קבוצת הוואטסאפ של דיירי "דירה להשכיר" נחשפת!

בין רגעי הנוסטלגיה חושפים הדיירים גם פרטים מפתיעים ולא מוכרים על הסיפור שנכתב אודותיהם

נתי גבאי | 26.03.17

• FB share
• Twitter share
• Whatsapp share
• Whatsapp share
• Print

גיבורותהסיפור מאחורילאה גולדברג

אחרי שהם כבר הפכו לסלבס פה בארצנו, התרנגולת, הקוקיה, החתולה, הסנאית, היונה, ואפילו החזיר (שעבר גם הוא לבניין, ומתגורר במקלט המגדל שנמצא בטווח הקטיושות) פתחו קבוצת וואטסאפ בשם "המגדל הכי שווה בעמק היפה".

בין רגעי הנוסטלגיה חושפים הדיירים גם פרטים מפתיעים ולא מוכרים על הסיפור שנכתב אודותיהם.

רגע לפני שהרשויות משמידות את הבניין במסגרת תמ"א 38, ומקימים במקומו מגדל יוקרה בן 27 קומות, אנחנו חושפים לפניכם את השיחות הפנימיות של הדיירים!

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

כתבות נוספות

מיוחד: מסע אל יצירתה של לאה גולדברג

"עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה": לאה גולדברג נפרדת מהחיים

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה שלנו על חייה ויצירתה של לאה גולדברג

"שיר עגבים": הגרסה המלאה

בָּעֶרֶב הָלֹךְ הָלַכְתִּי פַּעַם,
בְּנֶשֶׁף חִשְׁקִי לִטְעֹם טַעַם.
בָּאתִי אֶל עֵמֶק הַשָּׁוֶה
וְהִנֵּה הוּא כְּגַן רָוֶה;
עֲלָמוֹת וּבְתוּלוֹת הֵנָּה וָהֵנָּה
בְּכָל עֵבֶר וּבְכָל פִּנָּה.
וָאֶגַּשׁ וָאֶקְרַב אֶל הָאַחַת,
וָאֶתְפְּשָׂהּ בְּבִגְדָהּ מִתַּחַת,
וָאֹמַר: „הָבָה נָא, אָבוֹא אֵלַיִךְ,
עִבְרִי לְפָנַי וְאָנֹכִי אַחֲרַיִךְ”.
וַתַּעֲבֹר לְפָנַי דֶּרֶךְ לְהוֹרוֹת
לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי הַתַּחֲנוֹת.

הָעַלְמָה הֱבִיאַתְנִי חַדְרָהּ,
וְהִתְבּוֹנַנְתִּי אֶל יָפְיָהּ וַהֲדָרָהּ,
וְהִנֵּה רַעְיָתִי מְלֵאָה חֵן וְיֹפִי.
בָּרָה כַּחַמָּה זַכָּה מִדֹּפִי;
עֵינֶיהָ זִיקֵי אֵשׁ יִתְלֶהָטוּ,
עַפְעַפֶּיהָ גַּחֲלֵי־אֵשׁ יִתְמַלָּטוּ.

מִהַרְתִּי וַהֲסִירוֹתִי הַמִּטְפַּחַת
לִטְמֹן יָדִי בַּצַּלַּחַת,
והִנֵּה בְּנוֹת הַחֵשֶׁק גִּבְעוֹת הַתַּאֲוָה
כְּהָרִים גַּבְנוּנִים עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה;
בְּיָד וְיָד חִפַּשְׂתִּי אַחַת וְאַחַת
וְרָוִיתִי מְלוֹא כַּף נַחַת.

לְאַט לְאַט צָעֲדָה הַמִּטָּה,
בִּגְדָהּ וּכְסוּתָהּ מֵעָלֶיהָ הִפְשִׁיטָה,
וַתַּעַל וַתִּשְׁכַּב עַל גַּבָּהּ.
וָאֶקְרַב לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ:
„אַיֶּלֶת־אֲהָבִים, יַעֲלַת־מַחֲמַדִּים,
נִתְעַלְּסָה בַּאֲהָבִים, נִרְוֶה דּוֹדִים”.
וַתֹּאמֶר: „הִנֵּה אוֹצָרִי לְךָ פָּתַחְתִּי
וְכָל אֲשֶׁר לִי לְפָנֶיךָ עָרַכְתִּי;
הַשּׁוֹק וְהֶחָזֶה לְךָ יִהְיוּ לְמָנָה,
דּוּשׁ כְּהִדּוֹשׁ תֶּבֶן בַּמַּדְמֵנָה;
הָרֵק חֲנִית, קְרַב וּשְׁלַח,
עַל בָּמָתִי רְכַב וּצְלַח”.

אָז מִהַרְתִּי, יְצוּעָהּ עָלִיתִי,
שׁוּלֵי כְּסוּתָהּ בְּנַחַת גִּלִּיתִי,
וְהִנֵּה עַמּוּדֵי שֵׁשׁ שׁוֹקֶיהָ,
גְּלִילִים כַּדּוּרִים שְׁתֵּי בִּרְכֶּיהָ,
וּבְנוֹת שֵׁת כְּאַגַּן־הַסַּהַר,
כְּלִבְנַת־סַפִּיר לָטֹהַר.

תּוֹכָן סָפוּן הֵיכַל הָעֹנֶג,
רַךְ מִשֶּׁמֶן חָלָק מִדּוֹנַג;
חֹרֶשׁ מֵצַל סְבִיב הַקֻּבָּה,
וְהוּא בַּסֵּתֶר טָמוּן בְּחֻבָּהּ,
לֹא הִתְמַהְמַהְתִּי וְלֹא בוֹשַׁשְׁתִּי,
אֶת כָּל כֵּלֶיהָ מִשַּׁשְׁתִּי.

אָחַזְתִּי בָּזֶה וְגַם בָּזֶה,
פַּעַם הַשּׁוֹק וּפַעַם הֶחָזֶה;
כֻּלָּמוֹ יַחַד הִרְוַנִי נַחַת,
הַשָּׁדַיִם מִמַּעַל וְהַתְּהוֹם מִתַּחַת.
וְלֹא יָכוֹל דּוֹדִי לְהִתְאַפֵּק
לְכָל הַנִּצָּבִים עָלָיו וְהוּא מִתְרַפֵּק.

כִּי הֵחֵל לְפַעֲמוֹ רוּחַ הַחֵשֶׁק,
וַיָּרֵק חֲנִיכָיו בְּרֹמַח וָנֶשֶׁק;
הִתְאַזֵּר כְּגִבּוֹר לִפְרֹץ פָּרֶץ,
לָבוֹא עָלֶיהָ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ.
וַיִּתְחַזֵּק וַיֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ;
וְלֹא יָכוֹל דּוֹדִי לָצֵאת כִּי הִכְבִּיד נְחֻשְׁתּוֹ,

כִּמְעַט פָּתַחְתִּי מוֹסְרוֹת הַמִּכְנָסַיִם
וַיָּקָם וַיְעוֹרֵר אִישׁ־הַבֵּינַיִם;
וְהִנֵּה הוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ,
כְּעֵץ אֶרֶז רַעֲנָן כִּפָּתוֹ.
תֹּאמֶר: „לָמָּה זֶה תַּעֲמֹד בַּחוּצָה?
וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת, רוּצָה!
„רְדָה עָלַי אַל תַּעֲמֹד;
עוּשִׁי, גֹּשִׁי, חוּשִׁי, כִּי אֶחֱמֹד;
אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת, כִּי טָהַרְתִּי,
וְאַל תַּעֲצֹר לִרְכֹּב, כִּי אָז אָמַרְתִּי”.
וָאֹמַר: „שִׂימִי נָא יָדֵךְ תַּחַת יְרֵכִי,
אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה הוֹלִיכִי;

„וַעֲשִׂי כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי;
שִׁלְחִי יָדֵךְ וְאֶחֳזִי בִזְנָבִי;
הַחֲזִיקִי יָדֵךְ בּוֹ לְנַסּוֹתוֹ,
אוּלַי מִקְשָׁה תַּעֲשִׂי אוֹתוֹ”.
וַתֹּאחֶז בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפָּהּ;
וַתִּשְׂמַח בּוֹ וַתְּכַסֵּהוּ בְּגַפָּהּ.

וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה,
בָּחוּר כַּאֲרָזִים דָּגוּל מֵרְבָבָה.
וַתֹּאמֶר: „עָלַץ לִבִּי רָמָה קַרְנִי,
אַתָּה בֶּן מְדוּשָׁתִי וּבֶן גָּרְנִי”.
דּוֹדִי צַח וְאָדֹם חוֹצֵב לֶהָבָה,
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז רָצוּף אַהֲבָה.

אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ מְנָת כּוֹסִי,
עַד שֶׁהֲבִיאוֹתִיו אֶל חֶדֶר הוֹרָתִי.
כְּבִכּוּרָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפָּהּ תִּבְלָעֶנָּה
אֶל מְקוֹם שָׁם דֶּרֶךְ תַּנְחֶנָּה;
ותִּתְקָעֵהוּ יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן,
בַּחֲמוּקֵי יְרֵכָהּ מַעֲשֵׂי־יְדֵי אָמָּן.

אָז פַּצְתִּי אֶת פִּיהָ לְמוּלִי
לִבְלֹעַ אֶת כָּל הַיְּקוּם בְּרַגְלִי.
כְּצִפּוֹר יוֹרֵד אֶל קִנּוֹ,
כֵּן יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ;
וְהוּא מִתְעַדֵּן וּמִתְפַּנֵּק
כְּאֶרֶז מִבָּשָׁן יְזַנֵּק.

מְדַלֵּג וּמְקַפֵּץ כְּצִפּוֹר בָּרֶשֶׁת,
שָׁחוּק וְכָתוּת כֶּעֱלִי בַּמַּכְתֶּשֶׁת.
אָז פָּרַץ כְּנַחַל שׁוֹטֵף מְקוֹרָהּ,
וְקַשְׁתִּי חִצֵּי חִשְׁקָהּ הֶעֱרָה.
וְהוּא הוֹלֵךְ וְחָזָק
רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.

זֶרֶם־חֶמֶד עָלָיו הִרְעִיפָה
כְּמַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה,
וַיִּמֶץ טַל מְלוֹא סֵפֶל.
אָז גָּבְרָה תַּאֲוָתָהּ כֶּפֶל,
וַתִּסְגֹּר בַּעֲדִי יָדֶיהָ וְלָחֲצָה
לְבִלְתִּי נְתוֹן דּוֹדִי צֵאת הַחוּצָה.

תָּקְעָה יְרֵכָהּ, הִשְׁפִּילָה הֵרִימָה;
דַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת סוּס מִלְחַמְתָּהּ.
כִּי סָעַר בְּלִבָּהּ שַׁלְהֶבֶת אַהֲבָתָהּ,
חִזְּקָה דְּבָרֶיהָ וְהֵעִיזָה:
„עָמֹק עָמֹק” – הָיוּ דְּבָרֶיהָ,
כְּשַׁעֲטַת הַסּוּס נָחֲרָה

כִּי רָפְתָה מְעַט וְחָלְשָׁה
מֵעֹצֶר רוּחַ וּמֵעֲבוֹדָה קָשָׁה;
פִּתְאוֹם גִּלְּתָה מְקוֹרָהּ וְהֶעֶרְתָה,
חָרְקָה שֵׁן וְעִקְּמָה שְׂפָתָהּ
לֵאמֹר: „עוֹד מְעַט; עַתָּה, עַתָּה”.
בַּהֲגִיגָהּ בָּעֲרָה אֵשׁ וּלְשׁוֹנָהּ לָהֲטָה:
„אוֹי, אוֹי, חַיֶּיךָ כִּי הִתְאַוֵּיתִי,
הָ, הָ, הָ, הֶרֶף, אוֹיָה כִּי נִדְמֵיתִי!”

וַיִּשְׁקֹט הַזַּעַף וַתָּקָם סְעָרָה לִדְמָמָה,
תִּתְעַלָּף וַתִּשְׁכַּב בְּפֶה נֶאֱלָמָה.
דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר,
מֵעַי חֳמַרְמְרוּ, נָסוֹגוּ אָחוֹר,
כְּבֹשֶׁת רַכֵּי־הַלֵּב בְּנוּסָם מֵהַמַּעֲרָכָה
כֵּן פָּנָיו זוֹעֲפִים וַחֲמָתוֹ שָׁכָכָה.

הלצות לחג פורים ושיר שבח לנפוליאון

יהודה ליב בן-זאב היה טיפוס מעניין מאוד, שגם חיבר כמה וכמה ספרי מליצה ושיר. בין יצירותיו האחרות:

שיר מיוחד שנכתב לכבוד חתונתם של נפוליאון ומארי לואיז, בו מופיעים הבתים הבאים:

אַך יוֹם כְּלוּלוֹת הוּא יוֹם בּוֹ עַמִּים אֻשָּׁרוּ
בָּשָׂר וְדַם עָרְבוּ הַבְּרִית קִשְׁרוֹ חִזֵּקוּ
שָׁלוֹם אֱמוּנָה עִם אַהֲבָה יַחְדָּו נִקְשָׁרוּ
חוּטִים מְשֻׁלָשִׁים לֹא מַהֵר יִנָּתֵקוּ

נַפּוֹלְאָן מֵאָז נוֹדַע שִׁמְךָ בָּאָרֶץ
תָּמִיד גְּדוֹלוֹת עָשִׂיתָ רַבּוֹת פָּעַלְתָּ
כָּל מַעֲשֵׂה אַחֲרוֹן פָּרַץ עַל רִאשׁוֹן פָּרַץ
אַף אֵין בְּכֻלָּם חַד לֹא בוֹ שֵם עַד נָחָלְתָ

שיר שכולו בדיחות והלצות לכבוד חג הפורים, עם חיקויים שונים לתפילות מוכרות, שחלק מהמבקרים מצאו משעשע במידה טעונת שיפור, והשיר "מעוז צור לפורים", שמייחסים לו גם כן, שיר שכולל כמה שורות מחץ כמו "תיכון בית אכילתי ושם יעלה הריח".

נוסף לשירי ההלצה והעגבים, חיבר יהודה ליב בן-זאב גם ספרי עזר ללשון העברית, מילונים לעברית מקראית, ספרי מחקר ותרגומים חשובים, כך שגם מתנגדיו הודו כי למרות "רוחו החופשית", תרם רבות להגות ולשפה העברית.

כאן בקטלוג הספרייה תמצאו עוד ספרים וכתבים, חלקם מקוונים, של יהודה ליב בן-זאב.