרים העושים את דרכם מדי שנה אל הספרייה הלאומית, מגיעים אליה גם עשרות ומאות פריטים היסטוריים אחרים: אלבומי תמונות, כרזות, מכתבים וגם, לעתים רחוקות יותר – קופסות קרטון מסתוריות. על אחת מאותן קופסאות, קופסה שנתרמה לאחרונה מספרייתם של חנה ויורם הראל, מופיע תיאור בגרמנית המספק את הרמז הראשון לתכולתה. וכך נכתב: "הארץ הקדושה, 126 גלויות בצבעים טבעיים. פרייס ושותפים, מינכן".

כשפותחים את הקופסה מגלים את שהובטח: כמה עשרות גלויות המציגות תמונות שונות מנופי הארץ, שתי מפות של פלשתינה (צפון ודרום), מפה של ירושלים וחוברת בגרמנית. מבט מעמיק בגלויות מגלה שלא מדובר בתמונות רגילות בצבע, ושהשם "צבעים טבעיים" הינו שם קוד לגלויות שנוצרו בטכניקת הפוטוכרום.

 

בדואי צעיר

 

נופים מהארץ הקדושה

עשרים שנה לאחר יצירת התמונה המצולמת הראשונה בשנת 1880, פיתח מדפיס שווייצי בשם אורל פוסלי (Orell Füssli) טכניקה אחרת ליצירת תמונות בצבע, טכניקה שזכתה לשם "טכניקת הפוטוכרום". בניגוד לצילום בצבע שלוכד את הצבעים המקוריים שבמושא הצילום, הפוטוכרום היא טכניקת הדפסה מחדש בצבע של תצלום בשחור-לבן. החידוש של פוסלי היה השימוש בטכניקה שבה מושג הצבע באמצעות הדפס אבן – שיטת הדפסה בת מאות שנים.

באופן אירוני, טכניקת הפוטוכרום שפיתח פוסלי, טכניקה שהייתה אמורה לטפל במחסור בצילום צבעוני אמין וזול, הולידה מצב עניינים משונה: במקרה שלא היו לצובעים הוראות מדויקות לגבי הצבעים המקוריים בתמונה שהתבקשו לצבוע, הם נאלצו להיעזר בדמיון ובשכל הישר שלהם כדי לייצר תמונות.

זהו הדין באלבומי פוטוכרום רבים, שבהם הקשר בין הצבעים המקוריים של מושא הצילום והצבעים שהוספו הוא פעמים רבות מקרי בהחלט. בגלויות שלפנינו, לעומת זאת, נראה שחברת Uvachrom שהנפיקה אותן עמלה רבות כדי להתקרב כמה שיותר למציאות המצולמת.

קריאה בחוברת המצורפת לגלויות מספקת את הרקע הנחוץ. 126 התמונות באוסף צולמו במהלך "טיול אביבי בארץ הקודש בשנת 1931", שנה קודם להדפסת הגלויות במינכן. סמלה הקתולי של ירושלים מתנוסס בעמוד השער של החוברת והכיתוב "באישור הרועה העליון" (בגרמנית Mit oberhirtlicher Druckgenehmigung) המופיע בעמוד הבא מלמדים על המוטיבציה להנפקת הגלויות. מדובר באוסף גלויות שנוצר ככל הנראה עבור קהל גרמני קתולי, והודפס באישור בישוף בכיר, אולי האפיפיור.

תמונות מהארץ הקדושה

אל תתנו לעובדה זו להטעות אתכם, על אף הייצוג הרב באוסף למקומות קדושים לנצרות (כולל כמובן את כנסיית דורמיציון שנבנתה לאחר ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ הקודש), גלויות רבות מציגות את התקדמות המפעל הציוני בארץ – למשל את האוניברסיטה העברית, את הספרייה הלאומית במשכנה הקודם על הר הצופים, קבר רבי מאיר בטבריה, ותחנת הכוח שהקים פנחס רוטנברג.

קבר רבי מאיר בטבריה

80 מתוך 126 הגלויות שבאוסף נשמרו בקופסה המקורית. את השאר ככל הנראה שלחו בעלי האוסף לחברים ומשפחה. זה מוביל אותנו לשאלה המתבקשת: את מי שימש האוסף? את זהותו של הבעלים המקורי של האוסף אנו לא יודעים, אך שאלת פרופיל הלקוחות הפוטנציאליים של האוסף מקבלת תשובה בחוברת המצורפת. בחוברת נכתב כי האוסף הינו "מזכרת יקרה לכל מי שהיה לו המזל לחזות בארץ במו עיניו, ולכל האחרים – לספק להם הצצה חיה ליופיה של הארץ".

החוברת בת 67 העמודים מכילה מידע רב על ארץ הקודש: מידע כללי על הטופוגרפיה, ציון המחסור התמידי שלה במים, היסטוריה של הציונות ושל השפה העברית, דיון מעמיק בירושלים הכולל מידע רב על הר הבית והכותל, כמו גם פירוט תחנות שונות מחייו של ישו בירושלים ובארץ כולה. בסוף החוברת מופיע שרטוט רחבת הר הבית.

תאריך הוצאתו לאור של אוסף הגלויות נושא בחובו משמעות היסטורית כבדת משקל. האוסף יצא לאור במינכן שבגרמניה, שנת 1932. פחות משנה לאחר מכן, ב-30 ינואר 1933, הושבע אדולף היטלר לקנצלר גרמניה.

 

בית-כנסת יוחנן בן זכאי בירושלים

 

הרובע היהודי בירושלים

 

ילדי ירושלים מתענגים על תפוזי ארץ ישראל

 

קבר רבי עקיבא

 

קבר רחל

 

"הספרייה של האוניברסיטה היהודית", היא הספרייה הלאומית במושבה הקודם בהר הצופים

 

האוניברסיטה העברית

 

כיפת הסלע

 

הכתבה נכתבה בעזרתו של ד"ר סטפן ליט, אוצר אוסף מדעי הרוח בספרייה הלאומית.

הפגישה שלא התקיימה בין ר' נחמן מברסלב לנפוליאון

בשנת 1799, בתום מסע מפרך ועמוס בסכנות, הגיע ר' נחמן לארץ ישראל - בדיוק בזמן לחזות בכיבושי נפוליאון את הארץ. רק בנס נמלט ר' נחמן מהמצור שהטיל נפוליאון על עכו. אז מדוע הפך אותו לגיבור של אחד מסיפוריו המפורסמים ביותר?

פסלו של נפוליאון על "גבעת נפוליאון" בעכו, המוצב במקום שבו הציב נפוליאון את תותחיו. צילום: אלמוג, ויקיפדיה

ב-16 בינואר 1810, יום א' בשבט תק"ע, סיפר ר' נחמן לחסידיו את אחת ממעשיותיו הידועות והחידתיות ביותר, "מעשה מבעל תפילה". מעשייה זו עוקבת אחרי צדיק חסר שם המקרב בדרכו הייחודית מספר הולך וגובר של אנשים אל "התכלית של כל העולם", שהיא עבודת השם בתפילה, בשמחה, בשירות ובתשבוחות. כיוון שאנשי המדינות השונות שבהן פעל ניסו למנוע ממנו "לגנוב" בכל פעם אדם אחר כדי להכניסו בדרכי השם, נאלץ בעל התפילה לשנות ולהחליף תחפושות שונות, "שאצל זה היה נדמה כעני, ואצל זה כסוחר, ואצל זה בעניין אחר וכיוצא בזה". גם כשדיבר עם האנשים שניסה להעביר לצידו לא תמיד גילה להם את מטרתו האמיתית. הוא ידע לשכנע כל אדם בדרכו. למשל, את העני הלביש בבגדי מלכות ואת העשיר קבע "שצריך לילך בבגדים קרועים ונבזים". כך העביר הצדיק המסתורי את ימיו בקרב חסידיו המתרבים עד ששמע על "מדינה שהיה שם עשירות גדול, שהיו כולם עשירים".

מדינת הממון התבררה לצדיק כאתגר עצום. הוא רצה להחזיר את תושביה בתשובה אך עד מהרה גילה שהם אינם מעוניינים בדתו, כיוון שיש להם דת משלהם – דת הממון המדרגת כל אחד על פי ממונו. אלמלא היה לממון מימד תיאולוגי אולי היה יכול בעל התפילה להתגבר על כוחו ההרסני. אך כשהכסף נהפך לדת, אפילו העניים ביותר – שנחשבים לחיות על פי דתם זו – מאמינים בכל ליבם בדת הממון. על אחת כמה וכמה, העשירים הגדולים הנחשבים כוכבים, והגדולים ביותר – להם סוגדים שאר התושבים כאלוקות. תושבי מדינת הממון אף עקרו את עצמם אל אזור מוקף הרים גבוהים כדי שלא יטמאו אותם אנשים אחרים, עניים מהם.

בעל התפילה לא רק שנכשל בניסיונותיו להעביר את אנשי מדינת הממון מדתם, אלא אף נתפס ומושם בכלא. אך לפני שגזר הדין מחולק, מגיע אל שערי מדינת הממון גיבור גדול עם כל חייליו וטורף את הקלפים. הגיבור דורש ממדינת הממון את אותו הדבר שדרש מכל המדינות הרבות מספור שכבר כבש: היכנעו, ולא אחריב אתכם. על אנשי מדינת הממון "נפל פחד גדול". הם רצו להיכנע ולמנוע בכך את חורבנם אך חששו לעשות זאת כיוון שידעו שהגיבור לא מעוניין בממון אלא בשליטה, ולכן נחשב לכופר על פי דתם. לאחר שניסו לפנות לעזרה ממדינה עשירה מהם ונכשלו בכך, היו אובדי עצות.

לאחר שנכשל כליל בשליחותו, נזכר בעל התפילה שאולי הוא מכיר את הגיבור הצובא על חומות המדינה. הוא הובא אל שרי המדינה וסיפר להם שפעם היה הוא עצמו "אצל מלך אחד, ונאבד אצלו גיבור, ואם הגיבור הנ"ל הוא אותו הגיבור – יש לי היכרות עמו". רק כך, ברגע זה של פחד מכיבוש וחורבן, הצליח בעל התפילה להתחיל ולסדוק את קשיחות ליבם.

המעשייה לא נגמרה כאן, אך כדי להבין את סופה ולנסות ולנחש מיהו אותו גיבור עלום שם נצטרך לחזור עשר שנים אחורה מסיפור המעשייה – אל המסע של ר' נחמן האמיתי אל ארץ ישראל. ננסה לגלות את מי פגש שם (ואת מי לא) ולמה עד יומו האחרון, בשנת 1811, ראה במסע הזה את נקודת המפנה שבה הפך מעוד מנהיג קהילה – עם שיוך משפחתי נעלה אך לא יותר מזה – לבעל תפילה ולצדיק של אמת? במילים אחרות, איך הפך לר' נחמן המוכר לנו גם מאתיים שנה אחרי מותו בטרם עת?

 

סיפורי מעשיות לרבי נחמן מברצלב, הוצאת מעיינות בברלין, שנת 1922.

 

המסע הגדול של ר' נחמן

כמו כל כך הרבה החלטות גדולות בחייו של ר' נחמן, גם ההחלטה לצאת למסע לארץ ישראל כמו הגיעה משום מקום, ובעצם – מתוך נחישות פנימית פתאומית שלא טרח הרב להסביר בפירוט.

את דרכו הייחודית להתקרב אל אלהים פיתח נחמן הילד בדרך כמעט אינטואיטיבית. מסופר שפקד בלילות חורף קשים את קברו של הבעש"ט – סבא רבא של נחמן ומייסד החסידות, נהג להתבודד ביערות, סגר את עצמו בחדר העבודה של הבעש"ט וסירב לצאת משם עד שהספרים הקדושים החלו "לדבר" אליו בחזרה. בחוץ העמיד פני בור, אך בפנים בער מאמונה ובעשייה דתית. הוא נהג לחבר תפילות משל עצמו ואף שילם בסתר את דמי הכיס המעטים שקיבל למלמד שיוסיף וילמד אותו מעבר לשיעורים הרגילים. אפשר בהחלט שהסיפורים שהגיעו אלינו על הילד נחמן נמשחו בגוונים של אגדה והגזמה, אך ברור לחלוטין שהיה מדובר בצעיר בעל להט דתי, עם אמונה יוקדת בעצמו, ויחד עם זאת – ספק מכרסם באפשרות שיגשים ויממש את ייעודו.

בשנת 1798, והוא בן 26, הודיע ר' נחמן על כוונתו לצאת למסע המסוכן ומרובה התלאות לארץ ישראל. הן לפני והן אחרי המסע סיפק ר' נחמן מספר צידוקים למסע, כשהמרכזי שביניהם הוא רצונו לעלות אל קבר סבו ר' נחמן מהורדינקה, כיוון, כך טען הנכד, שהקשר עם סבו המנוח נותק.

מסע עלייה לרגל לארץ ישראל לא היה בגדר המצאה או אפילו חידוש של ר' נחמן. סבו רבו הבעש"ט ניסה לצאת למסע כזה שנים רבות לפני ר' נחמן, אך נאלץ לחזור על צעדיו כשהגיע לתורכיה. רבנים וחסידים אחרים יצאו לאותו מסע ובניגוד לאבי החסידות, רבים השלימו אותו. ובכל זאת, היציאה למסע הפתיעה והסעירה את החסידים הראשונים שהספיקו להתקבץ סביב ר' נחמן הצעיר. גם אשתו ניסתה להניא אותו מיציאה למסע המסוכן הזה ושלחה לשם כך את אחת מבנותיו כדי שתשכנע אותו לבטל את המסע. על כך הייתה תשובת ר' נחמן לבתו:

את תסעי למחותנך. אחותך הגדולה יקח אחד אותה להיות בביתו משרתת קטנה שקורין ניאנקע. אחותך הקטנה יקח אחד אותה לביתו מצד רחמנות. ואמך תהיה משרתת קעחין [טבחית]. מה שבביתי אמכור הכל על הוצאות הדרך.

ההתעקשות הזאת של ר' נחמן הפתיעה רבים, ומשני טעמים נוספים: באותה תקופה כבר פיתחו רבנים חסידים את הצידוק התיאולוגי הפוטר את הצורך במסע פיזי לארץ ישראל. הם טענו שכל הנמצא בבתי הכנסיות בגולה כאילו הוא דורך על אדמת ארץ ישראל ושואב ממנה את כל הסגולות הנחוצות. והיה כמובן גם עניין המלחמה המשתוללת במצרים ובארץ ישראל במסגרת מסע הכיבושים של הגנרל הצרפתי נפוליאון בונפרטה, ומלחמתה של האימפריה העות'מאנית בסיוע בריטניה – בדיוק לסיכול אותו מסע נפוליאוני.

 

הענק הצרפתי יוצא לכבוש את המזרח

כיום כמעט כל פרסומת במדיה טוענת שהמוצר שהיא משווקת הוא "מהפכני", אך הייתה זאת המהפכה הצרפתית שמימשה את המשמעות החדשה של המושג "מהפכה": ניתוק רדיקלי, שורשי ומהיר של ההווה מהעבר שקדם לו. הניתוק הזה נוכח ברבים מהסיפורים של ר' נחמן. המלכים – שלפני המהפכה נחשבו לשליטים כל-יכולים המולכים בחסד עליון – מתחלפים בסיפורים ובמעשיות של ר' נחמן במהירות של מלכי קלפים. הקטן הופך לגדול והגדול מושלך הצידה. ובכלל, העולם תמיד נמצא בסערה, וברבים מהסיפורים, גם בסוף הסיפור הסערה אינה שוככת.

נפוליאון בונפרטה היה דמות קלאסית, ארכיטיפית אפילו של מוטיב הפיכת הקטן לגדול. בן למשפחת אצולה נמוכה חסרת נכסים מהאי קורסיקה שעלה – בזכות יכולותיו הצבאיות האדירות והעורמה הפוליטית האדירה לא פחות – מאלמוניות מוחלטת ועד לעמדת הגנרל הנערץ והמהולל של המהפכה הצרפתית. את המעמד הזה השיג נפוליאון בן ה-28 בקמפיין הצבאי שלו באיטליה, אשר בתוך שנה עשה את מה שנדמה היה לבלתי אפשרי – לחטוף את איטליה מציפורניה של האימפריה האוסטרית ששלטה במגף האיטלקי מאות בשנים.

היעד הבא שסימן נפוליאון היה כיבוש מצרים בשנת 1798. אחרי שכבש את קהיר מידי השליטים הממלוכים, היו אלה הידיעות על הצבא העות'מאני שעושה את דרכו מאסיה הקטנה דרך ארץ ישראל ששכנעו את נפוליאון לצאת אל ארץ ישראל ולכבוש אותה במהרה.

נפוליאון מבקר את קורבנות המגפה ביפו, צייר אנטואן-ז'אק גרוס, ציור משנת 1804

 

חזרה לר' נחמן. משוכנע בצדקתו, יצא הרב והמנהיג בן ה-26 אל עיר הולדתו מז'יבוז'. שם "נתוודע לו מן השמים" מהו היעד הראשון שאליו יצטרך לצאת – הייתה זו העיר קאמיניץ. מסע סודי זה, אליו יצא ר' נחמן בעילום שם, אפוף עד היום במסתורין רב.

הביקור בקאמיניץ שימש לר' נחמן התחלה סמלית למסע כולו: בבחינת מיניאטורה למסע הפנימי והחיצוני שיצטרך לעבור כדי שיורשה בכלל להיכנס לארץ ישראל. היה זה מסע של צדיק היורד לעולם הטומאה, נאבק במה שהוא פוגש בו ויוצא משם טהור ונקי. נדמה שרק הפרדיגמה האחת הזאת יכולה להסביר את המשך מעשיו (המשונים ביותר) של ר' נחמן בדרכו לארץ ישראל ובארץ ישראל עצמה.

 ביום י"ח באייר תקנ"ח (4 במאי 1798) יצאו ר' נחמן וחבר ילדותו ר' שמעון לדרכם. מעיר מושבם מדבדבקה נסעו בעגלה עד לניקולאייב ומשם שטו במורד הדנייפר לאודסה. מאודסה לקחו אונייה לקושטא – היא איסטנבול של ימינו. על סיפון האונייה החל ר' נחמן מחבר טקסטים שסירב להראותם לחברו – עדות ראשונה לטקסים סודיים שיחבר כל חייו ואף יצווה לשרוף אותם לאחר מותו.

בקושטא החל ר' נחמן לעשות מעשים מוזרים שהפתיעו את חברו. הוא היה הולך יחף ובלי חגורה או כובע עליון. היה יוצא את האכסניה בחלוק בית, רץ בשוק וצוחק בקול. הוא התחבר עם הנערים בשוק והיה ממחיז איתם משחקי מלחמה שבהם "היו מכנים אחד בשם הצרפת (הכוונה לנפוליאון) ואחד בשם אחר".

בדיוק כשעמדו לצאת סופית לארץ ישראל הגיעו הידיעות על פלישת נפוליאון לארץ. תחילה אסרה הקהילה בקושטא על יציאת יהודים לארץ. הידיעות על הסכנה המתגברת דווקא עודדו את ר' נחמן שעליו לצאת ולהפקיר את נפשו. הוא הבהיר לר' שמעון שהוא לא צריך ללוותו במסע המסוכן, אך חברו סירב לנטוש אותו. לאחר כמה ימים אישרה הקהילה היהודית את הנסיעה בעקבות התעקשותו של חכם ירושלמי ישיש ומכובד שביקש לחזור לביתו. כך התארגנה האונייה לנמל יפו.

ההפלגה לא הייתה קלה, וסערה איימה להטביע את הנוסעים וגרמה להם לצעוק "כולם אל ה'", חוץ מר' נחמן ש"היה יושב ודומם". הוא שכנע את שאר הנוסעים לעקוב אחריו ולבטוח באלוהים בשתיקה. כי "אם אתם תשתוק, ישתוק הים מעליכם גם כן". וכך, סיפר ר' נתן, אכן היה.

בהגיעם ליפו, ואחרי שהפציר בחכם הירושלמי לקחת אותו איתו לעיר הבירה, סירבו רשויות הנמל לאפשר לר' נחמן לרדת כיוון שנחשד כמרגל צרפתי. רק בחיפה, אליה המשיכה האונייה, הצליחו ר' נחמן ור' שמעון לרדת אל הרציף, ממש בערב ראש השנה.

כמעט מרגע שדרכה כף רגלו של ר' נחמן על אדמת הקודש ולאחר שההתעלות הרוחנית חלפה, התכנס הרב הצעיר בתוך עצמו וביקש לחזור הביתה. הוא הודיע שהוא רוצה לחזור מיד, בלי לבקר בטבריה או בצפת או בשום מקום אחר. רק בזכות תחנוניהם של ר' שמעון וחסידי צפת וטבריה הסכים להישאר זמן מה בארץ.

בסך הכל שלושה וחצי חודשים שהה ר' נחמן בארץ. הדיכאון שאחז בו מיומו השני בארץ לא שחרר אותו מרבית שהותו. בטבריה נתקבלו השניים אצל ר' אברהם קוליסקר וחסידיו. את זכר המפגש הזה נצר עמו ר' נחמן וכשחזר לבסוף לביתו ביקש להקים את קהילת ברסלב על פי הדגם של הרב הנערץ. יש המשערים שתיאור הקהילה החסידית המופתית שבה נפתח סיפורו "מעשה מבעל תפילה" מבוססת על אותה קהילה טבריינית.

מעודדים מהמפגש נשארו ר' נחמן ור' שמעון חודשיים נוספים בטבריה, ומשם יצאו לטיולים אל המקומות הקדושים בגליל, שבהם חיה ופעלה חבורת הזוהר.

מספר פעמים סוכלה עזיבתו של ר' נחמן את הארץ. מה ששכנע אותו שכבר אין דיחוי הייתה הידיעה על כיבוש רצועת החוף בידי צבא נפוליאון, ובייחוד האיום על עיר הנמל עכו. לעכו הגיעו ר' נחמן ור' שמעון ב-15 במרץ, ונתקלו מיד בזרם גדול של תושבים הבורחים מהעיר. יומיים לאחר מכן הצליחו לעלות על ספינת סוחר תורכית. המצור של נפוליאון על עכו החל ב-19 במרץ, יומיים לאחר עזיבתם.

החזות השלווה והבוטחת שסיגל ר' נחמן במהלך כל התלאות נטשה אותו כליל בשלב הזה. בהמולה שנוצרה ומכיוון ששני החברים לא ידעו את שפות המקום, הם עלו בטעות על אוניית מלחמה ולא אוניית סחר. ורק בזכות רחמנותו של טבח האונייה שסיפק להם מעט מזון בכל יום, שרדו את המסע הארוך לאירופה.

גם הפעם איימה סערה להטביע את הספינה, מים חדרו לבטן האונייה והשניים נאלצו לעמוד על אחד הרהיטים כדי לא לטבוע. הם היו בטוחים שיימכרו לעבדות מרגע שיעגנו, אך בהגיעם לרודוס הסכימה הקהילה היהודית לפדות אותם בעבור סכום כסף נכבד – לא מעט בגלל הייחוס המשפחתי הרם של ר' נחמן. מרודוס עברו לקושטא, בה נתקלו בקשיים נוספים ומשם הפליגו אל גאלאץ – בספינה שמרבית נוסעיה טבעו למוות בסערה נוספת. רק באחד מימי ראשי הקיץ של שנת 1799 הגיעו סוף סוף הביתה.

מה המשמעות של כל זה? אנחנו מקווים שלא תתאכזבו אם נספר לכם שאין תשובה ברורה בידינו. עד סוף חייו הירבה ר' נחמן להזכיר את המסע לארץ ישראל. הוא דרש להשמיט מכתביו כל זכר לתורות שלימד לפני המסע, וטען שוב ושוב שבכל תקופה של יובש רוחני הפוקדת אותו – רק מה שחווה וראה בארץ ישראל, בכוחו להחזיר ולהחיות את רוחו.

ובכל זאת רמז: המצור על עכו שכנע את ר' נחמן שעליו להימלט מהארץ בהקדם, אך לאורך המסע לא ראה את עצמו כקורבן של הנסיבות ושל המלחמה המשתוללת. לימים דיווח על מספר חלומות שחלם בארץ – כשלפחות בשניים מהם ביקר אותו הסולטן העות'מאני. ר' נחמן מספר על הרחמנות הרבה שהרגיש כלפי הסולטן כיוון שהוא – הסולטן – אחד האנשים היחידים בעולם שעדיין יודעים את שמם המקורי. שמו המקורי הוא ישמעאל (יש כאן רמז ברור לאסלאם). ר' נחמן ניסה להשיא לו עצה שנדמה שהסולטן כבר ידע.

דיוקן הסולטן העות'מאני סלים השלישי, שליט האימפריה העות'מאנית בזמן המסע של נפוליאון למצרים וארץ ישראל, דיוקן מאת Konstantin Kapıdağlı

 

ואולי יש כאן מפתח לכל היחס של ר' נחמן למסע, ולכל האירועים האדירים שהפכו על פיו את העולם המוכר: דווקא הוא, הקטן, בזכות אמונתו בשם, בזכות ההקרבה שהיה מוכן לה בצאתו לארץ ישראל והתלאות שנאלץ להתגבר עליהן, הפנימיות והחיצוניות, מילדותו ועד חזרתו הביתה – דווקא לו יש משהו חשוב להגיד ודרך ייחודית להשפיע על המאורעות. כאן גם ראוי שנסיים איפה שהתחלנו, בסיפור "מעשה מבעל תפילה".

לאחר שמספר הצדיק לשרי מדינת הממון על האפשרות שהוא מכיר את הגיבור, הוא חושף בפניהם את הדרך שבאמצעותה הצליח הוא עצמו להיכנס בסתר אל המדינה השמורה. כשהיו הוא והגיבור בחצר המלך הישן, סיפר הצדיק, הם למדו את מפת העולם החקוקה בכף ידו של המלך. ומאז הם מכירים את כל הדרכים – המוכרות והסודיות – של העולם. אמנם זה לא נאמר במפורש, אך ר' נחמן משתמש בסמלי הקבלה כדי לרמוז לנו על זהות המלך המקורי, הוא אלהים.

ובאמת, כשנפגשו בעל התפילה והגיבור הם זיהו אחד את השני מיד ונפלו אחד בזרועות השני: שניהם שירתו בחצר המלך הקדמון, והופרדו רק כשפרצה סערה גדולה בעולם. הסיפור המרתק הזה ממשיך עד לסוף הטוב, ואולי הטוב מדי (הכל מסתדר וכולם מתאחדים), אך מה שחשוב לענייננו הוא שבתפיסתו של ר' נחמן דווקא הגיבור, הכובש הגדול ביותר, זה שעל פניו הורס את העולם, מתגלה כמשרת אבוד של אלהים, הכובש את כל הארצות כדי למסור אותם לשליטתו.

האם את הגיבור והכובש האדיר הזה פספס ר' נחמן בסך-הכל ביומיים כשברח מהמצור שהטיל צבאו של נפוליאון על עכו? לפי הפרשנות הזאת, שהוצעה כבר לפנינו, הפגישה בין המיסטיקן וההוגה היהודי הגדול לבין המצביא והמחוקק שעיצב את פני אירופה אמנם מעולם לא קרתה. אבל דמיונו הספרותי של ר' נחמן לא יכול היה לעמוד בפיתוי ולהפגיש בינו ובין נפוליאון בונפרטה.

האין זאת תמונה מרתקת: פגישה היסטורית בין ר' נחמן ובין נפוליאון בונפרטה – שני אישים צעירים שעדיין לא נכנסו לשנות השלושים שלהם אבל כבר החלו לפעול, כל אחד בדרכו, כדי לעצב מחדש את העולם?

 

בונוס לסיום

בסך הכל שני מקורות היסטוריים מספקים לנו הצצה למסע הרוחני של ר' נחמן לארץ ישראל. את שניהם סיפק לנו אותו האדם, סופרו של ר' נחמן, הוא ר' נתן. התיעוד שסיפק נכתב כמה עשורים לאחר המסע, ואף לאחר מותו של ר' נחמן בשנת 1811 כשהוא בן 38 בלבד.

זה לא המקרה לגבי המערכה הצבאית של נפוליאון בונפרטה. רק בספרייה הלאומית שמורים למעלה ממאתיים מסמכים העוסקים בה. אפילו הקדשנו לכך אתר שלם.

 

לקריאה נוספת

כל סיפורי רבי נחמן, ערך: צבי מרק, הוצאת ידיעות ספרים

בעל הייסורים, ארתור גרין, עם עובד

נפוליאון: חיים פוליטיים, סטיבן אנגלנד, ספרית מעריב

האם פגש נפוליאון את רבי נחמן מברסלב ואת רבי חיים מוולוז'ין? – עונ"ש

המאהבת החשמונאית של מחריב בית המקדש השני

מי הייתה המלכה ברניקי? אישה קרת רוח ומחושבת או מי שנפלה ברשתו של מצביא צעיר וכריזמטי? לכבוד החנוכה אנחנו פורשים בפניכם את סיפורה של המלכה מתקופת בית שני שנאלצה לשרוד בעולם רב תהפוכות, ונותרה שנויה במחלוקת, במיוחד לאור סיפור האהבה שלה עם קיסר רומא לעתיד וצורר היהודים - טיטוס הרשע

המלכה ברניקי. ציור: צ'רלס לנדל. מקור: Musée des beaux-arts de Reims

נהוג לחשוב על היהודים לאורך ההיסטוריה כעם קטן שלבדד ישכון, מסוגר בתוך עצמו ונאלץ לנהל אינטראקציות עם הכוחות הגדולים שמסביבו. פעם אלו בבל ואשור, פעם יוון, ופעם האימפריה הרומית הגדולה. אבל בתקופת האימפריה הרומית היהודים לא היו רק חברי כתות קטנות שמזנבות בחיילים הרומאים מתוך נקיקים במדבר יהודה. היהודים היו לפעמים בשר מבשרה של האימפריה, ולא פחות מכך – בעלי עמדות כוח והשפעה.  היום נספר על יהודיה מהתקופה הרומית שהייתה מלכה, וחייה היו מלאים בדרמה ובתהפוכות שלא יביישו את "משחקי הכס" או "בית הדרקון".

המלכה בֶּרֶנִיקי לא הייתה סתם עוד מלכה. היא הייתה נסיכה מלידה, בת לשתיים מהמשפחות החשובות ביהודה של אותה תקופה. בשלב מסוים היא נחשבה אף לאיום על יציבותה של האימפריה הרומית הגדולה. מעל הבמה הזאת נוכל רק לנסות לתמצת את סיפור חייה המפותל: כיצד בת למשפחת מלוכה יהודית פגשה דמויות היסטוריות כמו הקיסר אספסיאנוס ופאולוס השליח הנוצרי; כיצד הייתה שם ברגעים המכריעים של המרד הגדול ברומאים; ובעיקר כיצד חיה כבת זוג לצידו של מי שיהיה קיסר רומא וגם דמות ידועה לשמצה בזיכרון היהודי – טיטוס הרשע. אך כיאה לסאגות ארוכות ורבות משתתפים, נתחיל בלידתה של ברניקי.

1
אגריפס הראשון, אביה של ברניקי. מתוך ויקיפדיה

ברניקי נולדה ככל הנראה בשנת 28 לספירה הנוצרית. היא הייתה בתם של המלך אגריפס הראשון ושל אשתו קיפרוס. מצד אביה הייתה בת לשושלת ההרודיאנית; מצד אמא ניתן להתחקות אחר שורשיה עד למשפחת החשמונאים. אלו היו שתי המשפחות היהודיות המשמעותיות ביותר של תקופת בית שני. כשהייתה בת 10 לערך, מונה אביה, ידידו של הקיסר קליגולה, להיות מלך על יהודה, וברניקי הפכה לנסיכה באופן רשמי.

בדומה לנשים אחרות בעמדות כוח מהעת העתיקה, ברניקי מתוארת לרוב על ידי הגברים שסבבו סביבה. בעבר, היסטוריונים וכותבים רבים האשימו אותה במניפולטיביות, תאוותנות ואפילו בגילוי עריות. לעומתם, ההיסטוריונית פרופ' טל אילן, שכתבה ביוגרפיה על ברניקי, מבקשת לבחון אותה בעיניים חדשות, נקיות משיפוטיות שמקורה בערכים אנכרוניסטיים ושמרניים. "מקורות קדומים מתארים אותה לעיתים קרובות במונחים שליליים", כותבת אילן בספרה. "…הם כתבו בז'אנרים של פרוזה ושירה שהיו נפוצים בימיהם, וראו בנשים את מקור כל האינטריגות והמזימות בעולם. המקורות האלו יישפטו על פי הפעולות שהם מתארים, ולא על פי הדרך שבה הם שופטים אותן. ערכיהם של היהודים הקדמונים ושל הרומאים הקדמונים, שבקרבם חיה ופעלה ברניקי…אינם ערכינו. הציפיות שלהם מנשים אינן הציפיות שלנו", אומרת פרופ' אילן בהקדמה לספר.

גם אנחנו מבקשים לעשות זאת.

העלייה על הבמה

עוד בהיותה נערה צעירה – ואף ילדה – נקבעו אירוסיה של ברניקי למרקוס יוליוס אלכסנדר, בנו של מנהיג הקהילה היהודית הנכבדת שבאלכסנדריה, ואחיינו של הפילוסוף היהודי החשוב פילון האלכסנדרוני. הנישואים האלה מומשו כשברניקי הייתה ככל הנראה בת 14. בעלה היה מבוגר ממנה בהרבה, ונישואים אלו קצרי מועד, שכן תוך זמן קצר היא התאלמנה. 

באותה שנה בה התאלמנה ברניקי, מת במפתיע גם אביה, אגריפס ה-1, בזמן ש"חגג במשחקים לכבוד הקיסר", וביומם השני "חש דקירת כאב בליבו, ואחז בו כאב בבטנו", כך לפי יוספוס פלביוס. לפני מותו הספיק אגריפס לארס את בתו בת ה-16 בשנית – הפעם לאחיו האלמן הורדוס, מלך כלקיס. כלקיס הייתה ממלכה קטנה בהרי הלבנון, ושם קיבלה ברניקי לראשונה את התואר מלכה. עוד באותה שנה נכנסה ברניקי להריון ובסופה ילדה את בנה הראשון שנקרא על שמה: ברניקיאנוס. פרופ' אילן סבורה שברניקי אפילו המציאה את השם הזה בעצמה, והוא הפך להיות פופולרי מאוד באזור כלקיס של התקופה. לבנה השני קראה הורקנוס, שם חשמונאי מובהק – האם היא או בעלה הורדוס ביקשו להזכיר את שורשיהם המרשימים?

1
שרידי מבנים מן התקופה הרומית והצלבנית בבניאס העתיקה (קיסריה-פיליפי), שם בילתה ברניקי שנים ארוכות מחייה. גלויה בהוצאת מקס יפה, עבור 'יודישע פערלעג, וינה', מתוך פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

אחרי מותו של אביה בחר הקיסר קלאודיוס למנות נציב על יהודה, ולא להעביר את המלוכה לאחיה של ברניקי. הנציב החדש היה לא אחר מאשר גיסה לשעבר מנישואיה הראשונים, טיבריוס אלכסנדר.ג אלכסנדר, שהתגייס לצבא רומא, היה במהלך הקריירה המרשימה שלו נציב על יהודה וגם דיכא באכזריות התקוממות יהודית באלכסנדריה שהתרחשה במקביל למרד הגדול ביהודה.

מאוחר יותר, אחרי ארבע שנות נישואים, ובגיל 20 בלבד, ברניקי מצאה את עצמה אלמנה בשנית. לאחר מותו של הורדוס מכלקיס, שהחזיק באחריות גם על המקדש בירושלים, חכך בדעתו הקיסר קלאודיוס מה לעשות עם הפרובינציה. בסופו של דבר החליט להמליך עליה את אחיה של ברניקי, כעת בוגר ומתאים יותר, שמלך תחת השם אגריפס השני. 

"20 שנותיה הראשונות של ברניקי חזו בכמה מהאירועים הדרמטיים ביותר של ההיסטוריה היהודית ואפילו זו העולמית", מסכמת פרופ' אילן את התקופה הזו בספרה. "ישוע נצלב בירושלים…קיסר משוגע ניסה (פעם נוספת) לגרום ליהודים לנטוש את דתם ולסגוד לו". על פי אילן, ברניקי הייתה רק ניצבת בתקופה הזו – אביה חיתן אותה ברגע שיכול היה, והיא לא לקחה חלק פעיל במאורעות הדרמטיים האלו. "20 השנים הסוערות הבאות של חייה", כותבת אילן, "הביאו אותה לקדמת הבמה ההיסטורית". מה קרה שם?

ברניקי לצד אחיה המלך אגריפס השני במעמד משפטו של פאולוס השליח. מאת וסילי סוריקוב, 1875, אוסף גלריית טרטיאקוב, מוסקבה

אגריפס השני הגיע ברוב הדר אל ממלכתו החדשה שכללה גם את יהודה וגם את כלקיס והתאחד עם אחותו. אלמנה פעמיים תוך ארבע שנים בלבד, ועם שני תינוקות רכים, התקשה כנראה המלך החדש למצוא לברניקי שידוך ראוי. אילן מזכירה בהקשר זה את הלכת "אישה קטלנית" שמובאת בתלמוד ועל פיה אישה שהתאלמנה פעמיים לא תינשא בשלישית. מבחינת סיפורנו, נראה שבשנים הבאות התלוותה ברניקי אל אחיה וחיה איתו בארמונותיו השונים: בכלקיס, בירושלים ולא מעט גם בעיר קיסריה-פיליפי, או בניאס, כיום בצפון ארץ ישראל. ברניקי גם מוזכרת לצד אחיה המלך במספר מקרים. יוספוס מספר שהיא עמדה לצידו של אגריפס כשזה נשא נאום פייסני בפני אנשי ירושלים זמן קצר לפני שפרץ המרד הגדול. בברית החדשה מתואר שברניקי נכחה עם אחיה במשפטו של השליח פאולוס והיא מוזכרת בין אלו שסברו שאינו ראוי לעונש. קרבתם של שני האחים גררה גם שמועות מרושעות: במקורות שונים נטען שבין אגריפס לברניקי נרקמו יחסים של גילוי עריות. אולי כדי להשקיט את הרכילות הרוחשת מיהרה ברניקי למצוא לעצמה שידוך נוסף – והפכה שוב למלכה.

1
העיר העתיקה בטבריה וברקע הר ברניקי שקרוי על שמה של המלכה. על פי האמונה על ההר שכן ארמונה – אך הוא מעולם לא נמצא. מתוך פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

הפעם היא נישאה למלך קיליקיה – ממלכה קטנה בדרום אסיה הקטנה. היא שכנעה אותו להימול ולקבל עליו את מצוות היהדות וכך לאפשר את הנישואים. עם זאת, גם הנישואים האלה לא נמשכו זמן רב. מסיבות כאלה ואחרות עזבה ברניקי את בעלה ושבה אל ארמונה בבניאס. כך קרה שברניקי עלתה על במת מה שהוא אולי האירוע החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית של המאה הראשונה לספירה – המרד הגדול ברומאים.

כבר בשלב הזה נראה שברניקי הייתה יותר מדמות פסיבית שנסחפה בתוך נהר חייה. עוד כשבעלה השני מת ישנן ראיות שברניקי עצמה ניהלה בכלקיס את העניינים, לפחות עד שאחיה הומלך כמלך כלקיס ויהודה. היסטוריונים שונים תיארו אותה כמלכה דמויית קליאופטרה, שהשתמשה בקסמיה כדי להשפיע על הגברים בסביבתה. אבל נראה שכשהכוח נפל לידיה של ברניקי, היא ידעה להתאים את עצמה ולהשתמש בו בחוכמה.

הניסיון האחרון להציל את ירושלים

לקראת פרוץ המרד הגדול (66-73 לספירה) נדמה שברניקי מנסה להפעיל את כל כוחה כדי למנוע את המרד ולהציל את ירושלים. ברניקי הייתה בעיר בזמן אחת התקריות הבולטות שהובילו למרד. נציב יהודה באותו זמן, פלורוס, חמד לעצמו חלק מאוצרות המקדש. כשהיהודים התקוממו נגד ההחלטה הזו, הוא שילח בהם את חייליו שערכו פוגרום בעיר. ברניקי הייתה אז לבדה בעיר – היא החלימה אז ממחלה, שבעטיה נדרה נדר נזירות. היא גילחה את ראשה בתום תקופת הנדר וכנראה הגיעה לירושלים במטרה להקריב את זבח התודה לאחר החלמתה.

כשהחלו חייליו של פלורוס לפשוט על העיר, להרוג בתושביה ולבזוז אותה, שלחה ברניקי את מפקדיה לפלורוס במטרה להפסיק את הטבח. פלורוס לא שעה לתחינתה, והיא שמה נפשה בכפה והלכה בעצמה – גלוחת ראש ויחפה אל ארמונו של פלורוס כדי לבקש על נפשותיהם של תושבי העיר. בסופו של דבר נמלטה בחזרה לארמונה ובילתה את הלילה חרדה, מוקפת בשומריה. למחרת התקוממו תושבי ירושלים והבריחו משם את פלורוס וחייליו. יהודה כבר עמדה על סף מרד. אז ניסו ברניקי ואגריפס עוד לפייס את המורדים בנאום במרכז ירושלים, אך כל הניסיונות כשלו. המרד הגדול פרץ.

1
טיטוס וברניקי על כיסוי לשעון, אמן לא ידוע. מתוך ויקימדיה

בתקופה הזו נכנס לחייה של ברניקי ברנש בשם טיטוס, מצביא צעיר ואהוד בקרב חייליו, בנו של האיש שנשלח לדכא את המרד ביהודה. ברניקי עצמה בילתה את שנות המלחמה בארמון שלה ושל אגריפס השני בבניאס, קיסריה-פיליפי. שם כנראה פגשה לראשונה את טיטוס בן אספסיאנוס, האיש שעוד יהיה קיסר רומא, ובמקורות היהודים מוכר בעיקר בתור טיטוס הרשע. היא הייתה כבר כבת 40, והוא בסוף שנות העשרים לחייו. אבל פער הגילים לא החניק את ניצוץ האהבה שניצת ביניהם.

ננסה להתחקות אחרי סיפור האהבה של השניים, על אף שמספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמות היהודים", המקור העיקרי שמתאר את אירועי המרד, ברניקי נעלמת אחרי אותה סצנה דרמטית בירושלים. יש הסבורים שיוספוס נמנע מלכתוב אודותיה לבקשתו המפורשת של טיטוס. ביצירתו המאוחרת יותר, "חיי יוסף", שנכתבה אחרי מותו של טיטוס, בן מתתיהו מרשה לעצמו לספר עליה מעט יותר. שם למשל מתאר יוספוס כיצד התערבה ברניקי לטובתו של ההיסטוריון יוסטוס איש טבריה שנידון למוות על ידי אספסיאנוס, אך אגריפס חס על חייו לבקשתה של אחותו, בעוד דוגמה להשפעה שהייתה לברניקי על הנעשה.

טיטוס פגש את ברניקי לראשונה כנראה בשנת 67, במהלך הקמפיין הרומאי נגד המורדים היהודים בגליל. אגריפס הזמין כנראה את אספסיאנוס ובנו לנוח מעט בארמונו שבקיסריה פיליפי – ושם הייתה גם ברניקי. הרומן בין השניים חתם כנראה סופית את שאלת תמיכתם של המלכים ההרודיאניים בכוחות הרומיים שהגיעו לדכא את המרד. הברית הזאת הצילה למשל את טבריה, שלאחר כיבושה הורה אספסיאנוס לא לבזוז אותה ולא להרוס את חומותיה, כמחווה למלך אגריפס.

1
הקיסר טיטוס, פסל שיש, מתוך אוסף מוזיאון הלובר

הברית הזאת אולי סייעה גם לאספסיאנוס עצמו. בסוף שנת "ארבעת הקיסרים" שעברה על רומא השתכנע אספסיאנוס להכריז על עצמו כקיסר, והוא היה זקוק לבני ברית. אחד מהם היה – שוב – טיבריוס, גיסה לשעבר של ברניקי. מה אם היא זו ששכנעה את טיבריוס לתמוך באבי מאהבה? ההיסטוריון הרומאי טקיטוס מספר שברניקי התגייסה למען הפיכתו של אספסיאנוס לקיסר.

זה עבד, כידוע, ואספסיאנוס הפך לקיסר. וטיטוס הפך לממונה על המבצע הצבאי לדיכוי המרד ביהודה. וכך רצה הגורל וברניקי הפכה להיות בת זוגו של מי שייחרת בדפי ההיסטוריה כמחריב המקדש בירושלים וכבוזז אוצרותיו. מה היה תפקידה באירועים? כנראה שלעולם לא נדע. בסרט "אגדת חורבן" שמתאר את חורבן ירושלים, למשל, נטען שברניקי יצאה בכוונה תחילה לפתות את טיטוס, במטרה להציל את ירושלים. פרופ' אילן בספרה על המלכה מאמינה שהאמת פשוטה יותר – השניים פשוט התאהבו, וטיטוס חיפש כל תירוץ כדי לשהות בקרבתה. בספרו של יוספוס מתואר טיטוס גם כרחמן שמנסה להימנע מהרג יהודים שנכנעו וניסה עד הרגע האחרון להימנע מהחרבת ירושלים ומשריפת המקדש. יש שטענו שיוסף בן מתתיהו כתב כך משום שהיה מיודד עם טיטוס שגם היה פטרונו. אילן סבורה שהתיאור הזה אינו מחמיא לטיטוס בעיני הרומאים שהיו קהל היעד של הספר. לטענתה, טיטוס ביקש לתאר את דמותו כך לטובתה של לא אחרת מאשר ברניקי עצמה – כמעין בקשת סליחה על המעשים שנאלץ לבצע ביהודה.

קליאופטרה שנייה

אחרי דיכוי המרד המשיך אגריפס השני למלוך על יהודה עד למותו, ככל הנראה בשנות התשעים של המאה הראשונה לספירה. טיטוס יצא למסע חגיגות בערי המזרח: כעת בתור כובש ירושלים המעוטר ויורש העצר של הקיסרות. ייתכן מאוד שברניקי נלוותה אליו לאורך כל המסע. אולם בסופו של דבר צריך היה טיטוס לשוב לרומא – ואילו ברניקי שבה ככל הנראה לביתה בקיסריה-פיליפי. לאורך תקופות ארוכות בין הגעתם של כוחות אספסיאנוס ליהודה ועד חורבן בית המקדש טיטוס וברניקי חיו יחד – אולם כעת היו סיבות שמנעו מהם להינשא. הפרש הגילים למשל, ויהדותה של ברניקי, שראתה את עצמה ככזו ולא יכולה הייתה להינשא ללא-יהודי מבלי לוותר על דתה. היה להם ברור שטיטוס הצעיר יצטרך למצוא לו אישה מתאימה, צעירה, שתוכל להעמיד יורשים לשושלת החדשה שעלתה על כס הקיסרות.

1
תהלוכת הניצחון עם כלי המקדש, תבליט על שער טיטוס ברומא. צילום: ת. בנזינגר, מתוך פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

אבל לא היה זה סופו המוחלט של הרומן יוצא הדופן, שהתחיל בין מלכה ובת למשפחה מלכותית, לבין בנו של גנרל – אחד מיני רבים – בצבא הרומי, בין אישה מבוגרת לגבר צעיר, רומן שהסתיים עם היפוך מעמדות: כעת בין מלכה-נתינה לבין מי שעתיד להיות קיסר. בשנת 75 ברניקי הגיעה גם היא לרומא, ארבע שנים אחרי שנפרדה מטיטוס. היא הגיעה לשם יחד עם אחיה, ועל פי המקורות גם נשארה שם קרוב לארבע שנים. מסופר שחיה עם טיטוס בארמונו והם היו זוג לכל דבר. ארבעה מקורות רומאיים מספרים שברניקי הייתה חולשתו הגדולה ביותר ומעלים את החשש שבגללה יהפוך לנירון חדש שיחריב את רומא. טיטוס הוכיח שהוא קורץ מחומר אחר. לאחר שנוכח שהעם הרומאי אינו מרוצה מהשידוך – בין אם מתוך רגשות אנטישמיים כלפי העם שאך מרד, ובין אם מתוך חשש מפני "קליאופטרה שנייה" – שילח את ברניקי בחזרה לביתה.

1
ברניקי וטיטוס נפרדים ברומא. תחריט מאת אדריאן שונבק, 1694, אוסף הרייקסמוזיאום

ברניקי ניסתה לשוב לרומא בשנית כמה חודשים לאחר מכן, כשטיטוס הפך סוף סוף לקיסר – אך הוא סירב לראותה. בכך תמה מערכת היחסים שלהם, וגם המלכה ברניקי נעלמת מעל דפי ההיסטוריה. אין לנו מידע על קורותיה אחרי ששולחה בפעם השנייה מרומא. יש הסבורים שנשארה באיטליה ומתה שם, אולם סביר ששבה ליהודה וחיה בבניאס עד מותה – איננו יודעים מתי. סופרים, משוררים, מחזאים ותסריטאים קיבלו השראה מסיפורה יוצא הדופן, ולאור הדרמה הגדולה שתיארנו כאן אנחנו יכולים רק לקוות לסדרת דרמה אודותיה.

גם בכתבה ארוכה כזו לא יכולנו לכסות את כל הפנים של דמותה ואלו שיבקשו לשמוע עליה עוד יוכלו לקרוא את ספרה של פרופ' טל אילן ששמו מופיע בהמשך. אם תרצו להגיב על האמור בכתבה, להוסיף, להעיר או לתקן, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

לקריאה נוספת: Tal Ilan, Queen Berenice: A Jewish Female Icon of the First Century CE, Brill 2022

לורנס איש ערב או שמא לורנס איש ציון?

סיפורו של הארכיאולוג שהיה קצין מודיעין בריטי: האם יכול להיות שאותו אדם שהיה פרו ערבי עם הזמן נהפך גם לפרו ציוני? ומי הארגון שכנראה בזכותו עבר שינוי?

הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה, בארץ ישראל שולטת עדיין האימפריה העות'מאנית שכבר נמצאת בתהליך ארוך של שקיעה. לא הרחק ממנה יושבים הבריטים במצרים. היום נדבר על קצין בריטי- ארכיאולוג אחד שבשמו כבר נרשמו אגדות ומעשיות, מסתורין ותעלומות, דמות היסטורית רבת חשיבות שכבר זכתה לסרט על שמו, הביטלס הנציחו אותה על עטיפת אלבום וספרה האוטוביוגרפי כונה בידי ווינסטון צ'רצ'יל "אחד מהספרים הטובים ביותר בספרות האנגלית אי פעם."

בשלב הזה כבר הייתם צריכים לזהות במי מדובר.

פועלה של הדמות המדוברת פחות דובר בארץ (למי שלא צפה בסרט ההוליוודי מלא הפאתוס), אולי כי מדובר בדמות שנויה במחלוקת בעיני ישראל כנראה כי היא נחשבה דמות פרו-ערבית. והרי טובי ההיסטוריונים לימדו אותנו כי תמיד צריך לקחת צד – טוב או רע, הם או אנחנו. כי מי שבעד עצמאות ערבית לא יכול לתמוך בלאומיות היהודית. או שמא כן?

אני כמובן מדברת על תומס אדוארד לורנס, המוכר לרובנו בכינוי המפורסם בהרבה "לורנס איש ערב"- ההוא מהסרט המפורסם, ההוא שמופיע על עטיפת האלבום מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר של הביטלס, ההוא שאחראי למרד הערבי, או ההוא שכתב ספר אוטוביוגרפי "שבעת עמודי חוכמה" שנפתח בשיר שמוקדש למישהו באותיות S.A.

כרזת הסרט "לורנס איש ערב", 1963

 

לורנס גם היה ארכיאולוג. בשנים האחרונות אף פורסם ספרון  בשם "יומן מסע בצפון סוריה, 1911" המתחקה אחר יומנו, אותו חיבר בגיל 23 בעת שהשתתף בחפירות ארכיאולוגיות באזור סוריה ממש לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא סירב לקבל תואר אבירות מהמלך כי חש נבגד בידי המלך הבריטי, ומצא את מותו בתאונת אופנוע ספק מסתורית בגיל 46 והשאיר אחריו הרבה "אבק" כוכבים ונחשב עד היום לאגדה.

אז מי היה לורנס איש ערב?

לורנס איש ערב

 

הבה נתחיל מההתחלה, לורנס איש ערב נולד בשנת 1888 בוויילס, בשם תומס אדוארד לורנס כילד מחוץ לנישואין, לאביו שהיה אציל ממוצא אירי-בריטי ואמו שהייתה מטפלת בבית אביו. האב עזב את הבית ביחד עם המטפלת, והמשפחה נדדה ממקום למקום. לורנס הבין שעליו לדעת לשמור סוד, לספוג את הבושה ולהתמודד עם מעמד של מצורע חברתי. לימים  הילד שגדל כממזר הצליח לשבור את תקרת הזכוכית של בריטניה המעמדית ולהגיע עד לארמון בקינגהאם.

בבגרותו הלך ללמוד היסטוריה באוקספורד וסיים בהצטיינות. בשנת 1910 הגיע בפעם ראשונה למזרח התיכון והצטרף למשלחת הארכיאולוגית של המוזיאון הבריטי לחפירות בכרכמיש. שם פגש את הארכיאולוגים לאונרד וולי (זכרו את השם כי עוד נחזור אליו) ואת דויד הוגראת' שהתרשם מהבחור. בזמן שהותו של לורנס באזורנו הוא למד ערבית, המנהגים ואת התרבות הערבית. כישורים אלה יעזרו לו בהמשך ובזכותם הוא ירכוש את השם שיזוהה עימו בהיסטוריה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גויס לורנס לצבא הבריטי. הוענקה לו דרגת מייג'ור והוא החל לפעול כקצין מודיעין. בשנת 1916 הוא סופח "למשרד הערבי" בקהיר ושם פגש את דויד הוג'ארת', אותו אדם שהיה אחראי עליו בחפירות הארכיאולוגיות. קודמו בתפקיד היה מרק סייקס, אותו אחד מהסכם סייקס-פיקו, ההסכם בין בריטניה לצרפת על חלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית בעתיד. בד בבד, עמלו הבריטים על גיוס תמיכת הערבים למאמץ המלחמתי. שיחות השכנוע והגיוס התנהלו גם עם הפלג ההאשמי שמנהיגו חוסיין בן עלי היה השריף של מכה, וגובשה הבנה כי ההאשמים הם אלה שישלטו על כל השטח שמדרום לטורקיה – ממלכה ערבית עצומה המשתרעת מחצי האי ערב ועד איזור סוריה (כולל ארץ ישראל). כאן לורנס נכנס לתמונה, כששימש בתפקיד מרכזי בגיבוש ההסכם עם ההאשמים. אולם, הוא מודר מההסכם של סייקס-פיקו וכאשר גילה על קיום ההסכם הסותר כעס וגילה לההאשמים את העניין. מהלך סודי זה של האימפריה הבריטית הייתה לנקודת השבר הראשונה שחש לורנס אל האימפריה שאותה ייצג. הפרשנויות הסותרות יצרו חוסר אמון אצל לורנס, בין היתר כי ראה במהלך זה בגידה בערכי בריטניה.

השריף חוסיין בן עלי, שנת 1916

 

לורנס איש ערב כשמו כן הוא, היה קצין קישור מטעם הבריטים שנשלח מטעם הגנרל אלנבי על מנת לסייע לערבים במהלך המרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית. לורנס פיקד ביחד עם פייסל, הבן של עלי, על קבוצה של כמה אלפי לוחמים  שצוידו בידי הבריטים. המערכה שהחלה בחצי האי ערב הסתיימה עם כיבוש דמשק דרך כל הצד המזרחי אולם, דמשק נכללה בשטח שצרפת הייתה אמורה לקבל. לורנס אמנם ידע זאת, אך זה לא מנע ממנו לסייע בכיבוש דמשק ולתמוך בהמלכת פייסל כמלך סוריה. למעשה, לורנס ניסה לסכל את הסכם סייקס-פיקו.

מה יעשו הבריטים?

המרד הערבי הוכתר כהצלחה, והכוחות ההאשמיים הצליחו לכבוש את עקבה ועזרו להחיש את הבריטים בכיבושם בארץ ישראל. אולם, דרישתו השריף חוסיין להקמת ממלכה ערבית גדולה מחצי האי ערב עד לאזור סוריה- לבנון (כולל ארץ ישראל) – הבטחה שקיבל מהאימפריה הבריטית כאמור – נדחתה על הסף. הצרפתים כבשו בחזרה את דמשק וגירשו משם את פייסל. ואילו הבריטים עמדו מהצד ולא עשו דבר. זאת הייתה הבגידה השנייה, כך ראה זאת לורנס.

חשוב להזכיר גם את מחתרת ניל"י בנקודה זאת. מחתרת הריגול ביישוב העברי פעלה גם היא במקביל ובאותו זמן. המחתרת עמדה בקשר עם עמית של לורנס – הארכיאולוג לאונרד וולי. שתי הקבוצות חתרו לאותן מטרות: שיתוף פעולה תמורת הבטחה למדינה. ניל"י עצמה סיפקה מודיעין רחב שתרם רבות לבריטים, אבל האם (אולי) ניל"י תרמה בעוד דרכים? כיצד לורנס הגיב לעניין?

בסופו של דבר, הבריטים והצרפתים השתלטו על מרבית השטחים שהובטחו לשריף חוסיין וחילקו אותם על פי הסכמי סייקס-פיקו. אולם, לורנס וחוסיין נחלו גם הם הצלחה מסויימת: שני בניו של חוסיין הומלכו למלכים – עבדאללה על ירדן (ומאז משפחת המלוכה היא השושלת ההאשמית) ופייסל על עיראק. על אף זאת, לורנס ראה בהסכם בגידה של הבריטים, וכאשר נקרא לארמון המלך לקבל אות אבירות בתום המלחמה הוא סירב להתייצב. המלך זעם. אף על פי כן, כשנהרג בתאונת האופנוע בשנת 1935, האומה כולה ספדה לו. ומאז נשאר אגדה בעיני בריטים רבים עובדה לכך מצויה בזה שהוא מופיע על עטיפה של הביטלס.

 

ניחשתם בינתיים מי הארגון?

כאן אולי החלק שרבים יופתעו, לורנס איש ערב לא היה רק בעד הערבים אלא גם בעד הציונות, אולם לא מלכתחילה. לורנס עבר שינוי בדעתו על היהודים, כנראה גם בעזרת שיחותיו עם וולי שסיפר לו על עזרת היהודים במאמץ המלחמתי, בדוגמת מחתרת ניל"י. לקראת סוף המלחמה לורנס פיתח נאמנויות שונות, התחיל לראות בממשלת הוד מלכותה כבוגדת בבני בריתה והעביר את נאמנותו להאשמים. באותה עת שבה בחן את תפיסת עולמו, עבר אף שינוי ביחסו ליהודים. אם לפני המלחמה זלזל בהם כעת ראה בהם אמיצים, חכמים ועזי נפש בהשראת אהרון אהרנסון וחבריו. השינוי לא נגמר כאן. לורנס ניצל את כוחו ואת השפעתו כדי לשנות את פני המזרח התיכון: הוא זה שארגן את המפגש בין חיים וייצמן נשיא ההסתדרות הציונית לנסיך פייסל שבה ויתר הנסיך על זיקה לעבר הירדן המערבי. הוא זה שהביא את צ'רצ'יל לשנות את הסכמי סייקס-פיקו כך שלא יכללו בתוכם את ארץ ישראל. ובוועידת קהיר בשנת 1921, אשר בה סוכמה סופית מימושה הפורמלי של הצהרת בלפור דרש שיישאר שטח מנדטורי ובכללותו בית לאומי ליהודים. לורנס אף חזה ליהודים תפקיד חשוב בהעלאת רמתם של כלל האוכלוסייה במזרח התיכון הערבי. בריאיון שנתן לעיתון יהודי מקומי בלונדון במלאת שנה להכרזת בלפור אמר: "״בדבריי לגמרי כלא יהודי אני רואה ביהודים יבואנים טבעיים של ׳שאור מערבי׳ הדרוש כל כך למדינות המזרח הקרוב . יש מי שיראה בכך נופך של גזענות ויש מי שיראה ברעיון דברי שבח ׳לגניוס היהודי׳.״

בציטוט נוסף שלו, לורנס דיבר על הקמת המדינה היהודית העתידית: "אם תיווצר מדינה יהודית בארץ ישראל יצטרך הדבר להיעשות בכוח הנשק! והמדינה תיאלץ להתקיים בכוח הנשק מול אוכלוסייה עויינת , עודפת לאין שיעור." בציטוט הזה חלקו הוא ואהרנסון קווי מחשבה אולם ספק אם אי פעם הגיעו לשיחה על נושא זה.

ברגע שלורנס עצמו הבין כי הנשק יכול להיות יהודי במקום אנגלי הלך ונעשה פרו ציוני. בנקודה זו חשוב גם להגיד כי אהרן אהרנסון  פגש את לורנס כאשר שניהם עבדו במודיעין הבריטי. אהרנסון סלד מלורנס כי חשב שהוא נגד הרעיון הציוני, ולורנס גם לא חיבב במיוחד את אהרנסון. בנוסף, אהרנסון חזה ביום אחרי נפילת האימפריה העות'מאנית מזרח תיכון חדש שיהיה מבוסס על שותפות יהודית-ארמנית-ערבית, כאשר הארמנים יהוו גורם מתווך בין היהודים לערבים- אהרנסון ראה חשיבות במדינה ארמנית בעיקר לנוכח השואה שהארמנים עברו. הוא חלק את מחשבותיו עם סייקס עצמו. ניתן רק לשער כיצד אהרנסון עצמו היה מגיב לנוכח עזרתו של לורנס לרעיון הציוני, שכן אהרן אהרנסון נפל בתאונת מטוס בשנת 1919 מעל תעלת למנש בדרך לוועידת השלום בפריז, גופתו מעולם לא נמצאה.

תלוי כיצד אנחנו רוצים לראות את ההיסטוריה. דבר אחד בטוח, לורנס איש ערב, אותו לורנס שנולד "כמצורע חברתי" העריך את העמים הקטנים, את הנאמנות והיושרה לבני האדם מקטן ועד גדול ותיעב את הבוגדנות, האמין בדרכיו ופעל למען האדם הקטן. יש לשער כי חש את הבושה והכאב בלהיות אדם שנחשב לנחות יותר בשל מעמד.

בחיבור הכתבה נעזרנו בספר יומן מסע בצפון סוריה, 1911. ובספרו של אליעזר ליבנה, אהרן אהרונסון – האיש וזמנו.

הילדה אסיה פיינברג בתחפושת חג הפורים של לורנס איש ערב, צילום סטודיו. מתוך אוסף יד בן-צבי