אנחנו מפצירים בכם, אנא הבינו אותם, אל תמהרו לשפוט: ארבע כוסות יין מתבקשים להשיק המסובים סביב שולחן הפסח, ובין השקה להשקה יוצא שנשפכת מעט מתכולת הכוס על השולחן, המפה, האוכל ולפעמים אפילו על חומרי הקריאה של החג: ההגדות.

הכירו את כתב-היד המכונה "יום גאולת עבדים", שכתיבתו הושלמה על ידי המעתיק דוד שבתי בפרס של שנת תקמ"ב (1782). מדובר למעשה בהגדת פסח. ובכל זאת, יש בכתב היד משהו משונה: כתמים מסתוריים. ועוד דבר משונה: הם מופיעים רק בחלקו השני, המוקדם יותר בכתיבתו.

מדוע רק חלק אחד של ההגדה מוכתם? התשובה ככל הנראה קשורה לזמן שבו נכתבו הקטעים. דפים 13-1 נכתבו בכתיבה אחרת על נייר אחר, שלא עבר את ההכתמה של שאר הספר, וכנראה נוספו בשלב מאוחר. מדובר בפיוט בעברית לפסח המתחיל במילים "יום גאולת עבדים" הכולל תרגום לפרסית-יהודית.

בדרך כלל כשאנו פוגשים כתב-יד מוכתם, אנו מניחים כי הכתמים על הדף הם פגעי הזמן שהותיר את חותמו. אך הפעם נדמה כי זה לא המקרה, והכתמים בהגדה הם כתמי יין שנשפך בעת הקריאה בהגדה.

החלק השני והמוכתם הוא ההגדה לפסח. מקולופון היצירה אנחנו למדים שאת חלק זה העתיק דוד שבתי, שכתב: "קלמי גזת ג' שבת כ"א אוס שבט סנה התקמ"ה\ כתבתי צעיר דוד שבתי\ כתבתי בשביל הבחור … שבתי עיונן … \הקורא ישמח והגונב ימח."

גם בהגדה המוכתמת השנייה שנציג, המגיעה אלינו מאמסטרדם, אנחנו מבחינים בכתמי יין בדפים ה"נכונים". במקרה של ההגדה הזאת, רק החלקים שבהם התבקשו המסובים לשתות יין הוכתמו. בעמוד 4, בקטע בהגדה שזכה לכותרת "טעמי ארבע כוסות" מתחילים כתמי היין להופיע. אז נכון, גם הפעם לא שלחנו את ההגדה לבדיקת מעבדה שתאשר לנו באופן וודאי שמדובר בכתמי יין. אבל איך נוכל להכחיש זאת? מיד אחרי ארבע הכוסות נעלמים הכתמים, והם צצים שוב ברגע שמגיעה ההגדה לאזכור עשר המכות.

הכתמים חוזרים קצת לפני שירת הפיוט דיינו – אז נראה שהמקריא או מי בסביבתו חרג מארבע הכוסות (או שאלו היו לו יותר מדי) כיוון שהדף עצמו מוכתם כולו ביין.

מתוך עשרת עותקי ההגדה שהגיעו לספרייה כחלק מאוסף ולמדונה ב-2017 סרקה הספרייה את העותק המוכתם – זכר לימים עליזים.

למקרה שתהיתם, את חטאי האבות משחזרים הבנים: הפעם בארץ ישראל. בשנת תש"ו/1946 יצאה לאור "הגדה ארץ ישראלית לפסח". העותק השמור בספרייה נסרק כחלק מפרויקט חגיגי לציון 450 שנה לספר העברי.

בהגדה זו נראה שהרשלנות הפושעת לא רק שלא פסקה בתפוצות, אלא אף החמיר. כמעט בכל עמודי ההגדה, ללא קשר למצוות ארבע הכוסות, אנחנו מבחינים בכתמי יין נדיבים. לא סתם אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדנו.

למרות שזוהי הדוגמה המודרנית ביותר שמצאנו בקטלוג הספרייה הלאומית, ברור לנו שהמנהג נמשך עד היום. חג חירות שמח!

ב-21 בינואר 1924 פרסם העיתון "דאר היום" את הידיעה המשמחת: "אם בענפי תעשיה רבים תוצרת ארצנו היא עדיין פעוטה וטעונה הרחבה, הנה בתעשית ממתקים ארצנו זכתה לשכלול ושפור ידוע עד כדי להשביע אף את רצון הצרכן המפונק. ובכל זאת מוציא הישוב מדי שנה בשנה אלפי לירות רבים לחו"ל על שוקולד, ריבה, סוכריות וכו'."

העיתון שמח לדווח על כך ש"בארץ ישראל נוצר כעת שוקולד מצוין ממדרגה ראשונה, שוקולד חלב ממולא, סוכריות ממינים שונים", וקרא לקוראיו: "קומו צאו איפוא מקטן ועד גדול נגד ממתקי חוץ, הממררים את חיינו. קנו ואכלו רק מתוצרת ארצנו בכדי שהכסף שמרוויחים פה ברוב עמל לא יזרום לחו"ל, אלא ישאר בארץ בידי היצרן והפועל העברי לטובתם, לטובתנו ולטובת בנין הארץ". בתום קריאה נרגשת זו, מנה העיתון את שמותיהם של ארבעה מפעלי ממתקים שונים הפועלים בארץ, ובהם את בית חרושת "רענן", בתל אביב שבו "משתמשים בקופסאות ובאטיקטים הנעשים בארץ, בחלב ובשקד ממושבות עבריות. המחירים נוחים ויכולים לעמוד בטיבם גם בפני התחרות של תוצרת חוץ."

מידיעה זו ונוספות מסוגה אנו לומדים שכבר מראשית ההתיישבות בארץ ביקש החך הציוני דרכים יצירתיות להמתיק את המרירות שבחיי היישוב. בכתבה זו בחרנו לחזור דווקא אל כמה מהממתקים והחטיפים היותר משונים והפחות מגרים שידעה ארצנו.

עם האינסטנס פודינג של חברת אסם אנחנו יכולים לחיות. אבל מה זה דפדפים? מה הטעם של קימל?

ואם לא השתכנעתם – דפדפים בכל השפות ולכל המגזרים

ב-1952 קבוצת יהודים-בלגים הקימה במדינת ישראל הצעירה ומוכת הצנע את מפעל הארטיקים הראשון, וקראה לחברה "ארטיק" – נגזרת של המילה ארקטיק, שמו הלועזי של הקוטב הצפוני הקפוא. הארטיק עצמו לא נקרא אז ארטיק, אלא שלגון. הארטיקים הראשונים נעשו מאבקת חלב, ולטענת אחת מהגולשות שלנו – שנזכרה בטעמו של הארטיק העברי בכתבה שהקדשנו לזיכרו – כתבה: "ממש לא מתגעגעת. היה לזה טעם של גרגרי חול כי היה עשוי מאבקת חלב. רק הציפוי היה טעים".

גם לקולה לקח זמן להתאקלם בארץ. במשך שנים ניסה משה בורנשטיין, הבעלים של חברת 'טמפו', לשכנע את חברת 'קוקה קולה' להעניק לו את הזיכיון לייצור הזהב השחור בארץ ישראל. פניותיו נדחו פעם אחר פעם. בשנת 1966 נעשה המאבק העסקי למאבק פוליטי, כאשר התברר שתאגיד הענק האמריקני אינו מוכן לתת לאיש את הזיכיון לייצור בארץ.

אף על פי שחברת 'קוקה קולה' תירצה את סירובה לאפשר את ייצור המשקה בארץ בכך שהדבר אינו משתלם כלכלית, האמת הייתה ידועה לכל: לא החשש מהפסדים בישראל הניע את החברה, אלא חשש מהפסדים במדינות ערב. מטה החרם הערבי היה אז בשיא כוחו והזהיר את חברות הענק הבינלאומיות שעסק שימכור את תוצרתו בישראל, יוכנס ל"רשימה השחורה" ויוחרם על ידי כל מדינות ערב.

החרם הוסר בלחץ ארגונים יהודים-אמריקנים שהחרימו בעצם את מוצרי החברה. אבל לפני שזה קרה, קמו בארץ מספר יוזמות פרטיות לייצר קולה מקומית. אחת מהן היא קולה טיפ טופ – סירופ ממותק בטעם קולה במתכונת אמריקאית. מה כבר יכול להשתבש?

ולמי שזה לא נשמע לו אקזוטי מספיק, מוזמן לנסות קצת טרופי קולה

כי הכל קל יותר עם טרופי קולה.

מהמזיק שבמשקאות אנחנו מגיעים לבריא שבממתקים. כל-כך בריא שכל הפרסומות מזהירות אותנו שהוא גם טעים, כי הוא ממש טעים. שוקולד שעשוי משמן דגים. לא נגענו.

ואם לא השתכנעתם, זה טוב לכולסטרול – בטח כשמדובר בשיווק אגרסיבי לשמן דגים:

לסיום נזכיר שני מוצרים שלמרות שהם נראים מפתים, יש כמה מחסומים מהעטיפה לפה. 'כושים מתוקים' לא נשמע מפתה כמו שהוא אולי נשמע פעם. טרמינולוגיה שהתיישנה?

ויש את הביסקוויטים המנחמים של פרומין. ככה אנחנו בוחרים לחשוב עליהם.

חבל שמכינים אותם שוברי שביתה.

כתבות נוספות

הארטיק העברי הראשון יקרר לכם את הקיץ

קיצור תולדות הקרמבו

נוסטלגיה: מחדשים את תכולת הקלמר

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!