הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

"במובן מסוים, אולי, זה הספר הארס־פואטי ביותר של וולף. דרמה של מבטים המופנים פנימה־חוצה ומנסים להתלכד יחד ברגע אחד שכולו משמעות." במלאת 80 שנה למותה של וירג'יניה וולף, עינת יקיר חוזרת לרומן "בין המערכות"

"השקיעה במצב החשיבה השקט, הרגוע, הבלתי מופרע הזה היא המנוע שמאחורי הטקסטים של וולף, הדורשים מצב מיוחד של קריאה, איטי ומאומץ במכוון". מאמר מאת מינה אוזיורט קיליץ' על כתיבתה של וולף ועל ייחודה של הוצאת הוגארת', בתרגומה של ננה אריאל

"הסכנה הייתה בת בית. 'אין שום דבר למעלה חוץ מלכלוך והמדרגות!' אבל הפעוטה־בובה נמשכת לגג של הדודה רוֹדה, מתעקשת להסתובב בין חריוני היונים, לשחק בצל גרוטאות יהירות". סיפור מאת נטע ג. גִבתון

שירים מאת צוריאל אסף, אפרת בלום ודעאל רודריגז גארסיה

"הרחוק ביותר – אותו נקיק בלתי נראה בנוף הצוקים – הוא הקרוב ביותר. החיצוני אינו אלא השתקפותו של הפנימי. הפיזי הוא עטיפתו של המטפיזי." צביה ליטבסקי על הקשר ההדוק בין נפרדוּת ואחדוּת בשני שירים מאת זלדה ויונה וולך

"היא רק בת חמש־עשרה וטיפשה ולא רוצה את המהנדס שאוּדינישקי, אמא. הוא נמוך ומכוער בעיניה. הוא אשכנזי בכלל, שזה כמעט כמו גוי!" קטע מתוך רומן בכתובים מאת יוסי וקסמן

"רעת העיר תל אביב, שהיא בעצם מטונימיה לתרבות הישראלית הנוכחית, עולה כביכול לפני ה', בדיאלוג הפנימי של האני השר הבוגר של ההווה עם הילד והנער שהיה בעבר". יהודית אוריה קוראת בשירו של עמוס נוי, "חמש שתיים חמש"

"זו הייתה הפעם הראשונה שיצא לי להיפגש ביחידות עם בחור ערבי, ועוד אחד שברוב אצילותו הציל אותי ועזר לי, והלוא אני בעיקרון אדם קוסמופוליטי." פרק מתוך "על חופי נדודים" מאת ראויה בורבארה

שירים מאת הילה להב, רבקה איילון ומירב רוט