איטליה, מרץ 1945. לאחר תקופת אימונים ועיכובים רבים, הגיעו אלפי חיילי הבריגדה היהודית לצפון איטליה. הם הספיקו להילחם בנאצים כמה שבועות, עד שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. המשימה הבאה שקיבלו הייתה לא פחות חשובה. מלחימה הם עברו להצלה.
הבריגדה (היא "חטיבה יהודית לוחמת" – חי"ל) התמקמה בטרוויזיו שבמשולש הגבולות איטליה–אוסטריה–יוגוסלביה. מהר מאוד התחילו לזרום למקום פליטים יהודים ששרדו את השואה ושמעו שיש שם חיילים יהודים שיכולים לעזור להם. בחודשיים של יוני–יולי 1945 חיילי החטיבה פעלו במרץ לסייע לאחיהם ולהעלותם לארץ ישראל. לשם כך הוקם מיזם "מרכז לאירופה", ומחלקות החטיבה פעלו במסגרתו להצלת שארית יהודי אירופה. במחנה טרוויזיו פתחו את "בית העולים", וסיפקו בו לפליטים ביגוד, אוכל, מנוחה, עידוד והדרכה. משם, בעזרת נהגי החטיבה, יצאו הפליטים למרכזי הכשרה באיטליה ולנמלים שדרכם יוכלו להפליג ארצה באוניות מעפילים.
חיילי וקציני החטיבה היהודית לא חיכו שהפליטים יגיעו אליהם. מספר משלחות מטעם "מרכז לאירופה" יצאו לרחבי אירופה המשוחררת במטרה לחפש שורדים נוספים, לסייע להם ולהכווין אותם לאיטליה. משלחת ראשונה יצאה ב-20 ביוני 1945 למסע של 10 ימים, שבמהלכם ביקרו נציגי החטיבה באזור בוואריה וזלצבורג. הם ביקרו במחנות העקורים ודיברו עם יהודי המחנות על ציונות ועלייה לארץ.
המשלחת השתתפה בכינוס ציוני גדול במינכן. והקימה ועדת שורדים כדי להעלות את נושא הסיוע ליהודים העקורים והעלייה לארץ. לקראת הכינוסים נבנו במות, הוצבו דגלי התנועה הציונית, ונתלו תמונות של מייסדי הציונות וכרזות כמו "אם אשכחך ירושלים" ו"אם תרצו אין זו אגדה". הקהל היהודי שתה בצמא את דברי המארגנים. ניצולי השואה הרבים התפלאו ממראה החיילים היהודיים אך גם הביעו תרעומת על כך שלא באו לסייע להם מוקדם יותר.
כינוס נוסף שאותה אירגנה חיילי הבירגדה התקיימה בסוף חודש יולי בבית החולים של מנזר סנט אוטילייאן שליד מינכן. רכבי הבריגדה אספו כ-100 נציגים יהודיים מעשרות מחנות עקורים מרחבי גרמניה ואוסטריה. בנוסף השתתפו רבנים צבאיים מצבא ארצות הברית ונציגים ציונים מהארץ. חלק מהנואמים אמרו דברים חריפים על מדיניות הצבאות השולטים ויחסם הרע לשורדים, המוכים וחסרי כל. נציגי המחנות תיארו את הנעשה בהם, והכינוס ננעל בשירת התקווה. בסיום הכינוס נסעה המשלחת למינכן לביקור "בבית הבירה של היטלר".
מה חיפשה המשלחת בבית הבירה של היטלר?
בית הבירה הגדול והמפורסם Bürgerbräukeller היה אחד מאולמות הבירה הרבים במינכן. חלק מהאולמות הללו יכלו לארח אלפים, וחברים נפגשו בהם לדיונים, אירועים או ויכוחים פוליטיים וחברתיים.
בליל 8 בנובמבר 1923 פרץ אדולף היטלר עם חבריו אל ה-Bürgerbräukeller, שבו ישבו ראשי מדינת בוואריה. היטלר ירה באוויר כדי להשתיק את הקהל, נעמד על כיסא והכריז על "מהפכה לאומית" בתקווה שמינכן תהיה נקודת פתיחה להשתלטות מהירה על גרמניה כולה. מבית הבירה והסביבה יצאו היטלר ואנשיו, מלווים בכ-2,000 תומכים ואנשי SA (פלוגות הסער הנאציות), לכיוון משרד ההגנה הבווארי. בקרב יריות שהתפתח בינם לבין חיילים נהרגו 16 נאצים. יומיים לאחר ניסיון ההפיכה, היטלר נתפס. הוא נשפט ונאסר בכלא לנדסברג עם חברים נוספים. את חודשי מאסרו ניצל בין היתר לכתיבת ספרו מיין קאמפף.
"מתגוללים על הרצפה"
בית הבירה הפך למקום סמלי מאוד עבור הנאצים, והם ערכו בו טקסים שנתיים לציון האירוע ההיסטורי ההוא, שכונה "פוטש בית הבירה". באחד האירועים ב-1939 אף ניסו להתנקש בהיטלר. המתנקש הטמין חומר נפץ בעמוד שלידו היטלר עמד ונאם. היטלר ניצל כשיצא מוקדם מהמתוכנן מבית הבירה, אך הפיצוץ גרם נזק רב והשימוש באולם הופסק.
למקום הזה, ערש הנאציזם, הגיעה משלחת הבריגדה היהודית ויתר משתתפי הכנס ביולי 1945. את הביקור סיימו בהכרזה כתובה:
"אנו השרידים של המוני יהדות אירופה, שהורגנו כעם, שבנינו ובנותינו נלחמו בשונא ביערות אירופה, בבונקרים של הגטאות, בתנועות מחתרת, בשורות צבאות הברית, בחטיבה היהודית הלוחמת וביחידות השירותים הארץ-ישראליות, מרימים את קולנו כעם ודורשים: להקים מייד מדינה עברית בארץ ישראל ולהכיר את העם היהודי כחבר שווה זכויות עם כל אומות הברית ולשתפו בוועידת השלום" (מתוך "ספר הבריגדה היהודית" עמוד 384).
המסמך, שנכתב ביידיש, נחתם בידי חלק מהנוכחים שם בבית הבירה במינכן.
עם יציאתם מבית הבירה הניפו חיילי המשלחת את דגל התנועה הציונית מעל שער הכניסה. אבל הם לא יצאו משם בידיים ריקות.
אחד המשתתפים בכינוס שהסתיים בבית הבירה היה הרב יעקב ליפשיץ, רב הבריגדה היהודית, שתיאר את הכינוס ב"ספר הבריגדה היהודית" שכתב אחרי המלחמה. במכתב מ-9 ביולי 1945 – השמור בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שבספרייה הלאומית – כותב הרב ליפשיץ לנשיא האוניברסיטה העברית יהודה מאגנס על ספרים שמצא "מתגוללים על הרצפה בבית הבירה של היטלר במינכן". רוב הספרים הללו כנראה השתייכו לספרייה היהודית "עזרא" בעיר קרקוב. הרב ליפשיץ מונה במכתבו מספר פריטים שאסף מבית הבירה ושלח לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (לימים הספרייה הלאומית). וכך הוא כותב:
"אחינו ואחיותינו בירושלים ילמדו נא בספרים האלה ויזכרו לטובה את שמונה עשרה אלף הנפשות הטהורות של קהילת קרקוב שנשמדו בידי הרוצחים הנאצים".
במכתב תשובה ששלח מאגנס לרב ליפשיץ הוא מציין את חשיבות הספרים שנמצאו בבית הבירה ומבקש מהרב ומחיילי הבריגדה להמשיך ולנסות לאתר ספרים, כתבי יד, ארכיונים, תעודות וכלי קודש נוספים ששרדו את המלחמה.
הספר הראשון ברשימה שפירט הרב ליפשיץ הוא גמרא – מסכתות שבת ועירובין (בכרך אחד) מדפוס וינה תקס"ו–תקס"ז. הספר אכן נמצא כיום בספרייה הלאומית, ובהקדשה שבעמוד הראשון חוזר הרב ליפשיץ על תיאור גילויו:
"מצאתי את הספר הזה בי"ז בתמוז תש"ה מתגולל על רצפת בית הבירה של היטלר במינכן, נשדד ע"י הנאצים מההנהלה היהודית בקרקוב. מוקדש לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, כרכושו של עם ישראל.
ד"ר יעקב ליפשיץ רב צבאי לחי"ל, טרויזיו כ"ח בתמוז תש"ה".
"נמצא בלשכתו של אותו רשע ימח שמו וזכרו"
שנים רבות חלפו, ולפני שנה (ב-2023) פנו אליי מארגון יד ושם בקשר לתרומה שנשיא המדינה יצחק הרצוג החליט לתרום לארגון. מדובר בספר גמרא מסכת פסחים שהודפס גם הוא בווינה באותה שנה ובידי אותו מדפיס (אנטון שמיד). גם הספר הזה נמצא באותו בית בירה ובאותו כינוס ביולי 1945. אבל מי שאסף את ספר הגמרא הזה היה אליהו דובקין, מראשי הסוכנות היהודית, שנכח באירוע.
על הכינוס דיווח דובקין במפגש עם דוד בן-גוריון וחיים ויצמן בלונדון.
דובקין לקח את הגמרא מבית הבירה ומסר אותה לרב יצחק הרצוג, שהיה אז הרב הראשי האשכנזי של ארץ ישראל. הגמרא נשמרה באוסף המשפחתי עד שהנשיא הנוכחי, נכדו של הרב הרצוג, הביע רצון להפקיד אותה ביד ושם. בדף השער של הגמרא הזו אין הקדשה כמו בגמרא שבספרייה הלאומית, אבל יש הערה בכתב ידו של הרב הרצוג:
"הספר הזה נמצא בלשכתו של אותו רשע ימח שמו וזכרו… שנמסר לידי ע"י מר דובקין… נמצא שם שני ספרים, זה וספר 'יד החזקה' להרמב"ם ז"ל והוא נמסר לידי הדר' חיים ויצמן ז"ל".
הצוות של יד ושם ניסה לאתר את ספר "משנה תורה" ("היד החזקה") בארכיון חיים ויצמן, אבל לא עלה בידם דבר. אנשי יד ושם ביקרו גם אצלנו בספרייה כדי לראות את הספר השמור כאן, שהוצל גם הוא מבית הבירה, ולהשוות לכרך שברשותם.
הגמרא שתרם הרצוג מוצגת כיום במוזיאון לתולדות השואה ביד ושם.
הגמרא שהפקידה משפחת הרצוג ביד ושם עוררה בי עניין מחודש סביב הספרים היהודיים שנאספו והוצלו מבית הבירה של היטלר. ניסיתי לאתר את יתר הפריטים שהרב ליפשיץ, על פי מכתבו, שלח אלינו לספרייה הלאומית. מצאתי מספר עותקים של אותם הספרים, אבל לא ראיתי בהם חותמות של ספריית עזרא או כל סימן מזהה אחר שיכול לקשר אותם בוודאות לפריטים שנשלחו. ברשימה צוינו גם יריעות ספר תורה (מפרשת בראשית עד פרשת ויצא). בספרייה שמורות הרבה יריעות קלף של ספרי תורה חלקיים, אבל לא מצאנו בהן יריעה שמתאימה לתיאור במכתב.
אז חיפשתי בכתב העת הביבליוגרפי "קרית ספר", שהספרייה הוציאה לאור. בשנת 1945 מצוינות תרומות שהגיעו מרחבי העולם, אבל לצערי לא היה כל אזכור לתרומה של הרב ליפשיץ והבריגדה היהודית – לא לספר התורה ולא לספרים האחרים. האמת, זה קצת מפתיע כי מדווחות שם כל מיני תרומות שנראות "פשוטות" יותר. ניסיתי לבדוק בספרי רישום של כתבי יד שהתקבלו. ואכן מצאתי שב-1945 הגיעו "דפים מתוך כתב יד תורה על קלף". לרגע התלהבתי כשראיתי שהדפים נשלחו ממינכן, אך ההתלהבות ירדה מייד. הדפים נמצאו בברלין ורק נשלחו ממינכן. מה גם שמדובר בדפי חומש בכתב יד ולא ביריעות של ספר תורה.
ייתכן שהיריעות מבית הבירה מעולם לא הגיעו לספרייה, או שהועברו למקום אחר.
המבוי הסתום הזה הוביל אותי לשאלה בסיסית יותר: איך בכלל הגיעו ספרים מספריית עזרא בקרקוב לבית הבירה במינכן?
ככל הידוע, אין להעברה הזאת שום תיעוד. אומנם הגרמנים שדדו מיליוני ספרים מספריות ברחבי אירופה, רבות מהן יהודיות. אך הספרים נשלחו למוסדות מחקר מסודרים ומוכרים בברלין, פרנקפורט ומקומות אחרים, ולא לבתי בירה הרוסים. פעילי הספרייה הלאומית העלו ארצה מאות אלפים מהספרים שנגנבו, ועשרות אלפים מהם נמצאים כיום אצלנו בספרייה.
ובכל זאת, מה אנחנו כן יודעים על הספרים מספרייה עזרא? ספריית עזרא נפתחה בקרקוב ב-1899 ושירתה את הקהילה היהודית עד שהנאצים כבשו את העיר וסגרו את מוסדות הלימוד והתרבות. בזכות 6,000 הספרים שהיו בה, היא נחשבה לספרייה היהודית הציבורית הגדולה ביותר בקרקוב.
הנאצים שרפו ספריות רבות, כולל ספריות של בתי ספר ובתי כנסת. אך חלק מהאוספים הגדולים נשמרו ונלקחו ל"ספריית המדינה" Staatsbibliothek, שנפתחה בקרקוב באפריל 1941, בניסיון להביא את התרבות וההשכלה הגרמנית גם לארצות הכיבוש. למחלקה למדעי המזרח של ספרייה זו הועברו רוב ספרי היהדות של ספריית עזרא. 2,100 מספרי עזרא אבדו כבר בראשית המלחמה, אך 65% שרדו ולאחר המלחמה הועברו לבית הכנסת העתיק בקרקוב.
ומה קרה ל-2,100 הספרים האבודים מספריית עזרא? משערים שהם נבזזו או הושמדו. הנה כמה ניסיונות להסביר את היעלמם:
באוקטובר 1939 הגיע לפולין פרופסור פיטר פאולזן מאוניברסיטת ברלין. במשך מספר חודשים הוא וצוותו שדדו אוצרות אומנות מערי פולין ושלח אותם לגרמניה. הוא גנב גם ספרים ושלח אותם לספריית "המשרד הראשי לביטחון הרייך" – משרד ה-SS שניהל את כל ענייני ביטחון הפנים. ספרייה עצומה זו ישבה בברלין, כך שגם אם במסגרת הזו נלקחו ספרים מספריית עזרא, הם כנראה לא הועברו למינכן. מוסד אקדמי נוסף שגנב ספרים מספריות יהודיות היה "המכון לחקר ההיסטוריה של גרמניה החדשה" בברלין. המחלקה "לחקר השאלה היהודית" של מוסד זה פעלה במינכן. אבל גם עובדה זו עדיין לא מסבירה אם במוסד הזה קיבלו ספרים מקרקוב, ואם כן – איך הגיעו מקרקוב, ומדוע שיישלחו לבית הבירה.
ייתכן שלעולם כבר לא נדע.
אחד הנוכחים באותו ארוע בבית בירה היה אהרון חוטר ישי מקציני הבריגדה היהודית. בספרו, הבריגדה ושארית הפחטיה" הוא כותב:
"…גילו במרתף ערימות של ספרי קודש, מהדורות מהדורות בכריכות עור מהודרות ויקרות. היתה כאן כמות שלפי הערכתי נדרשו שניים-שלושה קרונות רכבת ומספר משאיות לאספם [את הספרים]."
חוטר ישי הציע שאולי הספרים השדודים שימושו כתערוכה והיו "מעין שובר וקבלה" לפעילות הנאצית וההשקעה הרבה של היטלר "להביא את אירופה ליודן-ריין (נקיה מיהודים)".
היום הגמרא שבאוסף הספרייה והעותק הנוסף שביד ושם, מספרים סיפור אחר לגמרי. במקום להתבזות על רצפת מרכז נאצי במינכן, הספרים משמשים כעדות נצחית במוסדות ישראלים בירושלים.
