מפרס ועד להולנד: כתמי יין מההגדות

כמה עדויות בלתי ניתנות לוויכוח לכך שאבותינו חגגו קצת יותר מדי בסדר הפסח

הגדת אמסטרדם ספוגה ביין

אנחנו מפצירים בכם, אנא הבינו אותם, אל תמהרו לשפוט: ארבע כוסות יין מתבקשים להשיק המסובים סביב שולחן הפסח, ובין השקה להשקה יוצא שנשפכת מעט מתכולת הכוס על השולחן, המפה, האוכל ולפעמים אפילו על חומרי הקריאה של החג: ההגדות.

הכירו את כתב-היד המכונה "יום גאולת עבדים", שכתיבתו הושלמה על ידי המעתיק דוד שבתי בפרס של שנת תקמ"ב (1782). מדובר למעשה בהגדת פסח. ובכל זאת, יש בכתב היד משהו משונה: כתמים מסתוריים. ועוד דבר משונה: הם מופיעים רק בחלקו השני, המוקדם יותר בכתיבתו.

מימין – הדף הלא מוכתם. משמאל – כתמי היין על ההגדה מפרס

 

צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב

 

מדוע רק חלק אחד של ההגדה מוכתם? התשובה ככל הנראה קשורה לזמן שבו נכתבו הקטעים. דפים 13-1 נכתבו בכתיבה אחרת על נייר אחר, שלא עבר את ההכתמה של שאר הספר, וכנראה נוספו בשלב מאוחר. מדובר בפיוט בעברית לפסח המתחיל במילים "יום גאולת עבדים" הכולל תרגום לפרסית-יהודית.

בדרך כלל כשאנו פוגשים כתב-יד מוכתם, אנו מניחים כי הכתמים על הדף הם פגעי הזמן שהותיר את חותמו. אך הפעם נדמה כי זה לא המקרה, והכתמים בהגדה הם כתמי יין שנשפך בעת הקריאה בהגדה.

החלק השני והמוכתם הוא ההגדה לפסח. מקולופון היצירה אנחנו למדים שאת חלק זה העתיק דוד שבתי, שכתב: "קלמי גזת ג' שבת כ"א אוס שבט סנה התקמ"ה\ כתבתי צעיר דוד שבתי\ כתבתי בשביל הבחור … שבתי עיונן … \הקורא ישמח והגונב ימח."

גם בהגדה המוכתמת השנייה שנציג, המגיעה אלינו מאמסטרדם, אנחנו מבחינים בכתמי יין בדפים ה"נכונים". במקרה של ההגדה הזאת, רק החלקים שבהם התבקשו המסובים לשתות יין הוכתמו. בעמוד 4, בקטע בהגדה שזכה לכותרת "טעמי ארבע כוסות" מתחילים כתמי היין להופיע. אז נכון, גם הפעם לא שלחנו את ההגדה לבדיקת מעבדה שתאשר לנו באופן וודאי שמדובר בכתמי יין. אבל איך נוכל להכחיש זאת? מיד אחרי ארבע הכוסות נעלמים הכתמים, והם צצים שוב ברגע שמגיעה ההגדה לאזכור עשר המכות.

שער ההגדה

 

הכתמים מתחילים בטעמי ארבע כוסות

הכתמים חוזרים קצת לפני שירת הפיוט דיינו – אז נראה שהמקריא או מי בסביבתו חרג מארבע הכוסות (או שאלו היו לו יותר מדי) כיוון שהדף עצמו מוכתם כולו ביין.

מתוך עשרת עותקי ההגדה שהגיעו לספרייה כחלק מאוסף ולמדונה ב-2017 סרקה הספרייה את העותק המוכתם – זכר לימים עליזים.

דיינו בהגדת אמסטרדם

למקרה שתהיתם, את חטאי האבות משחזרים הבנים: הפעם בארץ ישראל. בשנת תש"ו/1946 יצאה לאור "הגדה ארץ ישראלית לפסח". העותק השמור בספרייה נסרק כחלק מפרויקט חגיגי לציון 450 שנה לספר העברי.

הגדה ארץ-ישראלית לפסח

בהגדה זו נראה שהרשלנות הפושעת לא רק שלא פסקה בתפוצות, אלא אף החמיר. כמעט בכל עמודי ההגדה, ללא קשר למצוות ארבע הכוסות, אנחנו מבחינים בכתמי יין נדיבים. לא סתם אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדנו.

למרות שזוהי הדוגמה המודרנית ביותר שמצאנו בקטלוג הספרייה הלאומית, ברור לנו שהמנהג נמשך עד היום. חג חירות שמח!

 

אשכבה לחמין: התפילה לסיר חמין שנשרף

הצצה ליצירה סאטירית המבכה את לכתו של חמין בר חמינא דנא ז"ל, תהא מיתת מאכלו כפרה על כל שומרי שבתותיו

בדיחה יהודית ישנה קובעת כי במקום שבו חיים שני יהודים נמצא שני בתי-כנסת. מדויק יותר לומר שבמקום שבו נמצא שני יהודים הם כנראה מעבירים את הזמן בלספר אחד לשני בדיחות על בית-כנסת, על השכן הלא יהודי שלהם ובעיקר על עצמם. אם הטרגדיה היא מולדת ההומור – עבור ההומור היהודי אין טרגדיה קטנה מדי, במיוחד כשמדובר בטרגדיות הקשורות לאוכל. כי מה נורא יותר מסיר חמין שמוצא את סופו הטרגי בתאונה, ונאלץ, לא עלינו, להחזיר ציוד לבורא.

ביאליסטוק, 20 בנובמבר 1932. יהודים נושאים קערות צ'ולנט אל תנורו של האופה בשעת צהריים של יום שישי. התמונה לקוחה מארכיון יהדות פולין של מכון ייווא

 

קונטרס קצר ופרודי מהמאה ה-19 מספר על אהבה אבודה, יריבות ואימה – נוכח סיר החמין שלמרבה הטרגדיה נשרף. הקונטרס מספר על אדם זקן המסב עם משפחתו לשולחן השבת וממתין בקוצר רוח לסיר החמין המסורתי. התבשיל מגיע לשולחן והאיש מסיר את המכסה בציפייה להיעטף כליל בניחוחו המשכר של הנזיד המושלם, אבל תחת זאת, לחרדתו הוא מגלה שתכולת הסיר נשרפה כליל. כה גדול צערו למראה הסיר המפוחם עד שהוא חש שהוא מוכרח להספיד את הנזיד האומלל.

 

וכך נפתח הקונטרס קורע הלב:

מעשה היה באיש זקן ונכבד שמח ונעלס שהיה ממתין ומצפה ביום שבת קודש כדי לאכול החמין עם כל בני ביתו כשהביאו אותו וראה שהיא נשרף פתח פיהו ואמר בקול רם כשהחמין נשרף או מעושן או קר שיאמרו בדרך שמחה

זו השכבה:

(…)

חמין בר חמינא דנא ז"ל, המלך ברחמיו הניחהו בין תנור וכיריים, ובין הלשון והשפתיים והחיך והשיניים, הנשרף בשבת על לא חמס בכפו. תהא מיתת מאכלו כפרה על כל שומרי שבתותיו. המלך ברחמיו ירחם על אוכליו.

 

ההספד הסאטירי מסתיים בתפילת "מי שברך", שאותה נהוג לשאת כברכה לזולת, ובקריאה לאלוהים לברך את האלמוני האומלל שבשבת המלכה הוגשה לו קדרת חמין שרוף.

אומרים שהומור הוא תלוי תקופה והקשר, ובמילים אחרות – שהוא מתיישן במהרה. לזה אנחנו אומרים, נראה אתכם קוראים את ההשכבה לחמין ומצליחים להסתיר את החיוך.

קרב ענקים: מי באמת המציא את המילה סביבון?

איתמר בן אב"י או דוד ישעיהו זילברבוש? למי באמת מגיע הקרדיט על המצאת המילה העברית לצעצוע החנוכה? יצאנו לבדוק!

מימין: איתמר בן אב"י. משמאל: דוד ישעיהו זילברבוש

קבלו אותם במחיאות כפיים!

הוא עיתונאי! הוא פעיל ציוני! והוא בנו של לא אחר מאשר אליעזר בן יהודה! הנה הוא נכנס לזירה: הילד העברי הראשון איתמר בן אב"י!

ומהעבר השני, הנה הוא מגיע! הוא סופר! הוא עיתונאי! והוא מגיע אלינו היישר מגליציה המזרחית! קבלו את דוד ישעיהו זילברבוש!

שניהם טוענים כי המציאו את המילה "סביבון", אבל רק אחד מהם באמת המציא את המילה הנפלאה לצעצוע החנוכה!

אז מי המציא ומי חיקה? אתם תשפטו!

יש קונה עולמו במילה אחת

בואו נלך אחורה בזמן, עד ל-24 בדצמבר 1897. גלשו איתנו אל עמודו השני של העיתון הוותיק "הצפירה", ושם בטור מיוחד לכבוד חג החנוכה, מספר לנו הכתב דוד ישעיהו זילברבוש בהתרגשות:

"יש קונה עולמו במילה אחת או בהברה אחת ואפילו באות אחת שנזרקה מפיהו לפי תומו. אולם הנה טרם הודעתי מה שם המתנה הטובה שיש לי בבית גנזי. הנני ואגיד: סביבון שמה. הוא הוא השם אשר אני קורא בעברית במשקל שפיפון לכלי צעצועים של הילדים בחנוכה שקורין דראֶדיל בלע"ז".

"הצפירה". 24 בדצמבר, 897. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

בדקנו באתר העיתונות ההיסטורית שלנו, והעובדות לא משקרות: הכתבה הזו של זילברבוש היא אכן הפעם הראשונה אי פעם שבו נעשה שימוש בעיתונות העברית במילה "סביבון"!

אז אם כן, יש לנו מנצח! דוד ישעיהו שלנו הוא מלך הסביבונים!

מה יפה המילה אשר יצרת, בני!

איתמר בן אב"י אכן חטף שמאלית הגונה, אבל הנה הוא מתאושש ומתכונן לסיבוב השני!

אנחנו קופצים לאוטוביוגרפיה של איתמר בן אב"י "עם שחר עצמאותנו: זכרונות־חייו של הילד העברי הראשון" ושם, בסוף הפרק הרביעי מספר לנו איתמר על ילדותו:

"זכור לי יום אחד, בו היינו מכינים את עצמנו לצאת לטיול אל מחוץ לעיר הפנימית, מוקפת החומה, פתאום קפצתי לקראת הורתי:
– אמא! אמא! הנה מצאתי סביבון לחנוכה.
אמי חבקתני והעתירה עלי נשיקות מרוב התפעלות:
– מה יפה המלה אשר יצרת, בני!
הנה כך נוצר ה'סביבון', השגור זה עשרות שנים בפי כל ילדי העברים.
אני, כותב הזכרונות האלה, הוא שיצרתיה בעודי ילד, עם עוד מלים כאלו לאין ספור, שכבר נתאזרחו בלשוננו ואין יודע מי אביהם".

מתוך ספר הזיכרונות של איתמר בן אב"י "עם שחר עצמאותנו"

איתמר בן אב"י נולד בשנת 1882, ואם כך, על פי עדותו שלו, הוא המציא את המילה "סביבון" כילד רך בשנים. מכאן יוצא, שבכל מקרה, הילד איתמר המציא את המילה כמה שנים טובות לפני זילברבוש!

ימנית חזקה היישר בפרצופו של דוד ישעיהו!

אבל…

בעוד לטענתו של זילברבוש יש לנו הוכחה בשחור על גבי לבן מזמן אמת, במקרה של איתמר בן אב"י אנחנו נסמכים על עדותו האישית שנכתבה עשרות שנים אחרי אותו יום גורלי שבו הוא המציא כביכול את המילה "סביבון".

אז מי לדעתכם המציא את המילה "סביבון"? ספרו לנו בתגובות לכתבה!

בין המגיבים יוגרל…סביבון.

הממתקים העבריים שלא מנסים גם בסגר

ולא משנה כמה שעמום נרגיש בפה

ב-21 בינואר 1924 פרסם העיתון "דאר היום" את הידיעה המשמחת: "אם בענפי תעשיה רבים תוצרת ארצנו היא עדיין פעוטה וטעונה הרחבה, הנה בתעשית ממתקים ארצנו זכתה לשכלול ושפור ידוע עד כדי להשביע אף את רצון הצרכן המפונק. ובכל זאת מוציא הישוב מדי שנה בשנה אלפי לירות רבים לחו"ל על שוקולד, ריבה, סוכריות וכו'."

 

העיתון שמח לדווח על כך ש"בארץ ישראל נוצר כעת שוקולד מצוין ממדרגה ראשונה, שוקולד חלב ממולא, סוכריות ממינים שונים", וקרא לקוראיו: "קומו צאו איפוא מקטן ועד גדול נגד ממתקי חוץ, הממררים את חיינו. קנו ואכלו רק מתוצרת ארצנו בכדי שהכסף שמרוויחים פה ברוב עמל לא יזרום לחו"ל, אלא ישאר בארץ בידי היצרן והפועל העברי לטובתם, לטובתנו ולטובת בנין הארץ". בתום קריאה נרגשת זו, מנה העיתון את שמותיהם של ארבעה מפעלי ממתקים שונים הפועלים בארץ, ובהם את בית חרושת "רענן", בתל אביב שבו "משתמשים בקופסאות ובאטיקטים הנעשים בארץ, בחלב ובשקד ממושבות עבריות. המחירים נוחים ויכולים לעמוד בטיבם גם בפני התחרות של תוצרת חוץ."

תצלום הפועלים במפעל הממתקים רענן

מידיעה זו ונוספות מסוגה אנו לומדים שכבר מראשית ההתיישבות בארץ ביקש החך הציוני דרכים יצירתיות להמתיק את המרירות שבחיי היישוב. בכתבה זו בחרנו לחזור דווקא אל כמה מהממתקים והחטיפים היותר משונים והפחות מגרים שידעה ארצנו.

עם האינסטנס פודינג של חברת אסם אנחנו יכולים לחיות. אבל מה זה דפדפים? מה הטעם של קימל?

 

אוסף ערי ווליש, פרויקט מסע בזמן, הספרייה הלאומית

 

ואם לא השתכנעתם – דפדפים בכל השפות ולכל המגזרים

אוסף ערי ווליש, פרויקט מסע בזמן, הספרייה הלאומית

 

ב-1952 קבוצת יהודים-בלגים הקימה במדינת ישראל הצעירה ומוכת הצנע את מפעל הארטיקים הראשון, וקראה לחברה "ארטיק" – נגזרת של המילה ארקטיק, שמו הלועזי של הקוטב הצפוני הקפוא. הארטיק עצמו לא נקרא אז ארטיק, אלא שלגון. הארטיקים הראשונים נעשו מאבקת חלב, ולטענת אחת מהגולשות שלנו – שנזכרה בטעמו של הארטיק העברי בכתבה שהקדשנו לזיכרו – כתבה: "ממש לא מתגעגעת. היה לזה טעם של גרגרי חול כי היה עשוי מאבקת חלב. רק הציפוי היה טעים".

אוסף ישראליאנה של הדי אור, הספרייה הלאומית

 

גם לקולה לקח זמן להתאקלם בארץ. במשך שנים ניסה משה בורנשטיין, הבעלים של חברת 'טמפו', לשכנע את חברת 'קוקה קולה' להעניק לו את הזיכיון לייצור הזהב השחור בארץ ישראל. פניותיו נדחו פעם אחר פעם. בשנת 1966 נעשה המאבק העסקי למאבק פוליטי, כאשר התברר שתאגיד הענק האמריקני אינו מוכן לתת לאיש את הזיכיון לייצור בארץ.

אף על פי שחברת 'קוקה קולה' תירצה את סירובה לאפשר את ייצור המשקה בארץ בכך שהדבר אינו משתלם כלכלית, האמת הייתה ידועה לכל: לא החשש מהפסדים בישראל הניע את החברה, אלא חשש מהפסדים במדינות ערב. מטה החרם הערבי היה אז בשיא כוחו והזהיר את חברות הענק הבינלאומיות שעסק שימכור את תוצרתו בישראל, יוכנס ל"רשימה השחורה" ויוחרם על ידי כל מדינות ערב.

החרם הוסר בלחץ ארגונים יהודים-אמריקנים שהחרימו בעצם את מוצרי החברה. אבל לפני שזה קרה, קמו בארץ מספר יוזמות פרטיות לייצר קולה מקומית. אחת מהן היא קולה טיפ טופ – סירופ ממותק בטעם קולה במתכונת אמריקאית. מה כבר יכול להשתבש?

הוצאת מיצי תל-אביב. אוסף ישראליאנה של הדי אור. הספרייה הלאומית

 

ולמי שזה לא נשמע לו אקזוטי מספיק, מוזמן לנסות קצת טרופי קולה

אוסף תל אביב. הספרייה הלאומית

כי הכל קל יותר עם טרופי קולה.

 

מהמזיק שבמשקאות אנחנו מגיעים לבריא שבממתקים. כל-כך בריא שכל הפרסומות מזהירות אותנו שהוא גם טעים, כי הוא ממש טעים. שוקולד שעשוי משמן דגים. לא נגענו.

מעריב, 27 בנובמבר 1988

 

ואם לא השתכנעתם, זה טוב לכולסטרול – בטח כשמדובר בשיווק אגרסיבי לשמן דגים:

מעריב, 21 במרץ 1989

 

לסיום נזכיר שני מוצרים שלמרות שהם נראים מפתים, יש כמה מחסומים מהעטיפה לפה. 'כושים מתוקים' לא נשמע מפתה כמו שהוא אולי נשמע פעם. טרמינולוגיה שהתיישנה?

ש. קמפלר, אוסף ישראליאנה של הדי אור, הספרייה הלאומית

 

ויש את הביסקוויטים המנחמים של פרומין. ככה אנחנו בוחרים לחשוב עליהם.

חבל שמכינים אותם שוברי שביתה.

 

 

כתבות נוספות

הארטיק העברי הראשון יקרר לכם את הקיץ

קיצור תולדות הקרמבו

נוסטלגיה: מחדשים את תכולת הקלמר

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!