רגע לפני שהייתה אמורה שרה ברוורמן (שנודעה כשוריקה) לקפוץ בצניחה המסכמת שלה בסיום ההכשרה, היא חטפה רגליים קרות. גם כשחבריה, כולל חברתה הטובה חביבה רייק, הציעו לקפוץ לצידה בפעם השנייה, היא לא הצליחה לקפוץ. ככה שוריקה קיבלה את הכינוי "הצנחנית שלא קפצה". אבל למרות שלא קפצה, שוריקה, שמפקדיה הבריטים העריכו אותה מאוד, בכל זאת סיימה את הקורס ונשלחה יחד עם רייק וצעירים נוספים במסגרת המשלחת השנייה של "צנחני היישוב". היא הייתה אחת משלוש נשים בלבד שהתקבלו ונשלחו למבצע: מלבד שוריקה וחביבה, נשלחה במשלחת הראשונה גם הצנחנית הידועה מכולן – חנה סנש. אך דווקא ברוורמן, זו שבאימונים פחדה לקפוץ – הייתה היחידה מבין שלושתן שחזרה הביתה בחיים.
ברוורמן נולדה במאי 1919 ברומניה בבית חילוני להורים ממעמד בינוני־נמוך. אביה היה סוציאליסט וחילוני גמור, ואילו אימה באה מבית דתי. הבית היה חילוני וציוני למדי. שוריקה, כמו רוב אחיה ואחיותיה, הייתה פעילה במסגרת ה"שומר הצעיר", ובלטה בפעילותה כבר מגיל צעיר. שוריקה נבחרה על ידי עדה מימון לעלות לארץ כחלק מקבוצה של נערות בולטות מתנועות נוער שונות.
בקיץ 1938, כשהייתה רק בת 19, היא עמדה בתחנת הרכבת וחיבקה את הוריה. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את אביה: כמה חודשים לאחר שהגיעה לארץ, הוא נפטר ממחלת לב. לאחר פטירתו, אימה, שנשארה לבדה בעיר בוטושן, החליטה לעבור להתגורר עם אחותה של שוריקה בבוקרשט. כשפרצה מלחמת העולם השנייה שתיהן הצטרפו למחתרת הקומוניסטית של רומניה.
אך ברוורמן לא ידעה שום דבר מכל זה כשהייתה בארץ. עם פריצת מלחמת העולם השנייה רומניה הצטרפה לצד של מדינות הציר, ובמשך שנות המלחמה הקשר בין היהודים ברומניה וביישוב היהודי נותק כמעט לגמרי.
בארץ ברוורמן השתלמה בחקלאות אצל עדה מימון – שהכשירה נשים לעבודת החקלאות בחווה שהקימה ליד נס ציונה ("עיינות"). ברוורמן הופתעה מדמותה של מימון – פעילה בולטת להכשרת נשים בחקלאות וגם שומרת שבת ומצוות – שהותירה בה רושם עמוק. "זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי מישהי עם דעות כאלה ושגם שמרה שבת", סיפרה.
לאחר ההכשרה, שוריקה חברה לצעירים נוספים יוצאי רומניה מ"השומר הצעיר" להקמת הגרעין שייסד את קיבוץ שמיר. לצד הקמת הקיבוץ, היא הייתה גם מהנשים הראשונות שגויסו והוכשרו במסגרת הפלמ"ח. ביום שבו גויסו לפלמ"ח, הגיעה מימון למחנה הקליטה לאחל להן בהצלחה בדרכן החדשה – וגם לחלק להן מכנסיים ארוכים – לשמירה על צניעותן.
ההתחלה של ברוורמן בפלמ"ח לא הורכבה ממבצעים זוהרים אלא התמקדה בעיקר בהברחת נשק. היא התקבלה לעבודה כ"פועלת" במפעל בריטי לייצור ותיקון אמצעי לחימה, ולצד עבודתה הייתה "מעלימה" נשק וכדורים לפלמ"ח.
כשחביבה רייק גנבה ענבים
במהלך קורס מ"כיות בג'וערה שוריקה הכירה לראשונה את מי שהפכה לחברתה הטובה, חביבה רייק. בקורס כולו היו רק שש נשים, והן התגוררו כולן באותו אוהל. לטענתה של ברוורמן, קורס ההכשרה היה רצוף קשיים.
"מדי יום בכינו באוהל הקטן שלנו, שאין לנו יותר כוח. חביבה, היא הייתה נפש אצילה וטובה, שאני לא פגשתי עוד מישהי כזאת, של תמיד לתת, לעשות, לעזור. ויום אחד, במִפקד בוקר, מופיע יוסף טבנקין, ומספר לנו שבלילה קרה דבר חמור ביותר: בת נתפסה לבדה בכרמים של קיבוץ עין השופט שבכוונתה לגנוב ענבים! וכולנו הסתכלנו אחת על השנייה ולא הבנו על מה הוא מדבר. כולנו היינו גמורות מעייפות, ולמי עוד היה כוח בלילה ללכת לחפש ענבים? בסוף הקורס סיפרו לנו שהבחורה שנתפסה הייתה חביבה. מסתבר שבאותו היום שבו אמרנו שאין לנו יותר כוח ושאנחנו רוצות לעזוב את הקורס, היא החליטה שהדבר היחיד שיוכל לשפר את מצב רוחנו זה אשכול ענבים. אז היא קמה ועם הפיג'מה הלכה לקיבוץ עד שנתקלה בשומר הלילה. כשהיא חזרה, היא החליטה שמכיוון שהיא שבה בלי הענבים, אין סיבה שתעיר אותנו ותפריע לנו לישון", נזכרה ברוורמן בראיון.
מלבד הברחת נשק, ברוורמן ורייק היו פעילות גם במסגרת "המוסד לעלייה", התארגנות של "ההגנה" שנועדה לסייע ליהודים להגיע לארץ, על אף המגבלות שהטילו הבריטים.
תמונה: נדב מן, ביתמונה. מאוסף רפאל רייס. מקור האוסף: עדנה רייס לשם. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
לחזור לאירופה – להילחם
בתקופת מלחמת העולם השנייה, הצבא הבריטי גייס לשורותיו חיילים רבים מרחבי האימפריה ומתוך אירופה הכבושה, ואף הקים לשם כך יחידות מיוחדות שנקראו SOE. המטרה של הכוחות הייתה לפעול כנגד הכיבוש הגרמני מבפנים. ב־1943 החליטו בצבא הבריטי וביישוב היהודי לפתוח את הגיוס לכוחות המיוחדים גם ליהודים ביישוב.
הרעיון לגייס צעירים ישראלים שעלו לארץ ללחימה באירופה הוא בלתי נתפס כמעט: צעירים, שרובם ככולם הצליחו להתגבר על מכשולי ומגבלות ההגירה לארץ והותירו מאחור את מולדתם ומשפחתם, וכעת מתבקשים לעזוב את היישוב ולהסתנן לאותה מדינה ממנה ברחו ולהילחם כנגד האויב הנאצי באחת המלחמות האכזריות בהיסטוריה. עבור רבים ביישוב זה היה הרבה יותר מסתם שאלה תיאורטית: רבים השאירו מאחור משפחה וחברים והעדויות והידיעות על גורל יהדות אירופה – כולל בני משפחה וחברים שנשארו מאחור והקשר עימם נותק – הדירו שינה מעיניהם של רבים.
אין מספרים מדויקים לגבי כמות הצעירים ביישוב שניגשו למיונים – וגם לא על המספר המדויק של צעירים שיצאו למשימה במסגרת מה שכונה בסופו של דבר "צנחני היישוב". ההערכה המקובלת מדברת על לפחות 37 צעירים שיצאו לצנוח באירופה, מתוכם שלוש היו נשים: חנה סנש שיצאה במשלחת הראשונה, וחביבה רייק ושרה ברוורמן שנשלחו במשלחת השנייה. בערך חצי מאלו שיצאו – לא חזרו.
רוב הצנחנים לא ראו בעצמם גיבורים ולא ראו את "הפלת הרייך השלישי" כמשימתם. מבחינתם, המטרה הייתה צנועה הרבה יותר: לעזור להציל כמה שיותר יהודים, ובעיקר, לתת ליהודים שנותרו מאחור תחושה שהם לא הופקרו לגורלם. או כפי שהגדירה זאת חנה סנש, הם קיוו להיות בסך הכל הגפרור – שגם אם עתידו להיות זה שיישרף כליל – יהיה זה לפחות רק לאחר שסייע בהדלקת ניצוץ הצלה.
סיבה נוספת (כפי שהעידה ברוורמן עצמה), שדירבנה את צנחני היישוב להתנדב למשימה, הייתה הבטחה מצדו של המנדט הבריטי כי על אף מגבלות העלייה הנוקשות שהוטלו על עליית יהודים, בני משפחתם של מי שיצאו להילחם – יקבלו זכאות אוטומטית לעלייה.
אך גם אישורי עלייה לא תמיד הספיקו כדי להבטיח את גורל יקיריהם של הצנחנים. אחד מאלו שיצאו לצד ברוורמן היה יצחק בן אפרים, גם הוא חבר קיבוץ שמיר, שהתנדב גם כדי לאפשר להוריו שנותרו ברומניה לעלות לארץ. הוריו אכן קיבלו את האישור המיוחל, והצליחו לעלות על אוניית המעפילים "מפקורה", אך האונייה הוטבעה בסמוך לטורקיה ורובם המוחלט של הנוסעים ואיתם גם הוריו של בן אפרים – טבעו למוות.
גם שוריקה וגם חביבה שהותירו משפחות מאחור באירופה, החליטו להתנדב למשימה וניגשו למיונים. באפריל 1944 הן קיבלו את ההודעה כי הן עברו את המיונים והתקבלו למשלחת השנייה. רייק, ילידת סלובקיה, הייתה אמורה לצנוח חזרה למולדתה, ואילו ברוורמן הייתה אמורה להגיע לרומניה.
בקיץ 1944 הן יצאו למחנה האימונים של הצנחנים שהתקיים תחילה ברמת דוד ולאחר מכן בקהיר שבמצרים. בסוף אותו קורס, לאחר שלל אימונים צבאיים ולוחמת מחתרת, הגיע מבחן הצניחה המסכמת. רבים בקבוצה חששו כי חביבה רייק לא תצליח לעמוד במבחן הצניחה, משום שהייתה מבוגרת מיתר חברי הקבוצה. אך באופן מפתיע הייתה זו דווקא ברוורמן שחטפה לפתע רגליים קרות. כשהגיעה תורה של שוריקה לצנוח – היא קפאה. חלק מחבריה למשלחת, בהם חביבה שכבר סיימה את צניחתה – הציעו כי יחזרו ויצנחו איתה שוב. גם אז לא הצליחה להביא את עצמה לצנוח.
בסופו של דבר, החליטו הבריטים להעבירה את הקורס, אך לוודא כי תישלח למשימתה בדרך אחרת שאיננה צניחה. בעקבות האירוע דבק בברוורמן הכינוי "הצנחנית שלא קפצה". האירוע כולו, ובעיקר כישלונה לקפוץ ברגע האמת – נחרטו בקרבה כאחד מהימים השחורים של חייה.
חלק ניכר מצנחני היישוב, כמו חנה סנש, שיערו עם יציאתם כי הם לא ישובו מהמשימה. שוריקה סיפרה כי כשהגיעו הצנחנים למחנה שלהם בבארי, שבאיטליה, ממנו היו עתידים לצאת למשימות שלהם, שוריקה ליוותה את חברה רפי רייס לחנות הקלטות. רייס עלה לארץ מסלובקיה רק ב־1939. למרות זאת הספיק להתחתן וזמן קצר לפני שיצא לאירופה – נולדה בתו הראשונה. רייס חשש שלא ישוב וביקש משוריקה ללוות אותו לחנות הקלטות, כדי שתהיה לבתו התינוקת הקלטה של קולו במידה שלא ישוב. תחושתו של רייס התבררה כמוצדקת: רייס, נתפס בסלובקיה יחד עם חביבה רייק ולוחמים אחרים שהוצאו כולם להורג.
כדי לטשטש את המשימה האמיתית שהם יצאו אליה, רכשו צנחני היישוב בבארי גלויות, שנשלחו למשפחתם במהלך המלחמה. ברוורמן עצמה השאירה בקרב אחראי המבצע לפני שיצאה ליוגוסלביה עשרים גלויות עם "עדכונים" על מצבה, שנשלחו מאיטליה למשפחתה אחת לשבוע.
להילחם עם טיטו
למרות שלא צנחה, שוריקה, יחד עם שאר חברי הקבוצה שיועדו להגיע לרומניה, הצליחה להגיע ליוגוסלביה, ושם הצטרפו למחתרת של טיטו. במשך כחודש הם לחמו עם המחתרת הקומוניסטית היוגוסלבית כשהם מחכים להזדמנות להגיע לרומניה.
סיפור הכיסוי שניתן לה, הודתה ברוורמן, לא היה מוצלח במיוחד. היא נשלחה ליוגוסלביה תחת כסות של עיתונאית בריטית מהמעמד הגבוה שנשלחה לסקר את הקרבות ביוגוסלביה, על אף שלא ידעה אנגלית כלל. למרבה המזל, היא לא נתפסה ולא נאלצה לשכנע איש בדבר זהות הכיסוי שלה.
אחת מהלוחמות הפרטיזניות היתה יהודיה שהיתה לה משפחה בקיבוץ שער העמקים, שהקשר עימם נותק במהלך המלחמה. שוריקה, באמצעות כלי הקשר האלחוטיים, הצליחה להעביר הודעה לבני משפחתה בקיבוץ שקרובת משפחתם בחיים.
בסוף הקיץ של 1944 התחוללה הפיכה ברומניה, ורומניה עברה מהצד של מדינות הציר לצד של בעלות הברית.
המשימה שלה בוטלה.
ברוורמן יכולה הייתה לחזור לארץ.
בתחילת ספטמבר 1944 חזרה ברוורמן יחד עם חברי המשלחת הנוספים שלחמו ביוגוסלביה למחנה בבארי, כשבכוונתם לחזור לארץ. שם התאחדו עם כמה מחברי המשלחת האחרים, ביניהן חביבה רייק. רייק, ילידת סלובקיה, סירבה לבקשתה של ברוורמן שתשוב עמה לארץ, והתעקשה להמשיך במשימתה להצלת יהודי סלובקיה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ברוורמן ורייק התראו: פחות מחודשיים לאחר מכן רייק נרצחה בסלובקיה.
אחרי המלחמה
לאחר שהסתיימה המלחמה שבה שוריקה לארץ ולקיבוץ שמיר. בהמשך, אימה עלתה לארץ.. ברוורמן חזרה גם לשירות פעיל בפלמ"ח, הייתה אחראית על אימוני הנשק מחדרה צפונה. לאחר פירוק הפלמ"ח והקמת צה"ל, היה הייתה יחד עם שושנה גרשונוביץ ממקימות חיל הנשים. במהלך השנים, מילאה שורת תפקידים מרכזיים בקיבוצה, בתנועה הקיבוצית ובמפלגת מפ"ם. היא גם התנדבה לספר באופן קבוע באירועים בגבעת חביבה ובסיסי צה"ל ברחבי הארץ וסיפרה על פועלם של צנחני היישוב, ובייחוד של חברתה, חביבה רייק. היא נפטרה בפברואר 2013, בגיל 95, בקיבוץ שמיר.
מבין שלוש הצנחניות, שלוש הצעירות מהיישוב שיצאו לאירופה לנסות להציל את הקהילות והמשפחות שהותירו מאחור, הייתה דווקא זו שלא הצליחה לקפוץ מהמטוס – גם היחידה שחזרה. דווקא זו שעבורה המשימה התחילה עם תחושת כישלון אישית, הייתה היחידה ששרדה. והייתה גם זו שנשארה בחיים, לספר את סיפורן של אלו שקפצו – אך לא חזרו.
***
בהכנת הכתבה נעזרנו בראיון עם שוריקה ברוורמן במסגרת ארכיון "תולדות ישראל" השמור בספרייה הלאומית, ובספר Perfect heroes : the World War II parachutists and the making of Israeli collective memory / Judith Tydor Baumel-Schwartz.
