זה נשמע כמו עלילה של סרט ג'יימס בונד – אבל זה באמת קרה. רעיון פרוע שהגה איאן פלמינג, יוצר ג'יימס בונד, בתחילת מלחמת העולם השנייה, קרם עור וגידים והפך בסופו של דבר למבצע ריגול־נגדי אמיתי. המבצע – הידוע בשם "מבצע קציצה" – הוצא לפועל על ידי קצין יהודי ממעמד האצולה הבריטי בשם יואן מונטגיו, והפך לאחת ההונאות הצבאיות הגדולות בהיסטוריה. באמצעות גופתו של חסר בית שחופשה ל"קצין בריטי בכיר", הצליח יואן מונטגיו לשכנע את היטלר שהפלישה הבריטית הקרובה תתרחש ביוון ולא בסיציליה – ובכך להציל אלפים מחיילי כוחות הברית ולזרז את נפילת מוסוליני.
בימים הראשונים של מלחמת העולם השנייה האדמירל ג'ון גודפרי, מפקד המודיעין הימי בצבא הבריטי, הטיל על עוזרו הצעיר משימה משונה: להכין מסמך שירכז דרכים אפשריות שניתן יהיה בהן "להפיל בפח" את הגרמנים – כלומר לזרוע בקרבם מודיעין כוזב. אותו עוזר צעיר ויצירתי היה איאן פלמינג, לימים מחבר סדרת ספרי ג'יימס בונד. כשיכתוב את סדרת ספרי הריגול המפורסמת שלו, הוא יבסס את דמותו של המפקד M על דמותו של האדמירל גודפרי.
המסמך שפלמינג חיבר כונה בשם “תזכיר הדייג” (Trout Memo). שם המסמך היה רפרנס לכך שהם חיפשו דרכים לשתול מידע כוזב – או פתיונות – בדומה לפתיונות שדייגים נועצים בחכתם. מטרת המסמך לא היתה לרכז דרכי פעולה אפשריות, אלא להיות מסמך ש"יפתח את הראש" לגבי דרכים יצירתיות להונות את האויב- גודפרי הנחה את עוזרו לא להתייחס לסוגיות של הוצאה לפועל של התוכניות, אלא רק להעלות על הדף כמה שיותר רעיונות. פלמינג חזר אל גודפרי עם 54 רעיונות פרועים ויצירתיים למדי, כשסעיף 28 באותו המסמך הציע: “להשתמש בגופה עם מסמכים מזויפים”.
לאחר שהמסמך נכתב, הוא הופץ בקרב קצינים בחיל הים הבריטי. כך גם הגיע לידיו של קצין יהודי צעיר בשם יואן מונטגיו. ב-1943 מונטגיו החליט שהרעיון המטורף שהעלה פלמינג הוא דווקא בעל פוטנציאל – והחליט להוציא אותו לפועל.
יחד עם צ'רלס צ’אמלי [Cholmondeley] מונה מונטגיו לעמוד בראש הצוות שיהיה אחראי על ביצוע תרגיל ההטעייה הזה. כך קיבל על עצמו את המשימה – שזכתה לשם המעודן "מבצע קציצה" – להמציא קצין צבאי בכיר שלא היה ולא נברא, לייצר מסמכים מזויפים שישרדו טביעה, למצוא גופה ולשתול בבגדיה את המסמכים הצבאיים המזויפים, וגם – למצוא דרך להעביר את הגופה עם המסמכים המזויפים לידי צבא הרייך השלישי – והכל בצורה שתיראה הגיונית. הכל כדי לגרום לשלטון הנאצי להאמין שבריטניה עתידה לפלוש ליוון – ולא לסיציליה.
מדהים לא פחות היתה העובדה שהמבצע הזה היה מוצלח כפי שהוא היה נועז: הנאצים שוכנעו. על סמך "המודיעין הרגיש" שהשיג, החליט הצבא הגרמני לעבות את כוחותיו בבלקן על חשבון ההגנה על הגבולות הימיים של איטליה, והפלישה הימית לסיציליה הצליחה, עם מעט מאוד נפגעים בקרב בעלות הברית. המבצע הפך לאחר ממבצעי ההונאות הצבאיות הגדולות ביותר בהיסטוריה. מונטגיו, הבנקאי היהודי, הצליח להטעות את מכונת המלחמה הנאצית, ולהערים עליה.
הבנקאי היהודי שהפך לקצין מודיעין – והערים על היטלר
יואן מונטגיו כלל לא היה אמור להיות מגיבורי הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. הוא היה בן תפנוקים שנולד ב-1901 למשפחה יהודית עשירה שהיה לה הכל: תואר אצולה, בנקים, ואפילו ארמון פרטי משלהם בקינגסטון, מרחק צעדים ספורים מהארמון המפורסם של משפחת המלוכה. עד שפרצה מלחמת העולם השנייה, התנהלו חייו של מונטגיו כפי שמצופה ממישהו במעמדו: הוא למד בקיימברידג' וניהל קריירה משגשגת בבנק המשפחתי וכעורך דין עצמאי.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה דאג מונטגיו לפנות את אשתו וילדיו מלונדון המופצצת לניו-יורק ואז התגייס לצבא ושובץ במערך המודיעין הנגדי. בין היתר, הוא היה חלק מגוף מצומצם וסודי שנקרא "ועדת ה- 20", גוף שניהל את כל מערך ההונאות והסוכנים הכפולים של המודיעין הבריטי. הוועדה הצליחה לנהל מערך נרחב של סוכנים מזויפים שהזינו את המודיעין הגרמני במידע שגוי. ברוב המקרים הגרמנים כלל לא עלו על כך שמדובר בסוכנים מפוברקים.
מהר מאוד מונטגיו התגלה כאיש עם חוש נדיר לפרטים הקטנים, והצליח לנהל את הסוכנים מבלי להתבלבל בפרטים או ב"אישיות" של אף סוכן – שנים רבות לפני שהמחשבים אפשרו לשמור על מידע כזה בקלות יחסית. אבל מונטגיו חלם על משהו גדול הרבה יותר: במקום לנהל אלפי סוכנים כאלה שמטעים את הגרמנים באירועים נקודתיים במהלך המלחמה – הוא חלם על הובלת מבצע גדול שיטעה את הגרמנים לחלוטין – ושישנה את פני המלחמה.
הפלישה לסיציליה – ומבצע ההטעיה ששינה את פני המלחמה
"ההזדמנות" להוציא לפועל מבצע שכזה נמצאה ב-1943, לקראת הפלישה המתוכננת לסיציליה. אחרי הניצחון של הכוחות הבריטים באל-עלמיין בצפון אפריקה, הנחת העבודה של הצבא הבריטי הייתה שיש לנצל את הקִרבה של צפון אפריקה לסיציליה ולפלוש אליה ומשם לשאר איטליה. כך, הבריטים יוכלו להשיג מה שלא היה להם מאז 1940: נוכחות ממשית של הכוחות הרגליים של בעלות הברית ביבשת אירופה. הפלישה הימית מאל-עלמיין לסיציליה היתה אמורה להיות הפלישה הימית הגדולה בהיסטוריה – תואר שיישבר שנה לאחר מכן עם הפלישה הימית לנורמנדי.
מנהיגי בריטניה – ובהם ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל – הבינו כי הכוחות הרבים שנדרשים לפלישה ימית הם נקודת החולשה שלה: קשה להסתיר מאות ספינות וחיילים השועטים לעבר החוף. לכן, הכוחות הבריטים הבינו כי כל כוח צבאי גרמני שיצליחו להסיט מאיטליה ככלל ומסיציליה בפרט, יכול להיות בעל השפעה מכרעת על הצלחת הפלישה – שלא לומר להציל את חייהם של אלפי חיילים.
ההצעה של יואן, שבה ביקש להוציא לפועל את הרעיון של פלמינג להשתמש בגופה עם מסמכים מזויפים כדי להטעות את הנאצים, היתה רק אחת משורה של מבצעי מודיעין־נגדי שאושרו על ידי צ'רצ'יל באופן אישי לקראת הפלישה. לכולם היתה מטרה אחת: לנסות להטעות את הגרמנים ולגרום להם לחשוב שהתקיפה הברורה מאל-עלמיין – שם מרוכזים כוחות בעלות הברית – לא תקרה.
הבריטים החליטו שכדי לעשות זאת, כדאי ללחוץ על מה שהיטלר חשב שהיא נקודת התורפה של הגרמנים באירופה: הבלקנים. המטרה, החליטו הבריטים, תהיה לשכנע את הגרמנים שהפלישה הימית תהיה דווקא ממצרים ליוון, ושריכוז הכוחות ליד סיציליה הוא לא יותר מתרגילי הסוואה.
ולמה היטלר היה כל כך בטוח שהבלקנים הם נקודת החולשה של הנאצים באירופה? חלק ניכר מאספקת הנפט לגרמניה הגיע מרומניה. הנוכחות ביוון אפשרה לגרמנים לשלוט על עורק תחבורה מרכזי במרכז אירופה. בלי הבלקנים, חשש היטלר, הכוחות הגרמניים – שלחמו גם במזרח אירופה וגם במערבה – ינותקו אלה מאלה אם בעלות הברית ישלטו על מרכז היבשת.
האובססיה של היטלר לשליטה מלאה בבלקנים נועדה גם ל"נטרל" את אחד היתרונות הגדולים של בריטניה בזמן המלחמה: השליטה המוחלטת של הצי המלכותי בנתיבי הסחר הימיים. במילים אחרות, אם בריטניה שלטה בכל נתיבי המים שהקיפו את אירופה – גרמניה גרסה שהיא תהיה חייבת לשלוט בכל הדרכים בתוככי אירופה.
איך מעבירים לידי האויב גופה מזויפת?
אחד האתגרים המהותיים של המבצע הייתה להבין איך אפשר להעביר את הגופה שעליה המסמכים המזויפים לידיים גרמניות. הצוות של מונטגיו הגיע למסקנה שהדרך הכי טובה תהיה "להיעזר" בספרד. באופן רשמי, ספרד היתה נייטרלית במלחמה, אך בפועל קצינים בכירים רבים בצבא הספרדי אהדו את המשטר הנאצי וסייעו לו. הבריטים הגיעו למסקנה שגופה שתגיע "בטעות לספרד" ושמשם תועבר לגרמנים על ידי קצינים ספרדים אוהדי המשטר הנאצי – עשויה להיתפס כאמינה.
אחת הנקודות האסטרטגיות של השליטה הבריטית בים, היא מיצרי גיברלטר, מובלעת בריטית בסמוך לחופי ספרד. בזמן המלחמה היו לא מעט מקרים בהם דברים נסחפו מאזור גיבלטר לחופי ספרד, והוחזרו לבריטניה בצינורות הדיפלומטיים המקובלים – בכל זאת, ספרד היתה נייטרלית באופן רשמי. הבריטים בנו על כך שהפעלת לחץ דיפלומטי לאחר מציאת הגופה, תעודד את הספרדים – ומשם את הגרמנים – לחשוב שמדובר בגופה של קצין בכיר – ולכן במסמכים אמיתיים.
היתה סיבה נוספת לבחירה בספרד: הפתולוגים הספרדים, העריכו הבריטים, מומחים הרבה פחות מעמיתיהם הגרמנים. לכן הם חשבו שהסיכוי שהם יוכלו לזהות שמותו של הקצין התרחש לפני שנשלח "לטבוע ולצוף" לחוף הספרדי, נמוכה.
"הקצין שלא היה"
כדי להוציא לפועל את המבצע, הצוות של מונטגיו וצ’אמלי קיבל חדר קטן במרתף מטה המודיעין הימי. לילות כימים הם עבדו על בניית הפרופיל של הקצין המומצא, על כל היבטיו. מה "הגיוני" שחייל יסחוב עימו בכיסיו ובתיקו? מה התמהיל הנכון בין פרטים אישיים – למסמכים צבאיים מסווגים?
בסופו של דבר, הירידה לפרטים הייתה מדהימה: ה"קצין" נשלח עם מכתב ותמונה מ"ארוסתו" – תמונה של חיילת ששירתה תחת מונטגיו. אליהם צורפו גם קנס על חניה אסורה, חשבוניות, מכתב מהבנק, כרטיסי תיאטרון ואף בדלי סיגריות ושאריות טבק. הכל הוכנס למזוודה שהיתה אמורה לגרום לכך שהספרדים והנאצים יאמינו שמדובר בקצין אמיתי.
הצוות של מונטגיו גילה שבצבא הבריטי קיימים לא פחות מ-7 קצינים בכירים שניתן לכנותם M. Martin – השם שנבחר בסופו של דבר גם ל"קצין" שלהם. בעיתונות הבריטית אף פורסמו מודעות אבל עמומות לאותו קצין, מתוך הנחה שחשדם של הגרמנים עלול להתעורר אם לא יתקלו במודעות האבל.
ה"איש שתרומתו היחידה לעולם היתה למות"
הבעיה הלוגיסטית הגדולה היתה השאלה איפה בדיוק ניתן למצוא גופה שיהיה אפשר להשתמש בה? מן הסתם אי אפשר היה להשתמש בכל גופה שהיא. היה צורך לאתר גופה של מי שהיה בטווח גילאים מתאים להיות קצין בכיר בחיל הים, שמת בנסיבות שלא יהיה קל לגלות בניתוח לאחר המוות (למשל – לא מי שמת מוות אלים) – ובעיקר – מישהו שאף אחד לא יתלונן אם גופתו "תיעלם" פתאום.
זה לא היה קל, אבל בסופו של דבר, נמצאה גופה שענתה על כל הדרישות – גופתו של גלינדור מייקל. מייקל היה חסר בית בן 35 מווילס, שלא היה בקשר עם משפחתו. הוא נולד למציאות קשה של עוני קיצוני ומשפחה לא מתפקדת – ומת ברחובות לונדון חסר כל לאחר שאכל פרוסת לחם מרוחה ברעל עכברים. קשה להאמין שדווקא הוא, חסר הבית האלמוני, היה חלק מכריע מאחד המבצעים ששינו את פני המלחמה.
מכיוון שהיה מויילס – ולא מאנגליה – היה בסמכות הפתולוג במכון לחתום על "מסמך שחרור" של הגופה. על-פניו, השחרור נעשה על מנת שהגופה תשלח להיקבר על ידי בני משפחת הנפטר בויילס. אך אלו כלל לא עודכנו – ולא התעניינו – בפטירתו של מייקל. במקום זאת, מנהל המכון העביר את הגופה לידי צוותו המסור של מונטגיו.
שנים לאחר מכן, כשנחשפה זהותו של גלינדור, הוא כונה ה"איש שתרומתו היחידה לעולם היתה למות". בחייו גלינדור היה אולי אלמוני שחי בשולי החברה – אך במותו הצליח להציל אלפים מחיילי כוחות הברית, מבלי שידע על כך.
כשהגרמנים נפלו בפח
יום אחד בשנת 1943 כמה דייגים ספרדים גילו "במקרה" גופה של קצין בריטי רם דרג שנשטפה לחופי ספרד. השגריר הבריטי בספרד, שעודכן על המבצע מבעוד מועד, מיהר לדרוש שהגופה עם "ממצאיה הרגישים" תוחזר לאלתר לידי הבריטים.
משם הדברים התרחשו כפי שהצוות של מונטגיו קיווה שהם יקרו: ההתערבות של השגריר העירה את תשומת ליבם של קצינים בכירים תומכי המשטר הנאצי בצבא הספרדי, הללו דאגו להעביר את תוכנם של "הממצאים הרגישים" שנמצאו במזוודה לידי עמיתיהם בצבא הגרמני, לפני שהגופה עצמה הוחזרה לבריטניה.
התוצאה: היטלר השתכנע שהבריטים מתכננים לפלוש לבלקנים על מנת להחליש את האחיזה הגרמנית ביבשת ולכתר את הכוחות הגרמניים. התגובה הגרמנית לכך היתה להחליט לחזק את הנוכחות הצבאית שלהם ביוון. בכך, הם הותירו בידי הצבא האיטלקי את כל האחריות על הגנת סיציליה.
זו היתה טעות שעלתה לגרמנים ולאיטלקים ביוקר. הצבא של מוסוליני לא הצליח לעצור את הפלישה לאי. חמור מכך, הוא גם בקושי ניסה. כשראו את היקף הפלישה של בעלות הברית לאי – חלק מחיילי הצבא האיטלקי החליטו לערוק – ולהילחם כנגד המשטר הפשיסטי של מוסוליני. בנאפולי עמדו אלפים ברחובות והריעו לחיילי כוחות הברית עם הגיעם, כי ראו בהם כמשחררים מידיו של השלטון הפשיסטי. תוך שבועיים בלבד מהפלישה לסיציליה הודח מוסוליני מראשות איטליה – מה שאילץ את הגרמנים לפלוש לארץ המגף ולכבוש אותה.
מבחינת כוחות הברית, הפלישה לסיציליה היתה הצלחה אסטרטגית מסחררת: האי נכבש עם מעט אבידות מצידן, ולראשונה מאז 1940 היו לכוחות הברית חיילים רגליים על הקרקע באירופה. התובנות מהצלחת המבצע שימשו את כוחות הברית שנה לאחר מכן בפלישה הימית הגדולה מכולם: הפלישה לנורמנדי.
יואן מונטגיו לאחר המלחמה
לאחר המלחמה החליט מונטגיו שלא לשוב לעיסוקיו מלפני המלחמה ולהישאר בחיל הים. הוא מונה לשופט בחיל הים הבריטי, תפקיד אותו מילא עד שפרש לגמלאות ב-1973. לאחר המלחמה, הוא קיבל אות הוקרה וגבורה על חלקו במבצע.
ב-1953 יואן הצליח לשכנע את הצנזורה הבריטית להתיר לו לחשוף את פרטי המבצע ולפרסם ספר על המבצע – The Man Who Never Was, שאף יצא בארץ ותורגם לעברית על ידי עמירם לבטוב (את הכריכה עיצבה עלי גרוס), ובהמשך גם יצא כסרט.
ב-2010 כתב העיתונאי הבריטי בן מקנטייר את הספר "מבצע קציצה: פרשיית הריגול האמיתית ששינתה את מהלכה של מלחמת העולם השנייה", שעל בסיסו יצא ב-2021 סרט על הפרשה – בו לא אחר מקולין פירת' מגלם את דמותו של מונטגיו.
לאחר המלחמה יואן התקרב ליהדותו ועד יומו האחרון היה ממנהיגי הקהילה היהודית בבריטניה. במשך שנים ארוכות היה נשיא קואליציית הארגונים היהודיים בממלכה המאוחדת, וב-1956, היה חלק מקבוצה של לורדים אנגליים שהתחייבו לממן את פעילות "אורט בריטניה" למשך 7 שנים.
יואן מונטגיו נפטר ביולי 1985 בגיל 84.
ב-2021 הוצבה בלונדון אנדרטה לזכרו ולזכר "מבצע קציצה": מבצע מודיעין צבאי שהחל כרעיון במוחו הקודח של מי שיכתוב לאחר המלחמה את אחת מסדרות הריגול המפורסמות של המאה ה-20 ושהוצא לפועל על ידי בנקאי יהודי מבריק. מבצע נועז שהפיל בפח את המודיעין הגרמני והציל אלפי חיילים מכוחות הברית, על ידי בריאת דמות של קצין בכיר שלא היה ולא נברא. לפעמים המציאות עולה על כל דמיון.
